כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים

כתבתו של ‏אביחי בקר, "דרך נועם", הארץ 05/05/2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

דרך נועם\ מאת אביחי בקר
בראש כוחות צה"ל בחברון עומד היום בן קיבוץ שנחשב לידיד המתנחלים, קצין מצטיין שלא עבר קורס קצינים, בוגר סיירת מטכ"ל שמותח ביקורת על האליטיזם שלה, מועמד לתפקיד מח"ט הצנחנים שנכשל במרוץ לתפקיד מפקד הסיירת. הקריירה המסובכת של אל"מ נועם תיבון.
בהיסטוריה הכתובה של סיירת מטכ"ל אין לנועם תיבון אף לא קצה אזכור, אבל בתולדותיה המסופרות רשום על שמו מבצע שנחשב לאחד הנועזים אי פעם. תצלום קטן ממדים, התלוי כמעט חבוי בלשכתו, רומז לאותה פרשייה נעלמה שבה שימש כמצביא, פרויקטור בלשון הצה"לית. בתמונה הקבוצתית נראים לוחמי צוות נ' שאותם הוביל למבצע. הוא עצמו, אז עדיין עם פוני, ניצב במרכז החבורה. ההקדשה שבתחתית מופנית לאשתו, לבכורו ולו: "גלי אל תדאגי, בלילות שהוא לא היה איתך הוא היה רק איתנו - אמיר, יש לך אבא גיבור – נועם סחבק יצאת גבר, קבל תיסלם מכל הקוקסינלים". "נועם, אתה שומע את הרעש?" שאל אותו בקשר מפקד היחידה אז, כשהכוח היה בדרכו חזרה. "איזה רעש?" תמה תיבון. "הרעש של משק כנפי ההיסטוריה", ענה המפקד במחמאה יוצאת דופן אפילו במונחים של היחידה. המבצע הגרנדיוזי התגלגל במשך כשנתיים והרעיון נשמע בתחילה כה מסעיר שהמעורבים בו לא האמינו שהוא בר ביצוע. ביחידה אמרו עליהם שהם סתם מבזבזים זמן, שאין סיכוי שיתקבל אישור, וגם אם כן, הביטול עוד יגיע. לזכותו של תיבון, שעמד בראש הפרויקט, עומד לא רק המימוש, אלא גם הכושר לפורר בהדרגה את ההתנגדות העזה של הדרגים הקובעים. במודלים שהציג הוא הוכיח שאין מקום לפחד, שהשד לא כל כך נורא. קולגה שצפה מהצד בתהליכים מגדיר את הפעולה "פריצת דרך מבחינתה של היחידה, אירוע מדהים ברמה לאומית". ע' מהצוות הוא היום מפקד סיירת מטכ"ל, תיבון הוא מח"ט יהודה. על המבצע החסוי הוא מסתפק בהערה הלקונית "תרמתי את חלקי". על היחידה הוא מדבר בטון ביקורתי, שיש בו כדי להפתיע. הביקורת שלו מתמקדת בשלושה נושאים: יצר הפרסום, הנטייה לבדלנות ונגע הנסיכות. "האמת היא שיש עודף אינפורמציה על סיירת מטכ"ל", אומר תיבון. "טוב היה לה לו נשארה בחשכה. אני לא מת על כל הפרסומים האלה, אני גם לא מנופף בעברי ביחידה. אין ספק שביחידה מתרכזות איכויות בלתי רגילות. אני רק חושב שבעבר אנשי סיירת מטכ"ל גילו יותר מעורבות בצבא הגדול. בדור הקודם הרבה מהם יצאו מהיחידה להתנסויות נוספות, צמחו לאלופים. האווירה עכשיו היא שונה. היחידה לטעמי סגורה מדי בתוך עצמה במין חממה, היא מסרבת להיפתח, היא שולחת החוצה פחות ופחות נציגים. הייתי מצפה ממנה שהיא תאמץ את הדגם של השייטת, שמעודדת את התנועה הלוך ושוב". עד כמה הם נעדרים מהנוף הצה"לי יעיד הקומץ שחצה את הקווים: מח"ט הנח"ל טל רוסו, שהיה מג"ד בגבעתי; ח', מפקד הימ"מ, שהיה לפני כן סמח"ט גולני; ותיבון, שעזב לפני עשר שנים את סיירת מטכ"ל כדי להיות סמג"ד בצנחנים, הכרעה שאותה הוא מגדיר "הצעד החכם ביותר שעשיתי בכל הקריירה שלי". אין לו שום געגועים ליחידה, הוא אומר. "כמו בכל משפחה טובה, יש לי ממנה זיכרונות נהדרים ויש גם פחות יפים. אני, למשל, מאוד לא אהבתי את האליטיזם. אפשר להצטיין גם בלי שזה ילווה בשחצנות, צניעות היא תכונה חשובה לקצין צבא, לעתים קרובות מדי המדים והדרגות משבשים לנו את קנה המידה". נאה דורש אבל בעבר תיבון לא תמיד קיים. בעת ששירת ביחידה היו לרבים השגות על הרהב שהפגין, בעיקר אחרי שהוציא לפועל כמצביא את המבצע ההוא.

קצין ואינטלקטואל
תיבון נקרא לתפקידו הנוכחי בלי התראה מוקדמת. בספטמבר, אחרי שבועיים של חפיפה עם אל"מ יגאל שרון, נכנס אל"מ אסף שביט לנעלי מח"ט יהודה. שביט נפצע אנושות שלוש שנים קודם לכן בכפר דרום, בעת ההתנגשויות שאחרי פתיחת מנהרת הכותל, עבר תהליך שיקום מפרך, נשך שפתיים וחזר למדים. הצבתו בחברון היתה שיבוץ יוקרתי שסימן כי התאושש לחלוטין מהמכה, אלא שבשטח הדברים השתבשו. כוח הסבל לא עמד בכאבים העזים ושביט, מאוכזב אך מפוכח, הודיע שמסיבות רפואיות נבצר ממנו להמשיך במשימה. זה קרה בראש השנה. אל התפקיד שהתפנה בנסיבות עגומות הוזנק תיבון, שהיה אז מח"ט בית-לחם. בנעוריהם, כששביט ותיבון למדו באותה שכבה בתיכון האזורי בגבעת ברנר, איש לא היה מסוגל לשער שבצורה כזאת יצטלבו דרכיהם שוב. הוא בן 38, יליד צרעה שליד בית שמש. הוריו, ששירתו בפלמ"ח, הם ממייסדי הקיבוץ, שהוקם בשנת 48'. מקור שם המשפחה הוא מחווה של סבו עמנואל פפרמן, שהיה ספרן באוניברסיטה העברית בהר הצופים, למתרגם הדגול בן ימי הביניים יהודה אבן תיבון, שנולד בגרנדה וחי בפרובנס. הסב מצד האם, ורנר קרפט, היה סופר שחי בשכונת רחביה בירושלים וכתב בגרמנית. תיבון, גאה להציג את אילן היוחסין, הוא זולל ספרים, מ"אנה קרנינה" של טולסטוי ועד "חסד נעוריך" של אייל מגד. באוניברסיטה הוא כתב עבודה על החייל הרוסי על פי "מלחמה ושלום", ובהחלט אינו מתבייש בתואר אינטלקטואל. צרעה של עלומיו סבלה טרגדיות ואסונות, ובמיוחד חרות בזיכרונו מותו בתאונת דרכים של ח"כ מוסה חריף, מזכיר התק"ם, שהיה אז התקווה הגדולה של מפלגת העבודה. בבית הספר האזורי נודע תיבון הנער כמגשר ומפיג המתחים ששררו בין המושבניקים והקיבוצניקים, חבורות שלפחות בשנה הראשונה למפגש המעמדי היו צהובות לחלוטין זו לזו. בגיל 16 הוא התאהב בגלי מקבוצת שילר ולהבדיל, בסיפוריו של דיימון רניון. בני המחזור זוכרים את תיבון כ"ציוני, ערכי ופרפקציוניסט. יהודי לא קל". את שנת הי"ג הוא עשה בהדרכה בערד, בשליחות הנוער העובד והלומד. "למרות שעזבתי את הקיבוץ, בנשמתי אני עדיין שייך אליו. אני חש כאב גדול נוכח השינויים שעוברים על התנועה הקיבוצית, לדעתי אנחנו מוותרים על היפה וקונים בזול מאוד את התחלואים של החברה שמחוץ לקיבוץ. בשביל ההורים שלי, שהם כבר לא צעירים, צרעה היה מפעל חיים והנה, שניים מהבנים כבר לא שם והשלישית מתלבטת. זה לא קל להם. גם בצבא אני מבחין בשינוי. כשאני התגייסתי היו המון קצינים קיבוצניקים, צר לי שכיום אני כבר לא מוצא אותם, במקומם ישנם חובשי הכיפות הסרוגות". בנובמבר 81' הוא התנדב לסיירת מטכ"ל. כשפרצה מלחמת לבנון הוא היה בעיצומה של טירונות יחידה. "רק כשהגעתי לפו"ם התברר לי שבשלום הגליל היינו במוקד העשייה. כחייל זה לא ממש עניין אותי. לחמנו נגד הקומנדו הסורי ב'מיוערת', היינו בעין א-תינה, בפריצה לביירות, הכי מצחיק זה ששי אביטל, מפקד היחידה, שם את הצעירים באגפים כדי לא לסכן אותנו והנה דווקא אנחנו נתקלנו". הכוכב של הצוות שאיתו התגייס כונה כעבור שנים בעיתונות רס"ן ק', הקצין שניהל את התרגיל שסופו המר אסון צאלים ב'. כבר בתקופת המסלול דיברו על ק' בנוסח "זה עוד יהיה רמטכ"ל", תיבון עוד לא התבלט. הוא השתחרר מהצבא בדרגת סמ"ר, היה אזרח שנתיים שבהן נקרא שוב ושוב למילואים ביחידה, וכשהציע לו עומר ברלב, שהחליף את אביטל, להתגייס בשנית, הוא נענה לקריאה והשתתף במבצעים רבים, רובם בלבנון. בתום הקדנציה של ברלב בא ליחידה משה (בוגי) יעלון, שלזכותו זוקף תיבון את הפריחה שלו.

חברון כמקפצה
מערכת היחסים שפיתחו יעלון ותיבון מתוארת על ידי הסובבים כרומן סוחף. תיבון קיבל צוות תחת פיקודו למרות שמעולם לא עבר קורס קצינים. "בוגי הוא האדם שהכי השפיע עלי", מאשר תיבון, "הוא גם מיסד אותי כקצין בלי שעשיתי את בה"ד 1". בהיסטוריה הארוכה של סיירת מטכ"ל זה היה מקרה שני, נדיר מסוגו, שביחידה הוענקו דרגות סג"מ שלא במסלול המקובל; הראשון שקפץ כיתה היה טל רוסו. "יש ברקורד שלי הישגים שאותם אני מחשיב פי כמה", מצטנע תיבון. "בהרבה מובנים אני אפילו מצטער שלא הייתי בקורס קצינים". כאילו כדי לפצות על כך הוא סיים בהמשך בהצטיינות קורס מ"פים, וכך גם את לימודיו בפו"ם-ברק (המסלול הבכיר) ואת ההשתלמות בקוונטיקו, הפו"ם של המרינס. את התואר הראשון עשה בהיסטוריה כללית. הוא עבר מהקיבוץ לגליל, תחילה התיישב במצפה אבירים וכשהרגיש שהמקום צר לו עבר לכפר ורדים. תיבון יצא אז מהיחידה לחל"ת (חופשה ללא תשלום), קיבל ג'וב נאה ב"גילטק", חברה להנחת רשתות כבלים, אבל אחרי שטעם ממנעמי האזרחות בחר לחזור לצבא בשלישית. הוא מונה למפל"ג יעודי, מפקד הפלגה המבצעית של היחידה בתקופתו של ר', המפקד הרביעי והאחרון שאיתו עבד בסיירת מטכ"ל. זה הזמן שבו הרגיש שבשלו התנאים לקפוץ למים הקרים ולנסות את כוחו בחי"ר. טוב, לא בדיוק בחי"ר, אלא בצנחנים. הנחיתה - תיבון התמנה לסמג"ד 890 אצל גדי שמני - היתה מאוד לא רכה. בתחילה הוא נראה לסגל עוף מוזר, קצת אסטרונאוט, "די מצחיק, חצי מנותק", מתארים אנשי הגדוד את פרק הקליטה שלו. אבל מרגע שהתאקלם במציאות החדשה הם מלאי שבחים, אומרים שהפך "קבלן של הצלחות". כשהמג"ד שמני נפצע בתאונת דרכים ונעדר ארבעה חודשים מהגדוד, מילא תיבון את מקומו בלי חריקות.צאחר כך מונה לפקד על גדוד 202. היריבות העזה בינו לבין אביב כוכבי, מג"ד 101, היתה לאגדה בחטיבה. תיבון הוא טיפוס תחרותי לעילא. כשהיה בבית הספר לפיקוד ומטה היה גורם לו כל הפסד בריצת 2,000 מטר או בבוחן שולי להתכנס בתוך עצמו מרוב תסכול. כמג"ד הוא ניהל מול כוכבי מאבק גלוי על הבכורה; תיבון, שאתגרים רק מציתים אותו, הוביל את 202 לשלוש זכיות רצופות בתואר הגדוד המצטיין. סיבוב נוסף בין השניים ייערך בקרוב, כשתוכרע ההתמודדות השקולה בשאלה מי מהם יהיה מח"ט הצנחנים. לתיבון יש לובי חזק בפיקוד המרכז, בראשות יעלון ומפקד כוחות צה"ל ביהודה ובשומרון, אלוף יצחק איתן. לכוכבי יש מניות אצל הרמטכ"ל. חברון, על כל פנים, ידועה כמקפצה. קודמיו מאיר כליפי, בני גנץ וגדי שמני קיבלו לאחר השירות בעיר פיקוד על חטיבה, הראשון את גבעתי ושני האחרים את הצנחנים. יגאל שרון, היחיד שלא זכה בקידום שציפה לו, הוא מקרה חריג. בקרוב, בין היתר בגלל האכזבה, הוא עומד להשתחרר מצה"ל.

המנהגים חזקים מהמפקדים
שני חללים ספג הגדוד שלו בהיותו בלבנון. סגן שי וולשטיין ביולי 94' וכעבור שלושה חודשים סמ"ר אוהד נסים, שניהם מפגיעת טילי סאגר. מאזן ההצלחות, לעומת זאת, מורה על 14 אנשי חיזבאללה הרוגים בגזרתו. כשסיים את תפקידו ויצא להדריך בפו"ם, החליף אותו כמג"ד ידידו סא"ל חגי מרדכי. בדצמבר 95' נפצע מרדכי בהיתקלות ותיבון נקרא למלא את מקומו עד שיתבהרו העניינים. שלושה חודשים אחרי שנפרד מהגדוד הוא חזר אליו. "זאת היתה סיטואציה עדינה כי ההנחה היתה שחגי עומד להגיע כל רגע. לא רציתי לעשות שינויים, אז עוד לא ידענו שהשיקום שלו יתארך". באותה היתקלות נהרג סמל אורן צבאג ונפצע מפקד פלוגת החוד. כאילו לא חסרו לו צרות, לא חלף שבוע מאז קיבל שוב את הפיקוד על הגדוד ובפלוגה המסייעת, שהיתה בתעסוקה מבצעית על גבול לבנון, פרץ מרד נגד המ"פ. העילה המיידית למחאה היתה הדחתו של לוחם ותיק ודומיננטי מפעילות מבצעית, אבל זה היה רק קצה קרחון של מתחים שהצטברו במשך חודשים. תיבון היה בבית בחופשה כשהתחוללה המהומה, והסמג"ד בעוונותיו דיווח לו רק למחרת היום על ההתרחשות. "בעיתונים כתבו שהם נטשו כביכול מוצב, האמת היא שהמרד לא היה נורא כפי שהוא תואר", משחזר תיבון. "הם יצאו ממוצב צבעוני במטרה לצעוד למפקדת הגדוד, שם נכלא הלוחם שהודח. בפועל הם הלכו 300 מטר ואז הסתובבו לאחור, כי הם הבינו את גודל השטות. זה היה משבר שלימד אותי הרבה על עצמי ועל הצבא, בדיוק על זה נאמר מה שלא הורג אותך מחשל אותך". הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק בא לביקור בפלוגה הסוררת ותיבון קיבל אותו בהצדעה. "אני ממלא מקום מג"ד 202", הציג את עצמו. הרמטכ"ל מיהר לתקן אותו, "אתה לא ממלא מקום, עד הודעה חדשה אתה כאן המג"ד לכל דבר" - הערה שככל שנאמרה בעדינות חידדה אצל תיבון את ההכרה שהוא האחראי היחיד. הוא דן את 31 החיילים שהשתתפו במעשה ל-56 ימי מחבוש. כשגמרו לרצות את העונש הם הורחקו מחטיבת הצנחנים ופוזרו איש לגורלו ביחידות צה"ל, דגם שצה"ל אימץ למרידות שפרצו בשורותיו לאחר מכן. אשר למ"פ אפי בן מלך, בעניין זה חלק תיבון על עמדת המח"ט בני גנץ. המג"ד רצה לתת לבן מלך צ'אנס לשקם את הפלוגה, גנץ החליט להחליפו. אל המשבצת שהתפנתה נכנס אורי אזולאי. הוא בנה פלוגה לתפארת, אך בתקופה הבאה בקו נהרג בעיישיה מפגיעת מטען. "זה סיפור עצוב עצוב. אפי בן מלך, אדם חזק ומוכשר, עזב בתחושה של כפיות טובה נוראית, החיילים, שהם כולם מיטב הנוער, לא חזרו להיות לוחמים, אורי, שאותו מאוד אהבתי, איננו. הרבה זמן חלף עד שהפלוגה הצליחה להתייצב. תשאל אותי אם צה"ל למד את הלקח מהמרד? אני בספק. עדיין המנהגים חזקים מהמפקדים, המפקדים צעירים מהחיילים, הבעיה מתמקדת ברמת הסמל והמ"מ. קצין שגומר בה"ד 1 ונשלח למחלקת מרגמות שבה הכבוד מושתת על המקצועיות, אין לו שום סיכוי אלא אם הוא תותח. במרבית המקרים דווקא המ"מ הוא הכי פחות מנוסה במחלקה, כי מסלולי הקידום המקוצרים שנהוגים בצה"ל גורמים לזה שיש בחורים שמגיעים לקצונה בלי להיות בלבנון. הפערים האלה גורמים לכך שכדי לשרוד בשלום הם עושים פשרות כואבות, קיימים דילים שלא כתובים ולא נאמרים, מה שנקרא הבנות שקטות, למ"פ נוח להעלים עין, המג"ד לא תמיד מסוגל לעקוב באופן צמוד אחרי ההתרחשויות, וכשקם מישהו ומנסה בכל זאת לשבור את מעגל הקסמים - זה מתפוצץ לנו בפנים".

קבוצה של לוזרים
אחרי חודשיים הוא סיים איתם את הקו ונופף לשלום לגדוד 202, הפעם לתמיד. מאחוריו כבר היתה התמודדות על תפקיד מפקד סיירת מטכ"ל. איתו עלו לגמר י', שגם זכה לבסוף, ורוסו שבהיותו כבר אל"מ נחשב בכיר מדי לתפקיד. עכשיו התמנה תיבון לסגנו של גנץ. המג"דים של התקופה ההיא בצנחנים מעידים עליו, שבהשוואה לסמח"טים אחרים תיבון הירבה להיות איתם בשטח. הפרשנים הצביעו על תיבון כמועמד המוביל, הודות לחיבור ההדוק בינו ליעלון, אז ראש אמ"ן, האיש שההכרעה בידו. העדפתו של י' על פניו נחשבה סנסציה ומיוחסת ל"התנגדות פנימית שבוגי לא יכול להתעלם ממנה", מספרים ביחידה. "נועם הוא סופר אינטליגנט, מקצוען אמיתי, הוא ניחן בחוכמת הפשטות, רק שהוא היה מאוד לא סובלני ביחסי האנוש שלו. הוא היה קשה עם אנשים שאותם הוא חשב ללא מוכשרים, לא ראויים ולא ממוקדים במשימה. הוא קצין מעולה, רק שלפעמים הוא העריך מדי בחשיבות עצמו". הוא מודה שבמבט לאחור, ההפסד תרם לבגרותו. "הוא נתן לי פרופורציות, זאת היתה בעצם הפעם הראשונה בחיים שלא קיבלתי את מה שרציתי. זה גם לימד אותי שהעובדה שמקנאים בי לא בהכרח פועלת לטובתי. אבל הדבר הכי חשוב מבחינתי זה שגיליתי שיש חיים אחרי היחידה, והם דווקא נפלאים". לא, הוא אינו מתגעגע, הקשרים עם עמיתים בסיירת מטכ"ל הם קורקטיים, החברים הצבאיים שלו הם מהצנחנים. נדמה שעם המעבר לאדומים תיבון שם איקס על ימי היחידה שאותה עזב בשנת 90', אם כי יש לו ביקורת נוקבת על התגובה הנפתלת שלה בעקבות אסון צאלים ב', שארע בנובמבר 92', ועל יחס היחידה למשפחות השכולות. מי שהכיר את תיבון בסיירת מטכ"ל ואחר כך פגש אותו בצנחנים מעיד שבאופיו התחולל מהפך דרמטי. "הסוויץ' שהוא עשה הוא רווח נקי של נועם. הוא נחשף לאוכלוסיות שעזרו לו להשתנות, נועם סיגל לעצמו ג'סטות שלא היו לו ביחידה, כל מה שחשבנו לחובתו היום כבר לא תקף". בתום פרק הסמח"ט הוא נסע עם המשפחה לקוונטיקו, להשתלמות במרינס. הוא התבשם מהרוגע, מהנימוס ומשיגעון ה- NBA. כיוון שגרנו ליד ואשינגטון הלכתי למשחקים של הוויזארדס, קבוצה של לוזרים שיכורים ומסוממים, לא כדי לראות אותם אלא את הקבוצות האורחות. זאת היתה עונת הפרישה של מייקל ג'ורדן, אבל למשחקים נגד שיקגו בולס אי אפשר היה להשיג כרטיס". כשחזר עמוס חויות מקוונטיקו הוא השתקע במעלות, לאחר שאשתו התקבלה לנהל את תיכון "אורט". הוא, לעומתה, הוצב בבית לחם להיות מח"ט עציון. הוא היה שם קצת יותר משנה, ובאופק - אחרי שנתיים בתפקיד - המתין לו שיבוץ קורץ כרמ"ח מבצעים. "כבר ראיתי את עצמי מסיים את שלב הבט"ש בחיי, מה שמילא אותי אושר גדול", אלא שאז נטרפו הקלפים. אסף שביט מסר את המפתחות, תיבון נקרא לדגל.

כבוד האדם הפלשתיני
"להוריד את חברון מהכותרות", זה היעד שסימן לעצמו מיד בהגיעו למפקדת החטיבה בהר מנוח. "מה שנחוץ כאן זה מח"ט רגוע וקר רוח", הוא מסביר כשהוא חולף בג'יפ ברחוב השוהדא ההומה במטיילי הפסח. כשנכנסים ללשכה שלו מקדם את פני הבאים צילום של בלחסן בהיותו מפקד סיירת צנחנים. "איתן, שהיה הסמג"ד שלי בגדוד 202, הוא החבר הכי קרוב שאבד לי. היינו עד כדי כך קרובים שלפני שהוא נתן לבתו את השם נועם, הוא צילצל אלי לארצות הברית לשאול אם זה בסדר מבחינתי". השיחה האחרונה שלהם היתה בשבת האחרונה לפני שבלחסן נהרג. "הייתי אז מח"ט עציון והיה לנו הסכם שנדבר לפחות פעם בשבוע", מספר תיבון. "זאת היתה שיחה שזכורה לי היטב, כי היו בה כל כך הרבה התחלות ומעט כל כך סוף. איתן התייעץ איתי בקשר ללימודים, הוא היה קצת לחוץ בעניין המינוי הקרוב שלו למג"ד, דיברנו על המשפחות, התעסקנו במיליון ואחד עניינים, רק לא במוות". בשמונת החודשים שתיבון באזור היו שלושה מקרי ירי לעבר רכב ישראלי. במבצע "ליל כלולות" היה תיבון יד ימינו של מפקד האוגדה יצחק איתן. במבצע נהרגו בכפר בית עווא שני מבוקשים, בהם הבכיר עיאד בטאט, ונלכדו עוד שני חברי חוליית החמאס. לתיבון חשוב גם להדגיש, כי "אשה וארבעה ילדים שהיו בבית לא נשרטו". השבוע, למרבה המבוכה, נגנב ארגז אמצעי לחימה מעמדת צה"ל בקרית ארבע. עוד ביומן האירועים שלו: פינוי חוות מעון ("שיכול היה להתפתח לטראומה לאומית לולא פעלנו בנחישות וברגישות"), הריסת נחלת הקבר של ברוך גולדשטיין (תפוח אדמה חם שהתגלגל ממח"ט למח"ט ונעצר אצלו) וגירושם של דרי המערות מדרום הר חברון. לא, הוא לא חושב שנהג במקרה זה בשרירות לב. "הדברים הוצגו לציבור בצורה מסולפת", הוא מתעקש. "שטח אש 918", תיבון מסנגר על פרשת הפינוי, "הפך למגרש משחקים בין הימין לשמאל בישראל, כשהצבא ניצב בתווך. באביב כמנהגן רועות בו משפחות מיטא את עדריהן, לכל אחת מהן יש בית משלה, המערות משמשות אותן באופן עונתי בלבד, הן לא גרות שם כל השנה". תיבון מתעקש לחזור על הגרסה הזאת, למרות שבתקשורת הופיעו עדויות מוצקות שיש בין דרי המערות אנשים שזה משכן הקבע היחיד שלהם. "כשפינינו אותם מהמערות כמובן שזאת לא היתה גחמה שלי, פעלתי מתוקף החלטת בג"ץ אחרי שעתירתם נדחתה. זה שהפכו אותם למסכנים עלי אדמות, זה לא מדויק. נכון, זאת אוכלוסייה מאוד ענייה, הם לא אנשים רעים, הם לא מחבלים, אבל עדיין מדובר בשטח אש שהם נכנסו אליו שלא כחוק. מדובר במאבק על קרקעות שאותו מכוונת הרשות הפלשתינית. היא זאת ששולחת אותם, לשיטתה כמו שלכל עץ יש משמעות, כך יש משמעות למקום שבו העדר נמצא. אחרי שפינינו את חוות מעון ואת שוכני המערות, נוצר בשטח סטטוס-קוו שמנע חיכוך". אבל בג"ץ היה גם הערכאה שהורתה להחזיר את דרי המערות לשטח. "החלטת בג"ץ עלולה לגרום דווקא לעימותים", אומר תיבון. "אני מכבד את הפסיקה ומבצע אותה כלשונה, למרות שלדעתי היא לא לקחה בחשבון את מורכבות המצב. אני לא משוכנע שנעשה צדק, אם כי במציאות כל כך מורכבת לא ייתכן צדק אחד. אנחנו נמצאים בנקודה מכרעת בסכסוך בין העמים, לכל דבר יש משמעות הרבה מעבר לכאן ולעכשיו. דקה של חוסר ערנות ומעגל הדמים אי אפשר יהיה לעצור אותו". הוא יודע כיצד נשמעים דבריו, ולכן מקפיד לאזן: "אני אומר את זה כאדם שהוא רגיש לכבוד האדם הפלשתיני, זה לא מקרה שכוח המשקיפים של TIPH צימצם השנה את נוכחותו בחברון. זה קרה כי מספר התלונות על התנהגות חריגה של חיילים התמעט ב-80% מאז שאני כאן, קיימת ירידה חדה במספר תיקי מצ"ח שנפתחו בזמן האחרון. שלא תהיה פה טעות, אני לא מהאו"ם, אני מצבא ההגנה לישראל. באתי לפה לא לחפש שותפים לכוס תה אלא לדאוג קודם כל לביטחונם של המתישבים היהודים. ביחס לפלשתינאים, גם בלי שאני תופש את עצמי כמח"ט הומני, הנתונים מדברים בעד עצמם".
הנשק העיקרי
כשהגיע אליו לגזרה לפני חודשיים גדוד "הבוקעים הראשון" של גולני, אסף תיבון את הסגל וערך לסיפתח משאל, איפה הם מעדיפים לשרת לו בידם הברירה: בחברון, שהיא עתה רגועה, או בלבנון ערב היציאה. אצבע אחת לא הורמה בעד האופציה החברונית. אחר כך בתדריך הורה להם עקרון יסוד: "למעט היתקלות מטווח קצר אני לא רוצה שתשלפו. אני רוצה שתחשבו. תפעילו את האמל"ח העיקרי שלכם, שהוא השכל הישר". המח"ט שקדם לו, יגאל שרון, היה אמן של יצירת איזונים בעיר בעלת פוטנציאל ההתלקחות הגדול בגדה. הוא החליף צ'פחות עם פלשתינאים בקסבה כמו גם חיבוקים עם יהודים במתחם אברהם אבינו. תיבון שומר על דיסקרטיות במגעיו עם האוכלוסייה הערבית. הוא הודף את הטענות כאילו התאהב במתנחלים, אבל מודה ש"בתפקידי ביו"ש למדתי להכיר את ההתיישבות הישראלית. יש בארץ בורות עצומה בנוגע אליה, קומץ קיצונים חמום פוגע בשמו של ציבור גדול, ערכי וחיובי".

פורסם בתאריך- 05/05/2000