לדעתי יש כמה סיבות מדוע תרחיש אימים של שיגור שירווה את מערך כיפת ברזל/שרביט קסמים איננו מציאותי.
נגיד שחלק ממערך המשגרים של החיזבאללה מופעל בשלט רחוק - זה לדעתי כבר נתון. אבל לצאת מנקודת הנחה שעשרות או מאות אלפי הרקטות שלהם מוכנות איפה שהוא לשיגור בשלט רחוק - ככה שוכבות במשגרים, מחוברות למנגנון שיגור אלקטרוני, ללא טיפול או תחזוקה וללא הגנה מפני חום ולחות - זה כבר מרחיק לכת.
הנחת העבודה הפסימית ביותר היא שדר"ל מרוצפת במשגרים מתוחכמים, של אלפים רבים של רקטות, הניתנים לכיוון והפעלה מרחוק ומחכים ליום פקודה. במקרה הזה מדובר במערך לוגיסטי מורכב המצריך תחזוקה (הניתנת לאיתור) והמון אנשים שיעשו את התחזוקה הזו. יכול להיות שזה המצב אבל קשה להאמין שחיזבאללה פיזר את כל הרקטות שלו בעמדות שיגור ומחכה ליום פקודה, בלי עתודה לטעינה חוזרת. אם המשגרים ריקים ביום-יום והוא מתכוון להטעין את אלפי המשגרים האלה כשהכוננות תעלה - זה מהלך שניתן לאתר מהאוויר או מהחלל ושכרם עלול לצאת בהפסדם.

גם עם תאוריית הריצוף נכונה, בכל מקרה לא נראה שהשיגור יהיה סימולטני מכל המשגרים - המטרה בדרך כלל היא לשמר רצף לחימה ולא לשפוך הכל במכה. יכולת שמירת רצף שיגורים נחשבת ליתרון אסטרטגי והבעת איתנות, בבחינת "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". בכל מקרה היכולת לשגר ברזל באוויר מעבר לגבול טובה יותר בצה"ל ולכן לא נראה לי שהחיזבאללה יתחרה עם צה"ל במי משגר יותר ק"ג ברזל וחנ"ם אלא יעדיף זמן על פני כמות.

לא נראה לי שיש מקום שם למשגרים לעשרות או אלפי רקטות ולא נראה לי שאפשר לשמר מערך כזה לאורך זמן בחתימה נמוכה. לכן לדעתי אחרי מטח רקטות יהיה צורך בטעינה חוזרת מהמצבורים. את המשגרים (אם הם באמת יותר מבזנט מרותך) אפשר לתקוע ואת אלו שעושים את הטעינה החוזרת ואת המצבורים אפשר לאתר ולתקוע - מהאוויר, מהים ומיבשה.

כאן יִרְוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע וָאֹשֶׁר בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבְנִי (ז. ז'בוטינסקי, 1930)