ארבל גל, שנחקקה בתודעה הציבורית כמי שהטיחה עוגת קצפת בפרצופו של שר התקשורת, רובי ריבלין, נמצאה בשבוע שעבר מתה במיטתה נסיבות מותה עדיין לא הובררו סופית שותפיה לקומונה שבה התגוררה בשכונת פלורנטין זוכרים אותה כלוחמת צדק נלהבת, שחלמה להציל את כדור הארץ אבל גל, רק בת 20, מצאה את מותה הרבה לפני שהספיקה לשנות את העולם חברה לחיים: "היא היתה חזקה וקרת רוח" אמה: היא היתה הכי בריאה בעולם, המוות שלה פשוט לא נראה לי הגיוני" הסיפור המלא על חייה הצבעוניים ומותה המוקדם

מאת: אתי אברמוב

מאז שהתגלתה ביום שלישי שעבר גופתה של ארבל גל ז"ל, לא הצליח אף אחד מחבריה להיזכר בפרט שהיה יכול לרמוז על הטרגדיה. בשעת בין ערביים של אותו יום, קצת אחרי ששבה משיטוט קליל של צהריים ברחובות תל אביב, השתלטה על ארבל תחושת עייפות קלה. אחרי שהחליפה מספר מלים עם ארבעת שותפיה לקומונה שבה התגוררה ברחוב קורדוברו בפלורנטין, נכנסה לחדרה לנוח. ארבעת החברים - אדם, טל, רז ודורית - איחלו לה לילה טוב והניחו לה לנפשה. שעות ספורות אחרי כן, לא ברור ממש כמה, נפטרה ארבל בשנתה בנסיבות לא ברורות, בת 20 בלבד היתה במותה.
גופתה התגלתה על ידי שותפתה לקומונה רק בבוקר יום רביעי. ניתוח שלאחר הפטירה הצביע על האפשרות שלפיה המוות נגרם כתוצאה מאירוע לב, אך הממצאים עדיין לא מוצו עד תומם. המשטרה שללה אמנם אפשרות של נסיבות פליליות במקרה, אך סיבת המוות האמיתית נותרה בלתי ברורה. עם היוודע דבר מותה המסתורי, החלו לזרום למשרדי אינדימדיה, קבוצת התקשורת העצמאית שהיתה אחראית על הקומונה, עשרות מכרים וידידים שמיאנו להאמין. על דלת המשרד נתלתה הודעה המציינת את מועד הלוויה. השר רובי ריבלין, שספג מארבל את עוגת הקצפת המפורסמת שגרמה לה להיחרת בזיכרון הקולקטיבי - שלח גם הוא את תנחומיו מעל גבי העיתון.
הדבר הראשון שעשו חברי אינדימדיה בהתכנסות הספונטנית, היה לאסוף את כל תמונותיה של גל ולצרף אותן למעין קולאז'. במשך שעות ארוכות התבוננו בקובץ התמונות, ולפרקים נדמה היה כאילו ארבל עדיין חיה. בשלב מאוחר יותר הגיע לדירה קרוב משפחה ואסף את כל חפציה האישיים. השותפים בקומונה הצפינו לדליה, הקיבוץ בו נולדה ארבל. רק לפני שלוש שנים נפטר אביה מהתקף לב. דפנה, האם, עוד לא הספיקה להתאושש ממות בעלה וכבר נאלצת להתמודד עם אסון נוסף. "לעולם", אמר השבוע אחד מחבריה, "לא נוכל לדמיין את ארבל בלי החיוך, ואת העולם בלי ארבל".

ארבל ז"ל באחת מפעולות אינדימדיה
צילום: דיוויד פרלמן

המחאה
"חלק פעיל במאבק"
את השבת האחרונה שלה בילתה ארבל בבית אמה בקיבוץ דליה, מקיימת את הוראתה להתייצב לפחות מדי שבועיים לביקור בקיבוץ. "מכיוון שארבל אהבה לבשל, היא היתה מתקשרת אלינו ואומרת איזה מצרכים לקנות, ואז מגיעה ומבשלת לנו ארוחה טובה", מספרת האם.
"ביצים, כטבעונית, היא לא הסכימה לאכול, ולכן פיתחה שיטה והשתמשה בבננות לציפוי עוגות". השבוע נזכרה למה העניקה לבתה את השם היחודי. "בכל פעם שאני וצביקה בעלי נסענו לכנרת, היינו רואים את הארבל מולנו. כל הסיפורים על המבצר ששימש את היהודים בימי הרומאים הדליק לנו את הדמיון, ולכן החלטנו לקרוא לבת שלנו על שם ההר".
במהלך ביקורה בקיבוץ בשבת ההיא, סיפרה ארבל לאמה על ידיד ותיק שפגשה, ועל מחשבותיה בדבר חזרה לקיבוץ. "בסך הכל היא היתה ילדה רגילה", אומרת האם דפנה, "קצת חולמנית אבל גם די מציאותית. היא ידעה שעוד מעט היא תצטרך לבחור מקצוע ולהתחיל ללמוד. לדעתי, היא לא ממש התחברה למהפכנים המקצוענים, אלה שמסתובבים כל החיים שלהם מהפגנה להפגנה ואין להם מרכז אחר בחיים. היא ידעה שהטוטאליות שבה היא חיה, זה עניין זמני. אני מאמינה שבסופו של דבר היא היתה מתחילה לנהל אורח חיים מיושב יותר. נראה לי שבזמן האחרון קצת נמאס לה מחיי הקומונה, מהצפיפות, מהצורך לבשל, לנקות. אצלי היא תמיד באה להתפנק".
בלימודיה התיכוניים בחרה ארבל להשתייך למגמת אקולוגיה ואמנות. בהשפעת המחנכת שלה, שהשתייכה לפעולה ירוקה, צירפה עצמה גם היא לתנועה. אחת הפעילויות הראשונות שלה היתה למחות נגד כביש חוצה ישראל, שאחד מקטעיו היה אמור לעבור בסמוך מאוד לקיבוצה.
סמוך לסיום לימודיה התיכוניים קיבלה ארבל צו גיוס, ולמרבה האירוניה גילתה שהיא מיועדת למשמר הגבול. לא לקח לה יותר מכמה ימים להגיש דרישה לשחרור מטעמי מצפון. האם דפנה: "במובן מסוים הצלחתי להזדהות איתה, אבל יחד עם זאת הבהרתי לה: פרזיטים לא אצלי בבית. אני מוותרת לך רק בתנאי שאת עושה עם עצמך משהו".
ארבל התגייסה לשירות לאומי, והצטרפה לקומונה של פעולה ירוקה ברחוב קורדוברו בפלורנטין. בשלב מאוחר יותר עברה הקומונה לידי אינדימדיה, ארגון תקשורתי אלטרנטיבי שמתמחה בפעולות מחאה בלתי שגרתיות. גל החלה ליטול חלק פעיל במאבק. הפעם הראשונה היתה כשהקימה בית על אחד העצים בתוואי חוצה ישראל, והתגוררה בו תקופה במטרה למנוע את כריתתו.
עם פרוץ האינתיפאדה, יזמה פעולה בשיתוף ארגון רופאים למען זכויות אדם בשטחים. לטובת העניין גויס אמבולנס מנוקב בכדורים שהובא מטול כרם. גל עשתה מיצג מסביב לאמבולנס, שכלל שחקנים בתחפושת חיילים ונשים שכיבסו כאפיות בנוזל אדום ותלו אותן. בפעם אחרת השליכו חברי הקבוצה בובה עשויה נתחי בשר אל סניף בנק בשל מעורבות הבנק במימון פרויקט חוצה ישראל. בשלבים מאוחרים יותר של האינתיפאדה הצטרפה לארגון תאעיוש, ולא פעם יצאה עם שיירות חלוקת מזון לתושבי הגדה המבוצרים.
האירוע האחרון שארגנה היה מסיבה אלטרנטיבית ביום הגאווה, מתחת לגשר הספורטק. "המסיבות היו בחינם", מספר רונן אידלמן, אחד מפעילי הקבוצה. "כל מי שרצה תרם כסף לכיסוי ההוצאות. זו היתה מסורת שיצרה משהו שונה, חריג ונטול פוזה. אני לא יודע איך ייראו המסיבות האלה בלעדיה".

העוגה
"האירוע נופח למימדים חריגים"

רובי ריבלין לאחר שהוטחה בו העוגה

צילום: מתוך ערוץ 2 למרות הפעילויות הרבות שבהן השתתפה, זו שנזכרה לה יותר מכל אירעה לפני כשנה. נציגי קבוצת אינדימדיה, ובתוכם גל, הגיעו לכנסת. המטרה היתה למחות על המונופולים שמוענקים תחת גג חוקי לבזק, לחברות הכבלים, ובכלל בתחום התקשורת. לבודקים הבטחוניים בכניסה למשכן, שתמהו מעט על הימצאותה של עוגת קצפת ענקית בתיקה של ארבל, אמרו חברי הקבוצה שהם מעוניינים לחגוג יום הולדת לאחת מהם.
חצי שעה לאחר מכן עמדה ארבל באחד המסדרונות כשעוגת הקצפת בידה. כשהבחינה בשר רובי ריבלין, הסתערה לעברו בפתאומיות, תוך שהיא צורחת "מותק!" בספונטניות, ומרחה את העוגה היישר בקלסתרו המשתאה. הארבעה החלו לברוח, אך נעצרו על ידי סדרני משמר הכנסת. ריבלין נראה המום וזעוף.

האירוע נופח לממדים חריגים, תמונותיה של ארבל שודרו בכל רשתות הטלוויזיה, התגובות (הרשמיות) היו נזעמות. יעל דיין קראה להעמיד את ארבל לדין - מודי זנדברג כינה את חברי הקבוצה פרחחים.
בסופו של דבר, נלקחו פרטיהם של הארבעה והם שוחררו - אבל כבר בדרך חזרה מירושלים, כששמעה באחת מתוכניות המאזינים ברדיו קול שקורא להכניס אותה לעשר שנים בכלא, הבינה שהנושא יצא מכלל שליטה ונלחצה מעט. עוד באותו הלילה הגיעה אליה אמה, היישר מקיבוץ דליה, כדי לעמוד לצדה ברגעים הקשים.
מאוחר יותר סיפרה ארבל שמישהו אחר היה אמור לזרוק את העוגה, אבל בסופו של דבר הוא התחרט והיא זו שהתנדבה למשימה. אף אחד, אגב, לא התפלא. לא רק בגלל נטיותיה ההתנדבותיות תמיד, אלא בעיקר בשל דבקותה ברעיון עצמו. בסופו של דבר הוגשה נגדה תלונה ונפתח לה תיק פלילי במשטרה. את הטיפול בתיק לקח על עצמו, אולי מתוך סוג של הזדהות, עו"ד אברהם ברדוגו, ממקימי הפנתרים השחורים.
"לדעתי היא לא הבינה עד הסוף את המשמעות של האירוע ההוא", אומרת היום אמה. "אולי היא ראתה את זה כסוג של מעשה קונדס, ולא ממש חשבה על הבלגן שייווצר. היא הביעה בפני צער על מה שעשתה, כי ידעה שזה ציער אותי. פחדתי מההשלכות שעלולות להיות מבחינתה עם פתיחתו של תיק פלילי. אמרתי לה שאני מעריכה את המעורבות החברתית, אבל אני לא מוכנה שהיא תעבור על החוק".
משפטה של ארבל נדחה במשך זמן רב. רק לפני שלושה שבועות זומנה לקצין מבחן בעפולה, כדי לבדוק אפשרות לעבודות שירות.
בשלב ההוא כבר דעכה מעט ההמולה התקשורתית סביבה, וסביבתה הקרובה האמינה שבשל כך תוכל לצאת בסופו של דבר נקיה מעונש מעשי.

החבר
"היא העמידה אותי על הרגליים"
בן זוגה של ארבל בתקופה האחרונה, טל (שביקש להזדהות אך ורק בשמו הפרטי), 21, מספר על התקופה האחרונה במחיצתה. "קצת אחרי האירוע עם העוגה, נסענו לטיול באירופה שתוכנן עוד הרבה לפני. היינו בגרמניה, ביוון, באלבניה. ניסינו להיכנס גם למקדוניה, אבל בגלל המצב הבטחוני הקשה, לא הצלחנו, ולכן המשכנו לאיטליה. היה בינינו הסכם ג'נטלמני: כשאנחנו בטבע היא דואגת לי, ובעיר אני דואג לה. למה? כי היא הקיבוצניקית והיא יודעת מה לקטוף, מה אסור לאכול ומה מותר.
"עד הטיול לא אכלתי ליצ'י מימי, בטח לא כזה שקטפתי מהעץ. ארבל קטפה בשבילי ליצ'י בגבול בין איטליה לסלובניה, ולימדה אותי איך אוכלים. אני, לעומת זאת, ילד עירוני, ומכיוון שכבר הייתי בערים והכרתי אנשים, ידעתי לאן ללכת. היה לה מנהג: בכל מקום שבו היינו, תמיד היא מצאה את עצמה בצורה כלשהי מכינה עוגת תפוחים למארחים.
"אני זוכר היטב את הדרך מיוון לאיטליה. כינינו את הספינה 'ספינת פיראטים', כי הים היה סוער וכולם הקיאו נון סטופ. גם אני הקאתי נורא. חשבתי שזה הסוף שלי. אני לא יודע איך היא החזיקה מעמד. כל הזמן היא היתה סוחבת אותי לסיפון ומעמידה אותי על הרגליים. היא היתה כל כך חזקה וקרת רוח. רק בסוף התוודתה שגם היא הקיאה קצת.
"ארבל התרגשה למצוא אנשים ידידותיים בכל מקום, ובמיוחד התחברה לקבוצה בשם On Border , ששׂמה לה למטרה להופיע לפני פליטים ברחבי אירופה, כדי להמחיש את רעיון האין גבול ממנו נהנים כלל תושבי אירופה, מלבד אותם פליטים שלא רצויים בשום מקום ותמיד נעצרים במעברי הגבול.
"בגלל השירות הלאומי שלה, שבעת ההיא ממש עמד להתחיל, ארבל חזרה לארץ אחרי חודש. אני המשכתי לספרד והקשר בינינו נשמר דרך האינטרנט. לא כתבתי לה מספיק, והיא כל הזמן היתה מתעצבנת עלי. לא רק בטיול היא דאגה לי, גם בארץ, בקומונה, היא נחשבה לבשלנית מבינינו. בעיקר אני זוכר את מה שכונה בז'רגון של הדירה "פלפל הפתעה": היא היתה מכינה תבשיל ושמה בפנים חתיכות של פלפל אדום חריף. בדרך כלל כל החתיכות היו יוצאות כולן אצלי במנה, והיא היתה מתבדחת על חשבוני.
"מאז הטרגדיה אני מנסה לאסוף את כל המכתבים והשירים שהיא כתבה. יש הרבה שירים, ואני חייב למצוא אותם, כי עבורי זה מייצג את ההמשכיות שלה. היא גם רצתה לכתוב ספר, ומבאס אותי שהיא לא הספיקה.
"כנראה שבקרוב אעזוב את הקומונה. אני לא יכול להיות כאן מאז מה שקרה. אני גם לא הולך לקחת איתי כלום. רק שני ציורי שמן שהיא ציירה, ומחזה שכתבנו יחד ונמצא אצלי במחשב. הדבר שהכי מעציב אותי זה שגיליתי שכמעט שאין לנו תמונות משותפות ביחד".

ארבל
"היא היתה מנהיגה טבעית"

גל ארבל. צילום מתוך אלבום המשפחה

יולי חרומנצ'נקו

צילום:אלדד רפאלי בין מחאה להפגנה, ארבל ניסתה גם לממש את עצמה במישור האישי. היא ציירה הרבה ותלתה את הציורים בכל חדרי הבית, כתבה שירים למגירה ואהבה לקרוא. הספר האחרון שקראה היה ספרו של הבלשן נועם חומסקי. בלילות הרבתה לבלות בפאב המנזר ברחוב אלנבי. את רחוב שינקין שנמצא ממול, לא ממש אהבה. מעטות היו הפעמים בהן חצתה את הכביש. "הרחוב הזה הפך לדעתה ממקום קהילתי-אלטרנטיבי, למייצג מובהק של תרבות הצריכה והמותגים", מספר ידיד.
בקרוב עמדה ארבל לעזוב את הקומונה, לחזור לקיבוץ, לעבוד בו ולחסוך כסף למען לימודי משחק. בסוף החודש היתה אמורה לעשות את מבחן הקבלה לסטודיו של אמיר אוריין. יולי חרומנצ'נקו, אחת הפעילות באינדימדיה וחברתה הטובה, מספרת: "לארבל בהחלט היה מוטיב תיאטרלי באישיות. ביום יום היא היתה מתלבשת די פשוט, אבל לפעילויות היא היתה מגיעה עם מכנסיים רחבים, בגדים אדומים וכל מיני שטנצים. יחד עם זאת, היא לא אהבה למשוך תשומת לב בגלל המראה שלה, ולמעשה נלחמה באפשרות שמישהו יגיד עליה שהיא יפה.
"היא רצתה שיתייחסו אליה בגלל מה שהיא, בגלל הפנימיות. לאחרונה הצהירה שתגדל שיער רק באמצע הראש ותצבע אותו בסגול. אף אחד לא האמין שהיא באמת תעשה את זה. ארבי, כמו שקראנו לה, לא היתה דמות לשיחת בנות", מסבירה חרומנצ'נקו, "היא היתה בחורה נורא רצינית, שהתעסקה בדברים החשובים. כל העניינים האלה - בנים, בגדים, בנות - לא היו על סדר היום שלה".
דיוויד פרלמן, ששיתף פעולה עם ארבל במסגרת תיאטרון מקום, מספר על הפעילות המשותפת: "באלנבי העלנו מופע שנקרא 'אוויר בשקל'. ארבל גילמה שם דמות ליצנית שמנסה לחפש דברים בסיסיים לחיים, כמו אוכל, שתייה ושינה, ומגלה שעל כל דבר היא נדרשת לשלם.
"אחד הפרויקטים הגדולים היה לקראת 'יום ללא קניות', שהתקיים בנובמבר האחרון. ארבל בנתה לעצמה דמות של סוכן מכירות, קופירייטר, וקוסם שלבש ז'קט גדול ושחור עם נוצצים. במהלך החזרות חשבנו שהדמות צריכה להיות על קביים. בהתחלה היא אמרה שאין לה זמן ללמוד, אבל כשעלתה עליהם, היא כל כך התלהבה, שהדמות התחזקה והקסימה את כולם.
היא היתה מתאמנת על הקביים בפלורנטין, יוצאת איתם מהבית, ואנשים כבר התרגלו אליה ככה. ארבל היתה מובילה טבעית, הקביים עזרו לה להוביל פיזית את כל האנשים אחריה. היא הכניסה אותם לכל מקום אפשרי כדי לבלוט ולהבליט את הרעיון. הרבה לא ידעו איך קוראים לה, אבל זיהו אותה".

הסוף
"הרגישה כמו ביום כיף"
ביום שני בבוקר, עם תום הביקור בדליה, הסיעה דפנה גל את בתה אל תחנת האוטובוס בצומת אליקים. השתיים נפרדו בנשיקה והבטיחו לדבר בהמשך השבוע. ביום שלישי בבוקר הגיעה ארבל לסניפי תנועת אינדימדיה, ולאחר מכן יצאה עם פרלמן לרחוב כפר גלעדי בפלורנטין, כדי לרכוש אביזרים למיצג משותף שתכננו השניים להרים יחד.
פרלמן מספר: "בבוקר היא היתה צריכה ללכת לעבודה, אבל אמרו לה שהיא יכולה להגיע מאוחר יותר, ולכן נפגשנו בצהריים. היא הרגישה כמו ביום כיף. כל הזמן קפצה ואמרה לי It's toy day . היא מדדה פאות באמצע הרחוב, כי בחנות לא היתה מראה, ושאלה עוברים ושבים מה דעתם. קנינו מקל עם צפצפה בקצה, אז היא התחילה להכות אותי איתו, בצחוק. שיחקנו בכל הצעצועים שקנינו יחד.
"בשתיים וחצי היא פגשה מישהו מהקומונה שלה, והראתה לו בהתלהבות עשרה צמידים מפלסטיק שקנתה בשלושה שקלים. ארבל היתה אלופה בלמצוא דברים בזול. אחר כך נפרדנו והיא חזרה עם השותף הביתה. אני יודע שהיא היתה אמורה להתקשר למקום עבודתה לשאול אם הם צריכים שתגיע - אבל היא לא התקשרה.
"מהרגע שנכנסה לחדר, היא לא יצאה. בלילה חשבו שהיא ישנה. בבוקר, כשהיא לא באה לחזרה בתשע וחצי, התקשרתי לשאול למה היא מאחרת, והיא לא ענתה. אחר כך סיפרו לי שזה היה הטלפון שבגללו חשדו שותפיה לדירה שמשהו לא בסדר. מיד אחר כך הם נכנסו ומצאו אותה.
אמה של ארבל לא הופתעה מהערכות המשטרה, ששוללות נסיבות פליליות. "לא ידעתי מה לחשוב, ואני עדיין לא מבינה ממה היא מתה, אבל היה ברור לי שסמים זה לא. אני מחנכת של בני נוער ויש לי עין בוחנת לעניין. הייתי יודעת אם זה היה המצב. פעם דיברנו על זה והיא הבטיחה לי שלא.
"אבל ארבל היתה ילדה שמאוד שמרה על הגוף שלה. שתתה המון, אכלה טבעוני. הדבר הסביר היחיד זה דום לב. בזה אני יכולה להאמין, בגלל ההיסטוריה המשפחתית ואבא שלה שמת מקריש בעורק - אבל הוא היה בן 47 ולא בן 20 - ובטח שלא חי חיי בריאות כמו אלה שארבל סיגלה לעצמה. היא היתה הכי בריאה בעולם, כושר גופני מדהים, זה פשוט לא נראה לי הגיוני".

http://www.tam.co.il/12_7_2002/magazin2.htm