1. ג'וליאני הצליח לסיים את העבודה שלו בתור תובע מחוזי, ולהביא לאישור את חוק RICO שמאפשר לו לתבוע ארגוני סחיטה. השינוי היה שכעת ניתן לתבוע ראש ארגון סחיטה, גם בלי להוכיח שהייתה לו מעורבות פיזית במעשים. כך הפיל ג'וליאני חלק גדול מהמאפיה של ניו-יורק, שעבדה מתוך ארגוני עובדים.

2. ג'וליאני החיל את תכנית CompStats שהכניסה כל פעילות של המשטרה (ובהמשך - כל ארגון שכפוף לעיריה) לסטטיסטיקות מורכבות. כך ידע ג'וליאני, למשל, שכנופייה חדשה חדרה לאיזור מסוים בעיר - ולעצור אותה לפני שתתמקם. כך ידעו אילו מחוזות עושים את העבודה כמו שצריך, ואיפה שזה לא הסתדר - ג'וליאני לא חשש להעיף ראשים. המשטרה התחייבה להתייעל, וכל פעולה שלה נמדדה לטוב ולרע. זה אומר בפשטות שיש פחות שוטרים ב-דנקין דונטסף ויותר שוטרים ברחובות. ובאמת מי שמבקר בניו-יורק לא מאמין כמה שוטרים מסתובבים שם ברחובות.

3. "עקרון החלונות השבורים" - אותו קבע ג'וליאני, קובע (בצדק, ועל פי נתוני ה-CompStats) שעלייה בפשיעה הקטנה פירושה עלייה בפשיעה הגדולה לאחר מכן - ולהיפך. כך שאם נלחמים במרססי הגרפיטי ושוברי הנאונים - נלחמים בעקיפין בסוחרי הסמים ובמאפיה. קשה להסביר למה זה עובד, אבל גם לא צריך - זה פשוט עובד.

אין תקדים למה שעשה ג'וליאני בניו-יורק, מבחינות רבות, לא רק מבחינת הפשיעה. אם אפילו יישמו עשירית אחוז מזה, המצב שלנו יהיה הרבה יותר טוב לדעתי.