בלי ציוד, בלי אימון, בלי פיצוי (שלא לדבר על תגמול), ותו"כ פגיעה חמורה בחייהם האזרחיים - משפחה, תעסוקה....
אנחנו אנשי המילואים כנראה מיוחדים הרבה יותר מאנשי הקבע - מקגייוור אחד אחד....

והנה כתבה למחשבה:
באו, ירו, הרגו, נעלמו

מאות שעות פעילות מוקדשות למלחמה בטרור עד שמגיע המבחן ויוסי שוק נהרג בפיגוע. רשמים מחודש מילואים בדרום הר חברון

מאת עמוס הראל

הפיגוע שבו נהרג לפני שבוע יוסי שוק, תושב ההתנחלות בית חגי, היה סיפור שסופו ידוע מראש לכל מי ששהה בשבועות האחרונים באזור חברון. שוק, אב לחמישה, אסף בדרכו הביתה שתי אחיות, נערות מן היישוב שלו. קצת לפני שעברו את מיפקדת חטיבת יהודה (חברון) בהר מנוח, עקפו מכונית. בדיעבד סיפרה אחת הטרמפיסטיות, שהעובדה שחלונות המכונית שנעקפה היו פתוחים, חרף הגשם השוטף שירד, נראתה לה משונה.

האש הקטלנית נפתחה על שוק ועל הנערות במרחק קילומטר מהבית. הנהג נפצע אנושות ומאוחר יותר מת מפצעיו בבית החולים. חייהן של שתי הטרמפיסטיות ניצלו תודות לארגז כלים, שבלם את קליעי המחבלים. בתוך שניות הסתלקו הרוצחים בדרך עפר, שמובילה לאחד הכפרים הפלשתיניים הסמוכים. לחיילי המילואים שהגיעו למקום הפיגוע כעבור דקות אחדות לא נותר הרבה לעשות מלבד לעקוב אחר מאמצי ההצלה של הצוות הרפואי ולנסות לדובב את הנערות ההמומות. החוליה הרצחנית של חמאס-חברון היכתה שוב, וכדרכה, נעלמה במהירות בעשן, מותירה אחריה מעט מאוד עקבות.

כבר יותר מחצי שנה שהחוליה מחברון פועלת באזור. אנשי השב"כ והמודיעין הצבאי לא יודעים עליה היום הרבה יותר מכפי שידעו עליה אחרי הפיגוע הראשון. בחברון, מאז ומתמיד, היתה איכות המודיעין בעייתית. רשתות ג'יהאד איסלאמי וחמאס הפועלות בעיר ובסביבתה שומרות על מידור גבוה ונשענות על מבנה חמולתי: אח, בן-דוד, לכל היותר שכן. החדירה אליהן קשה. החוליה הנוכחית, כך נראה, הפיקה לקחים מהכישלונות שהפילו את קודמותיה. פרופיל אפשרי שלה כולל שלושה או ארבעה חברים, בני אותה משפחה או אותו כפר.

הם פועלים על סמך אישור כללי לפיגועים שניתן מלמעלה (ההנהגה בעזה ממילא אינה מעוניינת ביותר מכך, משום שרשמית חמאס עודנו מחויב ל"תהדיאה" - רגיעה). את מועד הפיגוע הם בוחרים בעצמם, אחרי הפוגה ארוכה, ניתוח מדוקדק של פעילות צה"ל בשטח ובחירת דרכי ההגעה והמילוט. המטרה היא לעולם קלה: קבוצת ילדים בטרמפיאדה ליד התנחלות או מכונית אזרחית לא ממוגנת, שנושא הנשק היחיד שבה לא יספיק להגיב בטרם ייפגע. כך רצחו שישה אזרחים ישראלים, שלושה מהם ילדים, בשלושה פיגועי ירי - בטרמפיאדות שבגוש עציון ובבית חגי ובמכונית ליד מיפקדת החטיבה. נמלטו והשאירו את צה"ל לרדוף אחרי הרוח.

בהעדר התרעה מוקדמת וממוקדת, משקיע הצבא את המרץ בפעילות מונעת בתקווה שמזלו ישחק לו. אחרי הפיגוע בא זמנה של הענישה הקולקטיווית. הדחפורים מגיעים וחוסמים בשיטתיות את כל דרכי העפר מהכפרים לכבישים הראשיים. תנועה פלשתינית מותרת רק בכבישים ספורים ומוגבלת לתחבורה ציבורית בלבד. מבחינת עשרות אלפי הפלשתינאים המתגוררים באזור, מדובר בגזירה נוראה, המשבשת לחלוטין את חיי היום-יום. אבל לא יחלוף זמן רב לפני שהצבא, בהעדר די סבלנות וכוח אדם, יתקשה לאכוף את הנחיותיו-שלו ומחסומי העפר ייפרצו.

38 שנות כיבוש הפכו את הפלשתינאים מהאזור לאנשים רבי תושייה: הלהיט הנוכחי ביאטה הוא מפעל קטן המייצר מדבקות צהובות, שבמבט שטחי נראות בדיוק כמו לוחיות רישוי ישראליות לרכב. ברגע שהמכוניות הפלשתיניות יחזרו לכבישים הראשיים, גם חוליית הירי שנחה בינתיים תחזור לעיסוקיה.

בעבור חיילי המילואים הפיגוע שבו נהרג שוק הוא מקור לתסכול גדול. בלחימה בטרור הושקעו מאות שעות של פעילות נרחבת, בשמש ובקור, אבל במבחן הסופי היה כאן כישלון. אזרח ישראלי נהרג - ואין זה משנה אם חלק מהמילואימניקים סבורים שלא היה לו מה לחפש שם מראש (רבים עוד יותר מהם משערים שסופה של בית חגי, מהצד הלא נכון של גדר ההפרדה, יהיה כסופו של גוש קטיף).

שירות מילואים בשטחים הוא חוויה מקצועית מומלצת לכתב צבאי. שמונה שעות בכל פעם במחסום, בשמירה או בסיור בשטחים - מעניקים מידה של צניעות. החיים בתל אביב פשוטים יותר. יש לשירות המילואים בשטחים ערך נוסף: המראה במסוקו של האלוף לעולם יפה יותר מזה הנשקף ממושב המפקד בג'יפ השחוק.

אחרי חמש שנים ושלושה חודשים של לחימה כמעט רצופה, מצב ג'יפי ה"סופה" שמחזיק צה"ל בשטחים ירוד מתמיד. בפלוגה ששירתה בגזרת סוסיא בשבועות האחרונים היו כרבע עד מחצית מכלי הרכב מושבתים בקביעות, בכל רגע נתון, עקב תקלות טכניות. התוצאה היא פער גדול בין היכולת של גדוד המילואים להציב חיילים למשימות (אף שזו נמוכה ממילא מזו של גדוד סדיר) לבין יכולתו של צה"ל להעמיד לרשותם כלי רכב שיסיעו אותם.

הפלוגות מבזבזות כמות אדירה של זמן ואנרגיה בניסיון לאלתר פתרונות שיחפו על הפער הזה. לא פעם המשמעות היא התפשרות על מדדים מבצעיים (למשל מארב במקום צפוי, קרוב להתנחלות, במקום בעומק השטח) במטרה להוציא בכל זאת, איכשהו, כוחות לפעילות מבצעית.

חמור לא פחות: שנתיים אחרי דו"ח חריף במיוחד של מבקר המדינה, צה"ל רחוק ממילוי התחייבותו לספק כלי רכב ממוגני-ירי לחיילים בשטחים. למעשה, כמחצית הנסיעות בתעסוקה הנוכחית של הפלוגה נעשו ברכב נטול מיגון כלשהו - וזה באזור שבו היתה התרעה (שהתממשה בינתיים) על פיגועי ירי. בהעדר די כלי רכב צבאיים, משתמשים המפקדים במכוניותיהם הפרטיות לביצוע משימות מינהלתיות כמו החלפת חיילים בין המוצבים או איסוף לוחמים שחזרו מחופשה בבית (ממש כפי שהטלפונים הסלולריים ממלאים את מקום מערכת הקשר הצבאית - שהקליטה בה מוגבלת בחלקים מהגדה).

את כל הפרטים הללו אין שום דרך להסתיר מחייל שער למתרחש סביבו. אצל רבים מאנשי המילואים מדובר בפגיעה ישירה במוטיווציה: אם זה מה שצה"ל מעמיד לרשותי, הם אומרים לעצמם, סימן שהמשימה לא יותר מדי חשובה בעיניו, ומדוע שאצא מגדרי כדי למלא אותה.

ובכל זאת, כרגיל, רובם ככולם חושקים שפתיים ויוצאים לסיור או למארב, גם ברכב המקרטע, שלעתים ייתקע פעמיים או יותר עד לסיום המשימה. המצב המחפיר של כלי הרכב בולט במיוחד על רקע השיפור הגדול שיזם צה"ל בציוד האישי של המילואימניק: לראשונה סופקו הפעם רובה אם-16 מקוצר (הנוח יותר לתפעול, בעיקר בג'יפ צפוף) ונעליים צבאיות קלות לכל לוחם בגדוד. הנה עצה לרמטכ"ל, דן חלוץ: בדיונים החשובים על תקציבי המיליארדים לחיל האוויר ולמודיעין, דאג גם לג'יפים. במצבם הנוכחי צה"ל מתקשה למלא את המשימות שהוא מתחייב להן בשטחים.

הנוכחות הצבאית המוגבלת בכבישים פוגעת בתחושת הביטחון של המתנחלים, שגם כך יחסיהם עם צה"ל כיום טעונים מאוד. מאז ההתנתקות צה"ל הולך על ביצים בשטחים. ברית האינטרסים שנוצרה בשנות הכיבוש והתהדקה באינתיפאדה השנייה כבר אינה מובנת מאליה. בקרב מתנחלים קיצונים, כמו יושבי חלק מהמאחזים בדרום הר חברון, הצבא הפך לנוכחות בלתי רצויה.

הדברים בולטים במיוחד בחוות מעון - שם נדרשו חיילי המילואים, בהוראת ועדה של הכנסת, ללוות מדי יום ילדים פלשתינאים בדרכם לבית הספר ובחזרה מחשש שיותקפו בידי המתנחלים. במקרה אחד אף היו חילופי מהלומות בין חייל לבין צעיר שניסה לתקוף את הילדים. כשהמ"פ בירך את אחד המתנחלים ב"בוקר טוב", נענה: "אנחנו לא מדברים עם חיילים שמגינים על ערבים". רוב אנשי המילואים, שבהתחלה הרימו גבה לנוכח משימת הליווי, סיימו אותה עם אהדה גדולה לעשרת הילדים הפלשתינאים, בני 7 עד 10, שאפילו הליכה שגרתית ללימודים כרוכה מבחינתם בסיכון ובפחד.

לעומת זאת, ההגנה על המאחזים תופסת חלק ניכר מהפעילות הצבאית - שאלת האי-חוקיות שלהם כלל אינה מוזכרת בתדריכים שהצבא מעביר. לעתים קרובות, מוזעק צה"ל כדי להפריד בין מתנחלים לפלשתינאים מהכפרים השכנים בקטטות המתפתחות סביב השאלה מי רשאי לחרוש והיכן. הרושם הוא שלא פעם מנצלים רכזי הביטחון השוטף בהתנחלויות (רבש"צים) את החיילים. פלשתינאי על טרקטור העובד בגבעה רחוקה ממאחז מתואר כ"סכנה ביטחונית", כשהמטרה היא בעצם מניעת טענתו לבעלות על הקרקע. חלק מהחיילים מתקשים לרדת לעומקו של הסכסוך. "עומדים אנשים ומתקוטטים על חלקה שלא גדל בה מספיק עשב כדי להאכיל שתי כבשים", מעיר אחד מהם.

בשבועות האחרונים התנהלו סכסוכי הקרקעות בפרופיל נמוך. בהשוואה אליהם, נראו פיגועי הירי בכבישים כבעיה בוערת יותר. אפשר כבר לשער שבקרוב נראה באזור חברון את שובו של ארגון הטרור היהודי. השילוב בין ששת ההרוגים בפיגועים, הזעם על ההתנתקות וכישלון הצבא בלכידת חוליית הירי עלול להעיר את הקיצונים. לפני ארבע שנים, צריך להזכיר, רצחו יהודים ארבעה בני משפחה פלשתינית שנסעו ליד הכפר אידנא בדרום הר חברון. הרוצחים עודם חופשיים.

את התעסוקה באזור חברון ליוותה, אצל רבים מהמשתתפים, תחושה שזו עשויה להיות הפעם האחרונה. ההתנתקות מעזה שיחררה לצה"ל בקביעות שמונה גדודים סדירים, שאת מרביתם ניתן להעביר לשירות בגדה

במקום גדודי המילואים בעלי העלות הגבוהה. התוכנית הנוכחית של גרף התעסוקה ל-2006 כוללת שימוש ב-7% מגדודי המילואים בלבד. לכך נוסף חוק המילואים, שהמולת הבחירות מעכבת בינתיים את השלמת חקיקתו. אם יאושר, תוגבל מאוד יכולת הצבא לקרוא לאנשי המילואים לתעסוקה. עיקר המילואים יוקדשו לתקופות קצרות של אימונים.

זו אולי בשורה טובה למילואימניק, אבל בשורה רעה מאוד למג"ד שלו. יחידת מילואים נבנית בתעסוקה. תקופת האימון קצרה מדי לכך, ורבים מהחיילים נעדרים ממנה, מה עוד שסעיף אימוני המילואים הוא הראשון שמקוצץ בכל פעם שהצבא נדרש להצטמצם בתקציבו. לאורך זמן, הגדודים לא ישרדו.

הפלוגה שהחלפנו בסוסיא עמדה במבחן הקשה ביותר שנתקל בו כוח מילואים בשנים האחרונות: זו הפלוגה המסייעת מחטיבה 5 שנקלעה למארב הקטלני במחנה הפליטים ג'נין במבצע "חומת מגן" שבו נהרגו 13 מאנשיה. מהקצינים ששרדו בתופת ההיא נדרש מאמץ כמעט על-אנושי כדי לתחזק את המבנה היחידתי שספג מכה כה עזה. הם עמדו בכך, אבל לא מעט מהחיילים הוותיקים עזבו מאז, וצה"ל התקשה להזרים ליחידה תגבורות חדשות. בערב סיום התעסוקה שלה היא נראתה כמו פלוגת צללים: אווירה טובה, אבל האורח לרגע לא יכול היה שלא לחשוב על הפנים החסרות. בנסיבות אחרות, אמנם לא טרגיות, כך עלולות להיראות בתוך כמה שנים פלוגות מילואים נוספות.

עמוס הראל שירת בחודש האחרון כמש"ק בגדוד חי"ר במילואים בגזרת חברון

http://www.haaretz.co.il/hasite/obj...l?itemNo=661435

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -