האתוסים התעייפו\ מאת גל פרל פינקל

האתוסים התעייפו\ מאת גל פרל פינקל

ספרו החדש של תא"ל אלישיב שמשי מנתח שורת קרבות עליהם פיקדו קצינים בכירים בעת שהיו מפקדי פלוגות. אולם הצבא השתנה וקצינים כאלה, עצמאיים ודעתניים, כבר אינם מתקדמים בו.

סיירת צנחנים בהכנות למבצע בו נהרג מפקדה, איתן בלחסן, (צילום: דו"צ).

גם כיום, כשבע-עשרה שנים מאז המקרה, מוכר בצה"ל הסיפור אודות המקלען מסיירת הצנחנים, שלא הסתער עם חבריו לנשק במהלך התקלות עם מחבלי חזבאללה בקרבת קלעת ג'אבור. תוצאות האירוע היו קשות. מפקד הפלוגה, רס"ן איתן בלחסן, נהרג ואיתו שני קצינים נוספים. היו מי שהאשימו את הלוחם במורך לב. היה גם מי שטען שהעובדה שהלוחם הגיע מבית שתמך בנסיגה מלבנון הביאה להחלטתו להישאר מאחורי הסלע (אף שבהמשך הקרב התעשת ולקח חלק בלחימה). בספרו החדש "ממני תראו וכן תעשו" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2016) בוחן תא"ל במיל' אלישיב שמשי בסוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית ומנסה לברר מדוע לוחמים מתפקדים ביעילות בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומה בעצם מניע לוחם לקום ולהסתער מול אש האויב?


תא"ל במיל' שמשי, מתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב.

המחבר, תא"ל אלישיב שמשי, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. ספריו הקודמים שעסקו בניתוח קרבות ברמה הטקטית והמערכתית היו מאירי עיניים. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את "איפה אני נמצא לעזאזל?", העוסק בחשיבות ההתמצאות במרחב הלחימה, "ולא אשוב עד כלותם", הבוחן קרבות פלוגתיים במלחמת יום הכיפורים שטרם זכו לפרסום (דוגמת לחימת פלוגת הצנחנים בפיקוד אריק מורן בחזית המצרית) ודן בחשיבות מפקד הפלוגה כמנהיג קרבי, ו"עוד ניצחון כזה…", המנתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה.


הספר מנתח קרבות בהם הפגינו מפקדים דוגמה אישית גבוהה.

שם הספר נלקח מן הציווי של השופט גדעון לאנשיו בטרם הפשיטה על מחנה מדיין, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז), על-פיו מתחנכים קציני ומפקדי צה"ל. הבחירה אינה מקרית שכן לגישתו של שמשי לדוגמה האישית שמפגין מפקד הכוח השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו בשדה הקרב. בספר מציג המחבר שישה־עשר קרבות שבהם "מפקדים צעירים הנהיגו לוחמים במצבי לחץ ובערפל קרב. לעתים לא היה למפקדים זמן להסביר ללוחמים את המהלכים שהם עומדים לבצע, והיו מקרים שהלוחמים התקשו להבין את מה שנאמר להם בהמולת הקרב, ובכל זאת הם המשיכו להילחם כשהם רואים את מפקדם ופועלים כמוהו" (עמוד 11). אף שהספר מרתק הרי שסגנונו (בשונה מבעבר) דומה יותר לנוסח כתב הצל"ש בצה"ל מאשר לניתוח קרב.

להוביל תחת לחץ ובערפל קרב

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

הקרב לכיבוש לטרון (1948), בו שימש אריק שרון כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני, הוא הקרב הראשון שמנתח שמשי בספרו. הקרב הפך מהתקפת לילה לחילוץ ונסיגה באור יום. שרון פיקד על אנשיו "בקרב נסיגה בתנאים קשים של שטח נחות, מזג אוויר שרבי ומחסור במים. הוא שימש דוגמה אישית ללוחמיו ולמרות פציעתו הקשה גילה חוזק פיזי וחוסן נפשי, קרא נכון את הקרב וחילץ את הכוח עם הפצועים מן התופת הנורא" (עמוד 12). שרון העיד לימים כי לקחי הקרב הכושל, ובהם האיסור על הפקרת פצועים, נותרו טבועים בו.

קרב אחר הוא הפשיטה שביצעה סיירת גולני בפיקוד סרן

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן., שנחשב למפקד תובעני ש"נאה דורש ונאה מקיים", על מוצב החרוט שבירדן (1968). משימת הסיירת היתה "לחצות את הירמוך בלילה, לכבוש את מוצב החרוט ולהרוג את כל מי שיימצא שם, לפוצץ אותו ולחזור עוד באותו לילה לשטח ישראל" (עמוד 173). רגע לפני כיבוש המוצב התגלו לוחמי גולני והירדנים פתחו באש מרגמות על מרחב הפעולה. חרף החשש כי הכוח ספג נפגעים פקד שגיא"להסתער ופרץ מיד עם חמישה לוחמים אל תוך היעד" (עמוד 179). הכוח בפיקודו פוצץ את המוצב ונסוג לאחר שהרג לפחות חמישה-עשר חיילים ירדנים. לסיירת היו במבצע הרוג (סגן רוני שרון, בן למשפחה שכולה) ושני פצועים.


אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

דוגמה שונה במקצת, בה נדרש אומץ לב מסוג אחר לחלוטין, ניתן לראות בפשיטה הכושלת שביצעה סיירת צנחנים, בפיקוד סרן שאול מופז, בעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים (1973). דרכו של מופז לתפקיד לא היתה קלה. הוא התגייס בשנת 66', "התנדב לצנחנים, ובעקבות תפקודו המוצלח בפעילות מבצעית התקבל לקורס קצינים אף כי נדחה בתחילה בשל נתונים לא מתאימים" (עמוד 202). לילה קודם פיקד על פשיטה מוצלחת בעומק סוריה במהלכה פגע הכוח בשני גשרונים ובשיירה של הצבא העיראקי ועיכב את הגעת התגבורת העיראקית לחזית רמת הגולן. אך הצלחה זו הביאה לכך שהפעם הסורים היו בכוננות גבוהה. לאחר שהנחית מסוק היסעור את הסיירת, החלו מכתרים אותם מאות חיילים סורים. מופז הורה על מכת אש והכוח בפיקודו ניתק מגע. למרות המצב הקשה נותר מופז קר-רוח. הוא הודיע לחפ"ק, בניגוד לאתוס הצה"לי, שהתנאים בשטח אינם מאפשרים לבצע והורה על נסיגה. הכוח נחלץ ברגע האחרון בזכות עוז רוחו של טייס המסוק כמו גם בזכות האומץ שהפגין מופז שלא "התאבד על היעד".


עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

שמשי עומד בספר על כך שהמפקד נדרש לא רק ליכולת קבלת החלטות טובה אלא גם לחוסן פיזי. דוגמה לכך היא כיבוש שיא החרמון, 2814 מטרים מעל פני הים, מידי הקומנדו הסורי (1974). רס"ן עמירם לוין מסיירת מטכ"ל שפיקד על הכוח, החלים באותה עת מפציעה קשה אך התעקש לפקד על המבצע. הכוח התגלה כשהוא בשטח נחות בסמוך ליעד ולוין, שקרא נכון את פני הקרב, הוביל הסתערות חפוזה. לימים העיד כי "זה היה קשה ודרש מאמץ בלתי רגיל להסתער בשלג לעבר יעד שולט כשיורים עליך ואתה פועל בשארית כוחותיך. בגבהים האלה היה קשה לנשום. הרגשתי שאני נלחם עם שארית האוויר שנותרה לי" (עמוד 229). בקרב נהרגו 12 חיילי קומנדו סורים. בלחימה ובהפגזות נפצעו 17 מחייליו של לוין, שעמדו במשימה וכבשו את היעד.

כלל המפקדים שנסקרו לעיל, ולמעשה כל המפקדים שפיקדו על הקרבות שבספר, התקדמו בסולם הדרגות עד למטה הכללי (חמישה מהם אף מונו לרמטכ"ל). אריאל שרון נחשב למפקד הטקטי המוכשר בתולדות צה"ל, אורי שגיא היה לראש אמ"ן דעתן וכאלוף פיקוד צפון מימש עמירם לוין, הסוער והיצירתי, תפיסת לחימה כנגד גרילה שפגעה קשות בחזבאללה. שאול מופז כיהן כרמטכ"ל ה-16 של צה"ל.

"יש שינוי של סגנון בהנהגה"

הספר מנתח קרבות מתש"ח ועד שנת לפשיטת הקומנדו הימי בחוף לבנון ב-1987, עליה פיקד יואב גלנט (לימים אלוף פיקוד הדרום), ולא בכדי. משלהי שנות התשעים החל להסתמן שינוי בצה"ל שהשתרש במערכת ונותר טבוע בה גם כעת. קצינים בכירים (רבים מהם יוצאי גולני) ובהם אפי איתם, גיורא ענבר, שמואל זכאי ועימאד פארס, שכפסע היה ביניהם לבין הקידום למטכ"ל, מצאו עצמם נדחקים לפרישה מצה"ל מסיבות שונות (חלקן מוצדקות וחלקן פחות).


תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

האלוף גרשון הכהן כתב ב-2011 מאמר העוסק בהיעדרם של "בנדיטים", אותם קצינים שמאתגרים את מפקדיהם, אינם נכנעים לתכתיבי המערכת ולמגבלות אך גם מכופפים את הכללים לא פעם, מן הפיקוד הבכיר בצה"ל. קצינים אלו, שהם בבחינת "סוסים אבירים", כמאמר משה דיין, כבר לא מגיעים למטה הכללי. יתרה מזו, קצינים דוגמת תא"ל ארז גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד בגולני ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, הם זן נכחד. אירוע דוגמת זה שבו התבטא בכנסי הסגל הצבאי הבכיר (בהם נכח הרמטכ"ל) בזכות הקטנת הפער בין משכורות קצינים בכירים ואנשי קבע זוטרים, ובעד צמצום מספר האלופים במטכ"ל והעברת המשאבים הנחסכים מכך ליחידות הלוחמות כבר לא מתרחש.


תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, (צילום: דו"צ).

בספרו המצוין "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013)כלל הפרשן הצבאי של עיתון"הארץ", עמוס הראל, ראיון עם תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, המפקד הקרבי הבולט של דורו, שנאלץ לעזוב את הצבא ב-2010 אחרי הסתבכות בדיווח שקר על תאונה של בנו הצעיר ברכב צבאי. בראיון טען תמיר שככל שעובר הזמן הצבא מוכן לקחת פחות ופחות סיכונים במינויים בכירים. "קצינים מוכשרים הולכים הביתה. כאלה שלא יאתגרו את הפיקוד הבכיר נשארים. מה חושב מ"פ בגבעתי שכל חייו הלך אחרי הגב הרחב של עימאד פארס במבצעים? הדברים עוד מתחדדים כשמתברר שהפיקוד הבכיר לא אוכף על עצמו את הסטנדרטים שהוא דורש מהדרגים שמתחתיו, כפי שהתגלה בפרשת הרפז. אני תמיד חשבתי שהמ"פים למטה יסדרו את כל הבעיות שלנו, כמו שקרה במלחמת יום הכיפורים. הארגון חי על האתוסים שלו, אבל היום האתוסים התעייפו. כבר לא יהיה מ"פ בסיירת גולני שיתנהג כמוני או כמו ארז גרשטיין. הצבא הישן היה בנוי על הירואיקה, על דבקות מטורפת במשימה, על יכולת יוצאת דופן של מפקדי שדה. עכשיו הכול מבוסס על עוצמה אווירית, על טכנולוגיה ועל עוצמת אש עדיפה. הצרות מתחילות כשהדברים לא עובדים בהתאם לתוכנית. ב-1973 בגולן טנקים בודדים תפקדו כאילו הם אוגדות שלמות. היום זה כבר לא בנוי כך" (עמודים 323-324).


האלוף במיל' זיו, ציין כי בצה"ל"יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה", (צילום: דו"צ).

גם האלוף במיל', ישראל זיו, יוצא הצנחנים, אמר בשעתו דברים דומים עם הדחת תמיר בצה"ל. לדבריו, "משהו קורה בצה"ל בשנים האחרונות, יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה." לדבריו המערכת צריכה לדעת לספוג את החריגות והשגיאות ו"להראות עמידות", בכדי לשמר בתוך הצבא קצינים העשויים "מהחומרים הפיקודיים שבעזרתם צה"ל הצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים".

כשמצרפים לדברים את המאמר "האומץ להביע עמדה עצמאית", שפרסם בביטאון "מערכות" תא"ל אמיר אבולעפיה הדברים מקבלים משנה תוקף. במאמר תיארו שמונה קצינים בכירים (בעילום שם), בדרגות תת-אלוף ואלוף בסדיר ובמילואים, מצב בו קצינים בצה"ל"נמנעים נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם." הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה קובע במאמר כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." בראיון שפורסם ב-2012 ב"מעריב" מנה מח"ט הצנחנים דאז, אמיר ברעם, את האלוף גדי איזנקוט, כאחד מאותם קצינים שפתוחים לשמוע דעה אחרת, שמאתגרת את הקונצנזוס. היום איזנקוט הוא הרמטכ"ל ועליו מוטל למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. אחרת לא יהיה מי שיעיז לומר שהמלך הוא עירום.

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 16.02.2016)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)