ישנם בטח מאות אנשים שמתפרנסים רק מלענות עליה.

בקיצור נמרץ:
לקראת אמצע 1917 מצב המדינות הלוחמות לא היה זוהר, בלשון המעטה. בעלות ברית היו מותשות. הצבא הצרפתי הפסיק לתפקד כגוף לוחם והסתפק במגננה. מערכת ורדן ב-1916 ומרידות בצבא הביאו להסכמה שבשתיקה בכל הנוגע לאי-התקפה והסתפקות במגננה.
הצבא הבריטי שחק עצמו במספר מערכות יקרות, וחסרות תועלת כמעט לחלוטין. רוב העוצבות הבריטיות אוישו בחיילים מבוגרים מדי, צעירים מדי או פצועים שחזרו לשירות. הכשירות הקרבית שלהם והמיומנות היו ירודים. כלל הפעילות ההתקפית של בעלות הברית הסתמכה על מגוייסים ממדינות הדומיניונים. הודים, ובעיקר אוסטרלים וקנדים.
מצב גרמניה לא היה טוב יותר. אמנם ההחלטה האסטרטגית שלהם למגננה בחזית המערבית הוכיחה את עצמה מבחינתם, אבל מערכת ורדן, שחיקה בקרבות הגנה, יחד עם לחימה בחזית מזרחית, הביאו לדלדול בסד"כ הזמין מבחינתם.
באופן אבסורדי, נסיבות אלה הן שהביאו להצלחת בעלות הברית בהתקפות בסוף 1917.
1. כאמור, הסד"כ של שני הצדדים הלוחמים התדלדל. צפיפות כ"א לקילומטר גזרה ירדה, וכך גם העתודות הזמינות. מציאות זו אפשרה ביתר קלות התקפה. עם זאת, לבעלות הברית היה יתרון אחד על הגרמנים. הגיוס של כוחות הדומיניונים הגיע לשיאו.
2. אפקט נוסף היה בכך שיותר ויותר מפקדים מהדומיניונים מילאו תפקידים חשובים בתכנון וביצוע התקפות. בניגוד למפקדים הבריטיים שהיו בעלי מיומנות ירודה וכבולים במסורות מיושנות ושיטות לחימה שעבר זמנן, המפקדים הבכירים מהדומיניונים היו ברובים אנשי מילואים, פתוחים וחושבים שהתקדמו בגלל כישוריהם ולא יחוסם או פוליטיקה פנימית של הצבאות. מפקדים אלה הבינו את טבע הלחימה במלחמה והצליחו להשיג הישגים נאים ביותר. התלות של הבריטים בכוחות אלה לשם המשך הלחימה הביאה לעצמאות רבה יחסית שלהם וליכולתם לקבוע את "סדר היום" בלחימה.
3. המערכים הגרמניים ב-1917 כבר לא היו מבוצרים וממוגנים כפי שהיו בשנים עברו. הארטילריה שהופעלה ע"י שני הצדדים שחקה את כל מערכות החפירות והבונקרים. במקרה של בעלות הברית, לא היתה לכך השפעה גדולה. בין כה וכה האסטרטגיה שלהם הייתה התקפית, וההשקעה במיגון הייתה נמוכה מאוד. לעומת זאת הגרמנים איבדו כלי חשוב מאוד במערכת ההגנה שלהם, ויחד עם התדלדלות הכוחות, היתה לכך השפעה גדולה.
4. הכוחות הגרמנים לקראת סוף המלחמה סבלו במחסור גדול של ציוד וכלים. הם נאלצו למחזר פסולת מתכת מהחזית על מנת לייצר נשק, לאסוף נשק ותחמושת לאחר הקרבות. הייתה בעיה כבדה של הזנה ורפואה. כל אלה החלו להראות את אותותיהם בכשירות הלחימה הגרמנית.

החשוב מכל אולי, להצלחת התקפות הקיץ של בעלות הברית, הייתה התפיסה של המפקדים הבכירים - ובעיקר של מפקדי הדומיניונים - בכך שבתנאי הלחימה בחזית, הבקעה הינה בלתי אפשרית. למרות דחיפתו של הייג, הרי שבסופו של דבר היו אלה מפקדי הארמיות והגייסות שקבעו את היעדים להתקפה.
הקרבות בקיץ 1917 היו מתוכננים היטב, עד לפרט האחרון, היו ראליים, וחשוב מכול, עבדו לפי עיקרון שילוב הכוחות, שלא בוצע עד אותה עת.
ההצלחה של כוחות הברית הייתה מעורבת. בעוד שהקרבות שערבו את יחידות הדומיניונים היו מוצלחים, הקרב השני על אסיין של הצרפתים באפריל, הוציא אותם ככוח תוקף מהמערכה, והקרבות על ייפר ופשנדייל של הבריטים נחלו כשלון חרוץ.
למרות כשלונות אלה, הרי שכוחות הברית הצליחו למצוא דרך בה ניתן יהיה לדחוק את הגרמנים, ע"י התקפות מתוכננות היטב.
סוף 1917 הראה מספר שינויים בשני הצדדים. ארה"ב החליטה להכנס ללחימה פעילה והחלה להכין ולאמן את צבאה. במקביל, הכניעה גרמניה את רוסיה, והפנתה כמות גדולה של לוחמים וותיקים ורעננים ללחימה בחזית המערבית.
לנוכח הצטרפות ארה"ב, החליטו קברניטי גרמניה על התקפה אחת נוספת, לפני כניסת ארה"ב ללחימה, על מנת להכניע את בעלות הברית.
ההתקפה החלה ב27 במאי 1918, והצליחה להפתיע ולהבקיע את קווי בעלות הברית. ההתקפה הגיעה עד נהר המארן, ושם נעצרה ב-6 ביוני, בגלל שילוב של התקפות נגד, מחסור חמור בציוד, תחמושת ועייפות הלוחמים, שגרמה להתקפה לקרטע לכיוונים שונים ולאבד את המומנטום שלה.
באופן פרדוקסלי, התקפה זו היא שאיפשרה לבעלות הברית להתחיל ברצף של התקפות מוצלחות ומהירות שנהנו מהעובדה שהגרמנים יצאו ממערכי ההגנה הסדורים שלהם ונשענו על מערכים חפוזים, יחד עם מוראל נמוך בחיילות הגרמניים ושימוש בכוחות אמריקניים רעננים ומאומנים. למעשה, התקפת הנגד הראשונה החלה כבר ב-28 במאי ע"י האמריקנים, ואלה נמשכו עד להגעת הכוחות לקו זיגפריד וכניעת הגרמנים ב-11 בנובמבר 1918, לאחר חצי שנה.

הנה אתר לא רע בנושא: http://www.firstworldwar.com/