1. גל אומר דבר והיפוכו.
מצד אחד הוא מבין שחיזבלה מגיע להיקף של צבא בינוני,
אבל מצד שני - עדיין מסרב להתייחס אליו כאל מדינה,
ומתעקש להתייחס אליו כאל "ארגון" אומניפוטנטי.

2. אכן אייזנקוט צודק, ומצויינות אופרטיבית היא שלב הכרחי להשגת הכרעה.
מבחינה טקטית - חוסר היכולת להשלים תמרון, גרמה לכך שהמבצע התארך, ובמקום הישגים קיבלנו התבוססות.
ומעבר לכך: החשש לבצע את התמרון עצמו, גרם לכך שחלק מרכזי בו בוצע בזמן שלאותו תמרון כבר לא הייתה משמעות.
ללא תמרון, שיכול להביא להכרעה, איך ניתן לטעון שזו מטרת הלחימה?

3. הדבר הכי חשוב - זה מענה על השאלות:
מהי מהות והיקף העימות?
מהי מטרת והיקף התמרון?
היה נדמה שמטרת גיוס הכוחות הייתה הרתעה ולא הכרעה. הרתעה זו לא עבדה.

4. כשמגיעים לעזה - שאלות אלו מתחדדות.
לא הייתה כוונה להגיע לסילוק החמאס,
והמטרה הראשונית הייתה לגבות מחיר,
ומטרה זו הוחלפה בהגעה לכיתור,
ומטרה זו הוחלפה במלחמת מנהרות.
ניתן להגיד שלמרות הצלחה אופרטיבית - לא הוגדרה מטרה של הכרעה, ולכן לא הגיעו אליה.

5. זכור לטובה מלבנון 2.0 - הוא אפקט הדאחיה.
ההבנה, שלכל אוייב יש שטחים "תומכי-לחימה", שפגיעה בהם פוגעת בתמיכה מבית של האוייב,
מבחינת חיזבלה, שהוא ארגון שיעי, אותה האוכלוסיה השיעית היא "מדינת-חיזבלה", שללא איום עליה, לא תוכל להגיע לאפקט המדובר של הכרעה ("הבאת צבא האויב למצב של חוסר אונים, כאילו על-ידי הטלתו פרקדן ארצה, לפי דימוי מפורסם של קלאוזוביץ, וכך אינו יכול להוסיף להתנגד ולהילחם, והוא נכנע"), ובראייה זו, ברור שאפקט הדאחיה היה רק קצה הקרחון מבחינת יכולות צה"ל.

6. כשמסתכלים על דוגמאות בעולם, ניתן לקחת דוגמה חיובית ודוגמה שלילית - לבחון אותם ולהבין מה עובד ומה לא.
בסוריה ועירק, ניתן לראות שגישת "מלחמת האויר" לא עובדת.
צבא ארה"ב האדיר - הוכרע בידי ארגון שלא שונה במהותו מחמאס וחיזבלה, וסולק מעירק, ובגלגולו הבא שוב לא מצליח לבלום אותו.
ורואים שגם אסד שלכאורה פטור מ"כפפות המשי" שארה"ב נוקטת בהם, לא הצליח לעמוד במשימה, והגיע עד סף קריסה עד שחולץ בידי צבא רוסיה.
כך שגם אכזריות רבה - אינה מתכון להצלחה.

7.מולם בולטת, הצלחתה של רוסיה להכניע ארגון טרור שהשתלט על צ'צ'ניה, וניסה לכבוש את דגאסטאן השכנה.
מי שפוטר את הנסיון של רוסיה כחסר משמעות,
לא מסוגל ללמוד מנסיון חשוב זה.