רבין על הרצוג: מעולם לא היה המצב במודיעין כה חמור

אמ"ן פיצח בסוף שנות ה-50 את הצופן המצרי, אך שאננות במודיעין הצבאי ובמטכ"ל גרמה לכך שבניית המערך המצרי המשוריין בסיני אותרה באיחור. הרמטכ"ל חיים לסקוב, מאוכזב מהכישלון, רצה להדיח את ראש אמ"ן חיים הרצוג

מאת אמיר אורן

יחידת ההאזנה ופיצוח הצפנים באגף המודיעין של צה"ל הצליחה בסוף שנות ה-50 לפענח את השדרים שהוחלפו בין שליט מצרים גמאל עבד-אל נאצר בקהיר לבין מפקד צבאו עבד-אל חכים עאמר בדמשק. צוות ממדור מחקר הצפנים ביחידה 515 - כיום יחידה 8200 - הצליח לפצח את כתב הסתר המיוחד ששימש להעברת מברקים בין נאצר ועאמר בשני חבלי קע"ם, "הקהילה הערבית המאוחדת". למרות הצלחה זו, נכשל אמ"ן בגילוי תנועות הצבא המצרי לתוך סיני בפברואר 1960, והתנהגותו של ראש אמ"ן, אלוף-משנה חיים הרצוג, הביאה לאובדן האמון שנתן בו הרמטכ"ל חיים לסקוב. לסקוב ביקש מראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון להדיח את הרצוג מתפקידו ואף איים להתפטר אם ייענה בסירוב. בן-גוריון לא נעתר לדרישת לסקוב, אך הוציא את הרצוג לחופשה מאונס עד לפרישת לסקוב ולמינוי צבי צור לרמטכ"ל במקומו.

פרטים אלה נכללים בספרו של יגאל שפי, "התרעה במבחן: פרשת 'רותם' ותפיסת הבטחון של ישראל 1957-1960", שהופיע השבוע בהוצאת "מערכות" ומשרד הביטחון. אירועי "רותם" סופרו בעבר בהרחבה וזכורים כתקדים לכניסת הצבא המצרי לסיני במאי 1967, אך שפי מאיר בספרו רבדים נעלמים. שפי, קצין מודיעין בכיר במילואים, חושף - ברשות ובסמכות - שיטות ומקורות, את סודות פעולתן של סוכנויות האיסוף ואת הכשלים בתפקוד צה"ל בתחילת העשור השני למדינה. חוץ מרשימת שמות וכתובות של סוכני המוסד ויחידה 154 של אמ"ן, הוא מגלה הכל.

אף שבמלחמת ששת הימים חשפה ישראל, לצרכים מדיניים, את יכולתה לצותת לשיחות טלפון-אלחוט בין נאצר לבין חוסיין מלך ירדן, זהו גילוי תקדימי של המקורות "פגז" ו"פדן" - המברקים בערוץ נאצר-עאמר. עולה ממנו שהקשרים הבין-ערביים הקלו על המודיעין הישראלי ללמוד מה מתרחש בין המדינות השונות. כך קרה גם ב-1973, כאשר חוסיין פגש את הנשיאים אנואר סאדאת וחאפז אל אסד, למד מהם על הכנותיהם למלחמה בישראל ודיווח על כך (בצירוף הערכה מסתייגת) לגולדה מאיר.

בניגוד קוטבי לניסיונו של הרצוג, בין השאר באוטוביוגרפיה שפירסם לאחר פרישתו מהנשיאות, להציג את פרשת "רותם" - כניסת הצבא המצרי לסיני - כהצלחה של אמ"ן, מתעד שפי היבטים בעייתיים בפעילות הרצוג בעת המשבר ולאחריו. הוא העדיף לסייר ולסעוד עם אורחים זרים, לא סיפק התרעה מהירה ומדויקת וניסה להציג גרסה משופצת של השתלשלות האירועים. לסקוב, ששפי מצביע גם על ליקויים בתפקודו כרמטכ"ל, "איבד את אמונו בהרצוג, הן כמי שעומד בראש מערכת המודיעין והן במישור האישי". הוא השתכנע שהיו תקלות בדיווחי המודיעין אליו וש"הגרסה שהציג אמ"ן לאחר האירועים רחוקה מלשקף את העובדות, מנסה להעלים נתונים בלתי-נוחים ומבקשת לייפות את שהתרחש". טבלה נגדית של הדיווחים והמועדים, שהכין ראש לשכת הרמטכ"ל לבקשת לסקוב, חיזקה את דעתו. אלוף יצחק רבין, מספר 2 במטכ"ל כראש אג"ם, כתב ש"מעולם לא היה המצב כה חמור במודיעין". שפי מספר ש"רק לאחר חצי שנה של האשמות והאשמות-נגד ביצע בן-גוריון 'הפרדת כוחות'."

יחידה 515 נוסדה בצה"ל כ"ש.מ.2" - ראשי התיבות של "שירות מודיעין" - ושינתה את כינויה עם השנים ליחידה 848 ולבסוף ל-8200. שפי זוקף לזכות היחידה השגת "מידע מעולה, ודאי וחד-משמעי בתחום הכוונות וההחלטות" בקע"ם, האיחוד שכפתה מצרים על סוריה בשנים 1958-1961. זה היה "מקור צמרת מתחום הסיגינט - מודיעין קשר - ששיקף בצורה מדויקת וכמעט בזמן אמת, הגם שבתמציתיות, את הערכתה והחלטותיה של צמרת קע"ם, כולל הנשיא נאצר, המפקד הצבאי העליון עאמר וראשי המודיעין הצבאי". אך שקיפות הכוונות המצריות ההגנתיות, שמגמתן הייתה להרתיע את צה"ל מהתקפה על סוריה או להגיב על התקפה כזו, גרמה לשאננות באמ"ן ובמטכ"ל. המודיעין והמפקדים איחרו להבחין בבניית המערך המצרי המשוריין בסיני, שבינו לבין יכולת לתקוף את ישראל לפתע, לפני שצה"ל יספיק לגייס מילואים בעוצמה מספקת לבלימה, הפרידה רק החלטת נאצר.

המסמכים הסודיים ששימשו את שפי למחקרו מגלים, בין השאר, כי לאחר מבצע "קדש" הוטל על אמ"ן להרחיב את החדירה הבסיסית של סוכניו למצרים בדרכים עקיפות, למשל דרך צפון אפריקה, מזרח אפריקה ואירופה; להגדיל לצורך התרעה את מערך הסוכנים המשדרים במכשירי אלחוט, ולפרוס סוכנים בקרבת צירי תנועה וצומתי מפתח; להקים מערך איכון והאזנה מוגבר ואף "לרכוש מחשב עצמאי ככלי עזר לפענוח צפנים", במסווה של רכש מחשב למוסד אקדמי.

אף שליחידה 515 חסרו חיילים רבים בשירות חובה, הניחו בכירי אמ"ן שניתן להמתין בסגירת הפערים עד לשנת 1962, שהוערכה כשנת מפנה מסוכן בהתעצמות הערבית. "השיפור העיקרי בהתרעת הסוכנים נועד להיות בתקשורת, על ידי ציוד סוכנים רבים ככל האפשר במכשירי שידור, אך בדגש על התרעה טקטית לאחר התעוררות מצב חירום. רק אז אמורים היו חלק מהסוכנים המשדרים ו'ח.מ.', חוליות סוכנים מבצעיים, להישלח ליעדים קריטיים, כמו שדות תעופה, צומתי תחבורה וצירי תנועה, כדי לעקוב אחר המתרחש שם ולדווח ברדיו לישראל, לאחר שיתמקמו בקרבת היעד או יסיירו לידו. יעדים כאלה נקבעו בחצי האי סיני, בסוריה ובירדן".

מחלקת המחקר באמ"ן המליצה להתמקד בגיוס סוכנים לחדירה עמוקה למפקדות, אך "הכדור גולגל" לעבר המוסד, שלראשו איסר הראל היו יחסים טובים עם לסקוב ורעים עם הרצוג. אמ"ן לחץ, גם באמצעות בן-גוריון, שהמוסד יראה עצמו שותף להתרעה, אך הרצוג הופתע לשמוע מהראל כי בן-גוריון הטיל עליו את האחריות למערך ההתרעה במצרים ובתעלת סואץ (בן-גוריון הכחיש טענה זאת באוזני הרצוג). המוסד הקים באירופה שלוחה מיוחדת לריכוז הטיפול בהתרעה, אך כעבור שנתיים וחצי טען הרצוג שלא היתה כל תוצאה לפעילות זו. הצלחות הגיוס של המוסד במצרים היו בקרב מומחים זרים, הרבה יותר מאשר בקרב בני המקום, שאמינותם בשעת מלחמה נחשבה מפוקפקת. "קשה לדעת כיצד יגיבו ברגעי מבחן עליונים," אמר לסקוב, "הרי נגד עמם הם פועלים". אם צדק לסקוב, יש בכך מפתח אפשרי גם להבנת תפקודו של סוכן הצמרת אשראף מרוואן, חתנו של נאצר, לקראת מלחמת יום הכיפורים.

לסקוב דרש מיחידת מפעילי הסוכנים 154, לשעבר קת"ם (קציני תפקידים מיוחדים), לפרוס "בסיסנים" ליד יעדים נבחרים. כוונתו, קובע שפי, היתה ל"לוחמים", אנשי איסוף ישראלים או יהודים, הפועלים במדינות היעד בכיסוי מלא ולא סוכנים זרים שגויסו לשירות ישראל. היה זה המשך למאמץ שקדם למבצע "קדש", לגייס יהודים שיישלחו למדינות ערב ויתמקמו שם כ"רשת אזעקה". מאמץ זה נכשל משום שאותרו רק מועמדים מעטים, ורמתם האישית הירודה סיכלה את הכשרתם. כתחליף הוצבו "דווחנים" בקרבת שדות התעופה אל-עריש וג'בל ליבני בסיני, ולאחר מכן בשדות תעופה אחרים סמוך לתעלת סואץ, בהנחה כי בכך ייפתרו "עיקר הבעיות שלנו בנושא ההתרעה". בעדיפות שניה תוצפתו מעברי התעלה וצירי התנועה ממנה לסיני, על ידי שניים עד ארבעה דווחנים בכל ציר. עדיפות שלישית הוקצתה להצבת סוכני התרעה בערי נמל. הדיווח התבסס על אלחוט ועל יוני דואר.

לדברי שפי, "לראשונה הוחלט להשתמש בלוחמים ישראלים כדי לגבות בשטח את הכיסוי ההתרעתי המוגבל, שנעשה על ידי סוכנים ערביים."

יחידת הפעלת הסוכנים של המוסד, שנקראה אז "הרשות" (לימים "הצומת"), לא ראתה את עצמה כסוכנות להתרעה ופעלה בעיקר בתוך הנוכחות הערבית באירופה ופחות בארצות היעד, למעט עיראק, שם הקימה חוליה מיוחדת להתרעה.

מידע חיוני במשבר "רותם" הגיע לאמ"ן ולמוסד משירותי מודיעין זרים. קשרי החוץ גרמו גם לתקלות: אמ"ן תידרך את הנספח הצבאי הבריטי בתל אביב, שדיווח ללונדון, שמשרד החוץ בה עידכן את השגריר הבריטי בישראל, שמסר את המידע שברשותו למשרד החוץ בירושלים, שהעביר את החומר החשוב לאמ"ן, שטעה לראות בכך חיזוק להערכותיו במקום הד חוזר.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

כתוב היטב (כפי שאפשר לצפות משפי), מבוסס על גישה חופשית לחלוטין ובלתי אמצעית למקורות (שפי אחראי על העברת ארכיון אמ"ן לארכיון צה"ל, כך שלא נזקק לתיווך של אביבה ודורית), וכמעט חף מטעויות.

תענוג לקרוא ספר שעוסק בהיסטוריה של המודיעין הישראלי, אשר מתבסס על תיעוד מקיף ולא על השערות וניחושים.

מאוד הופתעתי לראות שהגרסה הבלמ"סית כמעט זהה לזו הסודית. עוד לא ראיתי פרסום גלוי שעוסק בחופשיות שכזו ביכולות איסוף.

אולי הגיע הזמן לבלמס גם את הכרכים הסודיים של יואב גלבר על גידול חבצלות בראשית שנות החמישים.

הופתעתי גם לראות שבהערות השוליים מופיעים מספרי התיקים מהם לקוחים המסמכים. בדרך כלל ארכיון צה"ל חוסם את פרסום מספרי התיקים כדי שלא יהיה חייב להעמידם לעיון הציבור. יהיה מעניין לראות איך ינהגו בנוגע לתיקים שמוזכרים אצל שפי.

אז היה זה רק המוח האנושי, אשר הצליח לשבור. זה אשר עשה זאת ביקש רק כוס מים קרים שיביאו לו מדי פעם וחייל שישמור על הדלת שלו, שלא יפריעו. הוא היה גיבור ישראל ממש. הלך לעולמו לפני כמה שנים.
יהי זכרו ברוך לדורי דורות. אני בטוח שהוא שומר עלינו מלמעלה, כי אנו כאן לא כל כך מצליחים.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

קומדיה של טעויות

ספר שמתאר את התלבטות הצבא ב-1960 אם לפרש את יכולות האויב או לפרש את כוונותיו, רלוונטי היום יותר מתמיד. הוא מטיל אור על כשירות ההנהגה להבין מציאות מורכבת

מאת אורי דרומי

התרעה במבחן: פרשת רותם ותפישת הביטחון של ישראל 1957-1960
יגאל שפי. הוצאת מערכות, משרד הביטחון, 307 עמ', 89 שקלים

מהומה גדולה התחוללה לאחרונה - קודם בארצות הברית ואז כאן - סביב השאלה "מי היית רוצה שיענה לטלפון בשלוש בלילה". זאת בהנחה שמישהו נותר ער בצדו השני של הקו, מוכן בכל עת להעביר את הבשורה הדרמטית לקברניט; ואילו הקברניט עצמו, ברגע שיפקח עיניו וירים את השפופרת, יידע כהרף-עין לתת את התשובה או ההוראה הנכונה.

אלא שבפברואר 1960 הטלפון לא צילצל, לא בשלוש בלילה ולא בשעה אחרת, כשרבבות חיילים מצרים, על הטנקים והציוד שלהם, חצו את תעלת סואץ ונכנסו לסיני, ובן-לילה הציבו מול ישראל איום רציני. הישנים שינה עמוקה במיטותיהם היו אז הטובים שיכלה מדינת ישראל להציב בעמדות המפתח: "מר ביטחון", דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, עתיר הניסיון והסמכות; הרמטכ"ל המנוסה חיים לסקוב; ראש אג"ם הדאגן יצחק רבין; וראש אמ"ן החכם חיים הרצוג.

"רותם" קראו לפרשה העגומה ההיא, שהיתה עגומה לא רק משום שמתחת לאפה של ישראל התחולל מחדל צבאי חמור, אלא משום הטיוח וההכחשה ו"מלחמת הגרסאות" והקרע בין הרמטכ"ל לראש אמ"ן שבאו בעקבותיה. בכל אלה מטפל ביד אמונה וללא כחל וסרק הד"ר יגאל שפי, איש מודיעין ותיק וחוקר אקדמי מנוסה, שכבר זכה בפרסים על עבודותיו, והפעם הוא מסתמך על מסמכים מקוריים הנחשפים לראשונה.

במשך הדיון המפורט בפרשה זו אנו מתוודעים לשורה של אירועים המטילים אור מעניין על יכולתנו הבסיסית להבין מציאות מורכבת, ולהבחין בין סיבה למסובב. מתברר שבזמן שהמצרים הזרימו את כוחותיהם לסיני, צה"ל ביצע תרגיל בשם "קסדת זהב", שבו רוכזו ארבע חטיבות חי"ר בדרום. המצרים יכלו לראות בצעד זה אישור לחששותיהם מפני תוקפנות ישראלית, שעמדו בבסיס ההחלטה להכניס כוחות לסיני.

אמנם לא היה לזה כל שחר, אלא מרגע שעניינים כאלה מתחילים להתגלגל, קשה להעריך איך יתפתחו ומה יהיו השפעות הגומלין ביניהם. כך מסכם זאת שפי: "האירוניה שבתרגיל 'קסדת זהב' היא, שמהסיבות הבלתי נכונות שילש צה"ל את כוחותיו בנגב וערך אותם למגננה בשטח מפתח במשך יממה, בדיוק במועד הקריטי, מול איום מצרי מתפתח, שאליו לא היה מודע כלל ועיקר". לנוכח זאת, אולי מיותר בכלל לטלפן או לענות לטלפון בשלוש בלילה?

עם המכנסיים למטה

סימן שאלה גדול הוצב בפרשת רותם על יכולתו של המודיעין לספק התרעה בכלל - על יכולות האויב והשינויים בהיערכותו, ועל אחת כמה וכמה על כוונותיו. לא די בכך שצה"ל לא ידע עד סוף הפרשה באופן מוחלט האם דיוויזיה 4 המצרית אכן עברה במלואה לסיני, אלא שב-5 במארס, כשדומה היה שהפרשה נגמרה, הוחלט לפתע בצה"ל לגייס את חטיבה משוריינת 37 וכוחות נוספים ולשולחם דרומה, ולתגבר גם את הזירה הצפונית. מדוע? כי שיח אלחוטנים סורים שקלט המודיעין התקבל על ידי תורנים שלא היו בקיאים בצבא הסורי, ולא הובן די צורכו, ותשדורות שנגעו למשמר הגבול המצרי פורשו בהגזמה, כאילו הצבא המצרי כולו מגביר כוננות.

לא שצבאות הערבים היו טובים יותר בהבנת המתרחש: הירדנים הודיעו למצרים, ודרכם לסורים, שאיתרו תנועה כבדה של משאיות נושאות חיילי צה"ל בדרכם לגבול הסורי. אך התברר שזו היתה תנועה אזרחית ערה לחגיגה שהתקיימה בקיבוץ עין גב.

אין חדש תחת השמש בכל הנוגע לתפקוד הממשלה: גם ב-1960 לא עידכנו את השרים, לא נערכו התייעצויות או דיונים סדורים, והיה זיגזג בהסברה. שרת החוץ גולדה מאיר התלוננה שבארץ ננקט קו של הרגעה, בעוד שכלפי חוץ הוחלט להחריף את המסר. "איני מוכנה להופיע בפני הנציגים והעולם כ'אידיוט בינלאומי'", מחתה מאיר. "מספיק שאני מופיעה כך בגבולות הארץ".

גם המטכ"ל לא מצטייר בספר הזה כמזהיר. בדיון אחד אומר מ"מ אלוף פיקוד מרכז, יוסף גבע, כי "אני מכליל את עצמנו כעם מפותח... אני מכליל את המצרי לעם מפגר". ובדיון אחר, כשראש אמ"ן התייחס "למצב הצבאי המוזר שנוצר בימים האחרונים סביבנו", שמעו הנוכחים ועברו בלי הנד עפעף לסדר היום המתוכנן: אירועי בט"ש (ביטחון שוטף) האחרונים, תוכנית העבודה של אג"א, צריכת הדלק בצה"ל ודיווחי שקר של קצינים.

קל לקרוא את הספר כקומדיה של טעויות, אלא שבלבו עומדת דילמה רצינית: האם על צה"ל להתאים את תגובותיו לאיומים בהתבסס על יכולותיו, או על כוונותיו של האויב? שפי פוסק כי בעקבות רותם השתרשה בתפישת הביטחון הישראלית ההכרה כי יש להתבסס על יכולות האויב, ומי שהפנים זאת יותר מכל היה יצחק רבין.

כקופירייטר מחונן כבר אז היטיב רבין לתאר את פרשת רותם במשפט "נתפסנו עם המכנסיים למטה". וכרמטכ"ל הוא הורה בנובמבר 1966 לגייס מילואים, כשאמ"ן העריך בטעות שהצבאות הערביים עומדים לתקוף. למרות שרבין חלק על ההערכה המודיעינית ההיא, הוא העדיף, כדבריו, "ארבע פעמים (של טעויות) כאלה... מאשר רותם". כך גם במאי 1967: אף שרבין סבר שזו אינה אלא מהדורה נוספת של אירועי 1960 - דהיינו הפגנת שרירים מצרית ותו לא - הוא דבק בעמדתו כי על צה"ל להתחשב פחות בהערכת הכוונות המצריות ויותר בשינוי שחל לרעת ישראל עם ריכוז הכוחות המצריים בסיני, ולכן הורה מיד על צעדי נגד.

מרדף אחר כוונות

אבל ב-1973 התהפכה הקערה על פיה, ושוב חזרנו אל כוונות האויב. כדאי לצלוח את כל הספר הזה כדי להגיע לשורות המחץ שנכתבו בסופו: "צחוק הגורל הוא שרמטכ"ל לשעבר, חיים לסקוב, שבעת כהונתו התבסס בשעת משבר לפחות פעמיים על כוונות האויב כדי להחליט על היערכות צה"ל, תוך שהוא מתעלם מיכולת הצד השני, ושלבו מר על המודיעין, ובעיקר על מי שעמד בראשו, נמנה עם חבריה של ועדת אגרנט, ששפטה לחומרה רמטכ"ל, על שהתבסס גם הוא על הערכת כוונות האויב, וראש אמ"ן, על שנתן מבטחו בהערכה שגויה".

אם כן, מה התשובה הנכונה, בנוגע להתנהלות מול האויב: יכולותיו או כוונותיו? יכולות, היה בוודאי עונה יצחק רבין וענתה ועדת אגרנט. אבל בהקדמה לספר זה, שכתב לא אחר מאשר ראש אמ"ן הנוכחי, מופיעה קביעה אחרת: "אני סבור שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לדון רק ביכולות האויב", כותב האלוף עמוס ידלין. "אם ניערך מול יכולות האויבים אנו זקוקים לצה"ל בסדר כוחות כפול, הפרוש בכוננות גבוהה 365 יום בשנה לאורך גבולות מדינת ישראל".

אלה דברים אמיצים, שהרי כראש אמ"ן היה ידלין יכול להתרווח בנחת על כיסאו, להסתפק בניתוח היכולות ולפטור עצמו מהערכה - הגובלת בספקולציה - על כוונות האויב.

במסדרון המוביל למשרדו, הוא נוהג לומר, תלויות תמונות קודמיו, שרבים מהם סיימו את תפקידם שלא בטוב בגלל המרדף אחרי הכוונות הללו. אבל דבריו נובעים מראייה ממלכתית כוללת: ההסתמכות על יכולות האויב גרמה למירוץ חימוש שתוצאותיו הכלכליות למדינת ישראל היו, כלשונו, "קטסטרופליות".

אלא שהמציאות מורכבת יותר, ובפועל הדברים נקבעים באמצעות דיאלוג מתמיד בין כוונות ליכולות, בין המעריך המודיעיני לקברניט מקבל ההחלטות. אחת התמונות התלויות במסדרון של ראש אמ"ן היא של אהרן יריב, הנחשב לאחד מהטובים שבהם. אך מי זוכר כי אמ"ן בראשות יריב המהולל העריך בתחילת 1967 כי אין פניו של נאצר למלחמה בזמן הקרוב? הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים - פרי התעקשותו של רבין להתמקד ביכולות המצרים - העלים את הכישלון ההוא בהערכת הכוונות. ומיותר להזכיר את 1973, כאשר ב-6 באוקטובר בשעה שתיים עוד עמד ראש אמ"ן והרצה לכתבים הצבאיים על כוונותיהם של הערבים, כשבאותה עת החלו מטוסיהם להפציץ ברמת הגולן ובתעלה. האירוניה הטראגית היא, שאז נתן המודיעין התרעה מדויקת על השינוי בהיערכות האויב, כלומר ביכולותיו, אבל התעקש על הערכתו המוטעית בנוגע לכוונות ("סבירות נמוכה") וכפה את דעתו על הרמטכ"ל.

המשך יבוא?

ראוי שהספר הזה יעורר דיון ציבורי בסוגיה חשובה מאין כמותה, במיוחד כשלפנינו איומים אסטרטגיים מן המעלה הראשונה. אך אני יודע עד כמה ציפייה זו מוגזמת. אוסקר ויילד התלונן פעם כי "העיתונות אינה ניתנת לקריאה ואילו הספרות אינה נקראת". אכן, מי שהתרגלו באחרונה לממוצע בין השתיים - ספרי בזק על מלחמות, הכתובים בקלילות עיתונאית - ימצאו את הספר כבד-הראש הזה קשה לקריאה. אך גם אם יקראו בו מעטים, ויהיו אלה מקבלי החלטות וקצינים בכירים - דיינו. ואחרי שהמחבר יגאל שפי רמז כי לאחר הספר הזה יטפל בהפתעת מלחמת יום הכיפורים, יש סיבה לחכות בכיליון עיניים לבאות.

ועדיין האם יהיה ספר כזה? על פי הידיעות בתקשורת, ההוצאה לאור של משרד הביטחון עומדת להיסגר מטעמי קיצוצים. ומה יעלה בגורל הוצאת "מערכות" הסמוכה לה, זו שהוקמה ב-1939 בידי אלעזר (לסיה) גלילי וגרשון ריבלין, ובמשך שבעה עשורים העמידה לרשות קציני צה"ל את מיטב הספרות הצבאית המקורית והמתורגמת? (גילוי נאות: הייתי מפקד הוצאת מערכות בשנים 1983-1989). האם גם עליה יעלה הכורת?

אם כך יקרה, ספרים חשובים כמו "התרעה במבחן" לא יראו יותר אור, משום שמו"ל מסחרי לא ירצה להוציא ספר "בלתי מכיר". על קציני צה"ל כבר ניחתה בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה מכה מתוצרת בית, בדמות התורות הצבאיות הפוסט-מודרניסטיות ששיבשו את התבונה שנרכשה בדי יזע ודם. אם תיסגר הוצאת "מערכות" תיגזל מהם גם האפשרות ללמוד באמצעות הספרים לקחים חשובים מניסיוננו ומניסיונם של אחרים. הרוצה לעשות דיאטה יתכבד ויקצץ בשומן, לא במוח.

אל"מ (מיל.) אורי דרומי הוא מנכ"ל משכנות שאננים


http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1017152.html

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby