http://www.mouse.co.il/CM.articles_...209,31785,.aspx

מנערת פלייבוי עד דיוויד ברוזה: תולדות התרבות המגויסת

יום שישי 09 בינואר 2009 06:12 מאת: יותם פלדמן, מוסף הארץ



המפגש של חזית המלחמה עם העורף המודאג הוליד אינספור צורות של בידור מגויס, ממרלן דיטריך ומרילין מונרו ועד ג'סיקה סימפסון וביונסה. לנו יש את דויד ברוזה



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.mouse.co.il/storage/0/8/charli_chaplinGetty220.jpg]


בידור צבאי הוא צורך יחצ"ני. צ'פלין כחייל

(צילום: אימג' בנק/gettyimages)


באחד הרגעים הסוריאליסטיים יותר ב"אפוקליפסה עכשיו" נקלעים החיילים השטים במעלה הנהר ומבקשים להשיג דלק לסירתם לבסיס אמריקאי בדיוק בשעה שמתקיימת בו הופעה של נערות אמצע מהמגזין "פלייבוי". המופע נגמר במהומה אלימה שמעוררים החיילים החרמנים, בעוד חיילי הסירה מקריבים חבית דלק תמורת כמה דקות עם החשפניות. היפה בסצנה הזאת זה שהיא מבוססת על סיפור אמיתי. ב-66' ביקרה ג'ו קולינס, נערת האמצע בת ה-19 של "פלייבוי", בבסיסים של הצבא האמריקאי להנאת החיילים. עשור אחר כך היא הוזמנה לשחק את עצמה ב"אפוקליפסה עכשיו".

המפגש של חזית המלחמה עם העורף המודאג תמיד היה כר פורה ליצירה התרבותית והבידורית, על כל גוניהן. כבר במלחמת העולם הראשונה שכרה ממשלת אוסטרליה צייר שינציח את כוחותיה הלוחמים באירופה, ומאז רק הלך התת-ז'אנר של הבידור המגויס והשתכלל, מהבדרנים והזמרות האמריקאים שעודדו את חייליהם במלחמת העולם השנייה ועד לתיאטרון גשר ששלח השבוע "חוליות" של שחקנים כדי שישיבו את נפשם של יושבי המקלטים בדרום.

המקרה הישראלי של הבידור תחת אש הוא ללא ספק מקרה יוצא דופן, גם משום שבישראל יש הרבה מלחמות, גם משום שהמרחק בין העורף לחזית אצלנו קטן יותר מהמרחק בין וושינגטון לבגדאד, וגם משום שלנו יש את דויד ברוזה. הרגשות הלאומיים והחרדות שעוררו מלחמותינו יצרו אצלנו צורות שונות ומשונות של בידור והפגת מתח הקרבות. אפילו ל"פלייבוי" הגענו, הודות לנינה קציר, אשת נשיא המדינה הרביעי, והחוברות הסמי-ארוטיות שהזמינה להנעמת זמנם של החיילים בתום מלחמת יום הכיפורים.

האם זה היה הרגע הסהרורי ביותר בתולדות הבידור הצבאי שלנו? לא בהכרח: בסוף שנות ה-60 אילץ אלוף פיקוד מרכז רחבעם זאבי את חברי להקת הפיקוד, בהם שלמה בראבא ודני וסלי, לעבור אימוני צניחה מפרכים בטרם ירשו לעצמם לשיר "שייפתח עלי". ארבעה עשורים אחר כך, בערוץ הילדים, נראו ילדות לבושות בבגדים אוריינטליים מקפצות לצלילי השיר "יאללה נסראללה" של להקת פרישמן והחלוצים: "אתה נראה כמו סוס יאור/ יש לך שכל של ציפור/ עדיף שתישאר בבור/ כי בקרוב אתה תמות". בתוך כך צריך לזכור שהבידור מטעם אינו נחלתם של תמהונים. גם האמנים המרדנים והביקורתיים שמחו לאורך השנים לזכות בחיבוק הדוב של ההתגייסות הלאומית, תוך ויתור על העוקץ הביקורתי של יצירתם.

בימינו רדופי השאיפה להצלחה ופרסום בכל מחיר דומה שהבידור הצבאי אינו רק מחווה של רצון טוב מצד האמנים, אלא צורך יחצ"ני ומסחרי מהמעלה הראשונה. מיטב כוכבניות הפופ האמריקאיות, מג'סיקה סימפסון ועד ביונסה, עלו לרגל לעיראק כדי לבדר את החיילים, ובישראל אפילו זמרים שלא שירתו בצה"ל ניסו לחזור בהם כדי שתיפול בחיקם הזכות לבדר את חיילינו. מאיה בוסקילה אפילו התגייסה. אלוויס לא לבד.

הכוכב המגויס




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.mouse.co.il/storage/2/2/elvisGetty.jpg]
אלוויס פרסלי, 1958. נחוש לעשות ככל שיידרש

ביום הולדתו ה-22 של אלוויס פרסלי ערכה לשכת הגיוס של ממפיס מסיבת עיתונאים ובה הכריזה שכוכב הרוקנרול יגויס בהמשך השנה. חיל האוויר והנחתים האמריקאים התחרו ביניהם על שירותו - הנחתים הציעו להקים "פלוגת אלוויס פרסלי", ואילו חיל האוויר קיווה שפרסלי יסייר בין מרכזי הגיוס כדי להעלות את המוטיווציה. אולם אלוויס הפתיע כשסירב שינהגו בו לפנים משורת הדין וביקש לשרת כחייל רגיל.

בספטמבר 58', חודשיים לאחר יציאת הסרט "קינג קראול" בכיכובו, עלה אלוויס על אוניית חיל הים "רנדל" שהפליגה מניו יורק למערב גרמניה, שם הצטרף לחיילי צבא ארצות הברית שהוצבו במדינה. הוא עשה את שירותו על הצד הטוב ביותר וקודם מדרגת טוראי לסמל. "הייתי במצב משונה", סיפר בראיון לתחנות הרדיו והטלוויזיה של הצבא זמן קצר לפני ששב לארצות הברית. "למעשה היתה זו הדרך היחידה שבה יכלו הדברים להיעשות. אנשים ציפו ממני להתבדח, להשתטות בדרך כזו או אחרת. הם חשבו שלא אעמוד בזה, ואני הייתי נחוש לעשות כל שיידרש כדי להוכיח את ההפך, לא רק לאלה שפיקפקו אלא גם לעצמי".

אחד מאלה שהתרשמו מחיילותו היה חייל צעיר בשם קולין פאואל, לימים ראש המטות המשולבים ומזכיר המדינה האמריקאי. "נתקלתי בו בשטח בעת שעשה כל מה שעושה חייל אחר", סיפר פאואל. "למען האמת, הגיוס פעל לטובתו שכן הוא הראה שהיה פטריוט ורצה לשרת כחייל. הוא שב מהשירות הצבאי לקריירה שהפכה למוצלחת אפילו יותר".

כמו כל חייל בכל זמן סבל אלוויס במהלך שירותו מהריחוק מהבית, מאמא ומהחברה. במכתב לחברתו אז, אניטה ווד, תיאר עצמו כ"ילד קטן ובודד הרחוק 5,000 מייל מהבית", והוסיף שהוא מצפה בכיליון עיניים לנישואיהם ול"אלוויס קטן נוסף". ה"אלוויס הקטן" היה לבסוף בת, ולא של ווד. שנה לאחר שנשלח לגרמניה פגש פרסלי, אז בן 24, את פרסיליה ברסלאו, נערה בת 14 שאביה, סרן בצבא ארצות הברית, שירת גם הוא בגרמניה. שש שנים אחרי שנפגשו הציע אלוויס לפרסיליה נישואים והשניים התחתנו ב-1 במאי 67' במלון "אלדין" בלאס וגאס.

האלילה




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.mouse.co.il/storage/3/d/marlen_ditrihAP.jpg]


מרלין דיטריך, ניו יורק, 1945. הדבר ההגון לעשותו

מרלן דיטריך, שנולדה בגרמניה והיגרה לארצות הברית עם עליית השלטון הנאצי, היתה לאזרחית אמריקאית ב-39', וכך היתה מוכנה ומזומנה לבדר חיילים אמריקאים במלחמת העולם השנייה. דיטריך ביקרה בחזית באלג'יריה, באיטליה ובצרפת ואף נכנסה לגרמניה ביחד עם הגנרל ג'ורג' ס' פאטון. כשנשאלה למה עשתה זאת, השיבה: "זה היה הדבר ההגון לעשות".

לא רק חיילים אמריקאים נהנו משירתה של דיטריך. המשרד לשירותים אסטרטגיים (הגוף שקדם לסי-איי-איי) רצה להשתמש בקהל מעריציה הגרמני כדי לשבש את מאמצי התעמולה הנאצים. ב-43' הוא החל לשדר תוכניות רדיו תעמולתיות שנועדו לפגוע באמון החיילים הגרמנים והאיטלקים במשימתם. דיטריך, כמו בינג קרוסבי ודינה שור, הקליטה שירים עבור "סולדטנזנדר", תחנת התעמולה של האמריקאים. שירה האגדי "לילי מרלן", על חייל שמשאיר מאחוריו את אהובתו, היה לפופולרי ביותר בקרב החיילים הגרמנים, והשלטון הנאצי אסר את שידורו, אך לאחר שחיילים רבים שלחו מכתבי מחאה בוטל האיסור ובמהרה החלו להשמיע את השיר בסוף כל תוכנית. ב-45' קיבלה דיטריך את מדליית החירות הנשיאותית, שאותה הגדירה כ"הישג שאני גאה בו יותר מכל".

הדיווה המקומית היחידה שניתן להשוותה לדיטריך היא, כמובן, יפה ירקוני, "זמרת כל המלחמות". אלא שתרומתה ארוכת השנים של ירקוני למצב הרוח החיילי בפרט והלאומי בכלל לא עמדה לה לבסוף. ערב יום הזיכרון באביב 2001 ספגה ירקוני מבול של עלבונות ונאצות אחרי שהעזה לבקר, בראיון שנתנה לגלי צה"ל, את מעשי צה"ל בשטחים. "אנחנו עם שעבר את השואה, איך אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלה?" אמרה, ואילו על סרבני השירות בשטחים אמרה: "אני מצדיקה אותם... זכותם להחליט ולעשות מה שהמצפון שלהם אומר להם שיעשו". למאיה בוסקילה זה לא יקרה.

דיטריך סללה את הדרך הצבאית לבלונדינית הראשית של המאה שעברה, מרילין מונרו, שתמונותיה במחיצת חיילים הן חלק בלתי נפרד מהנוף הוויזואלי של המאה ה-20. בפברואר 54', בעיצומו של ירח הדבש שלה עם שחקן הבייסבול ג'ו דימאג'יו, יצאה מונרו לבקר את חיילי צבא ארצות הברית בקוריאה והופיעה עשר פעמים למרות סופות השלג. כטוב לבה עליה החליטה מונרו לשלהב את החיילים בשמלה סגולה מקושטת בנצנצים וללא תחתונים, תלבושת שהרתיחה את בעלה כשראה את יומני החדשות. "ישבו 17 אלף חיילים מולי", שיחזרה מונרו את החוויה, "וכולם צרחו במלוא העוצמה... היתה זו הפעם הראשונה בחיי שבה לא הרגשתי שום פחד. הרגשתי רק אושר".

נערת הפין-אפ




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.mouse.co.il/storage/d/3/playboy.jpg]


ג'ו קולינס על שער "פלייבוי", 1965. הזדמנות מצוינת

כאילו לא היו בה די מחזות סהרוריים, חבר במלחמת וייטנאם רצונם של מפקדי הצבא להסיח את דעת החיילים מהזוועות שסביבם למסע יחסי ציבור של המגזין "פלייבוי". ב-65' יצא המגזין במסע קידום מכירות תקדימי: כל קורא שרכש מינוי לכל החיים קיבל משלוח אישי של הגיליון הראשון מידיה של נערת "פלייבוי". סרן בשם ג'ון פרייס החליט לעשות מעשה ויחד עם חבריו למחלקה מימן את עלות המינוי, 150 דולר. נערת "פלייבוי" של אותה השנה, ג'ו קולינס, סיפרה בראיון כי לאחר שהחיילים כתבו במכתב ל"ניו יורק טיימס" שאם היא לא תגיש להם את הגיליון הם "פשוט יתפוגגו בג'ונגל מבלי שישמעו עליהם שוב לעולם", אמר לה המוציא לאור, יו הפנר: "את יודעת מה, זו הזדמנות מצוינת". "הייתי בת 19 ולא היה לי מושג איפה זה וייטנאם או מה יהיה שם", סיפרה קולינס. חשבתי שאני טסה לאירופה. כמובן שלא באתי רק לג'ון פרייס. במשך שבועיים ביקרנו חיילים בכל מקום, טסנו לאזורים המרוחקים ביותר... התחלתי לחוש בסכנה רק כשטסנו במסוק לפסגת הר הבתולה השחורה. זו היתה הדרך היחידה להיכנס, והאזור היה מוקף כולו בווייטקונג. כשנחתנו התחילו ליפול סביבנו פצצות מרגמה". כשחזרה מווייטנאם זכתה להכרה על תרומתה למאמץ המלחמתי והתארחה בבית הלבן כאורחת כבוד של חטיבה 173. מאוחר יותר שיחקה את עצמה בסצנה בסרט "אפוקליפסה עכשיו".

לפני כארבע שנים השיק הפנר גרסה מרוככת ופוריטנית יותר של היוזמה להעלאת המורל של החיילים, הפעם בחזית בעיראק. הפנר איפשר לחיילים האמריקאים לשלוח הודעות דוא"ל שבהן יכתבו מיהי נערת "פלייבוי" החביבה עליהם, והבטיח שיקבלו בחזרה תמונה של הנערה בטי-שירט ותחתונים. "אנחנו לא מעוניינים לשלוח תמונות עירום שיפגעו בבעלי בריתנו הערבים במזרח התיכון, אבל רצינו לתת לבחורים משהו לחשוב עליו כדי לעורר את דמיונם", אמר דובר העיתון.

הנקודה הישראלית בסיפור הזה שייכת כל כולה לנינה קציר, רעייתו של הנשיא הרביעי אפרים קציר, אשר חוללה שערורייה זוטא כאשר הזמינה, באמצעות השגריר האמריקאי, אלפי גיליונות "פלייבוי", בכוונה לחלקם לחיילים בחזית סיני והגולן מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים.

הקולנוען




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.mouse.co.il/storage/a/5/charli_chaplinGetty.jpg]


צ'רלי צ'פלין כחייל, 1918. תפקיד תעמולתי משמעותי (צילום: אימג' בנק/gettyimages)

בשתי מלחמות העולם נודע לתעשיות הקולנוע של כל הצדדים תפקיד משמעותי בקידום התעמולה. כך למשל יצר צ'רלי צ'פלין ב-1918 שני סרטים עבור התעמולה האמריקאית, "האיגרת" ו"הכתף שק". מאמצים אלה הגיעו לשיא במלחמת העולם השנייה, אז התגייסו אנשי הקולנוע בהוליווד, בבריטניה ובברלין במלוא מרצם. פרנק קפרה יצר עבור הממשל האמריקאי את "מדוע אנו נלחמים", סדרה של שבעה סרטי תעמולה שמגיבה ישירות ל"ניצחון הרצון", סרט התעמולה הנאצי של לני ריפנשטאל, וקלאסיקות כמו "קזבלנקה" או "שלושים שניות מעל טוקיו" לא היססו לכלול מסרים לאומיים ופטריוטיים ישירים. אלפרד היצ'קוק, שנמצא בלתי כשיר לשירות צבאי, ביקש אף הוא לתרום למאמץ התעמולה במלחמת העולם השנייה ונבחר לביים עבור משרד המידע הבריטי סרטים שיוקרנו בחשאי בצרפת הכבושה כדי לרומם את רוחם של נתיני שלטון וישי.

בשני הסרטים הקצרים של היצ'קוק, "אוונטור מלגאש" ו"בון וויאג'", כיכבו גולים מצרפת שדיברו בשפתם. בראשון מככב אדם שנעצר על ידי שלטון וישי ומגלה כי עורך הדין שלו, שמבקש לדלות ממנו את מלוא הפרטים על מעשיו, הוא סוכן של השלטון; השני הוא סרט ריגול על מסע של סוכן גסטאפו בצרפת. הסרטים לא היו שונים משאר סרטי היצ'קוק בעמימות המסר הכללי ובטשטוש מושגי הטוב והרע, מה שכנראה מסביר מדוע לא הוקרנו לבסוף. הציבור זכה לראותם רק חמישים שנה לאחר מכן, לאחר שמועצת הקולנוע הבריטית הפיצה אותם בתפוצה רחבה.

הכוכבנית


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.mouse.co.il/storage/7/c/jesika_simpsonGetty.jpg]


ג'סיקה סימפסון בכווית, 2008. מקפצת פרסום

מאז דיטריך ומונרו הפך ביקור החיילים בחזית לתו תקן בהוויה האמריקאית, ועשרות סלבריטאים - משני המינים - הקפידו לאורך השנים לעזוב את חווילתם הנוחה ולטוס לעודד את החיילים הנלחמים, וכמובן להצטלם מכמה זוויות בזמן שהם עושים זאת. בימינו הפך המנהג הזה למקפצת פרסום כה זולה שאפילו רוב שניידר וכרמן אלקטרה נראו מסתחבקים עם חיילים בעיראק.

בין השמות הגדולים העכשוויים שביקרו בחזית העיראקית ראוי לציין את הזמרת ג'סיקה סימפסון, שהרבתה להצטלם מזוינת מכף רגל ועד ראש בציוד לחימה, את ביונסה, שהופיעה בפני חיילים בעיראק באוגוסט 2007, ואת כוכבי סדרת סרטי "אושן 11" - ג'וליה רוברטס, בראד פיט, ג'ורג' קלוני ומאט דיימון - שהסתפקו בביקור חיילים אמריקאים בטורקיה.

בדרן החצר


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.mouse.co.il/storage/5/d/gashash.jpg]


הגשש החיוור. לא פראיירים

הקומיקאי הבולט ביותר בהופעותיו בפני חיילים הוא בוב הופ, שמת לפני חמש שנים. הופעתו הראשונה של הופ עבור הצבא האמריקאי התקיימה ב-6 במאי 41' בבסיס בקליפורניה ומאז קיים כ-60 סיבובי הופעות במלחמת העולם השנייה, במלחמת קוריאה, במלחמת וייטנאם ובמלחמת המפרץ הראשונה. את הופעותיו בבתי חולים נהג לפתוח בקריאה: "אוקיי, כולם על הרגליים".

סיבוב ההופעות המפורסם ביותר של הופ התקיים ב-69'. הוא נפתח בהופעה בפני הנשיא ריצ'רד ניקסון וידידו בבית הלבן והמשיך בהופעות בגרמניה, טורקיה, תאילנד, קוריאה ודרום וייטנאם ביחד עם האסטרונאוט ניל ארמסטרונג. בין השנים 82'-84' הופיע הופ בפני חיילים אמריקאים, בריטים וצרפתים שהרכיבו את הכוח הרב-לאומי בביירות. אחת מהופעותיו בעיר אף התקיימה תחת אש כבדה.

הופ הרפובליקאי שמח להופיע בחזיתות שבהן פתחו נשיאים רפובליקאים וכך הראה שקומדיה יכולה לשמש דווקא כלי תעמולה פרו-ממסדי. סטנד-אפיסטים אמריקאים צעירים וכועסים יותר לא מיהרו כמוהו להפגין הזדהות עם הממשל הלוחמני שלהם, במיוחד בווייטנאם אבל גם לאחריה. אדרבה, רובם התרחקו מזה כמו מאש. כך נאלצו החיילים האמריקאים בשנים האחרונות להסתפק בהלצותיהם של וויין ניוטון ודרו קרי. בישראל, שבה הקומיקאי הוא בדרך כלל בשר מבשרו של הקונסנזוס, תמונת המצב שונה בתכלית. הגדילו לעשות חברי הגשש החיוור, שלא רק שהופיעו בפני הלוחמים אלא אף הקדישו את אחד מלהיטיהם הגדולים, המערכון "המכונית המגויסת" (מאת נסים אלוני), להווי הצבא והמלחמות. מצד שני, הגשש לא פראיירים, וב-76' הם חברו לאסי דיין ויצרו את הגרסה הישראלית לסאטירה צבאית חריפה נוסח "מ.א.ש", הלא היא סרט המופת "גבעת חלפון אינה עונה".


הבן האובד


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.mouse.co.il/storage/3/d/keren_anDuduBahar.jpg]


קרן אן. מסורת ארוכה

מלחמות ישראל תמיד היו תירוץ טוב לחזרתם של בנים אובדים להופעות בבית. האחרונה שבהם היתה הזמרת קרן אן, שבמלחמת לבנון השנייה באה מניו יורק לישראל כדי להופיע בפני תושבי הצפון. בכך היא המשיכה מסורת שהחלה ארבעה עשורים קודם לכן.

ב-4 ביולי 67', חודש לאחר מלחמת ששת הימים, בא הקומיקאי היהודי-אמריקאי דני קיי לביקור בישראל. עם נחיתתו בנתב"ג, דווח אז ב"הארץ", "הצדיע קיי פעם ביד שמאל ופעם ביד ימין" לקצין חינוך ראשי של צה"ל. אחר כך אמר: "לפני הכל, עלי לנסוע מכאן מיד לירושלים. אחרי זה תעשו איתי מה שאתם רוצים". קיי הופיע בפני חיילים בבתי חולים, בישובי ספר וביחידות צה"ל לאורך הגבולות. הוא בא לישראל בשנית, ביחד עם אנריקו מסיאס, במלחמת יום הכיפורים והופיע עם התזמורת הפילהרמונית בנתניה.

גם מייק ברנט שב לישראל במלחמת יום הכיפורים, בשיא הקריירה שלו. אחיו של ברנט, צביקה, מספר בסרט התיעודי "לס מואה טמה" שברנט חש אבוד כשצפה מנגד במלחמה. הוא הופיע בפני חיילים, תרם דם ואף חזר בגאווה עם מעיל צבאי שעליו דרגות סרן (הוא קיבל אותו כשהיה לו קר). השדרנית הצרפתייה שקידמה את ברנט, מוניק לה מרסי, סיפרה שמעולם לא ראתה אותו שבור כפי שהיה עם שובו לצרפת.

אפילו לאונרד כהן, שכינה את ישראל "מדינת משטרה" וקרא להחזרת השטחים שנכבשו ב-67', בא לישראל במלחמת יום הכיפורים וחזר בו מעמדותיו. "באתי לעזור לכם", הצהיר, "לא בשירי אלא במו ידי... עכשיו אני רואה מה היה קורה אילו התפתיתם להחזיר את השטחים". כהן ניסה להתנדב באחד הקיבוצים, אך השתכנע לבסוף כי יועיל יותר אם ישיר בפני חיילי צה"ל. הוא אף חיבר שיר שהתבסס על חוויותיו בחזית: "ירדתי אל המדבר, לראות את אחי הלוחמים, לא שאלתי אם צודקים הם או אינם צודקים, אך ידעתי: על העצמות לקום וללכת ועל הדם לזרום, כשאנשים חורצים קמטי רשע, על פני אדמת הקודש".

הצייר

ב-1917 קיבל הצייר וויליאם דייסון את רשות הצבא האוסטרלי להתלוות לכוחות שלחמו באירופה במלחמת העולם הראשונה. כך היה דייסון, שהתגורר בלונדון, סוציאליסט ופמיניסט וביקורתי ביחס למלחמה, ל"צייר המלחמה" הראשון. בעשורים שלאחר מכן תיעדו ציירים אוסטרלים רבים את כוחותיהם הלוחמים בקוריאה, וייטנאם, מזרח טימור, אפגניסטאן ועיראק.

הנוהג להזמין אמנים שיתעדו באופן רשמי את פעולות הצבא השתרש גם במדינות רבות אחרות, כולל ארצות הברית, ספרד ודרום אפריקה. כך, משרד המלחמה האימפריאלי הבריטי, שהיה אחראי על הזמנת ציורי מלחמה, הזמין ציורים לא רק מציירים מהוללים אלא גם מאוונגרדיים, כולל פרסי ווינדהם לואיס וסר וויליאם אורפן. גם כיום ממשיכה בריטניה להזמין ציורים מזירות לחימה שבהן פועלים חייליה. אחד הציירים הידועים ביפן, טסוגוהרו פוג'יטה, זכה למעמדו לאחר שתיעד את הכוחות היפניים במלחמת העולם השנייה.

הלהקה


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.mouse.co.il/storage/c/6/zohar.jpg]


אורי זוהר ושייקה אופיר בלהקת הנח"ל, 1967. בעקבות מאו טסה טונג

הלהקה הצבאית הראשונה בישראל הוקמה בהשראת מאו טסה-טונג, כך סיפר חיים חפר בסדרת הטלוויזיה "יורים ושרים". חפר סיפר שהציע ליגאל אלון להקים את הצ'יזבטרון לאחר שקרא ספר ראיונות עם המנהיג הסיני שבו הדגיש את חשיבות הלהקה הצבאית שתנוע ביחד עם הכוחות להעלאת מורל החיילים. ללהקה הראשונה אכן גויסו חיילים בעלי רקע קרבי, כמו נעמי פולני שליוותה שיירות ושייקה אופיר ששירת בחיל הים. קדמה ללהקה זו להקת "מעין זה" של הבריגדה היהודית, שבה השתתפה חנה מרון.

הגיוס הפוליטי העמוק של הזמר העברי לא מתמצה בלהקות הצבאיות. הצבא והמלחמות, ששלטו בחיים במדינה במהלך רוב שנות קיומה, נתנו חסות לזמר העברי כולו. זה ניכר לא רק בכוכבות הראשונות של המוסיקה הפופולרית הישראלית, שושנה דמארי ויפה ירקוני, אלא גם בצעירים והמרדנים שבאו אחריהם. אורי זוהר, אריק איינשטיין ואריק לביא הופיעו בפני חיילים; החלונות הגבוהים שרו שירים כמו "נאצר מחכה לרבין" ו"באנו למילואים" בהופעות בפני חיילים ואזרחים, ומיטב הזמרים נפגשו בתוכנית "מפגש אמנים" ששודרה בטלוויזיה בימי מלחמת יום הכיפורים. הזמרת עליזה קאשי פלטה בתוכנית את הברכה "כוס אמק לערבים" ואז נאלמה בישראל.

הניסיונות של הלהקות הצבאיות לייצר מחאה אנטי-מלחמתית בעצמן זכורים בעיקר משני שירים, "שיר לשלום" של להקת הנח"ל ו"הילדים של חורף 73'" של להקת חיל חינוך. אבל האם זו מחאה אמיתית? "אלה שירים מרגשים, הם מאוד חזקים וחשובים, אבל ההצגה שלהם כשירי מחאה היא מטעה", אומר דן ערב, שערך את הסדרה "יורים ושרים". "מנסים לטעון שהשירים הללו עוררו התנגדות, אבל כמעט שאף אחד לא התנגד להם. הם לא עוררו דיון אמיתי לגבי נחיצות המלחמה. אין בהם דבר וחצי דבר עם התנגדות, הם רק מחזקים את תחושת הביחד".