"כל לוחם ראוי לקבל ולחוות את מסע השחרור הזה..." (נכתב ע"י משתתפת במסע 2007)

במעבר של חייל קרבי משירות לוחם לשגרת חיים רגילה יש מטענים המבקשים פורקן - קשיים שיוצרים אירועי לחימה אצל כל אחד, ולעיתים כאב חבוי הרוצה להשתחרר. מסעות שחרור על קו התפר שבין השירות הצבאי לשגרה האזרחית הם חלק ממיזם חברתי המבקש לסייע לצעירים משוחררים מיחידות קרביות בתהליך השחרור שלהם והמעבר לחיי שגרה .



ארגון התנדבותי "בשביל המחר" יוזם מפגשים מונחים וחווייתיים בחיק הטבע לחיילים ומפקדים קרביים צעירים שעברו אירועי לחימה.

המפגשים הם הזדמנות ראשונה לעבד את החוויות אותן עברו בסביבה חברתית תומכת ומזדהה.

הארגון מפעיל שלושה מיזמים, שגובשו על בסיס התנסות בפעילות דומה עם צעירים מאותה שכבת גיל , מחלימי סרטן. הפעילות נעשית בליווי מקצועי .

מסע שיט אל האופק

בסתיו 2007 יצא מסע שיט אתגרי ומיוחד במינו לים הצפוני. קבוצת המסע מנתה 23 חיילי מילואים שהשתתפו במלחמת לבנון השנייה. בעקבות הצלחת המסע הראשון לקחו על עצמם המשתתפים את משימת ארגונו של מסע שיט דומה לקבוצות נוספות.

בחודש מאי 2008 החלו שתי קבוצות מסע סדרת פעילויות, שבסופה ישתתפו חברי הקבוצות במסע שיט קבוצתי הדומה לפרויקט אשר התקיים בשנה שעברה.

"מסעות שחרור בשביל ישראל"

אנו יוזמים מסעות שחרור קבוצתיים בשבילי הארץ לחיילים קרביים משוחררים.

שחרור - מחוויות הלוחם, המאפשר מעבר מהשרות צבאי רווי אירועים, לחיי שיגרה רגילים.

בשבילי הארץ - מסעות קבוצתיים ליוצאי צבא, בסביבה של מרחבים, טבע וחופש.

ובשביל ישראלים – בשביל בני הארץ באהבה בהוקרה, ובתשומת לב.

מסע ג'יפים בהרי יוון

(בשיתוף עם העמותה להנצחת מוישלה ז"ל)

המסע המתוכנן בחודש ספטמבר 2008 הוא הזדמנות לחיילים ומפקדים שנפצעו ונפגעו במלחמה להתמודד עם ה"פצע שלא רואים" בסביבה מנותקת ובאווירה חווייתית.

הקבוצות ילוו ע"י מדריכים ומנחים מקצועיים, וחבריה יזכו להזדמנות לעבד את חוויות הלוחם שלהם, תוך כדי מסע קבוצתי בנופי יוון. ופעילויות לפני ואחרי המסע.

נכתב ע"י ר. משתתף במסע לים הצפוני בקיץ 2007: "..אני יודע שאני הייתי צריך להיות על הספינה הזאת. ...

שאלו מה עוזר להמשיך? איך קמים בבוקר של אחרי?... אז עכשיו כאן לבד מול המסך, כשאף אחד לא שומע אני מצליח להגיד את זה. להתאהב ולשנוא, לקלל כאילו אין מחר, להצליח, להיכשל, להיפגע ולכאוב. לצחוק ולהתאהב עוד פעם..."

המסע הזה מופלא...קשה לי לסכם, אולי בגלל שאין כאן למעשה טקסט, או משהו מובנה, אלא אוסף מחשבות, מעורבבות ברגש. אני רוצה להגיד תודה. על זה שאני חי ולא רק מתקיים רוב בזמן"...אני בוחר לחיות.

מי יכול לסרוק את כתבה מ7 ימים האחרון?

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

30 בסירה אחת/יגאל סרנה

בלילו השלישי של מסע ספינת המפרש ראיתי את שלישיית כפר גלעדי מתכופפת סביב משהו בפינת המטבח. כשקרבתי ראיתי כי זהו נר נשמה. הוא הבהב ברוח שבאה מדלתית פתוחה אל הים הצפוני שהקיף אותנו, סוער ואפל באוגוסט הולנדי סגרירי. זה היה יום השנה השני לאסון פלוגת המפקדה, שארע במלחמת לבנון 2 ומאז אינו נותן מנוחה לנפשם ושלושת הצנחנים, גברים בשנות הארבעים שלהם, בעלי משפחות וקריירה, הציתו נר לזכר המתים. "תכתוב," אמרו לי, "שהראש שלנו שם, שידעו," והתכוונו לאלמנות 12 ההרוגים, ליתומיהם שהתכנסו בבית העלמין, ולכל אלה שנותרו ובהם נכים והמומים. השנה עלו שלושתם על הספינה ויצאו לים לטפל בעצמם, נעדרו מטקסי הזכרון, לא פגשו את השרידים כולל המפקד שכל שער גופו נשר מפאת האימה.
הם התכופפו בספינה סביב הנר בדיוק כפי שהשתוחחו ליד גזיית הקפה בצהרי אותו יום 6 לאוגוסט 2006, במקום שנבחר ביד הגורל, ליד בית הקברות של השומרים הראשונים ופסל האריה. כשהאש בערה תחת הפינגן, שמעו בום אדיר והעולם התקמט. אחר כך דממה. אחר כך – צרחות. זה סיפור שהם מספרים לעצמם בפעם האלף מבלי לשכוח פרט. כרבים מאלו ששבו משם: בועת זכרון של מה שחווית בכל חושיך: אש, צרחה, ריח, עיניו הריקות של חבר ששניה קודם צחק. מאז הם שלישיה סיאמית, מולחמים זה לזה בלהבת הטיל. מ. שההומור הנפלא שלו מחזיק בו ובכולנו מלנשור לתהום, א. הדתי שנאחז באלוהים ושלא יגע באוכל הספינה ור., כבד הראש שמשקיע כל נפשו במפעל.
ברגע פגיעת הקטיושה התכופפו גזעי הברושים סביבם מההדף וספגו את מטר הרסיסים. לולא הכינו קפה - היו מתים. בשניה אחת הפך העולם לגיא הריגה. אנשים בערו, מי שעמד נעלם. מי ששכב ניצל. הרוגי ההדף נחו ללא פגם. השלושה ראו את מר מוות. על הספינה הזאת של 22 החילים, ראיתי כי באירוע כמו כפר גלעדי, כמו דבל, כמו סלוקי, כמו סמטה בעזה, מוסרת המחיצה בינך לבין המוות ומרגע שחזית כמה קרוב הוא, כמה חסר אונים אתה - תמה האשליה המגוננת של החיים ואתה לבדך. גם בין חברים ובין בני ביתך. לבדך. לבדך. רק בספינה היו יחד. כל הלבדים. חלקם דברנים, חלקם שתקנים. כ"ב יורדי הסירה.
"רעיון מסע החיילים התחיל משמועה שבמאות בתים יושבים חילים שחזרו מלבנון ושותקים," אמרה לי המארגנת ענת יופה. "הורים דיברו על חיילים משוחררים שלא השתחררו, אותם חיפשנו." לא רק הלומי קרב, לא רק פוסט טראומטיים, נגיד כך: חיילים מטולטלים, כמוני שיצאתי ממלחמת יום כיפור חצי המום. כמו רבים אחרים. כל ישראל נראית לפעמים כספינת הלומי מלחמה, המומי מחסומים, הלומי פליטות, ששטה רדופה על גלים סוערים. יומיים הבהב נר כפר גלעדי על מדף המטבח עד שכבה. לוואי היו הכאב והזיכרון כלים כנר. אך בנפש האדם הם מכרסמים כחולדה רעבה, אוכלים את הרוגע. מראות זוועה שבים בפלשבקים. אי שקט, התקפי זעם.מלחמת לבנון 2 שכבר הולכת ונשכחת, עמדה כאד מחניק בחלל ספינת המפרשים ההולנדית שיצאה לדרכה בשמיני לאוגוסט. ארגון בשם "בשביל המחר" איתר 22 חיילים ובנה תכנית המסע ובראשית אוגוסט טסנו יחד לתיבת הנוח ההולנדית: שלישית צנחנים שעברו את אימי דבל, חובש גדודי שהיה בסלוקי וחווה כאוס, פגוע ראש מתאונה במלחמה, הבחור שעובר מבר לבר ומספר כל מה ראה, זה שניסה כל סם, השתיין שראה איך חבריו מתים באין חילוץ, השותקים, זה שתפס שיתוק בקרב, המבודד שרק אחרי ארבעה ימים צפופים יציג עצמו. זה שישא את סודו ויספר בדיחות זוועה אך לא יפתח. זה שבוכה, זה שלא ישן. המאצו שכלום כאילו לא קרה לו. לוחם שהתרסק ממטען בקסבה ושיקם גופו אך נפשו רצוצה. החובש שחבש והרג. מי שכסה חברו בשמיכה וחזה בגופת אימו, מי שהיה בסדיר ומי במילואים. 4 חילות, מהן שלוש משקיות נפגעים ופרמדיקית, שני פסיכולוגים, מארגנת ומארגן וכותב אחד שעבר לפני שלושים וכמה שנים מלחמה שנותרה בו כצלקת.
מצוידת בחמישה מפרשים יצאה ספינת הברזל בת כמאה שנים שמשקלה 250 טונות לדרכה בים הצפוני של פריזלנד, הולנד, אל תהליך קצר, מקנה חוסן, לא טיפול. נישאת בכוח הרוח מעל מאה אוניות טבועות. אחת מצי גדול של כארבע מאות אניות ישנות שחלקן נושא קבוצות נכים ותלמידים ונפגעים כסדנאות שיקום. הנוסעים מכינים בעצמם את מזונם, מפעילים את הספינה, מנקים ומדברים. על סיפונה חיכו לנו הספן ההולנדי דרוס שנראה כמו הענק הירוק, זוגתו העגולה והזריזה מישל וצמד כלביהם. פיק וגונה.
הפלגנו ביום שישי למשך שבוע. כשלושים איש דחוסים יחד בשטח של דירה בינונית. אם תרצה להמלט, קפוץ לים. כשעלינו לסיפון בנמל הרלינגן, הוקצה לי תאון. היחיד שגר לבד. כל האחרים ישנו זה מעל זה. שניים או שלושה או ארבעה בקיטון. כמו בארון ברזל מצופה עץ. שלישית ניצולי כפר גלעדי בתאם, שלושת שארי כפר דבל בתאם. בחדרון אחד ישנו המנחים דורון מרום וטל מימון וענת יופה המארגנת.
הקיטון שלי, כגודל מיטה עם כיור, היה צמוד לתא משקיות הנפגעים המצחקקות, למזווה ולמטבחון וסמוך לחדר המנוע. כשרוח נחלשה או כשקרבנו לנמל, הופעל המנוע ומתוך שנתי הייתי ניעור לרעשו המונוטוני ושב ושוקע. חלמתי כמה חלומות על נדודים ואהבתי את קיטוני. עבר דור מאז ישנתי בפלוגה ואין בי שום געגוע. כשגברה המהומה, סגרתי את הדלת, הדלקתי אור קריאה רך מעל מיטה שתפסה את כל שטח התא וקראתי על "תעלוליה של ילדה רעה" של ורגס יוסה.
אבל כל השאר היה צפיפות גדולה. מזרזת. 3 תאי שירותים. ו3 מקלחות. מסדרון קצר וסלון- חדר אוכל- מטבח שבו כולם חיים כל היום. כשנחנקת, יכולת לטפס חמש מדרגות אל סיפון נשוב הרוח. גשם ירד לפרקים. כשנפתחו המפרשים, 350 מ"ר של בד עבה, חתכנו בכוחם האדיר את הים כסכין, בלי רעש מנוע או זיהום, במסע ימי שהיה פרי רעיונו של יוסי סוקולוב, שייט צעיר מנוסה ותזזיתי שחבר לאילן ליאור, אקס קבלן בנין נלהב, שהרים את רעיון מסעות השיחה. שבוע שטנו על מים סוערים. רדופי זיכרון, מתודלקי בירה, מיצרי ווידוים.
פתיל קצר. פניקה. בדידות. והספינה שטה
מלחמת לבנון 2 שכבר הולכת ונשכחת, עמדה כאד מחניק בחלל ספינת המפרשים ההולנדית שיצאה לדרכה בשמיני לאוגוסט. ארגון בשם "בשביל המחר" איתר 22 חיילים ובנה תכנית המסע ובראשית אוגוסט טסנו יחד לתיבת הנוח ההולנדית: שלישית צנחנים שעברו את אימי דבל, חובש גדודי שהיה בסלוקי וחווה כאוס, פגוע ראש מתאונה במלחמה, הבחור שעובר מבר לבר ומספר כל מה ראה, זה שניסה כל סם, השתיין שראה איך חבריו מתים באין חילוץ, השותקים, זה שתפס שיתוק בקרב, המבודד שרק אחרי ארבעה ימים צפופים יציג עצמו. זה שישא את סודו ויספר בדיחות זוועה אך לא יפתח. זה שבוכה, זה שלא ישן. המאצו שכלום כאילו לא קרה לו. לוחם שהתרסק ממטען בקסבה ושיקם גופו אך נפשו רצוצה. החובש שחבש והרג. מי שכסה חברו בשמיכה וחזה בגופת אימו, מי שהיה בסדיר ומי במילואים. 4 חילות, מהן שלוש משקיות נפגעים ופרמדיקית, שני פסיכולוגים, מארגנת ומארגן וכותב אחד שעבר לפני שלושים וכמה שנים מלחמה שנותרה בו כצלקת.
מצוידת בחמישה מפרשים יצאה ספינת הברזל בת כמאה שנים שמשקלה 250 טונות לדרכה בים הצפוני של פריזלנד, הולנד, אל תהליך קצר, מקנה חוסן, לא טיפול. נישאת בכוח הרוח מעל מאה אוניות טבועות. אחת מצי גדול של כארבע מאות אניות ישנות שחלקן נושא קבוצות נכים ותלמידים ונפגעים כסדנאות שיקום. הנוסעים מכינים בעצמם את מזונם, מפעילים את הספינה, מנקים ומדברים. על סיפונה חיכו לנו הספן ההולנדי דרוס שנראה כמו הענק הירוק, זוגתו העגולה והזריזה מישל וצמד כלביהם. פיק וגונה.
הפלגנו ביום שישי למשך שבוע. כשלושים איש דחוסים יחד בשטח של דירה בינונית. אם תרצה להמלט, קפוץ לים. כשעלינו לסיפון בנמל הרלינגן, הוקצה לי תאון. היחיד שגר לבד. כל האחרים ישנו זה מעל זה. שניים או שלושה או ארבעה בקיטון. כמו בארון ברזל מצופה עץ. שלישית ניצולי כפר גלעדי בתאם, שלושת שארי כפר דבל בתאם. בחדרון אחד ישנו המנחים דורון מרום וטל מימון וענת יופה המארגנת.
הקיטון שלי, כגודל מיטה עם כיור, היה צמוד לתא משקיות הנפגעים המצחקקות, למזווה ולמטבחון וסמוך לחדר המנוע. כשרוח נחלשה או כשקרבנו לנמל, הופעל המנוע ומתוך שנתי הייתי ניעור לרעשו המונוטוני ושב ושוקע. חלמתי כמה חלומות על נדודים ואהבתי את קיטוני. עבר דור מאז ישנתי בפלוגה ואין בי שום געגוע. כשגברה המהומה, סגרתי את הדלת, הדלקתי אור קריאה רך מעל מיטה שתפסה את כל שטח התא וקראתי על "תעלוליה של ילדה רעה" של ורגס יוסה.
אבל כל השאר היה צפיפות גדולה. מזרזת. 3 תאי שירותים. ו3 מקלחות. מסדרון קצר וסלון- חדר אוכל- מטבח שבו כולם חיים כל היום. כשנחנקת, יכולת לטפס חמש מדרגות אל סיפון נשוב הרוח. גשם ירד לפרקים. כשנפתחו המפרשים, 350 מ"ר של בד עבה, חתכנו בכוחם האדיר את הים כסכין, בלי רעש מנוע או זיהום, במסע ימי שהיה פרי רעיונו של יוסי סוקולוב, שייט צעיר מנוסה ותזזיתי שחבר לאילן ליאור, אקס קבלן בנין נלהב, שהרים את רעיון מסעות השיחה. שבוע שטנו על מים סוערים. רדופי זכרון, מתודלקי בירה, ופולטים ווידוים.
כבר באוטובוס מנמל התעופה לנמל בו עגנה הספינה, החלו כ"ב החיילים, גולני ואגוז, סיירות וצנחנים, למלא טפסים אותם ירשמו מחדש, אנונימית, בכל יום: אני מרגיש מתוח , עצוב, הרגשתי פחד, חוסר אונים, קשיים בריכוז, קושי לעקוב אחרי עלילה בטלויזיה, תחושה של קהות רגשית, אני אומר לעצמי: זה לא אמיתי, חש אי נוחות מהפנית גב לדלת, חש שלא תהיה לי קריירה או נישואים או חיים ארוכים, וכיוב. מצוידים בעפרונות דרגו את רגשותיהם ופחדיהם, נעים בתוך הנוף ההולנדי, עירות ציוריות, זקנים שלווים, כרי הדשא ופרות, ברים ובתי הקפה והחלונות דרכם תשקיף אל פנים שלוות בתים. כמו טנק בוער, היינו, שחוצה רחוב של עיירת נופש.
פעמיים ביום נפגשנו בספינה לשעה וחצי שיחה. חובה. בלי אוכל ושתייה. בלי סיגריה. חשופים. "הם מאד דרוכים," אמר לי המטפל דורון, "הרצון לספר מתנגש בפחד להיחשף." מעיין בירה נבע במטבח. הדיבור השקט. לאט החלו חיילים להיפתח, משיחה לשיחה, מיום ליום. כהתנעה איטית. בהתחלה נדמה היה כאילו אינם מבינים במה מדובר: מה זה טראומה. מה זה חוסן. חבר פסיכולוג ספר לי טרם המסע כי מטופליו ממלחמת לבנון 2 מדברים כל הזמן כילדים עזובים. תחושה עמוקה של ילד שהופקר. הרגשה שצבא מופז -יעלון -חלוץ לא תפקד. שיצאו לקרב מיותר, שחבריהם גוועו לעיניהם בלי חילוץ. הוא אמר לי כי לבנון 2 היא ויאטנאם של לוחמים שחזרו לחברה שאבדה את הסולידריות והם חשים בה בדידות עמוקה.
על הספינה אמרו החיילים כי פעם ראשונה מאז המלחמה מישהו מטפל בהם. "לא רושם איקס על טיפול כמו בצבא, אלא באמת מתעניין." פעמיים ביום ישבו במעגל ספסלים תחת תקרה נמוכה ועששיות ברזל. סער הים בחוץ. בהתחלה הייתה שפתם עילגת. עברית- מורס, מעוקרת מרגש, שטוחה, סלנג מחליף רגש. שפת ה"תזרמי אחותי, אל תהיי כבדה," בעת שנדרשו להיות כבדים. לא לדלג לנאקסט, להיתקע במה שהם נמלטים מפניו, להפגין חולשה וכאב. לספר איך נבהלו. איך חשו חסרי אונים, הם שלמדו להלחם. מלכי בלטה וחאן יונס, שאכלו אותה בלבנון.
הם דיברו בפגישות אך גם בינהם, על הסיפון, בתאים, בחדר האוכל, בברים. על מלחמה שלא הלכה כמתוכנן, על פצועים צורחים ואין מושיע. "הכל מתגמד אחר כך," אמר החובש לקבוצה. "מי אתה בכלל, הכל שחור לבן, בלי חיים." הכל נאגר בתוכם בשל חשש לדבר. קושי להביע רגש. מעטים טופלו. אחרים שפכו לב לפני חברים או שתקו. להורים לא ספרו. החברה לא תבין. נוקשים מאירוע שקטע חייהם, המשיכו כמו לתפקד. בגיל הזה אפשר לעכל גם זכוכית, אבל אחר כך, בגיל מבוגר, הכל מתפוצץ. כמו נפגעי הקישון. נזקי השירות אורבים לך בהמשך.
על הספינה הקשיבו להם שני המטפלים דורון וטל ומנעו הערות שיפוטיות, עצרו שיחזור מפורט של האירוע, בלמו הפרעות. דאגו לקשב. הכל התנהל כהיפוכה של פופוליטיקת דן מרגלית הצרחנית. בשקט עטפה ההקשבה את המדברים, מכרבלת, מרככת את השתקנים. "אתה רוצה לעוף מן האירוע ההוא ולא שוכח וחוזר אליו ומספר עליו לכל אחד," אמר הלוחם מדבל. על גבו ראיתי קעקוע כחול: "גם כי אלך בגיא צלמוות/ לא אירא רע , כי אתה עמדי", "בכל בר, בכל לילה, לכל בחורה, אני מספר הכל, כל פעם שאני שיכור."
"אני נזכר בכל פרט ומפרק לגורמים ומרכיב הכל מחדש כל פעם, מאה פעמים אלף," אמר הבחור מארוע כפר גלעדי, "מה עשיתי ואיפה טעיתי. ולו עמדתי שם ולו ההוא עמד שם והחבר שרק נתן לי עוגיה שאשתו הכינה לו ומת.. כל מטוס קרב מחזיר אותי לשם. ריח של מנגל." "ספרתי לחברה ובלילה היה לי סיוט שהיא בוגדת בי ומספרת על הכל למורה," אמרה הפרמדיקית. "גדלתי בבית שלא מדברים בו ופה קשה לי. הבטן מכווצת. לו ישבנו עוד חצי שעה אולי הייתי מדבר," אמר השתקן והשתתק.

כל ערב ניגן חיל על גיטרה. שנים שרו. בכל קבוצה של ישראלים בגיל הזה יש לפחות שלושה שמנגנים, שניים שמצחיקים בטירוף. חמישה ששותים כבד. ארבעה שזינקו לשמי היהלומים עם אקסטאזי וקוק. שניים ששותקים. אחד שמדוכא. אך ביחד תחת מנחה טוב הם צוות. אנשים מצוינים. חיש מהר הופיעו רשימות תורנות ניקיון, אוכל וסיפון. חובש הפך לחשב. ארוחות בוקר צצו כפלא וכלים נרחצו בלי תלונה. אסלות מורקו. ארבע הנערות ריככו את הגבריות אך לא מנעו בדיחות על נשים או דיבור הומואירוטי של אחים לנשק.
ענת יופה היתה לאם הספינה, מכילה ומחבקת. בגיל 12 אבדה את אביה חנן סמסון איש ה101, מפקד מהולל שנורה ב69 בארץ המרדפים כשמחבל הגיח ממערה בגב אשה עם תינוק. כעבור ארבע שנים נהרג גם אביה מאמצה במלחמה הבאה. "מאז אני מגויסת. נשאתי את המשפחה עלי ולא נגעתי בכאב. לא פתחתי שנים רבות. וכאב בלי מרפא הופך לבור בלי תחתית." הספינה עלתה וירדה עם מחזורי שפל וגאות. בית הברזל התנדנד כעריסה. המארגן אורי פוביצר, איש יחידת החילוץ, חיבק והקשיב. "מה שלא תוציא החוצה, ישאר תקוע כחבילה," הביא מחוכמת הריפוי הסיני שלו.
פנים הספינה היה ביתי וחם והסיפון סוער ומלא רוחות, קר ורטוב. בסערה חשת שקט, ובשקט חשת נסער. סבוכה הנפש, מה עוד אחרי שחטפה מכה קשה של מלחמה או מראה שאין לראותו. מי שהיה יחד באסון נותר יחד. כך טריו דבל. זה הכפר הלבנוני בו חטפו הצנחנים מכה קשה. היתום הכהה, הקיבוצניק הבהיר וזה השתקן מכולם, גרו באותו תא ספינה, צמודים, יחד ירדו לחוף לשתות, יחד חזרו מתנדנדים בסוף הלילה. יחד ירדו על כולם במחסה התא.
בלילה שקטה הספינה מאוחר מאד, כאילו ניסו רובם לדחות את השינה. קרוב לשתים או שלוש נרדמו. התאים מלאו ישנים וחולמים, סיוטים וגניחות, וקופצים בשנתם וכאלה ששנתם נדדה. כל הלילה חיטט מישהו במטבח, אכל משהו. הציץ במזווה הצמוד למיטתי. בבקרים קמו תורני מטבח והכינו ארוחה. אחר כך הפלגנו מנמל קטן אל הימה. רוח חזקה אחזה במפרשים וסוקולוב השייט לימד אותנו סודות תנועת הזיגזג עם הרוח. קשרנו והתרנו. הרוח חזקה. מפרשים עלו. היה בתנועה אלמנט של עוצמה הגלומה בפשטות. בד ורוח וידי אדם ומהירות טהורה. הספינה הייתה משל למחשבה שאין לשקוע בביצת הזכרון אלא להפליג על כנפי הכוח הקיים בך.
"תבנו לכם בראש תמונה של חוסן," אמר להם דורון בפגישת הערב. הם השתתקו וחשבו. המושבניק, מרלון ברנדו צעיר ודברן, זכר עצמו כילד מגמגם הבונה בנחישות ארמון חול מול לעגם של ילדים. נודד הברים נזכר בצילום ישן של לואי אמטרונג הזקן מחיך מעל חצוצרה כמנצח אחרי חיים מלאי גזענות וקשיים. מישהו אחר זכר חיבוק אב. נגיעת אם. החובש זכר איך כשחלף על פני גיא הריגה אחד בלבנון קלט מראה לוחם חסון המנחם בזרועותיו שני חברים ליד גופת חברם. כעבור שעתיים הגיע אליו המחבק פצוע אנוש על אלונקה ומת בזרועותיו. "תמונת החוסן," אמר המנחה, "היא זכרון שתוכלו לגייס בעת צרה, כעוגן, כהצלה שמרימה אותכם מיאוש מוחלט."
"פה, בספינה, אני מרגיש הכי חי מאז המלחמה." אמר החובש. הוא תפקד טוב במלחמה. הקים תאגד במקום שבו שרר כאוס. עוטר בצלש אבל בנפשו שורר הכאוס. נפחד. "הכל עובר לידי, לא בתוכי. רק פה אני מתחיל לנשום." בוקר וערב נפתח מעגל השיחה. איש לא נעדר. איש לא ישן. לפעמים נפל נמנום על אחד האנשים. לפעמים עצמתי עיני. עם הזמן גבר הלחץ על השותקים. בא הרגע שבו התמרדו. "די. אתם אונסים אותנו לדבר," אמר המנהל מכפר גלעדי. אף שקולו היה בוטח, ידיו רעדו. חברו אמר לקבוצה בחרדה כי הוא צופה שמשהו רע יקרה לנו. כל פעם שהוא יושב בקבוצה הוא ממתין באימה שטיל ינחת וימחק את כולם. אחוז דאגה מתקתקת "וכל הצטננות נדמה לי - תגמר במוות." חלק מהחילים היו שרויים כמוהו באי שקט מתמיד.
"אני יודע שאני פצצת זמן", אמר אחד השותקים. "שומר הכל בפנים. הכל לעצמי. כך גדלתי. זה הבית שבו הורי לא דיברו. יום אחד הכל יתפוצץ," אין לו חבר קרוב. אין למי לספר והוא שב ומספר לעצמו את הכל כמי שדוגר על ביצה מתקתקת של זכרון. "טוב לי על הספינה", אמר הפרמדיק, "מקום מאד בטוח. הכל עוטף אותי פה. אני מוגן. אף פעם בחוץ לא חשתי ככה." חלקם חשים נבגדים עי הצבא. מופקרים. "זו לא סדנת התייפחות," אמר לי כמתנצל החובש. כאילו ציפה הכתב לדרמה.
תחשבו על מקום בטוח, אמר דורון. הוא פסיכולוג כבן גילי שעבר בעצמו מלחמה או שתיים ושירת גם כמטפל ביחידת החילוץ. יודע להשליט סדר מבלי לשלוט. להשקיט מבלי להשתיק. לידו סייע טל, פסיכולוג צעיר שמאחוריו עבודת מחקר על טראומה וחוסן ביחידה צהלית מובחרת. תחת הנחיתם, ראיתי בהפתעה ישראלים מקשיבים. להיות אחי מבלי לצרוח, מבלי להתפרץ ולשלוט או להשפיל. אחד אמר שהוא חש בטוח כשהוא יושב על צוק הנשרים מעל נחל כזיב. אחד בספינה. בבית. בגדוד לפני הכל. חלקם חוו אבדן כבד לפני הצבא ודבר מה קשה קינן בהם מילדותם. אחד הוריו נכים, אחת איבדה אם. לוחם אחר אימו נרצחה.
בלילה נקשו הספינות במעגן. גשם הכה בסיפון. הכל היה חשוך ולח ומי שהלך לשתות טרם חזר. הכלבים רצו על הסיפון. הספן ישן בדירתו הקטנה מאחור. אחרי שתיים חזרה קבוצה שתויה. עברה בזהירות על הקרש מעל המים. רעשנית. צעקו כפי שלא צעקו ביום. אחד דבר על אימו בכעס. האחר על הצבא. אחד ספר על משלוח אספקה חיוני שהוצנח אל בסיס חיזבאללה. דיברו על הפריצה לחדר בו הוחזק נחשון וקסמן. הלילה נמלא סיפורים של חיילים נלהבים ושבורי זין, מורעלים ונבגדים כאחד. אזלת יד ורעש תרנים ומפרשים מבחוץ. רוח שמכה בכל..




bshvil@org.il