מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי בהגדרה. המשמעות היא שמיעוטים שאינם שייכים ללאום יהיו תמיד שונים. בימינו אין לזה ביטויים למעט סמלי המדינה, הצביון היהודי המינימלי (כגון השבת כיום מנוחה רשמי) שגם הוא במידה רבה הוא לצד צביון מוסלמי פורמלי בקהילותיהם, וחוק השבות שהוא פחות רלוונטי למי שכבר אזרח המדינה. ה״הבעיה״ העיקרית היא המישור הסימלי שמשמעותו מבחינת הערבי בישראל היא שזו איננה המדינה שלו. ויש לזה גם ביטוי מעשי בכך שמדינת ישראל, למשל , מקימה יישובים ליהודים (גם אם הם לא מוגדרים ככאלה) לצרכים אסטרטגיים. מה לעשות, לישראלי בארה״ב זאת לא המדינה שלו, שלא לדבר על מיעוטים לאומיים במדינות אחרות בעולם. בכל מדינת לאום בהכרח מיעוט לאומי לא ישתייך לאתוס הלאומי.
מבחינת זכויות אזרח בישראל מצב הציבור הערבי מצויין ולהערכתי אין כלל אפליה ממסדית של בודדים על בסיס מוצא. לכן כל הדיבורים על אפרטהייד בתחומי הקו החרוק הם שטות מוחלטת. זה משהו שאפילו אוייבים מובהקים שלנו מכירים בו בינם לבין עצמם ואף מודים בגלוי (הישרים שבהם). למעשה, סוד גלוי הוא שערבי בישראל נהנה מהזדמנויות רבות יותר מאשר בכל מקום אחר כמעט. כולל ההזדמנות לא להתפוצץ באופן מקרי במסגד בניגוד לחבריו בעירק וסוריה.
יש פערים כלכליים שחלקם פועל מוצא של הזנחה ואפליה בעבר, אך יש אפליה מתקנת. מוגזמת יש ייאמרו.
יש הזנחה של שלטון החוק במגזר הערבי, מה שמזיק גם ליהודים וגם לערבים עצמם, אולי אף יותר מאשר ליהודים.
ובשורה בתחתונה, אין אפרטהייד ואין אפליה על בסיס אזרחי אישי. יש התייחסות לקהילה כמכלול כחוץ גופית (וגם, כפועל יצא מכך, כסיכון בטחוני). לכן אחמד טיבי, המתוחכם והמסוכן בח״כים הערבים, לא מדבר על מדינת כל אזרחיה (מה שכאמור במידה רבה כבר מתקיים, ושסותר כמובן את הלאומנות הערבית בתוך ישראל) אלא על מדינת כל לאומיה.
האירוניה היא שככל שמצב זכויות האזרח של הערבים בישראל משתפר, כך גוברת אצלהם הלאומנות. הסופו של דבר זה יפגע בהם כי יש גבול לסבלנות.
ובאותו עניין, סבלנות למתפרעים ומפרי חוק מכל סוג צריכה להיות אפס ומטה. והענישה בישראל באופן כללי היא עלובה.