אני זוכר את העדות העוצמתית שנתנה חנה מרון לעמוד האש-
היא הייתה ילדת פלא בגרמניה, כוכבת קולנוע פופולארית. יום אחד התקשרו לאימא מתחנת הרדיו הממלכתית (כבר בזמן היטלר) וביקשו שחנה תברך ברגיו את אחד מבכירי הנאצים (אולי אף היטלר עצמו) ליום הולדתו. האימא לקחה את חנה ונסעה לבניין הרדיו, נכנסה לחדרו של המפיק והודיעה לו שחנה לא תוכל למלא את התפקיד. כשהמפיק שאל לסיבה, היא ענתה לו: ״אנחנו לא ארים״. הוא הופתע ושאל, ״מה, אתם קתולים?".
והאימא, דווקא היא שהייתה כל כך מתבוללת וגרמנית בכל יישותה, ענתה לו בהתרסה, ״לא, אנחנו יהודים!".
עכשיו, המפיק כבר החוויר לחלוטין ומילמל ״זה היה יכול לעלות לי בראשי...״
האימא ענתה לו נחרצות: ״כן, והיות ואנחנו חסים על ראשך, אנחנו עוזבים את גרמניה״.
למרבה הטרגדיה, כמו רבים מה״הייקים״ היא הגיעה לארץ ישראל באי רצון ומעולם לא הסתגלה. זאת במיגוד לחנה שגם התלהבה מההגעה לישראל וגם השתלבה במהירות.
בהמשך חנה מרון ניסתה ללמוד משחק פורמאלית, נכשלה (לדבריה שלה) והתגייסה בגיל 18 לצבא הבריטי כדי להלחם בנאצים. היא קיוותה להיות נהגת (זה היה המקסימום שבתחילת המלחמה ארץ ישראלים, וודאי נשים, יכלו לקוות לו מבחינת קרביות אצל הבריטים החשדנים) אבל הוצבנ כפקידה ואחר כך הצטרפה ללהקה צבאית נידמה לי, ויכול להיות שאני מתבלבל עם חיילת אחת, שבשלב מסוים היא נקלעה לקרב וחילצה חייל פצוע. ומכאן טיפסה למעלה בקריירה כאמנית.
וכמו שאני כתבתי לגבי אחרים, היא הסבה הנאה והסחת דעת חיובית להרבה אנשים וזו תרומה גדולה בפני עצמה.
וזה מזכיר לי סיפור חסידי ידוע שממחיש את העניין:
לרבי נודע שבעל הפונדק המקומי החליט לסגור את הפונדק. הוא בא אליו ומצא אותו שוקד על ספרי הקודש ומסביר כי כל ימיו עסק בפונדק ולא למד תורה ועכשיו הוא חרד מכך שלא יזכה בעולם הבא. הרבי החכם ענה לו שבפונדק שבנה הוא הלין והאכיל רבים מספור שהיו בדרכם אשר ללא הוא היו במצב קשה. בכך עשה את רצון הבורא ואת הטוב ואחן לו לחשוש מהצפוי לו בעולם האמת. אני אומנם אינני רבי וגם לא אהיה, אבל אני משער שניתן לומר משהו דומה על חנה מרון.