דו"ח הביקורת שפרסמה היום השופטת גרסטל, נציבת התלונות על הפרקליטות, חושף בעיקר את מה שאין בו: ביקורת אמתית, חופשית, חוקרת ובונה.

כבר כשהוקם גוף הביקורת ונחשפו ההנחיות (של ויינשטיין) המגבילות את פעילותו - טענתי שידיו יהיו כבולות ושאת הבעיות האמיתיות במערכת התביעה הוא לא יוכל לבדוק כלל.

תלונות על שיקול הדעת של מערכת התביעה - נפסלו מראש. וראש מערכת התביעה, היועמ"ש ויינשטיין, שהיה אמור להיות המבוקר מספר אחת, הוצב מעל המבקרת.

גם התלונות שחצו את המחסום הראשון, יכולות להיפסל ע"י האח הגדול (סליחה, ע"י היועמ"ש).
ככה עובדת ביקורת במערכת טוטליטארית, טענתי כבר אז.

לא טעיתי:
מתברר שאכן הרוב הגדול של התלונות (למעלה מ 50%) לא נבדק כלל. בדיוק מהסיבות עליהן הצבעתי מראש.
מה הפלא שרק 3 תלונות נמצאו מוצדקות?

כך הפך גוף הביקורת, שרבים כ"כ ציפו להקמתו, לכלי בידיו של ויינשטיין, כלי שמוודא שכל הכפופים ליועמ"ש מבצעים את המוטל עליהם בדיוק לפי רצונו.
הדרישה הציבורית לגוף ביקורת שיוודא שמערכת אכיפת החוק פועלת ביושר ובצדק - נמחקה כבר בהנחיות, ואלה התוצאות.

אגב, אני מניחה שהיועמ"ש עצמו ובכירי הפרקליטות לא מבינים בכלל על מה אני מדברת:
בעיניהם אין שום הבדל בין העמדות, הדעות ושיקול הדעת שלהם, ובין הצדק והיושר האבסולוטי.

אבל הציבור אינו מטומטם. הדו"ח הזה יהיה בע"ה המאיץ מספר 1 לדרישה החוזרת ומתעצמת לביקורת אמתית על הפרקליטות ומערכת התביעה.
נשוב לעסוק בנושא מיד אחרי הבחירות.

לצפייה במקור באתר Facebook, לחצו כאן.