כשהייתי בצמ"פ של גדוד "סופה" שמרנו בין היתר בבונקר הגדודי. ביום שומר אחד, בלילה שניים. חוץ מהבונקר צריך גם שומר על הפלוגה, לא? אז היה גם שומר לפלוגה.
בלילה השומר בפלוגה מעיר את המשמרת המחליפה - שני חבר'ה שיורדים לבונקר ועוד אחד שמחליף אותו. בגלל המרחק מהבונקר היה הפרש של כרבע שעה בין החלפת השומרים בפלוגה והחלפת שומרי הבונקר. וכמובן שאחרי כל שמירה צריך להתייצב אצל אחד המט"קים כדי לפרוק את הנשק (השמירה לא ב"הכנס", אבל ככה נהוג).
כאן מתחילה הבעייה של המט"קים, שבדיעבד הסתבר שזכו להרבה פחות שעות שינה ממה שהיו לנו:
השומר הפלוגתי יורד משמירה, מגיע לחלון של חדר המט"קים, מקיש על התריס בעדינות תוך שהוא קורא בשקט (כדי לא להעיר את המפקד?) "הקשב המפקד, פריקה!", מקשיב בסיפוק לחריקות המיטה שממנה קם המסכן, לדשדוש הרגליים עד לדלת - שם מופיע משהו שדומה למפקד אבל מ-א-ו-ד מעוך ורדום, פורק את הנשק והשניים פורשים כל אחד לחדרו.
כמובן שכעבור רבע שעה (זוכרים?) מגיעים שני החבר'ה מהבונקר, וכל הסיפור הנ"ל חוזר על עצמו: נקישות, חריקות מיטה, דשדוש, מפקד מעוך, פריקה, חזרה למיטה.
עכשיו תכפילו את כל העניין בכמות המשמרות בלילה ותבינו שהמט"קים לא ממש יכלו לישון ככה.
גם המט"קים הבינו את זה, והחליטו שכל השומרים במשמרת חייבים להגיע לפריקה ביחד(!) - אז מה אם הם מתחלפים בהפרש של עשרים דקות?

אחד החבר'ה החליט להעניש אותם, ומאותו יום הוא ממש היה נלחם איתנו על "זכותו" להעיר את המט"ק הפורק (הוא גילה מי המט"ק הספציפי שישן מתחת לחלון, מה שהוסיף למוטיבציה שלו...).
הבחור היה מגיע לתריס בחיוך רחב, ותוך דפיקות שיכולות להעיר את כל הפלוגה היה אומר במהירות "המפקד המפקד המפקד המפקד המפקד המפקד....." עד שהמפקד היה יוצא במבט מאיים, פורק את הנשק בעצבים, וטורק את הדלת אחריו.

אחרי כמה שבועות כאלה הודיעו לנו יום אחד שמעכשיו המט"ק התורן האחראי לפריקת הנשק ישן במשרד המ"פ.....

(אותו בחור אראי לעוד כמה סיפורי שמירות מיתולוגיים, אבל זה כבר לפעם אחרת)