פרש - הצג הודעה בודדת - כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים

פצצת טסטוסטרון\ מאת אביחי בקר

ניצב אליק רון מודע היטב למוניטין הבעייתיים שלו: תוקפן, שלפן, אלים, שש לקרב, שונא ערבים, מאצ'ו משתולל, בקיצור, לא אחד שהיית נותן לו את המחוז הצפוני של המשטרה. היתקלויותיו עם התושבים הערבים, הסכסוך עם אשתו וההתבטאויות האחרונות שלו רק הוסיפו שמן למדורה. זה הזמן לכבות אותה. אליק רון מציג את אליק רון האמיתי
אליק רון אוהב להתגושש. התגוששות פיזית, הכוונה, לא מטפורית. היאבקויות אישיות היו הסמל המסחרי בכל תקופת שירותו הצבאי ואת הופעות הפרידה הוא נתן רק בגיל 40 בהיותו מפקד "שלדג". הדשא שלפני הלשכה שימש זירה, ומסביבו, בשעה קבועה, התגודד הקהל במעגל. את הטוענים לכתר, קצינים כמש"קים, הוא הביס בזה אחר זה. היחיד שהנחיל לו הפסד היה עומרי שרון, הבן של אריאל. מאז שעזב את הצבא והצטרף למשטרה הוא שבת ממלאכת ההיאבקות, אולי בגלל הגיל ואולי משום שהמעמד מחייב. ובכל זאת, האצבעות לעולם מדגדגות. לא מזמן, בעת מבצע לילי למיגור גניבות חקלאיות, באו לביקור בחפ"ק שלו בנהלל שני מושבניקים שהיו פקודיו בסיירת מטכ"ל. ברוח הזמנים היפים ההם ביחידה, פתח רון בדו קרב עם אחד מהם, יואב בנימיני. הגופות השתרגו, השרירים נמתחו ורק אחרי שחבר אחר לנשק, עמיצור כפרי, שלף מתז אישי של גז מדמיע וריסס אותם, הסכימו השניים להיפרד. ניצב אליק רון, בן תל עדשים ומפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, מעדיף שהאנקדוטות האלה ישארו בחוג ידידיו ולא יתפרשו על דפי העיתון. "המיתוסים האלה", הוא טוען, "מה גם שמוסיפים להם נופך שלא היה, לא ממש משקפים את אישיותי היום, כשאני כמעט בן 52. הם מקבעים דימוי שהיה לי לפני 30-20 שנה, הם תקועים בעבר, הם מתעלמים מגלגולים והתפתחויות שעברתי מאז. זה פרק שהיה. אני לא מסתיר את העובדה שבבחרותי עשיתי מעשים פרועים מאוד, אבל הדגש הוא על היה. יש דברים שלא נוח לי כשמזכירים לי אותם, אבל אין ברירה, כי גם הם אני". תווית הגברתן אינה מחניפה לו במיוחד בשבועות האחרונים, כשהתבטאויות שנויות במחלוקת שלו הביאו את השר החדש לביטחון פנים, שלמה בן עמי, להורות על הגבלה בראיונות שמעניקים בכירים במשטרת ישראל. הפה הגדול של רון הפיק בתוך שלושה ימים שתי כותרות בעייתיות, אחת על ח"כים ערבים ("הם מסיתים עד כדי עלילת דם", "ידיעות אחרונות", 15 ביולי) והשנייה על אלימות בני נוער ("צריך להתיר למורים להפעיל כוח נגד תלמידים אלימים", "הארץ", 18 ביולי). השר בן עמי נאלץ להגיב. "ניצב אליק רון הוא קצין רב זכויות הממונה על מחוז עם בעיות ייחודיות", אמר. "דווקא משום כך הוא מחויב במשנה זהירות בהתבטאויותיו". מבחינת הח"כים הערבים, התבטאותו של רון נגדם היא עילה להדחתו. תביעה מפורשת לפיטוריו קיבל השר לביטחון פנים גם מעמיתו למפלגה, נוואף מסאלחה. לאישי הציבור הערבים יש עוד כמה סיבות לרצות בסילוקו מהתפקיד הבכיר. מבחינתם, הוא אחראי לתגובה החריפה של המשטרה במבצע להריסת הבתים באום א-סחלי באפריל 98'. הם זוקפים לחובתו גם את הפקודה לירות קליעי פלסטיק ורימוני גז לעבר מפגינים באום אל-פחם בספטמבר 98', שגרמה לעשרות פצועים מתושבי הכפר. לפני שבועיים בא רון למפגש של בכירי המשטרה עם אישי ציבור ערבים בטייבה והופתע. הוא חשב שהגיע לרב-שיח שמטרתו להביא לשיתוף פעולה של כל הגורמים במאבק נגד הפשיעה המשתלטת על הרחוב הערבי, אבל לפתע מצא את עצמו במוקד של מתקפה חזיתית. "עשו לי זובור", הוא מספר. את האות נתן ח"כ מוחמד ברקה מחד"ש. "אליק רון", הוא אמר, "שבתפקידו הקודם כמפקד מחוז ש"י שימש זרוע של הכיבוש, ממשיך באותן שיטות ברוטליות מאז שהוא במחוז הצפוני. הייתי עד לאירועים שבהם התנהל תהליך הידברות בין התושבים למשטרה, אבל ברגע שהוא הגיע זה עבר מיד לפסים של הפעלת כוח מאסיווית. הוא איש ימין, הוא נגוע בגזענות וראוי שפיקוד המשטרה יתן דעתו על העניין כי אליק רון, כפי שהוכח, לא מסתפק רק בדיכוי ערבים. ההצהרות שבהן נחשפה לאחרונה התפישה החינוכית המעוותת שלו מסוכנות גם ליהודים". זאת היתה רק ההתחלה. ההסתערות המילולית עליו נערכה גלים גלים. רון הרגיש כמטרת דמות. "אתה חוטף חבטה בבטן, מתקפל לרגע, לאט לאט מתיישר כדי לקחת אוויר ותוך כדי, עוד מהלומה". הדוברים הבאים אפילו לא נקבו בשמו, אות לשאט נפשם. "האיש הזה", הם כינו אותו. שלא כמנהגו הוא בחר לשתוק ולהשאיר את ההגנה לשר בן עמי (בנימוס) ולמפכ"ל וילק (בתקיפות). "נקודת הציון שממנה הם מפנים כלפי אצבע מאשימה זו פרשת הריסת הבתים באום א-סחלי שליד שפרעם", אומר רון. "אנחנו הגענו לתת חסות להחלטה של בית משפט בעניין שהיה בדיון שש שנים. לא באנו עם שופלים, התנהל אפילו משא ומתן בין מפקד המרחב לנציגים הערבים, בהם ברקה עצמו. עד לרגע שבו התקבל מידע שמתארגנת חבורה לקרבות עם מקלות ואבנים, לא חשבתי להתערב. אני רואה ככישלון את העובדה שאנחנו לא מצליחים להזים את מה שנתפש בתודעה הציבורית כסיפור התוקפנות של המשטרה באום א-סחלי שנובעת, איך לא, מגזען, פשיסט, מפקד המחוז. לצערי, באמת אין כבר דרך לנקות את הכתם הזה". ביקור ההזדהות במקום של נשיא המדינה, עוד באותו שבוע, בא לרון כסטירת לחי מצלצלת. "האלימות שנתקלנו בה", הוא אומר, "קשה להאמין עד כמה היא היתה רוויית שנאה. האבנים שחטפתי שם, התהלוכה עם דגלי אש"ף, יש גבול עד כמה אפשר להדחיק את התופעות החמורות האלה ולומר שמדובר בגשמי ברכה ולא ביריקות".

מדינת כל אזרחיה
חמישה חודשים אחרי אום א-סחלי חזרו המראות ביתר שאת באום אל-פחם. זה החל כפעולת מחאה שקטה על הפקעת 500 דונם מאדמות א-רוחה שבוואדי ערה לשימוש כשטח אש. כשפירקה הסיירת הירוקה את אוהל המחאה של זקני הכפרים מהסביבה פרצו התנגשויות שנמשכו שלושה ימים. התושבים יידו אבנים ובקבוקי תבערה, המשטרה השיבה בירי כדורי גומי כאילו היא בשטח כבוש, תוך איום מפורש שבמקרה התדרדרות תיירה אש חיה. מפקד המבצע היה ניצב אליק רון, אבי ההגדרה "התנועה האיסלאמית היא תנועה נבזית". למשטרה היו 13 פצועים, לאזרחים הערבים 100. אליק רון לא חף מביקורת עצמית. "אם יש דבר שבו אני מאשים את עצמי" הוא אומר, "זה שכבר מזמן הייתי אמור לדעת איך אני, במו פי, מוסיף חוליות לשרשרת". זה לא מפריע לו להעביר חלק מהאחריות אל התקשורת. "בידיעה שייחסה לי את האמירה נגד הח"כים הערבים לא צוין שבפתיחת הראיון, כשנשאלתי מה דעתי על מינויו של חבר הכנסת האשם מחמיד לוועדת חוץ וביטחון, עניתי שאין לי בעיה עם זה. רק שאת הקטע הזה השמיטו. "השאלה הבאה היתה, 'אז עם מה יש לך כן בעיה?' פה היתה לי טעות חמורה, עדיף היה שבעיתוי ההוא הייתי נמנע לחלוטין מלהגיב בעניין חברי הכנסת הערבים. אבל גם ככה לא האשמתי אותם בצורה גורפת בהסתה ובעלילת הדם של אום אל-פחם, אלא רק את אלה, גם יהודים, שהיו שותפים לבניית הסיפור שלא היה על כניסה כביכול של שוטרים לבית הספר וכיסוח של תלמידים, כולל הצגת כתמי הדם. אני חוזר ואומר שלא היה שם אפילו לא שוטר אחד: כתמי הדם הם של נערים שזרקו בקבוקי תבערה, נפגעו מקליעי גומי וטופלו בתוך הבניין". כשהוא מביט לאחור הוא רואה באירועי אום אל-פחם כישלון נורא, אבל לא מהסיבה הצפויה. "הכישלון בעניין התקשורת הוא לקח מבחינתנו. באירועים כאלה אנחנו חייבים שיהיה מי שיצלם את התמונות גם מהזוויות שלנו, שירגיש על בשרו את מה שאנחנו חוטפים ושישמע את אותם צלילים". אפילו היום הוא מתקשה להבין איך זה תמיד קורה דווקא לו. "אני, שתופס את הארץ הזאת כמדינה שתהיה של כל אזרחיה, כמי שתפקידו לשרת את כולם, אני שמגייס למשטרה חוקרות מוסלמיות, אני שהתערבתי מול מערכת הביטחון כדי שתבחן שנית את ההחלטה להעביר מתקן צבאי לקרבת סכנין - הדברים האלה לדאבוני לא זוכים לתהודה". על הערתו בעניין המורים ספג ביקורת חריפה משר החינוך יוסי שריד, ממנכ"ל המועצה לשלום הילד יצחק קדמן ומיו"ר ועד ההורים הארצי איתן לחמן, אבל הניצב בשלו, נחרץ כתמיד. "במצב קיצוני, בסיטואציה שבבסיסה היא כוחנית, כשתלמיד לנוכח פניו של מורה לוקח כיסא ומפרק את ראשו של נער אחר, או מאיים עליו בסכין חיתוך יפאני - מורה צריך להתערב פיזית כדי לעצור את המקרה, או לא? ודאי שכן. תרחישים כאלה קורים במערכת החינוך חדשות לבקרים, לא צריך הרבה דמיון כדי לתאר אותם, אי אפשר שנטשטש את תמונת המצב - על פי חוק טבע המורה חייב לקום ולהגן. "אני יצאתי נגד אווירה שבה מורים, כדי לא להיות מאוימים, מעדיפים לא לראות ולא לשמוע מה קורה אצלם בחצר בית הספר. אין פה אפילו לא במרומז הרשאה לאלימות מצידם, במקרים כאלה נטפל בחומרה. בכותרות שנתנו בתקשורת לדברים שלי, כאילו מפקד המחוז הצפוני קורא למורים להכות תלמידים, היה חוסר תום לב. היה נוח למישהו לתאר את השור המועד לכאורה מאום אל-פחם משתולל שוב. זה קליט, זה כאילו עוד אבן-דרך ברצף, יש הרבה עיוות בתיאורים האלה. לחלק מהציבור מתחברים דברים לתמונה שהיא מסולפת על פי טעמי. מה פלא שאחרי זה אני גם מוצא בעיתון שמישהו מחבר אותי אפילו עם קריאה לעונש מוות, דבר שרחוק ממני כמזרח ממערב".

לא בנוי להיות חקלאי
אלכסנדר רובינשטיין, הוא אליק רון, נולד בדצמבר 47'. אביו, יוצא הצבא הבריטי, היה רפתן שנהיה מורה לחרטות ומסגרות באורט עפולה, אמו חקלאית ועקרת בית. הוא התגייס בסוף 66' במטרה להתנדב לצנחנים, אלא שבבקו"ם סחבו אותו לסיירת מטכ"ל. בעת ההיא דבר קיום היחידה היה ידוע רק לקומץ, גם ההורים לא ידעו היכן הוא משרת. ההתחלה שלו היתה תחת פיקודו של עוזי יאירי. בתקופת אהוד ברק הוא כבר היה מפקד צוות. הוא בלט בחוסנו, בסיבולת העל אנושית שלו, בכושר הניווט ובמנהיגותו. ההערכה אליו בקרב יוצאי היחידה חובקת כל. כולם מקפידים לציין גם את ערך החברות הניצב בראש סולם ערכיו. בילדותו היו הדמויות הנערצות עליו חוקרי הקוטב הנורווגים הנועזים אמונדסן וננסן, האסטרונום ניקולאוס קופרניקוס, הפיסיקאי גלילאו גליליי והפילוסוף האיטלקי ג'ורדנו ברונו, "אותם אנשים פורצי גבולות שאמרו, כל אחד בתחומו, 'ואף על פי כן נוע תנוע'. אני לא מניח שהייתי מוכן לעלות על המוקד על אמונותי, אבל המשמעות העמוקה של דמויות אלה, שאליהן הגעתי אז מקריאה, היא בנכונות לשלם מחיר כבד על עקרונות, לא לסגת ממטרות שהצבת לעצמך ובטח שלא להתכופף". אחרי שש שנים בסיירת מטכ"ל הוא השתחרר בדרגת סרן והתקבל כמאבטח לאל על. למלחמת יום כיפור הוא הגיע מדרום אמריקה. הוא לחם ברמת הגולן בכוח של הסיירת שעליו פיקד יוני נתניהו. בהיתקלות עם יחידה של הקומנדו הסורי, שנחתה ממסוקים בצומת "עגבנייה" שליד נאפח, הרגה הסיירת, בסיוע פלוגה מגולני, לפחות עשרים לוחמים וגם שבתה את המפקד הסורי. "יותר מקרב הדילוגים עצמו, שאותו יוני ניהל בצורה מעולה, חרות אצלי בזיכרון המעבר המאוד חד וחריף ממצב שבו שכבנו חסרי אונים מתחת לבתים בנאפח, מחפשים מחסה מהפגזות בהרגשה של טמטום מוחלט ושל חלום רע, ליציאה פתאומית מהחורים וליוזמה - זה היה רגע גדול". בעקבות המלחמה הוא התגייס שוב, סיים קורס מ"פים בשריון, אבל אז שיכנע אותו גיורא זורע, מפקד סיירת מטכ"ל, לחזור הביתה ליחידה. פרק זה נמשך שנתיים. אחר כך חזר לתל עדשים לגדל סייפנים כמסורת המשפחה. מהר מאוד הוא גילה שחממות זה לא בשבילו, "שאני לא בנוי להיות חקלאי קונוונציונלי". פנייה ממגדל דבורים ותיק במושב, משה עוז, שהיה חייל אצל מאיר הר-ציון ומיכה קפוסטה, פתרה לו את ההתלבטויות. הוא התחיל אצלו כשוליה, נהיה מקצועי, ועבר גם השתלמות קצרה בענף במדרשת רופין. הם עבדו יחד שמונה שנים, לשיאם הגיעו כשלרשותם כבר 1,200 כוורות שהיו פזורות מהעמק עד לבקעה. כשרון מדבר על דבורים הוא מתפייט ממש. "זה ענף שיש בו שילוב מרתק של עיסוק ביצורים שאורח החיים שלהם מסתורי ומופלא, עם מרחבים ונדידה. למעשה אתה סוג של רועה". אף שפרש מזמן הוא חש עדיין דבורים בנשמתו, וכשהוא נוסע בדרכים הוא תר בעיניו אחר התיבות הלבנות הפזורות בשדה. "אין ספק שלאחר פרישה עוד יהיו לי כמה כוורות, כבר לא לצרכים מסחריים כמו בצעירותי, אבל להספקת דבש למשפחה בהחלט כן". חיי הכוורן אינם רק פסטורליה צרופה, הם גם מאבק מתמשך. פעם, בשדות קיבוץ עין דור, כשבאו לטפל בכוורות שהיו מוצבות במטע האבוקדו, הופיע שומר שלא זיהה מי הם וברובה דרוך מנע מהם את הגישה. רון יצא חרש מהרכב, בחסות הלילה התגנב באיגוף עמוק אל מקור ההתנגדות ובהורדת זקיף יישב את אי ההבנות. כשגנבו מהם פעם 60 כוורות ליד מושב חמרה שבבקעה, מכה אנושה למגדלים, הם סרקו את הכפרים בין קבטיה לטובאס. "יותר טוב שלא נתפוס אותם על חם", אמר עוז לשותף שלו, מתוך ידיעה עד לאן הוא יכול להוליך את הזעם. הכוורות לא נמצאו.

קרב קלשונים
אפשר בקלות ליפול במלכודת התדמיות ולאפיין את רון כעוד מוצר טיפוסי של תל עדשים, מה שאומר כביכול חספוס, בוטות, עילגות. רק שבמקרה שלו, אין מקום לתיאור החד ממדי הזה. נטייה אינטלקטואלית, עברית מצוחצחת, דיבור רך, אפילו עדינות, אלה חלק ממאפייניו של רון המפריכות את הציפיות המוקדמות. זה גם הפן שהוא משתוקק להחצין, בשביל האיזון. מנעוריו הוא מרבה בקריאה, ולדבריו, הוא חוזר שוב ושוב אל "מסע תענוגות בארץ הקודש" מאת מרק טוויין ואל "קלאודיוס האל" של רוברט גרייווס. עכשיו הוא מתמודד עם "המגדל הגאה" של ברברה טוכמן. ובכל זאת, כל הווייתו מקרינה מאצ'ואיזם וטסטוסטרון. כחול עיניים, בעל חזות מרשימה, לא פלא שנשים רבות נשבו בקסמו. כאזרח היה לו בשנות השבעים רומן נלהב עם גוש אמונים. בעלייה המפורסמת לתחנת הרכבת בסבסטיה הוא התייצב כדי להביע תמיכה במתנחלים. היום, לטענתו, "גם מי שחושב שהוא מכיר את עמדותי איננו יודע מהן, ובהרבה מהמקרים הוא טועה. נכון שהייתי שם, אני לא מסתיר את זה, בחוגים מסוימים זה בהחלט שימש ומשמש נגדי, אבל זה לא מנע ממני כמפקד ש"י להיאבק נגד כל עשייה בלתי חוקית. אני לא נשארתי בתחנת הרכבת כפי שאולי מקובל לחשוב, אני לקחתי את הקטר והמשכתי הלאה". באנטבה הוא היה במרצדס לצדו של יוני נתניהו. רון היה למעשה קצין המילואים היחיד שסיירת מטכ"ל לקחה איתה לפעולה. "כשכל העניין התבשל אנחנו, חיילי המילואים של היחידה, היינו בצאלים. לא היה לנו מושג מה קורה. כשמוקי בצר עזב אותנו כדי לתכנן את הפעולה, כשהוא מינה אותי למפקד על המשך האימון, גם אז לא תפסנו מה בעצם מתגלגל. האסימון נפל לי רק כשקראו לי אל יוני. אני משער שהוא התעקש לצרף אותי אליו מתוקף ההכרות הקרובה בינינו. למעשה הוא רצה שאני אעלה מצאלים עוד הרבה קודם, אבל המטה שלו הוריד אותו מהרעיון בטענה שהדבר יעורר מהומות אצל שאר קציני המילואים". נתניהו המתין לו עם הבשורה עד לתרגול המסכם וגם ככה עדיין נדרשו מרון תרגילי התחמקות כדי שעמיתיו לא יחשדו בתוכנית המתרקמת. על המבצע הוא אינו מרחיב את הדיבור. "מעבר לכיף של לא להחמיץ את ההזדמנות, אני הייתי האדם הכי מיותר באנטבה. הייתי, מה שנקרא, אחראי על האחריות. כשאני מספר שהייתי ממונה על החפ"ק זה נשמע מרשים מאוד, אבל תרומה ממש לא זכורה לי. הדברים שעשיתי באנטבה היו כמעט חסרי משמעות". ברוח אותם דברים רון מבקש לסייג גם את התיאורים שלו כאמיץ ללא חת. "יש אנשים, מוקי בצר לדוגמה, שגם בסערת הקרב יישארו תמיד מאוד מאוזנים ושקולים. אני לא נמנה עם אלה. נכון שלא היה מצב שבו הייתי משותק מפחד, אבל כאז כן עתה אני בהחלט זוכר מצבים של זיעה והתרגשות". במלחמת לבנון הוא פיקד על גוף המילואים של "שלדג", אך לא זכה להשתתף במהלכים דרמטיים. "אני מת לאיזה קרב קלשונים טוב", ביטא את אכזבתו באותם ימים. בשנת 84' הוא חזר לצבא בשלישית, עבר קורס מג"דים וקיבל את הפיקוד על "שלדג". לזכותו נזקפת העברת היחידה מאחריות הקצח"ר לחיל האוויר. בדרך אל היעד הוא חרך אצבעות, שרף כמה גשרים, אבל עמד במשימה שהציב לעצמו. "עשיתי מסע קידום מכירות מהדרגים הכי נמוכים בחיל האוויר ועד למיטתו של מפקד החיל, האלוף עמוס לפידות, שהיה מאושפז אחרי ניתוח אפנדציט. זה היה המקום היחיד שבו אפשר היה לתפוס אותו בשקט". רון, במטרה לייחד את שלדג, חיפש לה אבא עשיר שיידע למצות ממנה את האיכויות הגבוהות ולתגמל אותה בהתאם. "הראייה שלי היתה שכמו שלחיל הים יש את שייטת 13 וביבשה את סיירת מטכ"ל, צריך שגם לחיל האוויר תהיה זרוע כזאת. המשמעות של המעבר היא עצומה. זה לא להיות ליד הצלחת כשמדובר בתובלה אווירית, זה להיות בתוך הצלחת".

הפריצה אל אוטובוס האמהות
רון לא שש לפרט את הרקורד הצבאי העשיר שלו. "אני גאה מאוד בשירות שעברתי, אבל כל הסיפורים האלה ממש לא מסייעים לי. אדרבה, הם מאפשרים למתנגדים שלי לשרטט סטריאוטיפ, טיפוס שאחרי שאתה שומע עליו לא נותר לך אלא לומר עליו, 'נו, מה הפלא? הוא למד להילחם בסיירת, את זה הוא לקח איתו כמפקד מחוז ש"י לאיו"ש, ועכשיו הוא מיישם את אותם עקרונות במחוז הצפוני'". חשוב לו להבהיר, הוא אומר, שההקשרים האלה לגמרי מוטעים. "את תכונות האופי שלי אני מביא מבית גידול שהוא קדום יותר מצה"ל, ודבר נוסף, אם למישהו יש ספק, אז מזמן הפנמתי את היותי איש משטרה. זאת בחירה שאני שלם איתה, בשום אופן אני לא מנסה לעשות מהמשטרה צבא, לחלוטין לא. להיפך. אני מברך על השינוי האסטרטגי שאנחנו עוברים. ההסטה ממשטרה של משימות אג"מיות ולוחמניות, תהליך שנגרם בגלל האינתיפאדה, לכיוון משטרה בסגנון המסורתי, החזרה הזאת למשימות הקלאסיות היא מאוד לרוחי". בשנת 87', בעקבות פנייה של שר המשטרה חיים ברלב, הוא קיבל עליו את הפיקוד על הימ"מ (היחידה למלחמה בטרור של משמר הגבול). הוא נכנס לתפקיד בסערה. האירוע שעליו תפארתו היה במארס 88', כשנחטף בנגב "אוטובוס האמהות", שהסיע עובדות לכור הגרעיני בדימונה. שלושה אנשי פת"ח שחדרו ממצרים השתלטו על הרכב, ואחרי שהאוטובוס החטוף נעצר ליד צומת ערוער תבעו לשחרר אסירים בתמורה לשחרור בני הערובה. "איציק מרדכי, שהיה אלוף פיקוד דרום, עמד על כך כבר מהרגע הראשון שאנחנו נהיה אלה שנבצע. מהמקום שבו רבצתי עם חלק מהצלפים, ערוך לחלץ את בני הערובה, כל פעם שהעפתי מבט לכיוון שבו התאסף הקונסיליום ראיתי בחצי עין עשן עולה מרוב לחצים לתת למישהו אחר לפעול. לעובדה שאנחנו היינו אלה שפעלו בסוף תרמה המעורבות המאוד לא מקובלת של מפכ"ל המשטרה אז, דוד קראוס. הוא עמד על המשמר שהביצוע יישאר של הימ"מ. ברלב כמובן גם הוא דאג לאינטרסים שלנו". בשטח היתה באותה עת סיירת מטכ"ל עם משה יעלון, שרצתה את העוגה לעצמה. "אני זוכר שבהתחלה, כשהתקרבתי לאזור, כבר ראיתי באוויר את המסוקים של מטכ"ל בדרך לצומת. קיללתי בלבי וחשבתי שאכלנו אותה, ששוב הסוכריה חומקת מאיתנו, אבל הגורל רצה אחרת. זה קרה כי המסוקים גרמו להתחממות הרוחות אצל המחבלים והם דרשו להרחיק אותם. צה"ל קיבל את הדרישה והנחית את ההליקופטרים רחוק משם. ההסעות לא כל כך הסתדרו להם, וכתוצאה מהשיבושים אנחנו הרווחנו. כשאיציק מרדכי פנה אלי ושאל בתוך כמה זמן נהיה מוכנים, לא האמנתי". רון פרץ בראש אנשיו אל האוטובוס. חברי החוליה חוסלו, איש מלבדם לא נפגע; שלושת האזרחים הישראלים שנהרגו בפיגוע, נורו על ידי אנשי פת"ח עוד לפני ההסתערות. מניות הימ"מ נסקו לשיאים של יוקרה ותת-ניצב א', כפי שכתבו עליו אז בעיתון, הגיע לראשונה להכרה שהוא מעוניין להמשיך במסלול המשטרתי. הוא היה מפקד מג"ב ירושלים, מפקד מרחב הגליל ובנובמבר 94' היה למפקדו הראשון של מחוז ש"י (שומרון ויהודה). "אני עדיין מחכה לרגע שמישהו מהמלעיזים יהיה בו היושר לקום ולהודות, שהניצב שאותו הוא מכנה פשיסט הוא גם האדם שפינה בנחישות מתנחלים מגבעת הדגן, שעצר את הרב לווינגר ואשתו, שהתעמת עם פעילי כך ושגינה בכל פורום אפשרי את השיקוץ של המאוזולאום של ברוך גולדשטיין. כשכל מיני סהרורים באו לשם לשאוב תעצומות, ניסיתי להוביל מהלך להעתיק את הדבר הנורא הזה מחברון לבית קברות רגיל בירושלים. זה לא הלך. "מעולם לא נקטתי משוא פנים, כמשרת ציבור אני אוכף חוק לכולם, הסגנון אותו סגנון גם בהתייחסותי ליהודים. לכן בהיותי מפקד מחוז ש"י דרשתי לבוא חשבון עם הורים ששלחו את הילדים שלהם להפוך בשוק דוכנים של ערבים ולהכניס דבק למנעולים. אמרתי אז שכמו שאני דורש מהורים של נערים פלשתינאים לשאת בנזקים שגרמו ידויי אבנים של הבנים שלהם, ראוי שגם ההורים של הצד היהודי יחויבו בתשלום על התעלולים של ילדיהם. כמובן שזה עורר זעם אצל רבים. הם התקשו להבין איך אני גוזר גזרה שווה. רק שמכל זה נוח להתעלם, כי העובדות האלה מקלקלות את התיאוריה. "כשבאו אלי אורי אריאל ואהרן דומב הודעתי להם בשיחת הפתיחה שלא יעזור להם. 'תהיו חמישים איש - יקח לי חמש דקות להוריד אתכם מהגבעות, תהיו חמש-מאות - יקח לי שעה, תהיו חמשת-אלפים - יקח לי שלושה ימים, אבל בסוף אני אוריד אתכם'. אצלי, הם למדו, אין כפל לשון. הייתי פרטנר לסיוע, אבל לא נתתי להם להתעמר באף אחד".

סכסוך משפחתי ותלונה למשטרה
כמפקד מחוז ש"י הזדמן לו להופיע בתכיפות בוועדות הכנסת. עד שהפנים את הכללים הוא היה בהלם חברתי. "במזנון כולם מסתחבקים איתך, אתה נכנס עם אותם אנשים פנימה לדיון ואז הם מטיחים בך אש וגופרית שאתה לא יודע מאיפה זה נוחת עליך. רק נגמרת הישיבה, הם מזמינים אותך לשתות איתם קפה". בתפקידו אז הוא מתח ביקורת חריפה על הסכם אוסלו. הוא טען שצריך לעכב את מימוש ההסכם בגלל החריגות מהצד הפלשתיני, שיציאת צה"ל ממרכזי הערים בגדה פגעה באפשרות להילחם ביעילות בטרור, שלא נעשה די לפיצוץ בתי מחבלים וגירושם. "טעיתי", הוא אומר בפעם המי יודע כמה, כשהוא מתכוון לעיתוי ולא לתוכן. "חטפתי על זה קיתונות, ובצדק. אבל חשוב לי להדגיש שהדברים שלי לא נבעו ממניע פוליטי, האמירה שלי היתה מהזווית המקצועית הטהורה". פיו ולבו שווים, אמירותיו הבוטות לעולם אינן פרי של החלקה, הוא מתכוון לכל מלה. חברים של רון, שלאורך כל הדרך יעצו לו להיזהר בהתבטאויות, הרימו מזמן ידיים. נזיפות מהשר ומהמפכ"ל לא עשו עליו רושם. במשטרה הוא יצר מעמד לעצמו. כשרוצים לעורר דיון סוער במכללה לשוטרים מזמינים אותו לפאנל וכדרכו הוא לא מאכזב. ההרצאה שלו, איך להיות חריג בארגון קונפורמי, היא להיט. לעתים נדמה שנוח למערכת שיש מישהו המבטא את מה שעמיתיו שומרים לעצמם. "למרות שבהרבה מקרים מתערבבות היוצרות בהתייחסות אלי", הוא אומר, "את עצמי אני מגדיר תקיף אך לא תוקפן, ודאי לא בשנים האחרונות. מהבחינה הזאת, השירות במשטרה בהחלט לימד אותי את חשיבות שלטון החוק. אני מאמין שאני יודע להיות קשוב, בתפישת העולם שלי אני ליברל, אבל כשזה נוגע לאלימות, להסתה ולדברי בלע, הסובלנות שלי נגמרת. זה תמיד מתקשר אצלי לרצח של יצחק רבין, מהלומה שעד היום קשה לי לעכל אותה. לכן, כשאני מזהה מכל כיוון שהוא קריאת תיגר על הדמוקרטיה, קשה לי להבליג. יכולתי בקלות לא להכניס את ראשי בין הפטיש לסדן, לחפש תמיד איגופים או קפנדריות כדי ליהנות משקט תעשייתי, אבל זה לא אני". הוא נשוי בשנית, אב לארבעה ילדים, אחד מהם פעיל ב"שלום עכשיו", וחי בכפר ורדים. נישואיו הנוכחיים עברו הרבה טלטלות. באחת מהן התלוננה נגדו במשטרה אשתו, ענת, שהוא מאיים לתקוף אותה. לפני שנגמרה החקירה, היא משכה את התלונה. כדי לשים קץ ללחישות הרועמות מפרט רון לראשונה את גרסתו לעניין המביך הזה, שהתרחש ערב כניסתו למחוז הצפוני. "מעולם לא איימתי, לא השתמשתי באלימות מילולית ובטח שלא פיזית. העימות בינינו פרץ על רקע המתח שכרוך במעבר דירה. באחד השלבים אשתי דרשה להפסיק את ההעברה ונעלה את דלת הבית". רון פרץ את הדלת. "מדובר בסיטואציה מאוד קשה", הוא מסביר. "אני עומד לקבל את הפיקוד על המחוז, והשוטרים שבקרוב יעבדו איתי, נמצאים אצלי בבית לברר תלונה נגדי. אני לא מאחל לאף אחד לעמוד במצב כזה, אשתי מצטערת על העניין, אבל הנזק כבר נגרם. זה הסיפור. למרות שאני נקי זה בהחלט כתם שלא יימחה. למרות זאת, לא היתה לי שום בעיה להתייצב מול השוטרים ולהודיע להם שבנושא אלימות במשפחה אני אהיה נחוש".

פוגרום בנצרת
תקרית הריסת הבית באום א-סחלי השפיעה עליו יותר ממה שאפשר לצפות. "אני לא שוחר מדנים ואין בי זדון. כשאני יוצא לתת חסות להריסת בית אני חורק שיניים. מי כמוני יודע שקיים במגזר הערבי חוסר התאמה משווע בין קצב התכנון לריבוי הטבעי. לכן, למרות שאני לא אחד שידוע כמתחמק מדברים שחייבים לבצע, בתחום של בנייה בלתי חוקית אני מניח שאפשר יהיה לתפוס אותי על השתמטות, הרבה מזה בגלל התקרית הקשה באום א-סחלי". היעד הנוכחי שלו, לנוכח התגברות הפשיעה ביישובי הערבים בגליל, הוא להכניס מרכזי שיטור קהילתיים (מש"קים) לכפרים שבהם כבר מזמן לא נראתה נוכחות של מדים כחולים. לשם כך הוא זקוק לשיתוף פעולה של ראשי המועצות, ורון גאה להציג את ההצלחות שלו במכר-ג'דיידה, בטורען ובכפר מנדא. אבל העיר אום אל-פחם נשארה חסומה בפניו. "אנחנו משתדלים להעביר לאוכלוסייה מסר שבטיפול שלנו כולם שווים לפני החוק, אבל הצהרה כזאת, אם היא לא מגובה במתן אמיתי של שירות, היא אמירת סרק. אני, למשל, צריך להגיע הכי קרוב שאפשר לאשה ערבייה מוכה, שגם ככה חייבת לאזור אומץ לב בלתי רגיל כדי להתלונן. כשכבר גמלה בלבה ההחלטה, אם מבחינה טכנית היא חייבת לנסוע בשביל זה למשטרת משגב ואין באפשרותה להתלונן ליד הבית, הפסדנו אותה". מרכז שיטור קהילתי, הוא אומר, יכול גם לאסוף מידע על פורצים וסוחרי סמים, ובעת הצורך להזעיק בלשים מהתחנה האם. "תראה מה קורה בכפר מנדא, ממש זמירות חדשות. לפני שנתיים - מהומות דמים, כשניסינו להיכנס חטפנו מכל הכיוונים, ממש תוהו ובוהו. היום יש בכפר מש"ק לתפארת, הביטחון גבר, הפשיעה ירדה, מדובר במהפך שאותו אני זוקף לזכותו של ראש המועצה מוחמד זידאן, שהוא גם יו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל. למרות האיומים עליו הוא לא נרתע, הוא הבין את חשיבות העניין, זה דגם היחסים שאני שואף שיתקיים בכל היישובים, גם באום אל-פחם, שמאז שרפו שם בשנת 82' את תחנת המשטרה לא מתקיימת בה נוכחות קבועה". זידאן: "אליק רון הוא אדם קשוח. אני מגנה בחריפות הרבה מהמעשים וההצהרות שלו, אבל בכל מה שנוגע לבעיות בישוב שלי מצאתי אדם הגון. הוא כנראה לא גזען". בהתנגשות באום אל-פחם התעמת רון קשות עם ראש העירייה, שייח ראאד סלאח. זה לא מונע מרון לומר על יריבו אז, "למרות שהאוטונומיה שהוא בונה לעצמו היא לצנינים בעיני, ולמרות שהוא מתנער מכל דבר שיש בו סממן של ממלכתיות ושלטון, אני מעריך אותו מאוד כמנהיג". בהתנגשויות בנצרת בין נוצרים למוסלמים, שארעו באפריל סביב מתחם "שהאב א-דין", הוא התייצב לצד הנוצרים. "כשחברי כנסת דרשו ממני, בדיון בוועדת הפנים, לצמצם כוחות בנצרת הסברתי שמדובר בפוגרום. היו צעקות, דרשו שאני אקח את הדברים שלי בחזרה. עניתי שכל עוד שורפים בנצרת מכוניות וחנויות, ומשמרות צניעות של מוסלמים נטפלים לבחורות נוצריות שהולכות במיני, אני לא אקח בחזרה לא את המלים ולא את השוטרים. הודעתי שדרישה כזאת מבחינתי היא עזות מצח, שהיא נועדה לשרת אך ורק את מי שלא נוח לו שמצרים את צעדיו ומונעים ממנו להמשיך בפוגרומים. אני השארתי כוח גדול בנצרת כדי להחזיר את החיים למסלולם ועובדה שהמצב נרגע. השכר שלי היה שגם זה נתפס כאקט של תוקפנות". פקודים של רון סוגדים לו. הם מדגישים את נחישותו, את העובדה שהוא מגיע ראשון לכל אירוע, את הגיבוי שהוא מעניק, את ההוראות הברורות שלא משאירות פערים לפרשנויות שונות, את המקוריות, את העובדה שהוא יודע מה שאינו יודע וכמובן, את מנהיגותו. המבקרים רואים בצבעוניות ובססגוניות, באש שהוא מושך אליו, נזק למשטרה. לעומת עמיתיו בצמרת, הם גם מצביעים על חיסרון יחסי בתחומים משטרתיים שלא מהם צמח, כמו מודיעין, בילוש וחקירות. האם הוא חותר לקידום נוסף, אל פסגת הפירמידה? "אני מודיע לך בצורה הכי גלויה: העניין היחיד שהיה לי זה להיות מפקד המחוז הצפוני. אין לי שום יעד אחר במשטרה, המפכ"לות כשלעצמה היא לא מטרה, אבל פתח אני בכל זאת משאיר". בעידן שבו סיירת מטכ"ל משתלטת על צמרת המדינה, תסריט כזה אינו בלתי אפשרי. "אני לא מבקש ולא מחפש סיוע", הוא מגיב. "מחשבותי נושאות אותי לדרך חדשה. לאן זה יוביל אני לא יודע, אבל זה יהיה חייב להתחיל בלימודים. אני רוצה לעסוק בדברים שיגרמו לי סוף סוף הנאה ולא רק סיפוק, עצום ככל שיהיה. אני רוצה לחזור לנגרות, נפחות זה דבר שמרתק אותי, אני רוצה לקרוא, אני רוצה לנסוע, יש דברים שמגרים אותי עשרת מונים יותר ממפכ"לות. אף פעם לא הסכמתי לתזה שאדם חייב תמיד להגיע לראש הפירמידה". ("הארץ", 13.08.1999)