הדברים שלך מצביעים על הצורך להגדיר בטחון לאומי וגורמים המשפיעים עליו. כמו בכל תכנון הגנה, יהיו נושאים שיוגדרו "שטחי מפתח" ויהיו כאלו שיוגדרו "שטחים חיוניים". על השלטון להחליט מהם הנושאים שבהם אין המדינה מוכנה לסבול פגיעה, ובמה ניתן לספוג במידה כזו או אחרת. קביעות אלו יובילו לגזירת משמעויות מיכולות האויב, ובהתאם להבנה והחלטה אצלנו מול מה להתמודד ואיזו רמת מענה רצויה. אחרי כן ניתן יהיה לחשוב ולחשב עלות צפויה של כל מענה ובסוף להחליט איזה מענה תבחר מדינת ישראל לתת לאיזה איום (איום=יכולת אויב, לא הצהרות אויב והצהרות שלנו).

לטעמי המתקפה הערבית בעצימות הנמוכה על גווניה, מפעילות טרור ועד מעשים לא צבאיים בתחום הפוליטי והכלכלי היא איום מוחשי וממשי, הפוגע לא רק ברמת החיים שלנו אלא מכרסם כמו נחל בהר. אינני רוצה להיות הר קפוא וחסר מענה, אינני רוצה לספוג הרוגים מועטים בשנה מאמצעי טרור שמהווים ראש חץ למתקפה ערבית מוצהרת וחצי מאורגנת על מדינת היהודים. מצד שני אינני רוצה שהמחיר הכלכלי של מתן מענה מוחלט לאיומי הערבים ימנע ממני לפתח מענה לטעויות ותקלות רפואיות שמובילות למוות של מעל שלושת אלפים ישראלים בשנה (הנתון הוצג על ידי רופא בעל תפקיד רלוונטי בבית חולים במרכז הארץ לפני שבוע בפורום מוגבל). גם אינני רוצה לוותר על מענה לתאונות דרכים בהם ישראלים מן השורה הורגים ופוצעים ישראלים אחרים בקצב של מאות הרוגים בכל שנה ועוד אלפי פצועים.

יש איזשהו הכרח במתן מענה להתקפות חיצוניות גם כשאינן סכנה קיומית. הרי ניתן לומר שהחזרת כמה מאות דונמים באזור חוות שבעא לא תפגע באף ישראלי, לא פגיעה בנפש ולא פגיעה כלכלית בלתי הפיכה, ובכל זאת כולנו מבינים שזהו חלק מתהליך עם הקשר הסטורי שמתחבר לרצף שבסוף כן פוגע במדינת היהודים באופן מוחשי ומשפיע לרעה על חיי האזרחים.
לכן נראה שגם לרק''ק מטריד צריך לתת מענה ברמת יעילות של יותר משתי סוללות, בסופו של דבר.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'