|
03-08-2012, 17:53
|
|
מנהל משבראש, בלשנות, תכנות ויהדות
|
|
חבר מתאריך: 04.06.06
הודעות: 33,130
|
|
|
המאמר הזה רק מראה עד כמה גם החינוך הדתי יכול לייצא בורים ביהדות (כותבת המאמר היא דתייה לשעבר, והיא גם למדה באותו תיכון שאני למדתי בו).
במקרה שלה, נראה שגם שכל ישר, הבנת הנקרא, וטיפת היגיון חסר לה..
היא כותבת "כל העניין התחיל עם פרשיית פילגש בגבעה", אך בעצמה מצטטת את הפסוק: "וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה", משמע שהסיפור אינו מקורו של החג, והוא היה קדום בהרבה למאורעות (יש שטוענים שיסודותיו בחגיגות פגאניות, אבל אין זה מענייננו כעת).
ט״ו באב, במקורו, אינו "יום וולנטיין" העברי, הוא אינו "חג האהבה" במובן שבו הנאהבים "מחדשים" אהבתם. שבו אלו שבזוגיות מזכירים לעצמם שהם באמת בזוגיות (למה הם בכלל צריכים יום מיוחד בשביל זה? אם זוג מגיע למצב שהוא צריך "חג אהבה" אז הוא במצב קשה מאד).
ט״ו באב הוא בדיוק ההפך, הוא נועד לרווקים. יום היכרויות לאומי שבו פנויים/פנויות יכולים למצוא בו את בחירי לבם.
כשנאמר בספר שופטים שבני בנימין "חטפו" נערות מבנות שילה, אין הכוונה בעל כורחן. אדם לא יכול לקדש אישה בניגוד לרצונה."אין האישה מתקדשת אלא לרצונה, והמקדש אישה בעל כורחה – אינה מקודשת" (משנה תורה להרמב״ם, הלכות אישות, פרק ד׳, הלכה א׳) הנערות הרווקות היו יוצאות לחולל בכרמים, לבושות לבן, במטרה שיבוא בחור ש־"יחטוף" אותן (כמו שישי ציטט לעיל). היכרות ונישואין מתוך משיכה הדדית, ולא בעקבות שידוך משפחתי.
זה בדיוק היה הפתרון של בני־ישראל לבני בנימין, כי אם המשפחה לא קשורה לשידוך, הם לא הפרו את הנדר.
אתמול בלילה פורסם, מלבד המאמר בוואינט, גם מאמר אחר בנושא החג, שכתב ד״ר יחיעם שורק באתר "הידען". הוא מסביר שם את אופי ה־"חטיפות":"ריבות, נערות שטרם נישאו, נמצאה להם ארוכה, הרבה-הרבה לפני ערבי פו"פ ואתרי התקשרות מודרניים בנוסח של "love me". המקום המקודש הקרין מין ליברליזציה של התקשרויות רומנטיות של העידן הקדום. החטיפה לא אמורה להיות ברוטלית ומאולצת משהו, אלא מעין משחק ("משחק מקדים"), שהיתה בו הסכמה הדדית לכאורה בין שני הצדדים.." ד״ר יחיעם שורק, דרך אגב, הוא ד״ר להיסטוריה של עם ישראל. אני חושב שהוא אוטוריטה מעט יותר מהימנה בנושא מאשר כותבת המאמר בוואינט..
בכלל טענת הכותבת משוללת כל היגיון, הרי בני־ישראל חששו כ״כ מחטא של הפרת הנדר שלהם, אז אין ייתכן שיציעו לבני בנימין לאנוס את בנות שילה, דבר שנחשב בעצמו כעוון גדול? (במקרה של נערה מאורסת שנאנסת התורה אף משווה זאת לרצח)
כל סיפור המלחמה התרחש הרי בעקבות אונס קבוצתי, אז איזה היגיון מעוות יכול לטעון שפתרון יכול לבוא בצורת אונס?
מעבר לכך, גם ללא החטא החמור בדבר, זהו כלל אינו פתרון. כותבת המאמר רומזת "איך בדיוק לדעתכם הם הפכו אותן לנשותיהם?", אך כמו שכבר ציינתי, הם לא יכלו להפוך אותן לנשותיהם בצורה זו.
אם אדם אונס בחורה רווקה, דרך אגב, התורה מחייבת אותו בעל כורחו להינשא לה ורק אם היא תרצה זאת. כמו־כן, נשללת ממנו האפשרות להתגרש ממנה מרצונו, וזה שוב יכול לקרות רק בתנאי שהיא זו שרוצה בכך.
במילים אחרות, התורה נותנת לה את האפשרות הבלעדית להחליט האם להינשא לו, והאם להתגרש ממנו לאחר מכן, ולו אין שום אמירה בעניין.
זה נעשה לשם הגנה על הנאנסת, כי בעת העתיקה היה לה סיכוי קלוש מאד למצוא מישהו שיסכים להינשא לה בעקבות מאורע כזה. [אשכול אחר בנושא]
סיפור פילגש בגבעה הוא אכן כתם שחור בהיסטוריה של עם־ישראל, ובדיוק בגלל זה התנ״ך מביא אותו בסוף ספר שופטים, להראות מה קורה כש־"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, (ו)אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (הפסוק החותם את הפרשיה)
אבל אין קשר להבלים שכותבת המאמר בוואינט הנפיצה.
נערך לאחרונה ע"י ShoobyD בתאריך 03-08-2012 בשעה 19:20.
|
|