בדרך כלל אני מאוד לא אוהב להתערב בסוג כזה של יצירות- המתארות את איך שאת מרגישה. אם את מרגישה כמו שאת כותבת, אז אין מקום לשינוי, מאחר ואז היצירה כבר לא תתאר נאמנה את שעובר עליך.
אבל אם את כותבת ספרותית, כלומר מנסה להעביר לקורא תחושה מסוימת, המובססת על הרגשות שלך, אני חושב שהיה מקום ל"סיום מפוצץ".
למה הכוונה?
קצת קשה להסביר בלי לתת דוגמה מפורטת, אז ברשותך אביא דוגמה ממשהו שאני כתבתי בפורום בעבר, המתאר גם סצינה של בכי:
"אני שוכב על המיטה, בעוד הברזה אופיינית בכיתה י'. לא הברזה בעצם. הבהרתי שלא ממש מתאים לי להיכנס לשיעור היסטוריה כרגע, וממילא אני מכיר את החומר מכל הכיוונים. אני מניח שציון 100 במבחן הקודם עשה את שלו, ושוחררתי לאחר כבוד לחופשי. אני לועס לאט את הסיכה שלי, הרגל מגונה בו אני אוחז עד היום. אני עוצם עיניים.
שיירה של אנשים עולה בדמיוני. הם עולים לאיטם, שקטים, אפלים, לא יותר מצלליות שאור מזדמן מאפשר לצופה להעיף מבט חטוף על לחי חיוורת, או על עין בהירה, רגע לפני שהן חוזרות להתעטף באפלה. אני יודע לאן הם עולים. אני יודע מה הם נושאים איתם. הם עולים על ההר שמול הבית שלי. עוברים את הזיתים והמטעים האחרים של הערבים, ממשיכים על השביל הלא סלול, בדרך אל בית הקברות של היישוב. נושאים ארון. הארון שלי.
אני מגלה מספר דמויות מתוך שיירת החושך- את שני הורי, ארבעת אחי. אימא במשקפי שמש שחורים, כנראה שגם לדמיון שלי יש את הקלישאות שלו, בוכה בשקט. אבא תומך בה ללא מילים. אחי הולכים לאיטם מאחוריהם, מנסים למלא את החסר שרק מאוחר יותר ידעו שלא יוכלו לו לעולם.
מגיעים אל קברי. מניחים אותי בפנים, בתוך האדמה הרטובה והרעננה. מת אחד שוכב, ושישה מתים עומדים מעליו, מתגעגעים. מושיטים את היד, ולא מצליחים לעבור את המרחק.
אני חוזר אל המציאות ומפנה את פני אל הכרית. אני מגלה שקשה לי לנשום, ומוצא פורקן בדמעות, מטהר את עצמי אל תוך העולם.
אני מתאבל על עצמי."

הרעיון שהיה לי בקטע הזה, חוץ מזה שהוא מבוסס על תחושות אמיתיות, הוא להעביר לקורא את תחושת העצב וקושי שחשתי אז. עשיתי זאת בעזרת תיאור מפורט של תהליך העצב שמצטבר (בדומה למה שאת עשית) אבל בסוף תיארתי את תהליך הבכי הסופי בשני אמצעים. בלשון עממית נקרא לזה "דימויים מפוצצים" ומשפט קטוע. הדימויים המופצצים מתארים את הבכי כפורקן, כטיהור עצמי, ובעצם כסופו של תהליך העצב והתרוקנות מלאה. הרגש שניסיתי להעביר הוא הריקנות השלווה שחשים אחרי העצב והבכי, ולפעמים רק לתאר את הבכי במושגים כאלה מעביר את הרגש בצורה נכונה.
האמצעי השני הוא אחד החביבים עלי בכתיבה- המשפט הקטוע. ברגע שאת כותבת תיאור עמוס וארוך יחסית, ופתאום קוטעת את הפסקה לטובת משפט קצר ועוצמתי, הדבר מעביר רגש מסוים לקורא (אין לי מושג למה, אבל זה עובד). זהו אמצעי מצויין להעביר רגש חזק.
אני רוצה להדגיש: שאני האמצעים האלה הם אמצעים שלי, שתואמים את סגנון הכתיבה שלי, ולכן לא בהכרח יתאימו לך או יהיו נוחים לשימושך.
אבל כל זאת, אם את רוצה להעביר "סוף מפוצץ", אני חושב ששני האמצעים האלה יוכלו מאוד לעזור.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time