המילואים לא בכושר, אבל בעצם למי אכפת?

המילואים לא בכושר, אבל בעצם למי אכפת?\ מאת גל פרל

דו"ח מבקר המדינה מצא את מערך המילואים ביבשה בלתי כשיר. אין אימונים, אין הקצאות ואין תקציב קשיח. מה עושים? "מה שעשינו ב-48', אין יותר טוב מזה". אבל בעצם למי אכפת?

מבקר המדינה, יוסף שפירא, קבע שמערך המילואים ביבשה פשוט לא כשיר.

ושוב חוזרת על עצמה ההצגה הידועה בדמות דו"ח מבקר המדינה המצביע על כשירות נמוכה בחלק ניכר מיחידות מערך המילואים בזרוע היבשה. המבקר קובע כי "משך האימונים, תוכניהם ואיכותם אינם מאפשרים לתרגל את כלל הכשירויות הנדרשות." משפט מפוצץ שהתרגום שלו לשטח הוא שלמילואים אין אימונים, אין הקצאות והמערכת ממשיכה להאמין במשפט השחוק מהטירונות שזה מה שיש ועם זה ננצח.

דו"ח המבקר מצא כי לצה"ל אין תקציב קשיח ומוגן מקיצוץ לאימון המילואים וכי אינו מקפיד על רצף אימונים בהתאם למודל האימונים בגדודים ועל מחזוריות האימון. עוד גילה שפירא כי ישנם פערים משמעותיים במערך האחזקה באוגדות המילואים. כשקוראים את הדו"ח (רק 36 עמודים) אי אפשר שלא לתהות האם מסקנות דו"ח וינוגרד הנוגעות למערך המילואים לא הפכו לאות מתה. שמונה וחצי שנים חלפו מאז מלחמת לבנון השנייה וצה"ל שב ומזניח את מערך המילואים ביבשה.


חיילי חי"ר בצבא נפוליאון, נדרשו לאימון בן שבוע

הכשירות במערך המילואים הקרבי פוחתת כשבמקביל שדה הקרב המודרני הופך מורכב יותר ויותר. נפוליאון למשל האמין כי חיילי החי"ר שלו זקוקים לאימון בסיסי בן שבוע בשדאות והתחפרות, ואת השאר ישלימו תוך כדי המסע לעבר שדה הקרב שנמשך ימים ארוכים. מאתיים שנה עברו וחייל החי"ר נדרש להתמודד עם מציאות מורכבת לאין ערוך. הקרב המשולב, לחימה בשטח בנוי ופתוח, לוחמה כנגד התווך התת-קרקעי, לוחמת סבך ולחימה בשטח הררי ומבולדר, הם רק חלק משלל הכשירויות הנדרשות מן הלוחם בשדה הקרב המודרני.

כשירות הפרט במילואים בקליעה, בשימוש באמצעים חדישים ובלחימה במתארים שונים חשובה, אבל חשובה ממנה יכולת המפקדים לפקד על המסגרות הלוחמות באופן יעיל. כשמילואימניק יעמוד לפני הכניסה לחדר הוא יעשה "מה שעשינו ב-48' (אין יותר טוב מזה)". הוא יזרוק רימון ועוד אחד, וירוקן שתי מחסניות כדי להיות בטוח, ואז ייטהר את החדר בכניסה באש. בקרב בשטח פתוח העניין פשוט עוד יותר. שם, בגלל שהכושר של איש המילואים הממוצע, הוא לא מי יודע כמה, השילוב של לרוץ, ליפול, לירות ושוב לרוץ, ליפול ושוב לירות, מביא למצב שאת האויב הורגים באמצעות כמות אש אדירה שמייצרים לכיוונו. נכון, היה עדיף לו יכולת הקליעה וחיילות הפרט של כל לוחם ולוחם (בין שהוא יוצא גולני, נח"ל או שייטת) תהיה כמו זו לוחם בימ"מ, אבל השמיכה קצרה, האיומים רבים, והתמרון הקרקעי מחייב פעולה בסדר כוחות בן אלפי לוחמים.


אנשי מילואים באימון בדרום.

המלחמה הבאה, תהיה אשר תהיה כשתהיה, תדרוש מצה"ל לבצע מהלך מתמרן מהיר לשטח האויב, ותחייב קשיחות בסיסית ותחושת מסוגלות ואמונה ביכולת שנרכשת רק באימונים המדמים מסע מלחמה אלים, מהיר וקשה. בצבא היבשה מוכנות למלחמה הבאה מחייבת, בעיני, בעיקר הכשרה של מפקדים. אלה לא יכולים לדמות את הובלת המסגרות שלהם באמצעות תטל"גים (תרגיל טקטי ללא גייסות) ותרגילים שלדיים. בתרגילים כאלה הם לא נדרשים להתמודד עם מילואימניק עייף שזורק את המא"ג ולא שם קסדה, עם משך הזמן האמיתי שאורך כל מהלך ועם התחושה (גם אם בתרגיל) כשמפילים להם מקלען, מטוליסט, חובש וקשר פצועים. כך היה בטרם מלחמת לבנון השנייה והדבר משקף את אשר קורה כאשר צה"ל לא מאמן את מפקדיו.

"עוד לא למדנו כלום, כך מסתבר."

חיילי מילואים באימון/

כשירות המילואים מחייבת שני משאבים – זמן וכסף. עלות אימון יחידות המילואים אינה נמדדת רק בתקציב הצה"לי, אלא גם בנזק הנגרם למשק מהיעדרותם הממושכת (מי יותר מי פחות) של אנשי מילואים ממקום עבודתם (במיוחד מי שמוגדר כעצמאי). העלות הכוללת של השניים היא שהביאה כבר לפני יותר מעשור את ממשלות ישראל להחלטה להשתמש פחות ופחות ביחידות המילואים, ככל שהמצב מאפשר. העובדה שאנשי המילואים נוטים להיות ביקורתיים יותר כלפי המצב אותו הם מוצאים בחזית (ביקורת שמגיעה ללב השיח הציבורי ברגע שנגמרת התעסוקה) היא נדבך נוסף. כך למשל, צה"להפסיק לזמן מילואימניקים לתעסוקה בלבנון החל משנת 1985 ועד לנסיגה בשנת 2000. הוא עשה זאת לאחר מחאה ציבורית שהובילו אנשי מילואים שחזרו מלבנון ושאלו מה בעצם יש לצה"ל לחפש בביירות וסביבתה?


השר יעלון בימיו כמילואימניק צעיר בחטיבת הצנחנים 55 במלחמת יום הכיפורים.

שר הביטחון יעלון גאה מאוד, ובצדק, בימיו כאיש מילואים בחטיבת המילואים של הצנחנים 55, שצלחה במלחמת יום הכיפורים את התעלה במבצע שהביא לתפנית במערכה. אולם העובדה כי השר הממונה מכיר "דרך הרגליים" את הווית המילואים ובקי יפה יפה במצבו של צה"ל.

כבר כרמטכ"ל הוביל יעלון רפורמה משמעותית בימי המילואים. בהובלתו קוצצו משמעותית ימי המילואים בלמעלה מ-70%, בדגש על קיצוץ בתעסוקות מבצעיות. חשוב לציין כי יעלון, ושר הביטחון דאז, מופז, נאלצו "לחתוך בבשר החי" של כשירות המילואים נוכח אילוצי האינתיפאדה השנייה. היתה להם מלחמה לנהל והכסף היה חייב לבוא מאיפשהו. המילואים היו ונותרו התקציב הנזיל ביותר שבו ניתן להשתמש. לזכותם יאמר כי הבינו את המשמעות במלואה והתכניות האופרטיביות הותאמו לכך. לאורך העשור האחרון צמצם הצבא יותר ויותר את מערך המילואים. כבר לא רבים עם אף אחד – מי שלא רוצה לא בא. בפועל הפכו המילואים, משל היו סיירת, ליחידת ההתנדבותית הגדולה ביותר בצה"ל.

במקביל, נוכח הקיצוצים בהיקף ובאיכות האימונים, החל צה"ל לסמוך יותר על המערך הסדיר כמי שיישא בעיקר הנטל, לא רק בביטחון השוטף אלא גם במלחמה. במבצע "צוק איתן" למשל, לא לחמו חטיבות מילואים וגדודי המילואים המועטים שכן הוכנסו לעזה היו בכפוף לחטיבות סדירות. כל זה נחמד וטוב לתמרון קרקעי מוגבל ברצועת עזה, אבל מה יקרה במידה וצה"ל יידרש לתמרון נרחב בלבנון, ברמת הגולן הסורית או חלילה ביותר ממוקד אחד? השמיכה, כאמור, קצרה וצריך לתעדף, אולם ימי הוקרה למשרתים ומועדון הטבות אינם יכולים להוות תחליף לדרישות הבסיסיות של אנשי המילואים: אימונים בהיקף ובאיכות מספקת והוקרה נאותה למיעוט שנושא בנטל השירות במילואים.

לאף אחד לא אכפת

מערכת כיפת ברזל.

האמת צריכה להיאמר, לציבור לא איכפת. כששר הביטחון מסביר כי לקח סיכון מחושב על חשבון כשירות מערך המילואים לטובת הצטיידות במערכות הגנה כגון כיפת ברזל הוא מראה כי הוא קשוב לרחשי הציבור כמו גם להשתנות שדה הקרב. במלחמה הבאה, כמו במלחמת לבנון השנייה וצפונה ממנה, יהיו מרכזי האוכלוסייה של מדינת ישראל תחת איום רקטי גובר ומתמשך. אף שצה"ל מאמין כי על-מנת להביא להפסקת הירי יש לתקוף את מרחבי השיגור מן האוויר כמו גם על הקרקע, האדם ברחוב פשוט רוצה ליהנות מאותה מטריית הגנה שהיתה לו במבצע "צוק איתן".



יתרה מזאת, איש מילואים שמגלה שהתעסוקה נדחתה לשנה הבאה ושהאימון הקרוב קוצץ וצומצם למינימום האפשרי מבחינת משכו והיקפו לא מתלונן אלא נושם לרווחה. ולמה שיתנהג אחרת, חסרים לו כאבי ראש גם בלי חודש תעסוקה בשטחים או שבועיים אימון חטיבתי מלא בגבעות של צאלים? זה מה שחשוב לציבור וזה מה שמעניין אותו. אי-מוכנות היחידות למערכה הבאה, בנוסח לבנון השנייה, זה כבר עניין לוועדת החקירה הבאה.

(מתוך הבלוג "על הכוונת", פורסם בתאריך 01.01.2015)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)