|
05-09-2008, 11:46
|
|
|
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
|
|
מצב העורף כיום - מאמר של עמוס הראל
חשופים לגמרי
2008 היא שנה שקטה למדי. אבל אל תתנו לשקט הזה להטעות אתכם: בדיקת "הארץ" מעלה כי פיקוד העורף לא תופס גובה ו"חליפת ההגנה" שתופרת המדינה לאזרחיה היא עדיין מעשה טלאים. במלחמה הבאה עלולות ערי ישראל לספוג אלפי טילים, וצה"ל לא ערוך
מאת עמוס הראל
בשעות הערב של 5 בספטמבר 2007 - בדיוק היום לפני שנה - הביט הרמטכ"ל גבי אשכנזי בחשש על העיר שמתחתיו מחלונות הקומה ה-14 בבניין המטכ"ל בתל אביב. כעבור כמה שעות השמיד חיל האוויר את המתקן הגרעיני שהוקם, בסיוע צפון-קוריאני, בצפון-מזרח סוריה. נשיא סוריה, בשאר אסד, בחר שלא להגיב על ההתקפה הישראלית במטח טילים ומלחמה חדשה במזרח התיכון נמנעה. ההימור על המבצע השתלם.
מעטה הסודיות הכבד שהטילה הצנזורה על התקשורת הישראלית (איפול המופעל בחלקו עד היום), הביא לכך שחלפו עוד כמה שבועות עד שבעיתונות הבינלאומית החלו להופיע דיווחים, מהימנים אך חלקיים, בדבר אופי המתקן שהפציץ חיל האוויר בסוריה. הסכנה המוחשית, שהשמדת המתקן תוביל לירי אלפי רקטות וטילים סורים על העורף הישראלי - איום חמור לאין שיעור מכל מה שספגה ישראל שנה קודם לכן במלחמת לבנון השנייה - לא הובהרה במלואה לאזרחים. על ישראל עבר ב-2007 קיץ שקט, השקט ביותר זה שנים. השלווה היחסית נשמרת לפי שעה גם בשנה הנוכחית.
נדמה שלא צריך להכביר מלים על גודל המחדל של רשויות המדינה בטיפול בעורף בזמן מלחמת לבנון השנייה. המחדל תועד באריכות ולעומק בדו"ח מבקר המדינה על העורף, בספרים ובעיתונות. שרים שהיו שותפים להצבעה פה אחד בעד התגובה הישראלית החריפה בעקבות חטיפת שני חיילי המילואים, מודים כיום שלא רק שלא הבינו שמשמעות החלטתם היא יציאה למלחמה ממושכת, אלא גם לא העריכו נכונה את הנזק הצפוי ליישובי הצפון. גם שנה מאוחר יותר, ערב התקיפה בסוריה, לא היה מצב העורף טוב בהרבה.
החדשות המדאיגות באמת הן שכיום, שנתיים אחרי המלחמה, השיפור בהיערכות הוא משני, כמעט זניח. סדרת שיחות עם שרים, קצינים בכירים ומומחים להתגוננות העורף מעלה תמונה מטרידה: "חליפת ההגנה" שתופרת המדינה לעורף היא עדיין מעשה טלאים. הגופים המעורבים, ובמיוחד פיקוד העורף, שקועים אמנם בקדחת של עשייה, אבל סוגיות יסוד טרם הובהרו, תקציבים מוענקים במשורה וסגירת פערים קריטיים עשויה להימשך יותר מעשור.
מנקודת מבטן של מדינות ערב, היתה המלחמה בלבנון הצלחה יחסית, שהצביעה על כיוון ההתפתחות הרצוי בהמשך. חיזבאללה הציג שיפור משמעותי בשני תחומים (טילים נגד טנקים ורקטות תלולות מסלול) שחשפו חולשה ישראלית בנקודות מהותיות (יכולת התמרון של צבא היבשה וההגנה על העורף). סוריה, שממילא התמקדה בתחומים דומים, האיצה מאז את מאמציה בכיוון זה וכך נהג גם חמאס ברצועת עזה. זו תפיסה של התנגדות ("מוקאוומה") והתשה, שמטרתה אינה ניצחון על האויב הישראלי, אלא תיקו שיכרסם בעוצמתו וברוח הלחימה שלו לאורך זמן.
לא נדרשת יכולת חיזוי יוצאת דופן כדי להבין שבמלחמה הבאה העורף יהיה המטרה העיקרית, והוא יספוג הרבה יותר טילים ורקטות - קטלניים יותר, מדויקים יותר ובעלי טווח ארוך בהרבה מאלה שירה חיזבאללה לפני שנתיים. מבחינה זו, המערכה בלבנון היתה כמעט לוקסוס: בחזית אחת בלבד (ללא התנגשות עם סוריה או איום ממשי מעזה), בלי טילים על מרכז הארץ, כמעט ללא אירועים המוניים, רבי נפגעים בעורף. מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') איתן בן-אליהו, מעריך שבמלחמה הבאה ישוגרו לעבר ישראל כ-300 טילים ארוכי טווח ועוד כ-5,000 קטיושות, במשך כ-20 ימים.
ג'רי שילם את המחיר
רק בכיר אחד שילם את מחיר הכישלון בעורף לפני שנתיים: אלוף פיקוד העורף, יצחק (ג'רי) גרשון, שפרש מתפקידו חודשים אחדים אחרי הדו"ח הקטלני של המבקר, מבלי להודות בחלקו במחדל. אחת השגיאות המרכזיות של הצבא במלחמה, בנוגע לעורף, היתה ההחלטה לא לגייס כוחות מילואים מהפיקוד בהיקף נרחב. זה קו שהוביל רמטכ"ל המלחמה, דן חלוץ, שזילזל בחומרת הפגיעה בעורף.
גרשון היה שותף בדרך כלל לעמדה זו והעדיף להתמקד במשימות חילוץ והצלה, כשהוא הופך בצורה קיצונית את התפישה שהובילו קודמיו בתפקיד, האלופים יוסף משלב ויאיר נוה. כצפוי, מחליפו של גרשון, יאיר גולן, שב והפך את התפישה. אצל גולן יוזרמו כוחות גדולים לסייע לאוכלוסייה המופגזת, תהיה הישענות רבה על ארגוני מתנדבים וגופים לא-ממסדיים וייעשה ניסיון לקיים "שגרת חירום" באזורים המותקפים, בדומה למה שמתרחש בשדרות כשהעיר תחת אש.
הפיקוד בהנהגתו של גולן פעיל ונמרץ, אבל אלה עדיין רעיונות אפויים למחצה, שטרם קיבלו תוקף בתוכנית כוללת או בתפישה מגובשת, שנוסחה ואושרה על ידי הדרג המדיני. "הרעיונות יפים", אומר גורם ביטחוני העוקב מקרוב אחר הנעשה בעורף, "אבל כדי ליישמם צריך לרתום עשרות גופים שונים. הצלחתם לא תלויה רק בצייתנות של הקצינים במטה הפיקוד, אלא גם בוועד העובדים של מכבי האש, למשל. עד שהממשלה תגבש תפישה, גולן עוד עלול להזקין. חלק מהצעדים דורשים שינויי חקיקה. עניין של 60-70 שנה".
אלוף (מיל') גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, אומר ש"סיפור העורף מורכב להחריד. אף אחד עוד לא הצליח לחבק את הפיל הענק הזה". הקמת רח"ל (רשות החירום הלאומית) לפני כמה חודשים מוצגת על ידי הממשלה כצעד כביר, אבל איילנד מתרשם, ש"רח"ל סיבכה את החיים, לא עשתה אותם פשוטים יותר. אין לרשות אחריות תקציבית ולמרות הרבה רצון טוב, קשה לה לתאם ולהזיז את כל הגופים הקשורים".
אחד מאלופי פיקוד העורף בעבר נוקט לשון חריפה יותר: "צה"ל עוד לא הפנים את אחריותו להגנת העורף. זו עדיין נתפשת כבעיה של סגן שר הביטחון, מקסימום השר. רוב תקציב העורף, למעט הפעילות השוטפת של הפיקוד והמשכורות לאנשיו, הוא בכלל חיצוני לתקציב הביטחון. וברגע שיש קיצוצים, האוצר ישר מציע לסגור את תוכנית ערכות המגן, כפי שעשה גם באוגוסט האחרון. עד עכשיו עוד לא גויס תקציב לשיקום משק המסיכות. יש יותר מודעות של כל הגופים, הרבה יותר תרגילים, אבל אין שיפור ממשי במוכנות העורף מאז המלחמה, ובשנתיים האלה האיום גבר משמעותית".
יעד ראשון לתקיפה
שאלה מרכזית נוגעת לתפקוד העיריות. מה שלמדו על בשרן הרשויות המקומיות בשדרות ובחיפה לא בהכרח מובן בכל רחבי הצפון, ובוודאי לא במרכז הארץ. רמת המקלטים הציבוריים במרכז הארץ, במקומות שבהם הם קיימים בכלל, ירודה. לעתים נוצרים מצבים אבסורדיים: בית חדש שמוקם בערבה, למשל, מחויב בהקמת ממ"ד, אבל אין תוכנית מסודרת למיגון מפני טילים של אתרי תשתית אסטרטגית חשובים (מים, חשמל, מחשבים, תקשורת טלפונית וסלולרית), אף שברור שאלה יהיו יעד ראשון במעלה לתקיפה.
גם רבים מבסיסי צה"ל חשופים. הצבא לוקח בחשבון שגיוס אנשי המילואים בימ"חים במרכז הארץ ייעשה תחת מתקפת טילים (צוות שהוקם בזרוע היבשה בודק כעת את ההיערכות), אבל צפויים גם קשיי תנועה מהמרכז צפונה. מספר הבסיסים בתחומים קריטיים (מודיעין, חיל אוויר) קטן. רובם מרוכזים בשטח צפוף יחסית ורק מיעוטם מוגן כהלכה.
הבעיות שעשויות לצוץ, בהיקף גדול, בתרחיש של מלחמה בצפון יופיעו במהדורה מוקטנת גם במקרה, סביר וקרוב יותר, של הסלמה בגבול עזה. ההיערכות בשדרות שופרה באופן דרמטי, אבל מספר הרקטות שצובר חמאס והטווח המשופר שלהן צפויים להעמיד את אשקלון ואולי גם את קרית גת ואשדוד תחת מטחים כבדים. אלה ערים שכל מהלך למיגונן יצריך עבודה של שנים והשקעה של מיליארדי שקלים.
כאן נכנסת לתמונה שאלת מערכות היירוט לרקטות קצרות הטווח. משרד הביטחון נחוש בדעתו לקדם את פרויקט "כיפת ברזל", חרף הוויכוח הלוהט בשאלה אם להעדיף אותה על היירוט באמצעות לייזר (ה"נאוטילוס" וגלגוליו). התחזיות האופטימיות ביותר מדברות על פריסת "כיפת ברזל" בנגב רק בעוד שנתיים, ומומחים לא מעטים טוענים שהמימוש בפועל יהיה יקר יותר, יסתיים מאוחר מהמתוכנן ויספק רק מענה חלקי לרקטות.
בלי קשר למחלוקת סביב "כיפת ברזל" וה"נאוטילוס", קשה להבין את סירובה של מערכת הביטחון לבחון ביסודיות רבה יותר את ההצעה לפרוס תותחי נ"מ "פלנקס" לצורך הגנה על מתחמים קטנים יחסית (למשל, כמה קיבוצים בעוטף עזה) כפי שעושים בהצלחה מרובה האמריקאים בבסיסי הצבא שלהם בעיראק.
תמרון מול אש
מאז המלחמה, מרבה חיל האוויר לעסוק בחיפוש אחר פתרונות התקפיים לבעיית הרקטות. אפשר לדווח בזהירות על התקדמות מסוימת ביכולת לטפל במשגרים ניידים. עם זאת, עוד לא הומצאה הנוסחה שתאפשר לפגוע ביעילות מהאוויר באלפי משגרים נייחים הפזורים ב"שמורות טבע" או במרתפי בתים בכפרים, וגם לא במשגר נייד, המופעל על ידי שני אנשים עם חמור.
עם יכולת הגנתית מוגבלת, בינתיים, ויכולת התקפית בעייתית; ועם אויב בגבול הצפוני והדרומי שמאיים באופן ישיר על העורף, תתנדנד ישראל במלחמה הבאה בין שתי חלופות, שחוזרות למרכיבי היסוד של הכוח הצבאי: תמרון מול אש.
אחרי לבנון חזר צה"ל להישבע בשמו של התמרון - המהלך הקרקעי הרחב. בעוד שבועיים אפילו יתקיים כנס גדול של עמותת השריון, שיארח שרים ורמטכ"לים לשעבר לדיון נרחב בעניין. האסכולה הנגדית מדברת על הפעלת אש כה מסיווית, בעיקר מהאוויר, עד שתשבור את רוח הלחימה של היריב. המפתח הוא, כמובן, בטיב המטרות שיאושרו לצבא. אם יוכל לתקוף תשתיות אסטרטגיות, כפי שנאסר עליו לעשות בלבנון ב-2006, ייתכן שההרס העצום ישיג הרתעה. אך אין ודאות שלא יושג כאן אפקט מופרז: הרג המוני של אזרחים, שיוביל ללחץ בינלאומי להפסקת אש בתנאים פחות נוחים לישראל, או התמוטטות השלטון בסוריה, כשאיש אינו יודע מי יעלה במקומו של אסד.
למשוואה המעורפלת הזאת צריך להוסיף עוד נעלמים. מהי יכולת העמידה של העורף הישראלי לאורך זמן ואם לא יוכל האויב לטעון, כמו חיזבאללה לפני שנתיים, לניצחון או לפחות לתיקו אם ישוגרו רקטות גם ביום האחרון ללחימה.
בביקורו לפני שבועיים בפיקוד העורף, חזה ראש הממשלה אהוד אולמרט שהמלחמות הבאות יגיעו לבתי האזרחים בישראל (כאילו שהדבר לא קרה לשליש מהאזרחים כבר במלחמה האחרונה). אולמרט דיבר גם על הצורך להגיע להכרעה מהירה במלחמה ועל "הסרת מגבלות" שנטלה על עצמה ישראל ב"הפעלת יכולות מסיוויות" ב-2006, "אם לבנון תהפוך למדינת חיזבאללה". בתגובה, טען השר אבי דיכטר, שישראל הזניחה את הטיפול באיום הטילים והרקטות. אולמרט גמל לו בעקיצה, שהודלפה תוך דקות מתוך ישיבת הקבינט, על השר יוצא השב"כ שלא מסוגל לסכור את פיו מאז השתחרר.
במקרה הזה נדמה שראוי להקשיב לדיכטר. "התעוררנו מאוחר מדי", הוא אומר ל"הארץ". "בלבנון ירו עלינו 4,200 רקטות ולא היה לנו מענה. עדיין אין לנו. זה מתפתח לאט מדי. היינו חייבים להציב את הטיפול בעורף בסדר עדיפות גבוה מאוד, לנוכח הקושי שהוא יוצר. הרקטות הן המענה הערבי לעוצמתנו הצבאית והמשוואה הנוכחית אינה מאפשרת הרתעה מספקת".
סגן שר הביטחון מתן וילנאי עסוק בשנה האחרונה, ראשו ברובו, בטיפול בעורף. "הפער האמיתי הוא תקציבי", אומר וילנאי. "אנחנו צריכים להגיע לתקציב עורף לאומי, חיצוני לתקציב הביטחון, שיחולק בין משרדי הממשלה כשהוא מיועד לצורכי העורף בלבד. זה יקרה, להערכתי, ב-2010. האסימון כבר ירד, השנה תירגלנו את המערכת כבר חמש פעמים. העניין המרכזי הוא בהבנת כללי המשחק, שכולם יהיו מתואמים. השגנו כבר 90% מזה, גם אם עדיין נדרשת חקיקת חוק עורף לאומי".
אבל, הוא מודה, קיימים עדיין פערים משמעותיים. "רק השבוע הבנתי", הוא אומר, "שפיקוד העורף והמשרד לביטחון פנים ברחו במשך שנים מכל מגע עם הרשויות המקומיות, ואלה הן יחידות הקצה הכי חשובות של העורף".
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1018253.html
_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby
|
|