אני מביע את דעתי בלבד כשאני אומר שכשאתה לוחם, בפעילות מבצעית כל שהיא, או בקו כלשהו, אתה מגיע לאיזה שהיא "השלמה" אם ההפשרות שאתה מתאורר במיון או יותר גרוע... אבל ישנם מספיק דברים מסביבך שמחזיקים אותך - חברים, הווי פלוגתי וכו'..
אז נכון שהאיזון הזה הוא עדין ויש כל מני צורות התמודדות, אבל ברוב המקרים הוא נשמר, אם הוא לא היה נשמר, לא היה אף אחד במחסומים ובמוצבים...
מצד שני, היחסים "בבית" הם לא בעייתים, אדם\חייל\לוחם נוטה לקחת את המשפחה שלו ובהרבה מקרים את החברה שלו כמובן מאליו - במיוחד כשהוא צריך אותם אחרי שבועיים בקו.
קשה לי נורא להסביר את המצב הזה, אני לא פסיכולוג ושוב, זה לא ממש מתאים לפורום, אבל בזמן שהחייל ינסה ביום יום להתמודד אם המציאות סביבו, הוא יגלה שהוא מפחד יותר מ"ערעור" איזון השפיות ע"י התפרקות של דברים שהוא לקח כמובן מאליו.
מקווה שהתאוריה המעניינת שלי לא מרימה יותר מידי גבות... חחח...

...והארץ תשקט.
עין שמים אודמת תעמעם לאטה, על גבולות עשנים.
ואמה תעמד - קרועת לב אך נושמת... לקבל את הנס האחד אין שני...