|
13-04-2010, 06:04
|
|
|
|
חבר מתאריך: 10.08.05
הודעות: 343
|
|
תודה לstrong1 פעם שנייה
בתגובה להודעה מספר 19 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "ואחרי הרובאי 7 וקורס המכ"ים הקרבי הנה הגיעה גם השלמת חי"ר לבנות הקרקל - מתוך במחנה"
שוב, תודה לstrong1 על הסריקה, והפעם תיקון לשירשור המטעה + הוספת הכתבה עצמה:
בנות קרב
יום רביעי, ב' בניסן התש"ע, 17 במרץ 2010, 17:58
צמרת צה"ל פקפקו ביכולותיהן. בני משפחותיהן חשבו שהן התחרפנו. חניכי בה"ד 1 הרימו לעברן גבה אבל צוערות גדוד קרקל, מאדי סוסטר, אור בן–יהודה ואופיר שושן, לא התרשמו - והפכו לבנות הראשונות בהיסטוריה הצה"לית שעוברות השלמת חי"ר עכשיו, כשהן כבר מרשות לעצמן לחלום על תפקיד מג"דית, מגיע שלב הסיכומים: "הבנים נדהמו מאיתנו בכל פעם מחדש. הם רגילים לחברה החמודה שלהם, שלא סוחבת אפילו את תיק הצד שלה - ואנחנו סחבנו 'נגב'"
בדרך למעלה, מימין לשמאל: סג''ם סוסטר, סג''ם שושן וסג''ם בן-יהודה. אליה טל, ''במחנה''
ירדן וינטר, ורינת אביגור
כביש עפר מתפתל בין הגבעות והעמקים הזהובים, מ"צומת הרוחות" לכיוון גבול מצרים. נסיעה קצרה לאורכו תוביל אתכם לשעריו הגאים של בה"ד 1, המעוטר בדגלים המתנפנפים ברוח. נסיעה קצרה קצת פחות, תביא אתכם עד למִפקדת גדוד קרקל, המפוצץ ברוח קרב.
40 דקות, זה כל מה שמפריד בין בית–הספר לקצינים לבסיסו של גדוד החי"ר המעורב הראשון והיחיד בצה"ל. אבל עד לאחרונה המרחק האמיתי בין השניים היה בלתי ניתן לגישור. בנות קרקל שרצו לעבור השלמת חי"ר בבה"ד 1 נתקלו בתשובה הדיפלומטית: תודה, אבל לא בבית–ספרנו. אפילו לבני קרקל זו הייתה משימה לא פשוטה, ורק צוער אחד עבר עד היום את ההשלמה הקרבית במצפה רמון.
עד שהגיעו סג"ם אור בן–יהודה, סג"ם מאדי סוסטר וסג"ם אופיר שושן - והראו שאפשר גם אחרת. ביחד, הן הפכו בחודש שעבר לבנות הראשונות שמסיימות את השלמת החי"ר בבה"ד 1 - והוכיחו לבנים שהפער בין המינים הרבה יותר קטן ממה שכולם מעדיפים לחשוב.
כדי להבין מה עבר עליהם, כדאי להבין שאת השלמת "גפן" עוברים רק לוחמי חי"ר וסיירות. במסגרת ההשלמה, מתאמנים הצוערים ברמת הגולן על לוחמה בשטחים מסולעים, ובבסיס אליקים הם מתנסים בלוחמה בתנאי סבך. הם גם מתרגלים לוחמה בשטח בנוי, עורכים ניווטי בדד ואף מוסמכים להיות חבלנים. כל שבוע נחתם בתרג"ד של חצי יום, ובין לבין סופגים הלוחמים גם תכנים עיוניים.
השבוע כבר נכנסו השלוש לתפקידים פיקודיים בגדוד. סג"ם בן–יהודה השתלבה במשבצת הקרבית ביותר והפכה למפקדת מחלקה בפלוגה המסייעת. סג"ם סוסטר וסג"ם שושן התמנו למפקדות מחלקות טירונים בפלוגת מרץ 10' של הגדוד.
האמת, הן אומרות, לא עשינו את זה בשביל ההיסטוריה. גם לא בשביל הצילום בעיתון. "זה לא שבאנו להיות 'החלוצות הראשונות'", מסבירה שושן. "פשוט באנו לעשות את מה שאנחנו יכולות כדי להיות מפקדות מחלקה".
שלב השכנועים
"נעשה השלמת חי"ר!"
פתיחת שערי שלב השלמת החי"ר בפני צוערות קרקל הייתה משימה לא פשוטה. מאז הוקם הגדוד המעורב, הסתפקו הלוחמות בהשלמת "מגל" שהתקיימה בצריפין. השלמה זו לא נועדה לפתח מיומנויות פעילות בשטח, אלא בעיקר מיומנויות הדרכה, מנהיגות וניהול. גם הדרישות הפיזיות שלה נמוכות יותר מאשר בהשלמת החי"ר.
רמת ההכשרה הרובאית פחותה, והניווט הקשה ביותר, למשל, מתבצע בזוגות - ולא בדד כמו ב"גפן". לא פלא שהקרקליסטיות הרגישו שזה לא הבית הטבעי שלהן. "אמרנו: אם קוראים לנו גדוד קרקל ואנחנו גדוד חי"ר, אז למה שנעשה השלמה של תומכי לחימה? נעשה השלמת חי"ר!" מסבירה בן–יהודה בקול תקיף
.
לאורך שלושת חודשי קורס קציני היבשה הבסיסי, במגמת "להב", ריחפה מעל ראשן של נשות קרקל השאלה האם הן אכן יהיו הראשונות שיזכו להשתלב בגדוד גפן, גדוד ההשלמה הקרבית. פה ושם רמזו ללוחמות שכן, הן אלו שיעשו היסטוריה, אבל השלוש חששו שהתחזית הזאת תחמוק להן מבין האצבעות. "היינו המחזור האחרון מהגדוד שעשה קורס מ"כים בבהל"ץ, בדיוק לפני שהתחילו לעבור מ"כים בביסלמ"ח, והיינו מאוכזבות", מסבירה סוסטר. "פחדנו ששוב הקורס שיבוא אחרינו יעשה את זה במקומנו".
בעוד מפקדים בכירים תהו האם נכון לשלבן בהשלמת החי"ר המפרכת, ניסו הבנות להמשיך בשלהן. שושן, סוסטר - וגם צוערת נוספת שלא צלחה את שלב ההשלמה - רצו וניווטו בבה"ד 1, ולא ממש ידעו מה טומן בחובו העתיד. "לא היינו עדות לדיונים לגבינו", אומרת שושן. "דברים לא היו סגורים עד ממש לפני הסוף. מג"ד גפן הגיע אלינו שבועיים לפני סוף 'להב', ואמר שהוא עדיין לא יודע מה צפוי".
בן–יהודה, לעומתן, סיימה את קורס הקצינים מחזור אחד לפניהן, ולכן עקבה אחר ההתפתחויות ממפקדת גדוד קרקל בהר חריף. "החלטתי לדחות את ההשלמה עד שתתקבל החלטה סופית לגבי השילוב שלנו ב'גפן'", היא מסבירה. "החלטתי שלא משנה מה, אני לא עושה 'מגל', ודחיתי את ההשלמה במחזור".
בן–יהודה, שהייתה מחוברת באותה תקופה לעולם שבחוץ הרבה יותר מחברותיה, מספרת שראתה רמזים שמעידים על כך שהתנהלה מלחמה אמיתית על שילוב הגדוד בהשלמה החילית של החי"רניקים. הוויכוח הזה נגע לא רק לבנות קרקל, אלא גם לבנים, שהסתפקו אף הם באותה תקופה בהשלמה חילית עם תומכי לחימה.
"קיבלתי עדכונים מהשטח", היא נזכרת. "הבנתי שלקחו את התיקים האישיים שלנו כדי לראות נתונים, לבדוק איך היינו ב'להב' ואם השילוב בגדוד גפן אפשרי בכלל. היו קצינים שנתנו פוש חזק, בהם מג"ד קרקל הקודם, סא"ל שחר שטרית".
הפוש הזה עבד, ובסופו של דבר החליטו בזרוע היבשה ללכת על זה. לראשונה, הוחלט, נשים ישולבו בהשלמה החילית הקשה ביותר. בן–יהודה קיבלה את הבשורה בעודה בגדוד, ונזכרה בימים שבהם התסריט הזה נראה בלתי אפשרי. "בזמן הקורס הבסיסי בבה"ד 1, המפקד באותה תקופה ניגש אליי ואמר לי: 'אין סיכוי שקרקל יעשו גפן'. המילים שלו נצרבו לי בראש", היא אומרת. "אבל בסוף, זה אולי מה שהפך את ההגעה להשלמה למתוקה יותר".
סוסטר ושושן קיבלו את הבשורה בבה"ד 1 עצמו. מפקדיהן הודיעו להן שיישארו בבית–הספר לקצינים גם לתקופת ההשלמה החילית. "זה היה בסוף טקס הסיום של 'להב'", נזכרת סוסטר. "קראו לכל השלמת 'גפן' להגיע לאולם בבה"ד שקוראים לו 'הקולנוע'. היינו מוקפות שם ב–250 בנים. הם חטפו את הכאפה של 'הנה, זה באמת קורה', וגם אנחנו".
"בגלל שלא הייתי איתן ב'להב', יצא שהגעתי ביום אחר, אז בכלל הייתי בשוק", מספרת בן–יהודה. "זה היה אחרי מסע תגיות, וכולם היו חברים של כולם. גם מאדי ואופיר כבר היו משולבות עם הבנים. נכנסתי לחדר האוכל באמצע ארוחה חגיגית, והייתי פשוט בהלם. יותר מ–200 בנים, עם פרצופים של 'מה את עושה פה?' זה היה ממש מביך".
בעוד הקצינים לעתיד מעכלים את הנוכחות הנשית במחלקה שלהם, גם בני המשפחה והחברים של הבנות היו צריכים לעבור תדרוך זריז אך מעמיק על מעמדן החדש. "אצלי זה היה קצת מוזר", מספרת סוסטר. "בזמנו, כשאמרתי שאני רוצה לצאת לקצונה, אמרו לי: 'תשתחררי, צאי לטייל, ללמוד'. אחר–כך, כשהודיעו לנו שנעבור השלמת חי"ר, כבר הייתי צריכה להסביר להם מה זה 'גפן', 'השלמה' ועוד כל מיני מושגים. עכשיו אני מנסה לעדכן אותם ולעזור להם. בבית אני כבר נקראת 'האח הקטן', 'הילד הקטן', 'הבן שלי'".
"שני ההורים שלי קצינים וגם אחותי הגדולה", אומרת בן–יהודה. "אבל לא נראה לי שהם הבינו בזמנו לקראת מה אני הולכת. חלק מהדברים בחרתי שלא לספר לאמא, אבל אבא גם ככה בא מעולם החי"ר והלוחמה. עם הזמן, סיפרתי לו שעברתי ניווט בדד של 30 קילומטר ושבוע סבך, אז הוא הבין. כשאמא שמעה את זה, היא שאלה: 'איך נתתי לה להיות לוחמת?'"
שלב ההוכחות
"ניסינו לשמור על נשיות"
בן–יהודה, שושן וסוסטר מספרות כי לא הרגישו מוזר בעקבות העובדה שהיו מוקפות כל היום בבנים. בכל זאת, שלושתן שירתו בצמוד לבני המין הגברי מהרגע שעלו על מדים, והאינטראקציה איתם לא הייתה זרה להן. הרמת הגבות, הן אומרות, הייתה מנת חלקם של הצוערים בלבד, שהתקשו להתרגל למראה אישה המסתערת לצדם. "אני בעצמי פיקדתי על בנים, ויש לנו בגדוד מ"מיות בנות, ולכן זה לא נראה לי חריג", מסבירה שושן, "אבל הם הגיעו ממקום שונה. בצבא הגדול, לא תמיד מקבלים את מה שקורה אצלנו בקרקל".
והיחס? הוא היה בהתאם. רבים מהצוערים לא חסכו משלוש הבנות את דעתם על השילוב וטענו שזה אינו מקומן. אבל הקרקליסטיות השתדלו לא לקחת את הדברים ללב. "אמרתי להם: 'בסדר, אתה יכול לחלוק על מה שאני עושה אם אתה מאמין בזה. אני מאמינה במה שאני עושה, אני תורמת את החלק שלי בסוף כמו שאתה תורם את החלק שלך'", נזכרת סוסטר. ושושן מוסיפה: "ניסינו לא להיכנס לדיונים כאלה. שכל אחד יעשה מה שהוא מאמין בו".
הבעיות המרכזיות היו מול אוכלוסיית הצוערים הדתיים. "הפריע להם שהיינו שם", מספרת בן–יהודה. "זה לא היה משהו אישי נגדנו, לא כל–כך שינתה להם העובדה שאנחנו עושות 'גפן' - פשוט בכלל מפריע להם שיש בנות לוחמות. בהתחלה הם אפילו ביקשו לעבור מהפלוגה המעורבת, אבל לא נתנו להם".
אולי מתוך ג'נטלמניות ואולי מתוך שוביניזם, חלק מהבנים התעקשו לעזור לבנות - גם כשהן רצו לעשות הכול לבדן. "בקורס אמרנו שוב ושוב הערות כמו 'תביא, אני יכולה לסחוב את זה', או 'אני לא צריכה עזרה'", מספרת סוסטר. "זו גם הצהרה שאני לוחמת, שאני בחורה ועדיין יכולה לעשות את זה.
אבל היו בנים שממש לא הסכימו לתת לנו לסחוב דברים, כי זה לא נראה להם הגיוני, אז הם המציאו חוקים תוך כדי. היה למשל את ה'חוק הכפול' - אם אני סוחבת משהו, אז הבן צריך לסחוב כפול מזה. מצד שני, היו בנים על הכיפאק שאמרו: 'סבבה, את רוצה? בואי, תסחבי'".
"הם פשוט נדהמו כל פעם מחדש", מצטרפת בן–יהודה. "הצלחנו להוכיח להם דברים שהם בחיים לא נתקלו בהם. לרובם יש את החברה החמודה בבית, שלא סוחבת אפילו את תיק הצד שלה. לראות מישהי עם 'נגב' היה בשבילם משהו לא רגיל. לקח להם זמן להבין שאין הבדל בינם לבינינו. אני גם לא חושבת שיש לבנים יותר ניסיון מאיתנו. הרי מה יותר מעורר קשיים מאשר בפיקוד על בנים ובנות ביחד, כמו בקרקל? במסגרת ההשלמה, עברנו ב'בית גולדמינץ' שבוע שבו כל אחד העלה אתגרי פיקוד שהיו לו כמ"כ. כשאני העליתי דברים שהתמודדתי איתם, אנשים נשארו עם פה פעור".
אחרי זמן מה, נשבר הקרח לגמרי. בהתחלה עם החבר'ה מהצוות, אחר–כך עם המחלקה, בסוף עם הפלוגה ועם יתר הגדוד. "באמצע בוחן פלוגה, כולם מטפסים מעל חומה, מעל מבנים, קופצים וסוחבים אלונקות", משחזרת בן–יהודה. "בהתחלה חשבתי: 'אולי אני אהיה זו שתפיל את הפלוגה?' אבל הייתי איתם, תפסתי אלונקה, טיפסו עליי כדי לעבור את הקיר ואני טיפסתי עליהם. אז הבנתי שאני בקורס הזה כמו כולם".
אימצתן גם דפוסי התנהגות שלהם? דפוסי התנהגות שנחשבים גבריים?
"באנו עם דפוסי ההתנהגות שלהם", אומרת סוסטר. "אנחנו מטבענו לא הכי נשיות. אני יכולה להגיד דברים כאלה?" היא מגניבה מבט לשושן לקבלת אישור.
אף על פי שהפכו לחלק מהחבר'ה, הקפידו הקרקליסטיות שלא לחצות את הגבולות שבין המינים. והן דאגו שגם הבנים יבינו את זה. "זה היה תחום אפור, שבו אף אחד לא יודע מה מותר ומה אסור", מספרת שושן, "בין אם זה בתרגילים ובין אם זה בכל דבר אחר. יש דברים שלא אומרים ליד בנות". "ולא עושים גרעפסים ליד בנות", משלימה סוסטר בחיוך. "אז אנחנו ניסינו לשמור על נשיות עד כמה שאפשר", ממשיכה שושן, "והם התחילו להרגיש בנוח איתנו".
כדי להפחית את המגבלות הלוגיסטיות הכרוכות בהפרדה בין המינים בתחומים המובנים, הוחלט בבה"ד 1 שאף אחת מהבנות לא תהיה לבדה בצוות, ובנוסף הן הוכשרו בצוותים מקבילים. כך, בזמן שהחניכים נאלצים לישון בשטח, לבנות נפתח מתחם משלהן. "כשהגענו לשטח היו כל מיני תנאים של איפה מותר או אסור לנו לישון, ובאיזה מרחק מהבנים", מסבירה סוסטר. "חוץ מזה, לא ניסו לעשות מזה משהו מיוחד או להדגיש שצריך להתחשב בנו כי אנחנו בנות. באנו כחלק מהקבוצה".
אחרי שהבנים כבר הסכימו לראות אותן כחלק בלתי נפרד מהצוות, הופתעו הלוחמות לגלות שהם הלכו צעד קדימה - ומקבלים אותן גם כמפקדות. "כמצטיינת צוותית, הייתי ממ"ש (מפקדת מחלקה שבועית) בשבוע האחרון", אומרת בן–יהודה. "היה כיף לראות איך הכול מתנהל כמו שאני רוצה. לגלות שכשאני צועקת 'להסתער!' עומדת מאחוריי מחלקה שלמה של בנים ממגלן, אגוז ודובדבן".
אט–אט גילו הלוחמים שיש להם הרבה מה ללמוד מהבנות: מעט תכנים צבאיים, יותר על לוחמות ובכלל - מה זה קרקל. "יש לנו הרבה דברים שלגדודים אחרים אין", מסבירה בן–יהודה. "הסוואה, מארב, סיורים. יש בנים שבחיים שלהם לא נגעו בדברים האלה ועושים רק מעצרים. בצבא יש בורוּת לגבי מה שאנחנו עושות בגבול הזה. אף אחד לא באמת יודע".
יש הרבה סטיגמות על הגדוד", מסכימה סוסטר. "גם אני בהתחלה לא רציתי להתגייס לקרקל בגללן. אבל כשאתה בתוך זה, אתה קולט כמה דברים לא נכונים. כולם חושבים שיש אצלנו בוצ'ות, נשים גבריות, אבל אנחנו לא בוצ'ות. אומרים שאנחנו בקו שקט, אבל כשאתה מתחיל לדבר על אירועים אתה פתאום מגלה שהקו של החי"רניקים שקט בהרבה. אולי אצלנו אין פח"ע כל היום, אבל הקו פעיל ודינמי. תמיד צריך להגן על השם שלנו. בנות לוחמות תמיד צריכות להוכיח את עצמן".
שלב המסקנות
"אומרים שזה צעד ענק"
למרות היחס הזהה שקיבלו בסופו של דבר מהמפקדים ומהצוערים, הבנות לא הצליחו להישאר עיוורות למהומה שהתרחשה סביבן במשך ההכשרה. תמונה בשער "ידיעות אחרונות" והנוכחות המרשימה של קצינים מהגדוד בטקס הסיום שלהן, כמו גם לפחות ארבע תזכורות לשילובן במהלך הטקס, כיוונו את זרקורי תשומת הלב היישר לתוך האישונים שלהן. "היו הרבה הודעות, טלפונים, ידענו שכולם מבסוטים", משחזרת סוסטר. "לטקס סיום הקורס הגיעו המג"ד, השלישה, שני מ"פים, קצינת האג"ם. היה טירוף".
הייתן מודעות לבאזז סביבכן?
שושן: "הבוקר שבו היה שער בעיתון די הסגיר אותנו, אז זה כבר לא היה מחתרתי".
סוסטר: "עוד כשהיינו ב'להב' הבנו שהולכים לעשות מזה הצגה גדולה. המ"פ שלנו אמר שהוא מקבל לגבינו הרבה טלפונים ביום ואנחנו כל הזמן אמרנו: 'תניחו לנו ותנו לנו לסיים'. זה לא מה שחיפשנו".
בן–יהודה: "אני עדיין לא מבינה את זה. אני אומרת שזה צעד ענק כי זה מה שאמרו לי. כולם מסתכלים על זה, אבל אני לא מבינה שאני זאת שגרמתי לזה".
שושן: "אבל עוד שנייה יבוא הדבר הבא ואנחנו נהיה בשקט. זה גם מה שאנחנו רוצות - שיהיו בנות נוספות בהשלמה וזה לא יהיה מוזר. שבנים לא יוכלו להסתובב שם איך שבא להם, כי יש שם בנות. נקודה. ואני שמחה שאנחנו אלה שקבענו את זה".
אבל בטח היו לכם גם כמה רגעים קשים בקורס.
סוסטר (נקרעת מצחוק): "בוחן חש"ץ. זה בוחן על חוק השיפוט הצבאי, וזה הדבר הכי נורא שהיה לנו. הוא לא פיזי, הוא לא כלום, הוא מנטלי. אתה יושב שלוש שעות מול מחשב וצריך לענות במשך שלוש שעות על כל מיני שאלות על חוקים. זה נורא".
מכל השבועות שטח, התרגילים, הבחנים, זה היה הכי קשה?
סוסטר: "תשאלי כל קצין בצה"ל מה הדבר הכי קשה שהוא עשה בהשלמה חיילית הוא יגיד לך..."
סוסטר ושושן (ביחד): "...בוחן חש"ץ!"
סוסטר: "וברצינות, אני לא חושבת שהגענו לרמה שאמרנו שאנחנו לא יכולות יותר".
ולרמה של מחשבות "מה אני עושה כאן"?
שושן: "רמת השבירה הייתה כשחברות שלי השתחררו, אבל זה לא קשור לקורס".
סוסטר: "היינו כל כך באטרף על זה שאנחנו בקורס וכל כך נהנינו מללמוד את הכול. כאילו, מי חשב אי-פעם שבגדוד שלנו מישהו יעשה סבך או משהו כזה? היינו בטראנס מטורף".
איך נראה טקס סיום הקורס?
סוסטר: "ההורים שלי התבלבלו בתחילת הטקס ביני ובין איזה בן אחד. כל התמונות הראשונות משם הן שלו. עד שבשלב מסוים אחותי קלטה אותי ורק אז התחילו לצלם אותי".
בן–יהודה: "ראיתי בקהל משפחה עם חולצות ירוקות זוהרות וחשבתי לעצמי: 'מזל שהמשפחה שלי לא כזאת'. בסוף הם באו עם חולצות. אבל לפחות חולצות בצבע לבן, שמשתלבות עם הסביבה".
סוסטר: "היה מוגזם. הזכירו אותנו שם איזה ארבע פעמים והרגשנו שמתייחסים לזה כאל אירוע היסטורי. שכחו שלא באנו לעשות כאן היסטוריה".
קל להשתכנע ששלוש הבנות לא עברו את הקורס כדי לזכות בתהילה או בערך בוויקיפדיה. אז למה, בעצם, הן נלחמו כל–כך הרבה כדי לעבור הכשרה קשה בהרבה מהמחזורים שקדמו להן? "בשביל הגדוד", הן עונות ביחד. "כששאלו אותנו למה אנחנו עושות 'גפן', אמרנו שזה כדי לשפר את הגדוד שלנו, כדי לחזור יותר מקצועיות, בדיוק כמו שהם רוצים לחזור לגדוד שלהם הכי טוב שהם יכולים", מסבירה סוסטר. "מעבר לרצון להוכיח לעצמנו שאנחנו יכולות, רצינו להוכיח שהגדוד שלנו יכול. אמרנו לעצמנו שאם אנחנו לא נצליח בזה, החבר'ה של הגדוד שלנו לא יעשו את זה, והגדוד שלנו לא יתקדם".
אף על פי שמיומנויות רבות שרכשו בקורס אינן משמשות את קרקל בקו המדברי שלו, הבנות לא ויתרו על אף שבוע ועל אף פרט. "בקורס אתה לומד לאו דווקא מהמִתאר שאתה מתרגל, אלא מהעבודה בתוך אותו מתאר", אומרת סוסטר. "למשל, בלש"ב אתה עובד בתוך בניינים וחצרות, אבל יכול ללמוד גם את החשיבות של אורגניות. בעבודה בסבך אתה יכול ללמוד את הפו"ש (פיקוד ושליטה) על הכוח שלך ובניווטי בדד אתה רוכש ביטחון. כל דבר יכול להשליך על העבודה היומיומית. נכון, ידענו שכנראה לא נעשה לש"ב או סבך בגדוד, אבל רצינו לחזור עם המידע ולהעביר אותו הלאה".
"ומעבר לזה, חשוב לנו להגיע למצב שבו לא נעשה רק קו אחד", אומרת שושן. "אם מפקדים יעברו את הקורסים האלה ויידעו את המתארים האלה, זה יקפיץ אותנו למקום טוב יותר והגדוד יהיה מסוגל לעבור בין קווים. אם אנחנו יודעות את הדברים וגם המ"כים לומדים אותם, אין סיבה שהגדוד לא יעבור קו".
"ברמה המקצועית, יש לי יותר מה לתת מאשר מ"מ שלא עבר 'גפן'", מוסיפה בן–יהודה. "זה גם יעלה את רמת המקצועיות וגם יעזור למוטיבציה בגדוד. עצם העובדה שאנחנו חי"רניקים מהשורה, תשפר את המוטיבציה של חיילים לצאת לקורס קצינים".
יכול להיות שתהיו מ"מיות בגדודי חי"ר אחרים?
שושן: "לכל דבר חדש ופורץ דרך תמיד יהיו מופנים כל האורות, אבל כמו במקרה אליס מילר, רק כשתקום הבחורה שבאמת תרצה להיכנס לזה ותאמין בעצמה, זה יוכל לקרות".
בן–יהודה: "אני הולכת צעד–צעד, כרגע אני מפקדת מחלקה בקרקל. אבל אני מאמינה שאחרי שקיבלתי את כל הכלים, בלי להשתחצן, אני יכולה להצליח כמו כל מ"מ חי"רניק".
עכשיו השלוש כבר לא מתביישות לדבר על ניפוץ מחסומים נוספים. מי יודע, אולי אפילו פיקוד על גדוד חי"ר. כשהן נשאלות איך צריך להגיד מג"ד בנקבה, הן בוחרות להישאר עם מג"ד - ראשי תיבות של מפקדת גדוד, ולא מג"דית, שפירושו לטענתן: מפקד גדודית. אבל לגבי השאלה מי מהן זו תהיה, הן מפצלות עמדות: כל אחת מעלה את השם של חברתה. "המג"ד הבלונדיני הבא!" מכריזה שושן ומסתכלת על מאדי. "או אופיר או אור", מחזירה מאדי את הכדור אליה. בסוף הן מסכמות ביניהן: "זאת תהיה אור".
בוקסה:
מפקד בה"ד 1: "כל אחת ואחת מהן מיוחדת ואיכותית ביותר"
לקודקודי בית–הספר לקצינים יש רק מילים טובות על הבוגרות # "הן הוכיחו את עצמן בצורה הטובה ביותר"
זמן לא רב לפני שבן–יהודה, סוסטר ושושן דרכו בבה"ד 1, עוד אפפו את בית–הספר לקצינים לא מעט ספקות בדבר שילוב צוערות בהשלמת גפן. מפקדים רבים היו סקפטיים, בעוד אחרים דחפו לקידום המהלך. אבל היום, קשה לעצור את שטף המחמאות שיוצאות מפיהם של קוקודי הבסיס.
מפקד בה"ד 1, אל"ם יהודה פוקס, אומר כי התרשם מאוד משלוש הקצינות. "הבנות השתלבו נהדר", הוא אומר. "הן לא היו צריכות הקלות והנחות, ועמדו בהכול בצורה מעוררת הערכה. כל אחת ואחת מהן מיוחדת ואיכותית ביותר".
מפקד גדוד גפן, סא"ל ניר בר–און, מספר שבתחילה לא ידע איך ייראה התקדים - ומודה שהופתע לטובה מהתוצאות. "לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים, ואני לא אומר את זה כדי להעליב", הוא מסביר. "אבל הבנות ראויות וסיימו בצורה מכובדת ברמה המקצועית, המנהיגותית והפיקודית - מעבר למה שחשבנו. הן הוכיחו את עצמן בצורה הטובה ביותר. אני מאוד מעריך אותן ואת תעצומות הנפש שהן הביאו לקורס. הן יוצאות דופן".
סא"ל בר–און מספר כי כדי לשלב את הבנות בהשלמה בצורה טובה, נבנה תיק יסוד מיוחד שנקרא "גפן כוכבית".
"מדובר בהסמכה עם דרישות מאמצים שונות ורף שונה", הוא מסביר. "לדוגמה, אם הבנים מקבלים 100 בבוחן על סיום תוך 7.5 דקות, להן ניתנו 8.5 דקות. אבל שלא יובן לא נכון: הן היו בכושר גופני ברמה גבוהה. גם בסקאלה של הבנים, הן נתנו פייט הוגן".
איך נראתה, מהזווית שלך, האינטראקציה שלהן עם הבנים?
"בוא נגיד שכשבת תוקפת אותך, זה גורם לך לרוץ מהר יותר. התייחסו אליהן בצורה שווה, לא עשו להן הנחות. הן סחבו 'נגב' ואלונקה כמו כולם והיו חלק בלתי נפרד מהגדוד".
ומהי המשמעות הרחבה של התקדים שנוצר?
"המסר הוא שיש היום הרבה יותר אפשרויות לבנות בתוך המערך הלוחם. זה מתקדם לאט-לאט, ושילוב בנות בגדוד גפן הוא פריצה. הן לא יהיו מ"מיות בגולני בגלל הכוכבית, אבל הן יהיו מ"מיות טובות יותר בקרקל"
סג''ם שושן [מימין] וסג''ם סוסטר. ''היינו כל כך באטרף היינו בטראנס מטורף''. אליה טל, ''במחנה''
http://dover.idf.il/NR/exeres/1B75F8E0-4FB8-407C-A39E-322AC9D05F90.htm
_____________________________________
פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ
משלי יד:טו
~
|
|