-27 בפברואר 1920 - ז' באדר תר"פ - נערכו בערי ארץ-ישראל הפגנות אנטי-ציוניות, שכוונו למועד ביקורו של המדינאי הבריטי - הדיפלומט היהודי הרברט סמואל שהוזמן רשמית על ידי, הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי- מי שכבש את ארץ ישראל היא פלשתינה בפיו, שהייתה בשליטת האימפריה העות'מאנית - סוריה הדרומית [סוריה אל-ג'נוביה] בפיהם, כש-סנג'אק [מחוז מינהלי] ירושלים- הוא אחד מהם- האיש שנכנס כמנצח לעיר בחנוכה, כסלו תרע"ח, דצמבר 1917 - לקבל עצת אזרח לחייל.
התלווה לאורח בסיוריו בארץ -המיור- גנרל סר רולנד סטורס, מראשי המטה של אלנבי, מושלה הצבאי של ירושלים.
כבר בינואר 1919 התכנס הקונגרס הראשון של האיגודים המוסלמים-נוצרים בירושלים לדון בעתיד השטח, שהיה קודם לכן תחת שלטונה של האימפריה העות'ומנית. הקונגרס הכריז: "אנו רואים בפלשתינה חלק מסוריה הערבית, היות שמעולם לא הייתה חלק נפרד ממנה" זאת בהתאם לעיקרון אותו הוביל עאוני ביי עבדול האדי, שמדינות ערב הן ישות בלתי ניתנת לחלוקה ושפלשתין הינה כמדינה ערבית היסטורית וגיאוגרפית חלק אינטגראלי מסוריה. משם יצאה הקריאה לבריטים ולצרפתים לצאת מהאזור; הם קראו לאיחוד עם סוריה היא המכונה 'שאם'.
ההפגנות בפברואר 1920 תאמו את מועד כינוסה של אותה ועידה ערבית בדמשק, שם משל האמיר פייסל איבן חוסיין, שקרא לעצמו 'מלך פלשתין וסוריה', ועידה שנועדה להתריע נגד עלייה יהודית לארץ-ישראל ונגד הפיכת הארץ ל'בית לאומי' יהודי – ודרשה את ביטול 'הצהרת בלפור' שניתנה בנובמבר 1917 - י"ז בחשוון תרע"ח – על ידי שר החוץ הבריטי לידיו של הלורד ליונל וולטר רוטשילד שהתבקש להעבירה לידי ההסתדרות הציונית - לד"ר חיים וויצמן.
הפגנות סוערות היו בירושלים, הן עברו ללא תקריות אך הרוחות נשתלהבו - אז ושם גם החלו להישמע ברבים ובגלוי הקריאה "פלשטין בילדנה ואל יהוד כילבנה" [פלשתינה ארצנו והיהודים כלבינו].
הייתה זו הפגנה –'דמונסטרציה אנטיציונית' לאחר שהמושל הצבאי של ירושלים הגנרל לואיס ג'ין בולס מראשי מטה אלנבי אמר בראיון לשבועון הערבי הירושלמי 'מראת אל שרק' ['מראה המזרח'], שתמך בהגירה יהודית לארץ וראה בה ברכה לערבים - כי הממשלה הבריטית חושבת בהחלט לבנות בארץ ישראל בית לאומי בשביל העם העברי. . .
ההסתה התגברה מכיוון העיתון 'סוריה אל ג'נוביה' עיתונם של החוסיינים, שהתנגד חריפות לכל מעשה ציוני - ההפגנה נערכה ביום ששי 27 בפברואר [1918] אחרי הצהרים בשעה שהמוסלמים יצאו מחצר המסגד בהר הבית, אולם הפלחים שבאו למסגד להתפלל לא שעו להסתה ולא השתתפו. כך שרוב משתתפיה היו עירונים ערבים נוצרים.

הממשלה הבריטית התייחסה בסבלנות לכל המאורע - ושמרה רק על הסדרים, שלא יופרעו והכינה צבא-מגן חזק על כל צרה שלא תבוא; מהלך אותו נקטו ערב תהלוכת 'נבי מוסא' של שנת 1919, מהלך שהוכיח את עצמו כנכון ויעיל.
בתהלוכת 'נבי-מוסא' של שנת 1919 יהודי העיר העתיקה הוסיפו לטפל בעסקיהם "ברוח שקטה ובלב בוטח". החנויות המוסלמיות והנוצריות אמנם נסגרו ברחובות, שבהם צעדה התהלוכה, אולם משחלף ההמון - נפתחו שוב. הארמנים השתמטו מלהשתתף במחאה ועל הזמנתם של מסדרי התהלוכה ענה ראש הקהילה הארמנית בירושלים; "אנו והיהודים נרדפנו יחד, ויחד הננו שואפים לגאולה".
כשפרצו המאורעות בגליל העליון ובראשון למארס 1920 נפלה תל–חי נוסד בירושלים 'ועד-הגנה' בראשותו של זאב ז'בוטינסקי, שחברו לו את האדריכל אליעזר ילין, בנו של מורה הדור דוד ילין [ובעלה לימים של הצ'לנית תלמה ילין], רחל ינאית וצבי נדב מ'השומר' ונחמיה רבין [רביצוב] כבא-כוח של החיילים המשוחררים. את פנחס רוטנברג הוסיפו אחר כך.
לקראת הפסח תר"פ [1920] זמן ה'מואסם' של חגיגות 'נבי-מוסה' שנערכו, מדי שנה בראשית אפריל, גברה המתיחות.
ז'בוטינסקי תושב העיר ועיתונאי בעיתון 'הארץ', אנגלופיל מדעת וליברל בנפש התריע בפני השלטונות כי, בחגיגות 'נבי מוסא' הקרבות עשויות לפרוץ מהומות מצד הערבים. כשראה כי התרעותיו לשווא - ארגן , בגלוי, עם פנחס רוטנברג 600 צעירים מבני ירושלים וממשוחררי הגדוד העברי, ליחידת 'ההגנה העברית'.
השולטן צאלח אל-דין מייסד השושלת האיובית במצרים וסוריה וככובש ירושלים מהצלבנים [1187] קבע חג דתי למוסלמים בשם 'נבי מוסא'- אדון הנביאים - כנגד עולי הרגל הנוצרים העולים לבקר את קבר ישו בירושלים בחג הפסחא.
את מועד תחילת החג המוסלמי, הנמשך שבוע ימים, נקבע ליום השישי, שלפני 'יום ששי הטוב'-יום צליבת ישו, שמייד לאחריו, ביום ראשון – חל חג הפסחא הנוצרי- יום שבו קם ישו מן המתים [לאחר שלושה ימים לצליבתו]; ואצל המוסלמים היום שלפני 'נבי-מוסא' הוא 'יום חמישי של המתים' [חמיש-אל-אמוואת] יום בו, משפחה באה אל קברי קרוביה, והעובר יטעם מסיר הנזיד שבושל שם ואמר: "תהי זאת לרחמים למת" וקראו לתפילה הזאת 'רחמים'.
כמאה שנים לאחר מכן, הקים המוסלמי הממלוכי רוקאן א-דין בייבארס שליט מצרים וסוריה מסגד, "בדרום-מערב של העיר יריחו, בין גבעות מדבר יהודה החשופות, בקבעו שם את מקום קבורתו של משה רבנו" מהלך חמש שעות מירושלים מקום לחגיגות 'נבי-מוסא'.
מדי שנה המוני ערבים מוסלמים, רובם מירושלים וסביבתה, מחברון ובנותיה, משכם ובנותיה באו לחגיגה ולכל משלחת דגל ראשי, שנישא על ידי מנהיגה. היו גם שבטים בדווים, שהגיעו מהנגב וגם מאמינים כאלו שהגיעו מיפו ומחיפה - כל אלה התכנסו בירושלים בחצר כיפת הסלע, לפני מסגד אל-אקצא –'חרם א-שריף'- לכן יש וקראו לחגיגה זו 'חאג' אל קודס' – 'חג ירושלים'. וביום שישי, כפי שקבע השולטן, לאחר תפילת הבוקר - צלאת אל ג'מעה -, יצאו נלהבים בתהלוכה גדולה - כשהאפנדים רכובים על סוסותיהן ולאחריהם זקני דת בבגדיהם הירוקים, נושאי עשרות דגלים גדולים, התנהלו ברגל ואילו שאר עמך– מניפי חניתות וחרבות שלופות, נאבקים על הזכות מי יזכה לשאת את דגלו בראש התהלוכה. ואפילו מספרים, כי פעם מריבה כזו הסתיימה ברצח מנהיג. בצהלה, מחולות, צחצוח חרבות ונפנוף אלות וחניתות, המון נלהב מפזז ומכרכר, פה ושם נראה מעגל כשבמרכזו חוגג המניף זרועותיו וזועק פסוקים של ברכה, וחבריו עונים אחריו בקול גדול. אחריהם נושאי הדגל הקדוש העשוי משי ירוק מרוקם זהב כשהמופתי – אותו שופט דתי רוכב על סוסו, ולשמאלו רוכב 'בחיר המיוחסים' - נקיב אלאשראף - כשהתזמורת סוגרת אחריהם.
יצאו לדרך יריחו - דרך שער האריות הוא שער השבטים -. וברחבה "מחוץ לשער התאספו אלפי נשים ואנשים" כדברי דוד ילין ב'ירושלים של תמול' ודרך נחל קדרון והר-הזיתים צעדו לאטם ל'זייראת' [ביקור במקום מקודש] אל המבנים בעלי הכיפה הירוקה קברו של נבי-מוסא.
ליום הראשון לחגיגה קראו 'יום ירידת הדגל'.
יש ובאו בני כל כפר וכפר בנפרד, במועדם הם, המה ודגליהם, באו אל 'החרם' היא כיפת הסלע 'קבת אלצח'רה', והתפללו מולה, ואם עוד היום גדול, יצאו מחוץ לעיר, ונפגשו עם שאר החוגגים, והיה אם ערב - לנו בירושלים.

ומשם לקבר הנביא הקדוש - בראש התהלוכה נישאו הדגלים ועליהם פסוקים מן הקוראן. לפני נושאי-הדגלים צעדה תזמורת של תופים, מצלתיים, וחלילים שונים. להקות דרווישים לבושי לבן, מלמלו פסוקים קדושים וכרכרו תוך נפנוף חרבות; המון נשים לבושות בגדי חג הלכו בזנב התהלוכה שרות ומזמרות תוך צהלולים שירי תחינה, שבח ותהילה לנביא, רקדו במעגל ונפנפו שולי כותונותיהן הארוכות.
במתחם הקבר העבירו החוגגים את זמנם בתפילות, משחקים וריקודים, ערכו תחרויות שונות כשמרוצי הסוסים בראשם "להראות את כוחם", הביאו את נדבותיהם, קיימו את נדריהם, גם שחיטת כבש - 'ד'ביחה'; ויש אשר מלו את בניהם הקטנים מולבשים בגדי משי עם רקמת זהב; ניהלו שיחות חולין, החליפו ידיעות וסיפרו מעשיות.
ה'נזירים' הראו את נפלאותיהם בלהטוטי חרבות: עומדים על שפת חרב חדה, או תקעוה בבטנם, יש ונשכבו לארץ כשהחרב ניצבת על גבם וגברתן מטיל משקלו עליה; ויש קבוצה הנמתחת על הארץ, כשחבריהם הקדושים רכובים על סוסים דוהרים על גבם. היו שם גם רוכלים שניצלו את ההזדמנות למכור את מוצריהם לקהל גדול.
נשות האפנדים, העטופות בצעיפיהן ולבושות צבעונים ונוצצים עטויות זהב מקשקש "הבאות גם הן לראות ולהראות" והמה ובני משפחתם הובלו מבעוד מועד למתחם הקבר, לאוהלים נאים שהוכנו עבורם.
מופתי ירושלים, הוא שדאג כל שבעת ימי החג, לארוחת חינם לכל אלפי החוגגים – אורז. בשר ולחם; ולאפנדים שלח ארוחות אל אוהליהם "איש לפי כבודו".
שבעה ימים של מאכל, משתה והילולות; וביום השביעי, היום האחרון לחגיגה, בצהרי יום חמישי חזרו המופתי וכל החוגגים לירושלים לחצר המסגד המרהיב [מסגד עומר- בפינו] והדגל אתם. הראשונים הגיעו לירושלים בשעות אחר-הצהרים המאוחרות - נכנסו לעיר העתיקה דרך שער האריות. משולהבים אחוזי אקסטזה דתית, "מלוהטים ומסונוורים" ותושבי העיר מקבלים פניהם במחיאות כפיים. לאחר תפילת נעילה בהר-הבית ומצעד בן שעתיים בחוצות העיר "המלאה מהם ומהמונם" חגיגת 'הלויית הדגל', קראו לה, נפוצו - רוב הבאים חזרו "איש לעירו ולכפרו." אך היו שנשארו עד ליום השבת "שבוע החלווה" [ג'מעת אלחלאוה], קראו לו, בו קנו לבני ביתם את אותה עיסה מתוקה עיסת סוכר מטוגנת בקמח ובשמן השומשום.

ובפסח תר"פ אכן הייתה חגיגת 'נבי מוסא' על משתתפיה המוסתים לא רק חג דתי, אלא מקור פרעות ביהודי ירושלים העתיקה; במהלך שלושת ימי המהומות נמנו כמאתיים פצועים ושישה הרוגים יהודים ביניהם שמואל אליעזר זילברמן הנגר.

זילברמן, שמואל-אליעזר בן צבי [הערש]-יהודה נולד בשנת תרי"א [1851] בפינסק השוכנת על גדות הנהר פריפיאט, הנשפך אל הדנייפר ליד הגבול הדרומי של בילורוס עם אוקראינה.
אומרים כי עלה לארץ בשנת 1880 עם פרוץ פוגרומי 'סופות בנגב' היה זה כבר לאחר שבוטל איסור מגוריו בעיירה מאינוב, מחוז פרוסקרוב, רוסיה ['חוקי מאי' שקבעו 'תחום מושב' ליהודים] והתיישב בעיר העתיקה בירושלים. כאן נשא לאישה את דינה היא דינא הנטשע בת ר' משה ממזיריטש, אומרים כי יש היתה לה זיקה עם משפחת אזולאי, נצר למשפחת החיד"א [הוא הרב חיים יוסף דוד אזולאי – פוסק, מקובל וביבליוגרף עברי, יליד ירושלים, אשר נפטר בליוורנו שבאיטליה בתחילת המאה ה- 19]. ילדים רבים נולדו להם. ספר נינו עמנואל זילברמן.
בשנת תרמ"ו [1886] קנה 'חזקה' [עקב קשיים ברישום הנכס על שם הקונה הוא נאלץ לרשמו על שם מושאל ויש אומרים: אם שנים אחדות ישכור את הבית מבעליו, והיה ל'בעל חזקה', והבית הזה 'חזקתו' הוא, וכל איש לא יוסיף עוד לשכור את ביתו זה.] על חצר ברחוב ה'סארייה' לא ברובע היהודי, אלא כיהודים אחרים, באזור הרובע המוסלמי ברחוב מדרגות, סמטה בה ה'מדרסה' או בשמה המלא 'אל-מדרסה אל-תנכיזיה' הנקראת גם 'המחכמה' מקום ללימוד ההלכה המוסלמית.
לחצר שער ובה מבנה בעל שתי קומות, כשמדרגות חיצוניות מוליכות לקומה השנייה, שבעה חדרים שם. שם אכלו, לנו, רחצו וארחו. הדלתות לחזית ואילו החלונות מסורגי עץ וברזל פנו לחצר, בה שני בורות לאגירת מי גשמים שהתנקזו מן הגג. 'מקום התשמיש'– 'בית הכבוד' היה ליד הכניסה לחצר ובקצה האחר היה המטבח- תנור וסירי בישול; החצר המרוצפת אבן לכביסת בגדים ולבנים, ובקצה עץ לימון ושיח יסמין. קניינו היו, הבית עמד מול ה'סארייה' שם במבנה ממלוכי מפואר שכן הממשל העירוני, מושב המושל התורכי לפני שעבר למקומו החדש מול שער יפו. מספרים כי גם בית-כנסת היה בחצרו.
שמולייזר היה נגר - ידוע בשמו שמולייזר הנגר. סירב להתפרנס מכספי החלוקה, ולפרנסתו עסק בנגרות, את כספי החלוקה יחד עם חברי 'פועלי צדק'. מסרו לגבאים שחלקו את הכספים "אין תלונה עליהם''. אף לימד יתומים ירושלמיים מלאכה זו [חברות כמו 'עזרת נידחים' דאגו לדמי מחייה שבועיים לפרח חרשי-העץ] הוא עבד כקבלן לעבודות נגרות בשביל הצבא התורכי, ומפעם לפעם הוזמן לבצע את עבודות הנגרות במסגדי המוסלמים שבהר-הבית.
הוא היה נגר ידוע, ויודע דבר אמרו כי הוא זה שחיפה בפחים את גגות בתי העץ "הבנויים רע" של המגורשים הספרדים שגרו ב'כרם מונטיפיורי' יש אומרים כי המדובר ב'שכונת הפחים' ['חארת אל טאנק'] היא 'שבת צדק' ליד 'מאה שערים'.
"היה נגר טוב ועסק בעשיית דלתות וחלונות לבתים שנבנו בשכונות מחוץ לחומות העיר וידע לעשות גם רהיטים" כתב ישעיהו רפאלוביץ, באוטוביוגרפיה שלו "ציונים".

כמורה לבניו לקח את ר' ישראל מפאלאצק [מצאצאי ר' ישראל מפאלאצק תלמיד 'המגיד ממזריטש'] מורה החרשים אילמים המפורסם ללמדם לשון וכתב, יחד עם לייב רבינוביץ, שמואל יוסף בק ונחום זאב מארעזאטיל.


אחח מבנותיו של שמואל אליעזר זילברמן [אולי הענע או פייגא או שהילדה] חלתה מאוד [1895], [כנראה דלקת קרום המוח], לפנות לבתי החולים של הנוצרים – המיסיון אסור לו. ואילו של היהודים שהיו אמנם בעיר העתיקה כמו בית החולים 'מאיר רוטשילד', האסור על ה'פרושים', [שמואל אליעזר 'פרושי' היה] כי העדיף חולים בעלי נתינות אוסטרית על פני יוצאי רוסיה ופולין [שמואל אליעזר מבילורוס בא]. מתוך חילוקי דעות אלו, הקימו ה'פרושים' על גבול הרובע היהודי והרובע הארמני את בית החולים 'ביקור חולים', אלא כשחלתה הבת הוא נוהל על ידי רופאים לא-יהודים משום סיפורי שחיתות, שהועלו כנגד מנהלי המוסד היהודיים, ואילו בית החולים 'משגב לדך'שימש את בני הקהילה הספרדית בעיר העתיקה.
בצר לו כאב, פנה שמואל אליעזר לידען הרוקח שמואל [בן בנימין] אמדורסקי ממשפחת המלונאים הידועה שבא כמוהו לעיר הקודש ממזרח בילורוס. אמדורסקי הזעיק את מכרו את הרופא היווני ד"ר פוטיוס אפקלידס מנהל בית החולים העירוני החדיש והמודרני 'אל-מוסטאשפא' שב'שייח' באדר' [מחוץ לחומות]. הרופא הממשלתי הגיע לביתו של שמואל אליעזר ובעזרת השם הצליח להחיש מרפא לבת ולהשיבה לאיתנה. לאות תודה והוקרה פרסם האב, אצל שכנו ישראל דב פרומקין, בעל עיתון 'החבצלת', את דבר הישועה והוסיף ברכות לראש העיר - סאלים אפנדי אל-מועני - "שהואיל לייסד בית-חולים וגם בית מרקחת – אפאטאקע – כדרוש לחפץ הפעולה הנשגבה".
"יברך ה' חילם ופועל ידיהם יצליח תמיד המכיר טובה ומוקיר כל עושי טוב וחסד" כתב שמואל אליעזר זילברמן.
והרוקח בבית המרקחת היה שמואל אמדורסקי.

שמואל אליעזר לא הסתפק בהכנת רהיטים חדישים לשכונות החדשות שמחוץ לחומות. הוא חבר ליחיאל צבי צימרינסקי, איש רב פעלים בקהילה היהודית, אומן ליצירות מעץ זית, והקימו [ערב מלחמת העולם הראשונה] את אגודת 'יגיע כפים' "להרים קרן המלאכה בירושלים" אגודה שבחסות האדר"ת - הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים, עוזרו של הרב שמואל סלנט ברבנות קהילת האשכנזים הפרושים בירושלים. הם אימצו את הפסוק: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", פעלו לחזק את תוצרת האומנים הירושלמיים והתנגדו לכל סוג של שנוררות.
שמואל אליעזר וחבריו בחברת 'יגיע כפים' יצאו חוצץ נגד העסקן אלברט ענתבי כשהעדיף פועלים מוסלמים על פועלים יהודים הנמקים בעוניים.
הנגרייה של שמולייזר הייתה במרתף שבמעלה הרחוב של חצרו, עד שהעבירה לשוק שברובע הנוצרים. שם פתח גם חנות בה מכר עתיקות של כסף וכלי נחושת, אבנים טובות, אלמוגים ודומיהם.
בתוך ביתו, הקצה מקום לבית-הכנסת הידוע כ"בית הכנסת של שמולייזר" בו התפללו יחד עם עובדיו בנגרייה גם בעלי מלאכה אחרים שהיו מתכנסים שם ללימודי משניות ושיעורי תורה ולכן נקרא גם "בית-הכנסת של בעלי-מלאכה". אמרו כי היה זה בית התפילה האחד ל'מתנגדים' שבאותה סביבה.
"ביהכ"נ של מר שמואל אליעזר לאומנים ופועלים, ברחוב בית פקידות העיר נוסד בשנת תרמ"ב 1882" כתב אברהם משה לונץ הסופר והעיתונאי העיוור.

מדי שבת בשבתו ובחגים ערך שמולייזר בבית-הכנסת שלו "קידושא-רבא", שלאחריו הגיש לאורחים המתפללים ארוחות חמות. לרבים מהם במיוחד בימי מלחמת העולם הראשונה, הייתה זו ארוחה חמה יחידה במשך כל השבוע.
גם חתונות ערך בביתו ומצאנו כי מנחם וואלפינזאהן משועי 'אגודת אחים' -אגודה הולנדית יהודית - השיא את בתו גוטע גנעשע עם אליעזר ליב [לייבל] אייזלמאן ביום ששי י"ז כסלו תרס"ט [1908] אצל ר' שמואל אליעזר זילבערמאן נגר.
גם את בנו השיא בחצר זו לבת של לייב יעקובזון מ'אוהל משה'
ויחד הרימו תרומה לבית -חנוך לעיוורים בירושלים, וכשנולד אחיינו בן לחיים שבתי תרם שמולייזר למושב זקנים . סייע בהבאת פרטים מיכה כרמון מירושלים.
שמולייזר היה אדוק והקפיד על מצווה קלה כבחמורה. מן ה'פרושים' היה. יהודי רחב-גרם, עליז, שמח בחלקו, ובעל חוש הומור שידע ואהב גם לשמח אחרים.
"קצת בעל גאווה, חומד לצון ואוהב להתהדר במצוות שאינן מן השכיחות. נוסף למצוות החזקת בית כנסת, חביבה הייתה עליו מצוות – 'פדיון פטר חמור' - שלא כל אדם זוכה בה. מזמן לזמן היה קונה אתון מבכירה ללדת, וכשנולד חמור בכור, פטר רחמה, היה מסדר חגיגת את הפדיון. היה מקשט את העייר הרך, בתכשיטי אשתו ובנותיו, כמו כן מזמין רבנים ויראים, וגם כהן כדי שיפדה ממנו, את 'פטר החמור'. לאחר קיום מצוה זו, היה מוכר את האתון על העייר שלה". כתב השופט גד פרומקין בספרו "דרך שופט בירושלים."
את המצווה הזו כאחרות קיים תוך שמחה ועליזות, ברוב-עם, בשירה ובריקודים.

שמולייזר היה פטרון לכל בני-משפחתו הענפה, גם עזר לקרובים מפינסק לעלות ארצה וסייע בקליטתם בארץ. כן לקח תחת חסותו כמה יתומים, שבאו אחרי הפוגרום בקישינוב 'קישינעווער שחיטה' של שנת 1903 וקלט אותם כבני-ביתו, דאג למחייתם ולהכשרתם,
ובמשך השנים נחשבו כבני-משפחה. את בתו הניה השיא לאחד מהם – למרדכי גולדנברג, שהיה לימים גם הוא נגר, ויש המביאים אפילו דוגמה את צאצאיהם משפחת כתר מחדרה.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה פטור מחבות גיוס לצבא התורכי מחבות גיוס עבד שמולייזר כקבלן נגרות בשביל הצבא התורכי, וניצל את קשריו עם אנשי השלטון התורכים לעזרה ליהודי ירושלים, שמצבם היה קשה ביותר.
http://israelitombstones.blogspot.co.il/2013/10/6.html

לא סקופ, לא חדשה, וגם לא היום. אתה בטוח שאתה לא המדינאי...?

..

מותו של שמואל ליזרזון הי"ד מפינסק היה 7.4. (כמו אתמול) והפרעות נמשכו עד היום.

כי 7.4 זה תאריך לועזי של גויים נביילעס רשועים ארורים?

..

פי 1000 יותר.

יהיה משהו, כי יש משהו

פי 0.4
המדינאי יותר מצחיק.

שזו תהיה מדינת כל אזרחיה.
אני, יחד עם רוב העם היהודי בישראל, רוצים שזו תהיה מדינה יהודית.
כעת, לערבים יש סיבה טובה לרצות שזו תהיה מדינת כל אזרחיה, הם אויב שחפץ להשמיד אותנו ועסקו בכך בכל כל המאה הקודמת ובמאה הנוכחית - והנה הם קיבלו גיבוי ממקור לא צפוי: יהודים אוכלי טריפות ולא יהודים מחופשים ליהודים שנותנים רוח גבית להשמדת העם היהודי באשר הוא.
השמאל אוטם ואטם אוזניו לרחשי הציבור הערבי בישראל שקרא בצוק איתן "מה? רק 13 מתו בנגמש?"
ועוד ועוד. והנבלות השמאלנים איתם.
לכן חברים אויבים יקרים כאן בפורום - תגידו אחת ולתמיד את האמת - אתם נגד מדינה יהודית. בעד הערבים. עדיפות לחמאס על פני גופשטיין, בעד גלאון ונגד המתנחלים והחרדים.
רק כשנדע את האמת שאתם האויב האמיתי, נוכל לנצח ולנקות את התפוחים הרקובים מקרבנו.