מצאתי ברשת את התמונה הזאת שטוענים שהיא של יחידה מובחרת אולי אפילו דלתא, האם מישהו מזהה לאן שייכים החבר'ה המזוקנים?

"Only the dead have seen the end of war."

לוחמים מצוות SDV-1 מיחידת אריות הים של צי ארה"ב, שנפלו במבצע Red Wing באפגניסטן ב-28 ביוני 2005. מטרת המבצע היתה חיסול בכיר הטליבאן אחמד שאח, שהסתתר בהרים מזרחית לאסדאבאד. רועה מקומי חשף את מסתור הצוות הקדמי במקרה, ולאחר זמן קצר שוחרר - הוא הזעיק את לוחמי הטליבאן שתקפו את הצוות. הצוות הזעיק מסוק חילוץ עם צוות נוסף מאותה יחידה, מסוק זה הופל ע"י טיל נ"מ (כנראה איגלה) וכל אנשי צוותו ונוסעיו נהרגו. מבין כל המעורבים במבצע שרד רק חובש הצוות הקדמי, סמ"ב מארקוס לוטרל (היחיד בתמונה עם כובע). מפקד הצוות הקדמי סגן מייק מרפי עוטר לאחר מותו בעיטור הכבוד של הקונגרס - העיטור הצבאי הגבוה ביותר של ארה"ב.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

ושוב חוזרת לה דילמת הרועה המתמשכת עוד מימי הל"ה.

אני בטוח שהדילמה הזאת קיימת כך או אחרת מאז ימי קדם

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

הקם להורגך.. השכם להורגו.

מתנות שחרור לחייל - קייס מעוצב לטלפון עם מיתוג יחידה טייסת ללוחם המשתחרר שי לחיילת לקראת שחרור

צילום נחמיה גרשוני Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

אין שום קשר נחמייה.

בניגוד לבהירות של הקם להורגך דילמת הרועה - אדם השייך למחנה האויב שעלול להיות אבל אינו בהכרח איום - היא מצב מאד מאד מורכב, קצת בבחינת תקולל אם תעשה ותקולל אם לא תעשה.

בהריגת הרועה אתה עשוי לחצות את הקו הבילתי נראה אבל הכל כך משמעותי שבין חייל לרוצח. לכל חמומי המוח שכבר שולפים אקדחים וירטואלים ומרוצצים גולגלות רועים מדומים כי "במלחמה כמו במלחמה" כדאי להזכיר שכמו שלכל שבת יש מוצאי שבת כך גם יש חיים אחרי המלחמה. בהחלט לא על בסיס ניסיון אישי (ותודה על כך) אבל ישנן שפע עדויות של חיילים שבמצבי מלחמה הרגו אנשים וההרג הזה שב לרדוף אותם שנים אחר כך. יש מן הסתם אנשים בעולם שיכולים להרוג בן אנוש ולישון בשקט בלילה אולם כניראה שאלה מיעוט. אולי זה איזה מנגנון פסיכולוגי שבא להגן על האנושות מפני עצמה (כמו שזאבים לא הורגים האחד את השני גם לאחר שהקרב הוכרע והזכר המובס נתון לחלוטין לחסדי המנצח).

נקודה נוספת למחשבה שהרי אנחנו תמיד חושבים על עצמנו (וכמובן אנחנו אף פעם לא הרועה בסיפור) היא דילמת הרועה עצמו שהרי אם לא הרגנו אותו מה יעשה כעת? יבגוד במי שחס על חייו או בבני עמו?

אתה בפעולה חודרת? אזרח גילה אותך?

בצע מעצר >>
>> קשור את "התכשיט" עם אזיקונים וחסום את פיו כך שלא יוכל לצעוק ולהזעיק אחרים.
>>> אם אפשר לקשור אותו לעמוד את עץ עוד יותר טוב. אם אין עמוד או עץ - קשור ידיים לרגליים כך שאינו יכול לעמוד
>> באמצעות ה GPS או המפה ציין ורשום את הקורדינטות על שני פתקים שונים שינשאו ע"י אנשים שונים
>> נוע אל היעד.
>> בצע המשימה
>> תתקפל חזרה לגבול ישראל
>> בדרך חזרה - תתקשר ליחידה לשיתוף פעולה עם האו"ם ותן להם קורדינטות למקום.
>>>> לא מעוניין לקחת אחריות לארוע - בקש ממשרד החוץ שהמתמחה התורן שיודע ערבית יעלה על האינטרנט, ימצא את מספר הטלפון של המשטרה המקומית ויתן ל אבו-זינזנה את הקורדינטות למקום בו השארת את התכשיט.

>>> ציוד דרוש: סמרטוט, חמישה אזיקונים, כיסוי ראש, 100 יורו במזומן כפיצוי.

הפעולה אורכת יותר מ24 שעות?
>> אחרי שאתה במרחק מספק צור קשר עם מי שצריך כדי שישחררו את התכשיט.

כל כך קשה?

לא כ"כ פרקטי בהרי אפגניסטן בהן אין או"ם, טלפון, אינטרנט ונתיב היציאה שונה בהכרח מנתיב הכניסה...

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

וכמובן את האפשרות שהעדר יגיע לשבט ללא הרועה - דבר אשר יכול להקפיץ שבט שלם למבצע חיפוש שיביא תוך שעות בודדות לחשיפת הצוות האורב.

עכשיו כבר אפשר לספר

הבאתי בעבר תמונות ממארב של אגוז בלבנון שם הם התנהגו בצורה דומה:

צוות מרץ 95 של אגוז ישב כמה ימים במארב בעומק רצועת הביטחון (זה הצוות הראשון שהתגייס ישירות ליחידה ולא התחיל קודם מסלול ביחידה אחרת), זה כבר המארב המי-יודע-כמה שלהם והם ציפו שגם הוא יהיה משעמם.
המצלמה נשלפה והחבר'ה התחילו לעשות פוזות, עד כמה שאפשר במארב לעשות פוזות



לפתע הם הבחינו בעדר עיזים שמתקרבות אליהם



לרגע הייתה התלבטות, האם הרועה יבחין בהם וישרוף את המארב או לא?
הצוות לא הרשה לעצמו להתלבט יותר מידי ויצא להביא את הרועה

הבחור המסכן לא ממש הבין מה נפל עליו והובל אחר כבוד כפות ובעיניים מכוסות לשבת עם החיילים במארב

המחטף




הרועה כורע בין החיילים בעמדת המארב

לאחר קיפול המארב הרועה שוחרר לדרכו


דיונים ספציפיים לגבי המארב הזה יתקיימו באשכול המקורי

נמרודF הביא תמונה ממארב של מסייעת 12 ברצועת עזה ב2005:


אגב, לא ממש קשור לאשכול, יש אצלי תמונות של מכתבי התנצלות וכסף מזומן שהשאירו חיילים בבתים בהם הם השתמשו בשטחים ובלבנון

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

סיפר לי מכר שהשתתף במלחת השחרור ובזמן הקרבות נפלו לידיו 2 שבויים ערבים.
הוא נותר בשטח לבדו עם שני שבויים. מה הייתם עושים שמסביב ניתשים עדיין קרבות?

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

יוסיפון..
אין סוף לחומרים שאתה מציג פה.

תודה
שבת שלום

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יוסיפון אגב, לא ממש קשור לאשכול, יש אצלי תמונות של מכתבי התנצלות וכסף מזומן שהשאירו חיילים בבתים בהם הם השתמשו בשטחים ובלבנון

אולי לא קשור לאשכול, אבל בהחלט דבר שצריך להתפרסם בארץ ובעולם.
זה בדיוק סוג המידע שיכול לעזור לנו בדעת הקהל העולמית.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יוסיפון אגב, לא ממש קשור לאשכול, יש אצלי תמונות של מכתבי התנצלות וכסף מזומן שהשאירו חיילים בבתים בהם הם השתמשו בשטחים ובלבנון

אם כבר העלת את הנושא, המדריך שלי לשעבר מ"פ נח"ל במיל' סיפר שבכל פעם שכוח
מפלוגתו היה נכנס לבית של משפחה ומשתמש בו, לפני שהיו יוצאים היו מסדרים את הבית ועושים
ספונג'ה. כמו כן כמו שהזכרת משאירים מכתבי התנצלות ו"בונוסים" אחרים.
וקרואים לצה"ל צבא לא הומני..... (ואני לא מתכוון להפתוח את נושא ההומניות בצבא).

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.