שרידים היסטוריים בהווה הגיאוגרפי של הישובים.



אחד האתרים ההיסטוריים החשובים שנתגלו ברצועת עזה הוא בית הכנסת העתיק בעזה.

לפני כ-1500 שנה הוקם בעיר עזה מיומס(עזה ים), בית הכנסת הגדול של העיר שנבנה על ידי הקהילה שהתיישבה בעיר דווקא בזמן שלטונו של הקיסר קונסטנטינוס הגדול שציווה בעת עליתו לשלטון, בשנת 331 לספירה, לנקות את העיר עזה מיהודים.

טרקטור גדול שעבד במקום בשנת 1965, במטרה להתחיל לחפור יסודות לקזינו, חשף לפתע את יסודותיו ורצפת הפסיפס של בית הכנסת הגדול של עזה.

בבטאון כנסייתי פרסם החוקר הצרפתי לה-קלן את התגלית לראשונה[1]. לפי מאמרו נתגלתה רצפת פסיפס ועליה הכתובת בעברית "דויד". כשחזרה עזה לרשותם של היהודים ב1967 קיבל פרופ. אשר עובדיה את משימת החפירות באתר, לאחר עבודות מרובות נחשף מחדש לא רק בית הכנסת אלא המרכז הקהילתי-רוחני של הקהילה היהודית בעזה ים.

בית הכנסת שנתגלה, חריג בגודלו, כלל חמישה מרחבים, בעוד ששאר בתי הכנסת העתיקים בארץ ישראל כללו שלשה מפלסים בלבד. הגודל של בית הכנסת העיד על עשרם הרב של הקהילה היהודית בעזה מיומס. פני בית הכנסת פונים למזרח, לכיוון ירושלים. במרכז בית הכנסת נתגלה הציור של דוד המלך, נעים זמירות ישראל, אוחז נבל בידו וסביבו חיות הפרא רוגעות לצלילי הנבל, ולצידו של דוד מופיע שמו "דויד" באותיות עבריות.





בחלקו הדרומי של בית הכנסת נתגלה פסיפס נוסף ובו מצוירות חיות אפריקאיות עטורות מדליונים, פרי יצרתם של אמנים מקומיים מהתקופה הביזנטית שהתמחו ביצירת רצפות פסיפס. (לא הרחק מעזה, כ-20 ק"מ מזרחית למרכז הגוש, נתגלתה רצפת פסיפס דומה לרצפת החיות בעזה, גם היא של בית כנסת הנקרא בית כנסת "מעון" ששכן במעון העתיקה, כנראה גם היא פרי יצירת של אותם אומנים.)

בית הכנסת בעזה שימש כדרך קבע את הקהילה היהודית, אך כל הזמן היו בו אורחים, סוחרים יהודים שהגיעו לסחור בעיר המסחר הגדולה והתארחו בזמן שהותם במקום אצל הקהילה היהודית בעיר.

את רצפת הפסיפס תרמו באותה התקופה שני אחים, מנחם וישי בן ישוע, שהיו מוכרים כ"סוחרי העצים היהודים מעזה ים". הסוחרים לא היו אחראים רק להקמת הפסיפס אלא תרמו להקמת בית הכנסת בכלל, ולאחר בניית בית הכנסת בו היו שותפים, התקינו מכספם את רצפת הפסיפס.

כתובת הנדבנים מתוך הפסיפס שנתגלה בבית הכנסת בעזה.[2]

הפסיפס תואר כאמור ע"י משלחת מצרית לפני ששת הימים ונחשד כרצפת כנסיה. פרופ' אבי יונה היה זה שזיהה נכונה את המקום כבית כנסת. אשר עובדיה תאר אותה בקדמונית א'/4 1968