עופר -
כל הכבוד לך על הנסיון ההירואי להזריק לנו אופטימיות. ברם, כמו שאומרים, המציאות במאה השנה האחרונות לא כל כך תומכת ברוח הזו. גם אם ההצלחה הציונית המסויימת בא"י בתקופה הזו עשוי לנסוך בנו קצת אופטימיות, הרי מבט על הסביבה הקרובה והמתרחש בה בשבועות האחרונים, משגר (אותי לפחות) חזרה להמלצת הגולש שהצביע על האופציה ההכחשתית.

קח למשל את הנתונים שלהלן:
פתח, הארגון שעליו בנו קברניטינו את התקווה שיש/יהיה בטווח הזמן הנראה לעין עם מי לדבר - מתפרק, ובמקומו עולה החמאס;
במצרים - אפילו השלטון האבסולוטי העריץ של מבארכ לא יכול יותר לשבת על סיר הלחץ שנקרא האחים המוסלמים, והם פורצים לפרלמנט עם כמעט תשעים מנדטים;
לבנון - מדינה מעורבת, שהיתה יכולה להיות דוגמא לעולם הערבי, ממשיכה לתת לחזבאללה חופש פעולה בגבול עם ישראל (מישהו נאיבי דיו לחשוב שרמ"מ לבנון לא מסוגל להשתלט על הדרום ? הוא בוחר שלא לעשות זאת !);
איראן - לא צריך להוסיף כלום על דברי הנשיא פועל הבניין שלהם (לא, לא צריך להתנפל עלי שאני מזלזל באוייב. הוא ביקש את זה בעצמו). הוא באמת ובתמים מאמין בכל מילה שהוא אומר, מאמין בצורך להחיות את משנתו הקדושה של ח'מייני, עומד בקשר עם פרחחי משמרות המהפכה, אנשים שמבצעים באיראן ומחוץ לה מדיניות הכפופה רק לאידיאולוגיה הכי קיצונית וראשונית של ח'מייני;
הלאה - קרא את הודעת הסיכום של כנס מדינות המפרץ מלפני שבוע-שבועיים. הם מבועתים מההתנהגות האיראנית כלפיהם;
עראק / אפגניסטאן - בוש הוא הילד ההולנדי האחרון שעומד עם האצבע בנקב הסכר. ברגע שהוא יפנה את הבמה, האמריקאים יסתלקו מהאיזור ושתי המדינות יחזרו לידי הקיצונים הדתיים;
כמעט הזנחתי את שכנינו אזרחי ישראל הערבים. מישהו מאיתנו שכח שרובם מגדירים את עצמם פלסטינים ? הם יקומו על אזרחי ישראל היהודים באותה שנייה בה יריחו את ריח הדם והחולשה שלנו (אוקטובר 2000 - זוכרים ?).

ומה הלאה ? רק הזמן ילמד את המוסלמים, כמו שלמדו זאת האירופים בחצי השני של האלף הקודם - שחייבים להפריד את הדת מהמדינה והפוליטיקה.
עד אז יישפך הרבה דם, בעיקר מוסלמי, בסביבתנו הקרובה.

ובבניין ירושלים ננוחם.