23-07-2014, 19:57
|
מנהל
|
|
חבר מתאריך: 31.07.06
הודעות: 14,967
|
|
זה לא עניין של תפיסה "מוסרית" או רחמים על האויב
ראשית, כבר הסברתי שנסיון העבר הבינלאומי מלמד שכתישה אווירית מעבר לצרכים הטקטיים (קרי-פגיעה בכוחות האויב ובתשתיות הפיקוד, השליטה התעבורה והייצור הצבאי שלו) ברוב המקרים איננה יעילה. זה לא עניין של מוסריות אלא עניין מבצעי.
שנית, אני התנגדתי לכניסה הקרקעית כי סברתי שבמצב שהיה חמאס לא הצליח לייצר הישגים ולכן היה מתוסכל ולחוץ וניתן היה למנף זאת תוך השגת הישגים בירי מנגד. לא הייתי מודע לעומק (תרתי משמע) תשתית המנהרות אבל אני עדיין לא בטוח שהכניסה הקרקעית הייתה הדרך היחידה לטפל בזה שכן למנהרות יש בהכרח פתחי יציאה בתוך ישראל ולכאורה (שכן אינני בקי בהיתכנות המבצעית בעניין) ניתן היה לאתר את אלו ולהשמיד את המנהרות מצידן. עם זאת, מרגע שהוחל במבצע הקרקעי יש למצות אותו על מנת להשיג פגיעה מקסימלית בחמאס ולאלץ אותו להכנע או למצער להראות שהוכה ברמה כזאת שתיווצר הרתעה לטווח ארוך.
אומנם אנוכי בסך הכל סמ"ר במיל אבל אעז לומר שהתבחבשות בסג'עיה ושכונות דומות בנסיון לאתר מנהרות תוך התקלויות במחבלים בתנאים עדיפים להם היא אסטרטגיה שמרנית וכבדת דמים בלי קשר לרמת האש שהפעלת לפני זה או תוך כדי זה. את המכה לחמאס צריך לעשות תוך ניצול הנקודות הרכות אצלו ותוך פעולות שלא קשורות דווקא באופן ישיר למנהרות או לרקטות. לדוגמא, וזו רק דוגמא שלאו דווקא מה שכדאי או מומלץ, כניסה בכח גדול מאוד לרצועה באיזור לא צפוי לשם ביתורה או השתלטות על מובלעת גדולה (נאמר, גוש קטיף לשעבר). זהו מהלך שתועלתו בערעור השווי המשקל של האויב, גרימת הלם ומשיכת כוחותיו מאיזורי מפתח וכדומה.
|