לא מדדתי את האורך של אובמה, אבל הדברים נכונים לממשלים אמריקנים שאינם שם אובמה, שממשלו הצליח לייצר לעצמו כ"כ מלכודות פנימיות, שיכולתו להפעיל לחץ - תלוייה יותר בנכונות הצד השני להסכים להילחץ...

מנופי הלחץ האמריקנים על ישראל הם מנופי הלחץ שלהם על ביבי - ומנופים אלה תלויים בקיומו או היעדרו של לחץ נגדי בעוצמה שווה או גדולה יותרה שמחזיק את ביבי במקום (אם הלחץ הנגדי אינו חזק מספיק, ביבי אכן יילחץ וייכנע, כפי שקרה בעניין שחרור המחבלים. אם הלחץ הנגדי חזק מספיק, הוא לא ייכנע, כפי שקרה בעניין המדינה היהודית).

יעלון אינו טיפש ויחסי ישראל ארה"ב אינם (ולא היו מעולם) יחסי פטרון-קליינט קלאסיים. נכון שיש צד חזק וחלש, אבל ההשפעה הישראלית בתוך מסדרונות וושינגטון (ולא בגלל הלובי היהודי בהכרח) יוצרת הבדל עצום בינה לבין קליינטים אחרים. הבדל נוסף, שנוצר בשנים האחרונות, הוא השינוי העצום שחלק בכלכלה הישראלית, באופיו של הסיוע האמריקני ובגודלו היחסי ביחס לתל"ג שלנו. הסיוע האמריקני לישראל הוא לא מתנה שרק קונה השפעה אמריקנית בישראל ובאזור (את זה היה להם במצרים, והם בעטו בזה בלי לחשוב פעמיים). הסיוע האמריקני לישראל התחיל כהצהרת כוונות אידיאולוגית (בתקופה הפרה-אובמאית, שבה ממשלים לא ראו בקיומנו מטרד גיאו-פוליטי ואנטי-מוסרי, העושק עמים ילידים...), והפך במשך השנים לדרך חוקית מעולה לסבסד תעשיית נשק אמריקנית, אגב נטרול מתחרה בעייתית למדי (וישנם תחומים מסויימים בתעשיית נשק, שאנחנו בהחלט היינו ועודנו פוטנציאל להפסד כסף ללובי עתיר עוצמה, מטרד), ותוך המשך השמעת הטקסטים המרגשים על "ברית בלתי ניתנת לערעור שאור שמש לא יכול לחדור ברווח שבין שני הצדדים שלה".
המפלגה הדמוקרטית עברה ועוברצ שינוי שאין לנו שום דרך להשפיע עליו, ואין גם טעם לנסות. אותם נתמכי סעד שאובמה קונה קולותיהם באמצעות כספם של המסכנים שהולכים לעבודה, אכן יצביעו לדמו' בכל מקרה (ורובם מתעניינים בנו כשלג דאשתקד), אבל מספרם לא גדול מספיק בשביל להבטיח נצחיות של ממשל אובמה. הנצחון שלו בבחירות האחרונות היה כשלון רפו' בארגון, והפער שם בוודאי לא שיקף את סופה של המפלגה הרפו' (למרות שבמיין סטרים של התקשורת האמריקנית מנסים לייצר מצג כאילו זה כך). הבחירות הנובמבר הקרוב, בהן הרפו' יתחזקו במידה קטנה או משמעותית, בוודאי שלא מבשרות על סופה של המפלגה הזו, שהתמיכה בה בישראל רק גדלה (מבלי שיגדל בה הייצוג היהודי).

לישראל יש כל הסיבות בעולם להתעמת עם האמריקנים בפומבי במקומות ונושאים שבהם מהלכים של הממשל מסכנים את בטחוננו הלאומי. מנופי הלחץ המרשימים של אובמה על ישראל הם מצוצמים להחריד בהשוואה לאלה שעומדים לרשותו של ממשל ידידותי יותר, והעובדה שיעלון עודנו מכהן בתפקיד (ואין ספק שהאמריקנים רוצים בהזזתו משם מזה חודשים), רק מוכיחה זאת.
השגת עלק-התנצלות או "הבעת צער", לא מפחיתה את עוצמת דבריו והשפעתם שם (ודבריו אכן סוקרו בהרחבה בתקשורת שם (מה לעשות, גם שם מבינים שאדם שמכהן כאן כשר ביטחון, גם אם יהיה זה עמיר פרץ, עדיין יהיה חשוף למידע והערכות ברמה גבוהה), וזו הסיבה להיסטריה של הממשל. העובדה שיעלון עודנו מכהן בתפקידו, למרות ניסיון הסיכול שהוביל הממשל בסיוע אגפי מהתקשורת כאן, מלמד על כך שעויינות מתמשכת רק מקטינה יכולת השפעה, ולא מגבירה אותה...