לכל המתלהמים למיניהם: תרגעו!
זה שמקפידים על סדר ומשמעת לא אומר שהצבא חלבי. הרי אתם ראשוני הקופצים בראש כשרואים תמונות של חיילים עם מדי ב' מג'ויפים (זה התפקיד של המדים האלו דרך אגב) וצועקים איך נראה כדבר הזה, בצבא האמריקאי זה לא היה קורה, בלה, בלה, בלה...
אז תקשיבו רגע ילדים ותפסיקו לדבר שטויות:
הורים שולחים חייל לצבא ומצפים לקבל אותו בריא ושלם. כשהוא נפצע בגלל שטויות הטענות שלהם מוצדקות.
חייל שנפצע באימון לא יהיה חייל יותר טוב! מסעות של 120 ק"מ לא הפכו את החיילים לקשוחים יותר, טובים יותר או אמיצים יותר. הם הפכו חיילים לשברי כלים ולמעשה הוציאו אותם ממבצעיות לפרק זמן ארוך.
הצבא מתקדם בכיוון הנכון עם כל נושא ההקפדה על אופן האימון. נכון, קשה לראות את החיילים היום מקדרים פחות ממני, או עושים מסעות פחות ארוכים. אבל נראה כי הצבא עשה חושבים והוא מתקדם בכיוון הנכון: אימונים שיותר מתאימים לצרכי הצבא, שומרים על החיילים והופכים אותם ללא פחות מקצועיים (ואפילו יותר).
אם יש מדריך קרב מגע שחושב כי אם חייל יצא מדמם מאימון הוא יהיה יותר טוב צריך לשבת בכלא!
אימון אמור לדמות מציאות עד רמה מסוימת. הוא לעולם לא יוכל להחליף את המציאות!

"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח