בבנק לאומי עוד 1/2 מיליארד כספים של קורבנות שואה

דו"ח ועדת החקירה בעניין נכסי הנספים

סוללת רואי חשבון ועורכי דין שנשכרו על ידי הבנקים הצליחה להקשות על ועדת החקירה בעניין נכסי הנספים בשואה. יו"ר הוועדה: הבנקים נהגו ברשלנות והתעלמו מהיורשים. הבנקים הצליחו להכתיב לוועדה עמדה לפיה 75% משיערוך הכספים שלא יימצא להם יורש, יישארו בידם

מאת:ערן בר-טל
21 בינואר 2005, י"א בשבט תשס"ה

במשך חמש שנים פעלה ועדה מטעם הכנסת לאיתור והשבת נכסים של קורבנות השואה. הבנקים לא הקלו על הוועדה. אמנם ראש הוועדה, ח"כ קולט אביטל סיכמה כי לדעתה הבנקים לא הכשילו את הוועדה במתכוון, אך מייד לאחר מכן הוסיפה: "הייתה מצדם התרשלות בשמירת המסמכים, סחבת, חוסר רגישות והתעלמות מהיורשים". אם לא די ברשימת ה'סופרלטיבים' הללו, השבוע התגלה כי נעשה ניסיון לשנות פיסקה מהותית בדו"ח הוועדה. בדו"ח המקורי נכתב: "לקראת פרסום דו"ח זה, נפתח לציבור באתר האינטרנט של מוסד יד ושם... המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה. משרדנו ערך בדיקה באתר לאיתור שמות בעלי החשבונות. מתוך מדגם אקראי שנלקח, אותרו שמות בעלי החשבונות כקורבנות שואה באתר יד ושם." אלא שמישהו לא אהב את העדות הזאת, לפיה הכספים שאותרו שייכים לנספי השואה ולכן נעשה ניסיון – שעדיין לא הובהר מיהו האחראי לו – לשנות את אותה פיסקה רגע לפני שנשלחה להדפסה במשכן הכנסת.

לפי הפיסקה ששונתה, כלל לא ברור שהכספים אכן שייכים לנספי השואה. הפיסקה ששונתה אומרת: "כל החשבונות הללו כוללים אג"ח – 133 המחאות שהוצאו על ידי סניפי הבנק באנגליה. לדעת הבנק רוב ההמחאות הללו שניתנו לטובת תושבי אנגליה, אינם בהכרח של קרבנות השואה. הימצאותם באתר האינטרנט של הבנק כחשבונות ללא דורשים אינה מעידה כי חשבונות אלה שייכים לקורבנות השואה".

אילו לא היה מתגלה ניסיון הזיוף הרי שעבודת הוועדה, שנמשכה 5 שנים, הייתה מסתיימת בבושת פנים. הבנקים היו יכולים לצאת בהודעות לפיהן הם זכים כשלג והכנסת הכפישה אותם לשווא.

אלא שגם גילוי הזיוף לפני הדפסת הדו"ח ומסקנותיו לפיהן הבנקים – בעיקר בנק לאומי – מחזיקים בכחצי מיליארד שקלים של נספי השואה, לא הפריעו לבנקים לצאת בהצהרות מיתממות, המסירות מהם כל אחריות.

הפליא לעשות בנק לאומי, שפרסם הודעה שכביכול נכתבה בהתאם לנוסח המזויף של הדו"ח: "ממסקנות הוועדה הפרלמנטרית לאיתור והשבת נכסים של קרבנות שואה עולה בבירור כי בנק לאומי לא הסתיר כספים של קרבנות שואה וכי לא נמצאה ראיה לקיומם של כספים של קרבנות שואה בבנק...". הודעת הבנק מתעלמת לחלוטין מהעובדה המובאת בדו"ח ולפיה בבנק לאומי מוחזקים 307.5 מיליון שקלים ב-2,541 חשבונות של נספים. חשוב לציין שהסכום חושב בהערכה זהירה מאוד הלוקחת בחשבון ריבית של 4% לשנה בלבד.

בנק לאומי, כמו גם איגוד הבנקים, לא חיכה ל'מחמאות' מהוועדה וחילק לעצמו ציונים: "בנק לאומי שיתף פעולה באופן מלא והדוק עם הוועדה תוך כינונו של צוות מקצועי בראשות המבקר הפנימי שעמד בקשר עם הוועדה ועם רואי-החשבון מטעמה".

לגופו של עניין, בנק לאומי פירסם כי הוא אינו מסכים עם קביעת הוועדה לפיה הבנק מחזיק בנכסי נספים. הבנק אף חולק על דרך חישוב הריבית של הוועדה, אך יחד עם זאת מסכם הבנק בהודעתו: "...בקשר לממצאי הוועדה המייעצת, אין כדי לפגוע במחויבות המוסרית של הבנק להמשיך ולשתף פעולה עם אותם גורמים שיופקדו על יישומו של דו"ח ועדת החקירה על ידי הכנסת". יש לקוות שהגורמים הרלוונטיים יבהירו לבנק ש-307.5 מיליון שקלים זה לא חוב מוסרי, אלא כספי ועכשיו גם חוקי. גם שיתוף הפעולה עם הוועדה והכנסת לא נעשה על בסיס מוסרי. החוב המוסרי של הבנקים גדול לאין שיעור.

לאומי חייב למדינה שחייבת לנספים

הנבירה בגנזכי הבנקים העלתה עוד ממצאים מעניינים רבים. סביר להניח שלא כולם פורסמו. אך ממה שפורסם עולה, כי יתכן מאוד שבנק לאומי מחזיק בעוד לפחות חצי מיליארד שקלים שאינם שייכים לו. מדובר בכספים שמדינת ישראל המתהווה העבירה לבריטים, באמצעות הבנק, לצורך רכישת אדמות בקרייה בתל-אביב. אלא שהעברת הכספים – במקור, 1.8 מיליון לירות סטרלינג – התעכבה ובינתיים הסתיימה תקופת המנדט והכספים נותרו בקופת הבנק. הפרשה הזו נקשרת אף היא לכספי הנספים, שכן ממשלת בריטניה העבירה בשנת 1950 סכום כסף השייך לנספים וממנו קיזזה חלק מהכסף שהיה אמור להיות משולם לה באמצעות בנק לאומי. יוצא, אפוא, שכספי נספים שהועברו מאנגליה מוחזקים בבנק לאומי.

עוד גילתה הוועדה, כי הבנקים – לאומי, הפועלים, המזרחי, מרכנתיל ודיסקונט – ידעו שכספים שהופקדו על ידי יהודי מזרח-אירופה לא יידרשו על ידם, ולכן הם השתמשו בהם כביטחונות שנטלו מבנקים אחרים. ממצאי הוועדה מצביעים על כך שכספים אלו הצילו את הבנקים דיסקונט והמזרחי מהתמוטטות. לפי ממצאי הוועדה, גם מדינת ישראל לא נהגה ביושר וכדין לאיתור והשבת נכסי הנספים. לפי אותם ממצאים המדינה מחזיקה ב-587 מיליוני שקלים השייכים ליורשי הנספים. העובדה הזו בעייתית, מכיוון שוועדה של הכנסת אמורה לקבוע גזירה שווה לחישובי הריבית לחוב שלמעלה ממחציתו נרשם לחובת המדינה.

השוויצרים השיבו מייד 800 מיליון דולר

לאחר סיום עבודת הוועדה ניתן לציין שאיתור נכסי הנספים בחו"ל היה פשוט יותר מאיתור נכסיהם בארץ. הבנקים בשוויץ נחרדו מהכותרות בעולם ומיהרו לנקות את שמם על ידי פשרה מהירה ותשלום של חובם. אלא שהבנקים בארץ התנערו מלכתחילה מכל אחריות ועשו כל שביכולתם לשבש, לדחות ולמנוע כל גילוי של הוועדה.

תחילה דרשו הבנקים לבדוק את חברי הוועדה וניסו לערער על סמכותם. בהמשך התארגנו הבנקים ושכרו לא פחות מתריסר רואי חשבון שערערו על כל התבטאות והחלטה של הוועדה. ההישג הגדול ביותר של הבנקים מול הוועדה היה הצלחתם לערער על שיטת חישובי הריבית של כספי הנספים. הוועדה קבעה במקור חישוב של הצמדה בתוספת ריבית בשיעור של ארבעה אחוזים. לפי אותו חישוב, לירה אחת משנת 1945 שווה בשנת 2001 ל-350 שקלים חדשים. אלא שהבנקים סירבו בתוקף לשיטת החישוב הזו והציעו לוועדה חלופה לפיה יונהגו שתי שיטות חישוב שונות: האחת, לכספים של נספים שיימצאו להם יורשים והשנייה לכספים שלא יימצאו להם יורשים (כספים שיועברו לאפוטרופוס הכללי). רואי החשבון של הוועדה סירבו לעמדת הבנקים, שאין מאחוריה כל היגיון כלכלי, אך בניגוד לדעתם, היועץ המקצועי של הוועדה קיבל את עמדת הבנקים. לפי אותו סיכום, הבנקים יקבלו את שיטת החישוב של הוועדה לכספי היורשים שידרשו את כספם, אך יסתפקו בתשלום של 89 שקלים לכל לירה בעבור כספים שיעבירו לאפוטרופוס – 25 אחוז משווי השערוך שקבעה הוועדה. השיטה חסכה לבנקים חבות של עשרות מיליוני שקלים.

הפשרה המדוברת הינה, ללא ספק, שערורייתית. משמעותה שמרבית כספי הנספים שנגזלו על ידי הבנקים יוכשרו על ידי הוועדה שאמורה לתקן את העוולה. מדוע שיהיו אלה הבנקים שייהנו מהכספים הללו? גם שיטת החישוב שנקבעה בעבור הכספים המעטים שיידרשו על ידי היורשים – אינה הוגנת. חייבי משכנתאות יודעים שהריבית שהבנקים גובים מהם גבוהה פי עשרה משיעור הריבית שהם חויבו לשלם ליורשים.

הבנקים בשוויץ מעולם לא עירערו על החלטות הוועדה המקצועית שפסקה בעניינם. בהסכם עמם, לפני כחמש שנים, הם שילמו כ-800 מיליון דולר ליורשי הנספים. לעומת זאת, כאמור, צוות רואי החשבון של הבנקים בישראל עברו על כל אחד מהחשבונות שאותרו במטרה להטיל דופי בממצאי הוועדה.
לאינטרסנטים יש פנים – למדינה אין

במקביל פעלו בבנקים לטשטוש ראיות. אחד היועצים בוועדה לאיתור הכספים העיד, כי בנק הפועלים השמיד כמות גדולה של חומר רלוונטי, לאחר שהוועדה החלה את עבודתה. במקרה אחר התברר שבנק המזרחי נהג שלא לזכות בריבית חשבונות רדומים ובמקביל חייב אותם בעמלות. כך, במשך שנים הפכו יתרות הזכות בחשבונות הנספים ליתרות חובה.

חברי כנסת ושרים שהתבטאו נגד הבנקים הושתקו. כך למשל, שר המשפטים לשעבר, ח"כ יוסף לפיד, שתקף את הבנקים על אי-שיתוף הפעולה עם הוועדה, התנצל למחרת, לאחר שיחה עם ראשי הבנקים, בתמורה לסיוע של הבנקים לניצולי שואה – סיוע שככל הידוע טרם ניתן על ידם.

ח"כ ניסן סולומיאנסקי מהמפד"ל התחנן בפני הבנקים שלא ימשיכו במסעם נגד הוועדה ולא יעתרו על ממצאי הדו"ח לבג"ץ. לדבריו, ממצאי הדו"ח הם "רק טיפה בים" ולכן כדאי לבנקים לאמץ את ממצאיו.

לאור התנהגות הבנקים, לכל אורך החקירה, נראה שעדיף יהיה שהם יערערו על הממצאים בפני בג"ץ ויאפשרו דיון ציבורי נוסף סביב הסוגייה העקרונית. גם אם הבנקים לא יעשו זאת, ראוי שנציגי היורשים יערערו על מסקנות הוועדה וחישוביה. יתרה מזאת, זכותו של כל אזרח לערער על ממצאים אלה – בעיקר על הכספים המגיעים לאפוטרופוס – דהיינו, לקופת המדינה. דינם של הכספים הללו אינו שונה מדינם של קרקעות המדינה המוחזקות על ידי קיבוצים, מושבים וחברות שחכרו אדמות לתקופה מוגבלת ולייעוד מסויים ומסרבים להחזירם למדינה. בשני המקרים מנהלים גופים המחזיקים בנכסי המדינה משא ומתן עם נציגים הנתונים מצד אחד ללחצים אדירים מצד הגוף האינטרסנטי, ומצד שני לאדישות של האזרחים – שולחיהם. במצב עניינים זה, ההכרעה לעולם תיטה לטובת הגוף האינטרסנטי.

------------------------------------------------------

תרבות של ריכוזיות גם בקבלת החלטות
הבנקים הם מוסדות שמורים ומסוגרים. לא מדובר רק בחומות הבטון, הסורגים ואמצעי ההגנה על הכספים המופקדים אצלם, ואפילו לא רק על החיסיון בו הם מחויבים כלפי לקוחותיהם. מדובר בתרבות ארגונית של מנהלי הבנקים, הנחשפת בכל פרשה הנחקרת בעניינם. התנהגותם הביריונית בעניין כספי הנספים – מדיניות של הסתרה וטשטוש של עובדות, אינה התנהגות חריגה. כמו בעניין כספי הנספים, גם בעניין מענק הפרישה של מנכ"ל הבנק, ויקטור מדינה, גילתה הרשות לניירות ערך כי הבנק הסתיר מענק כספי בסך 3 מיליון דולר עליו התחייב הבנק מבלי לדווח על כך לחברי הדירקטוריון ולבעלי המניות.

ויקטור מדינה, שהיה אחד המועמדים לתפקיד נגיד בנק ישראל, דרש מהבנק מענק בסך 5 מיליון דולר ו'נאלץ' להתפשר עם בעלי השליטה בבנק – עידן עופר ומוזי ורטהיים – על 3 מיליון דולר 'בלבד'. אלא שיו"ר הבנק יעקב פרי ובעלי השליטה בו הסתירו את הסיכום הזה ולא דיווחו עליו לגורמים נוספים – בניגוד לחוק ניירות ערך. רק לקראת סוף השבוע שעבר, לפי דרישת הרשות לני"ע, פרסם הבנק את פרטי ההסכם עם מדינה.

שמעון וייס, היועץ המשפטי של הבנק, ביקש חוות דעת משפטית מעו"ד חיצוני לגבי הצורך בדיווח על העסקה וקיבל חוות דעת לפיה על הבנק לדווח לדירקטוריון על אותו הסכם. היועץ המשפטי לא אהב את אותה דעה ולפיכך הזמין חוות דעת נוספת. אלא שגם זו הייתה כקודמתה. רק בפנייה השלישית, לעו"ד ברנדווין, הצליח היועץ המשפטי להשיג את חוות הדעת המיוחלת לפיה אין צורך לדווח על המענק. רק משהושגה אותה חוות דעת נעשתה פנייה לחברי הדירקטוריון ולרואי החשבון של הבנק שהסתמכו על אותה חוות דעת והסכימו שלא לדווח בספרים על המענק. אלא שחברי הדירקטוריון, כמו גם רואי החשבון של הבנק לא זכו לראות את שתי חוות הדעת הקודמות, של עורכי הדין שפסקו שיש לדווח על העסקה.

eran@makorrishon.co.il

http://www.makorrishon.net/article.php?id=3080

ריכוזיות מצמיחה שחיתות

מאת: דניאל דורון

ההיסטוריון לורד אקטון טבע את המימרה הידועה ש"הכוח משחית, והכוח המוחלט משחית בצורה מוחלטת". הוא התייחס, כנראה, לכוח הפוליטי, אך מימרתו תקפה גם לגבי הכוח הכלכלי כשהוא מרוכז בידים מועטות. המעורבות המסיבית של הממשלה בכלכלה, והעדר זכויות קניין המוגדרות היטב והניתנות לאכיפה, פותחים פרצה רחבה לשחיתות. זאת משום שבהעדר זכויות קניין המוגדרות היטב בחוק, והנאכפות על ידו, אין מה שיגן על רכוש הצבור מביזה בידי הפוליטיקאים והבירוקרטיה. הפוליטיקאים והפקידות יכולים להעשיר את המקורבים להם על ידי מכירת נכסים "מופרטים" בתנאים מועדפים, על ידי שינוי הייעוד של קרקע או על ידי הבטחת זכויות מונופוליסטיות.

ישראל לא המציאה, כמובן, את 'טֶמֶנִי הוֹל' (1) והאליטות שלה לא היו מעורבות, עד כה, בשחיתות מחרידה כמו בפרשיית הדם הנגוע באיידס, בצרפת. אך בישראל הולך וגובר הזלזול בחוק, ובזכויות הקניין במיוחד, וכוח כלכלי עצום מרוכז בידיהם של פקידים שאינם חייבים בדיו וחשבון לאף אחד – מי בכלל יודע מה קורה במנהל מקרקעי ישראל שבו מתקבלות החלטות המעניקות זכויות בשיווי של מיליארדים למספר קטן של אנשים – ואלה יוצרים קרקע פורייה לשחיתות.

בישראל, כמו בכל המשטרים שהיו קודם סוציאליסטים והפכו לאֵטַטִיסְטים, הכוח איננו מוחלט, אך הוא מרוכז ביותר, הרבה יותר מאשר בדמוקרטיות המערביות האחרות. הוויסות והפיקוח של הממשלה על ידי התקנת תקנות מרובות הם בכלכלות בעלות הכוונת-יתר כמו בישראל, אפשר לראות בשוחד צורה של פרמיית סיכון, או שיתוף ברווחים הנחוצים כדי להניע פקידים לקחת סיכונים ולפעול לטובת נותני השוחד נרחבים ביותר. הממשלה מחליטה כמה ריבה תיכלל בסופגניות של חנוכה. היא מחליטה, כמובן, מי יקבל קרקע ואיזה שימוש הוא יוכל לעשות בה, מי יקבל זכויות שדור או תעופה, מי יקבל רשות לנהל עסק זה או אחר, או לייבא סחורות, ובאילו תנאים. הכוח הכלכלי מתרכז בדרך זו בידי משרדי הממשלה גם באין לממשלה בעלות על נכסים. כאשר כוח כלכלי כה רב מתרכז בידי הממשלה ופקידיה, אלה האמונים על משיכה בחוטים הנכונים נעשים עשירים מאד. רוב הנכסים מתרכזים בדרך זו בידי מספר מועט של גופים ושל משפחות, בידי אלה שיש להם מיומנות במניפולציה של קשרים עם הפוליטיקאים והבירוקרטיה, והזוכים עקב כך להטבות מפליגות, לזכויות יתר ולאשראי ללא גבול וללא בטחונות מתאימים. לפעמים המיומנות במניפולציה של קשרים עם הממשלה קשורה במתן שוחד, גלוי או סמוי.

בשוק נדל"ן מעוות כמו בישראל, שבו הממשלה מחזיקה בבעלות על 93% מהקרקע, ודואופול הבנקים והשמאים הקשורים אליו מנפחים את המחירים של מעט הקרקע שניתן לסחור בה, אין פלא שאותם אנשים היודעים לתחמן את המערכת צוברים הון רב והשפעה פוליטית מרובה. בכל העולם אנשי נדל"ן מתמחים בתחמון חוקי הבנייה ועושים מזה הון, אך בישראל – עוד יותר. כי משתלם יותר לתחמן שוק בלתי תחרותי ומעוות שבו המחירים מופקעים.

אחרי שלמדו להערים על החוק בדרך קבע מפתחים "יזמי נדל"ן" כאלה זלזול כלפי החוק ולא יהיה גבול – חוקי או מוסרי – לשאפתנות ולרדיפת הבצע שלהם. אם הם יכולים להשיג מה שירצו בתחמון החוק יעשו זאת, אך אם לא, הם ינסו להפעיל לחץ פוליטי כדי לכפוף את החוק לרצונם. יהיו גם כאלה שינסו לשחד את הפקידות היכולה להעשיר אותם כל כך.

רוב מקרי השחיתות אינם מגיעים לכותרות כמו אלה שיצרו המקרים האחרונים, שבהם מעורבים בעלי הכוח והשררה. לשחיתות אין תמיד פרופיל גבוה המושך את תשומת הלב של התקשורת. במקרים רבים פקידים מקבלים טובות הנאה להם או לבני משפחתם או סכומים קטנים יותר כ"בקשיש" ולרוב מתעלמים מהם. בזמן השביתה האחרונה של עובדי הממשלה עבדו כל מיני "מאכרים" עם חלק מהשובתים, שהיו מוכנים לספק שירותים חיוניים בעבור המחיר המתאים. ומובן, שהנחישות של הפוליטיקאים להבטיח לקבוצות נרחבות ביותר הטבות, החל במענקים למובטלים ועד לבונוסים לעובדים שרוכשים השכלה גבוהה יותר, יצרה תעשייה שלמה של שחיתות המיועדת להכשיר' אנשים כך שיהיו זכאים להטבות כאלה. מאז שהסוציאליזם הרדיקלי השתלט על הציונות בשנות העשרים, וזכויות הקניין נפטרו בזלזול או בוטלו, נעשה שימוש מושחת בנכסי הציבור

חלק ממקרי השחיתות פחות ברורים ובולטים. המלצות ועדת בייסקי לשבירת המונופול של הבנקים אושרו על ידי הממשלה, אך מעולם לא יושמו. יש הטוענים שהסיבה לכך, שהבנקים הצליחו לטרפד המלצות תקיפות אלה, היא שלשתי המפלגות הגדולות היו עד לאחרונה חובות כלפי הבנקים ומשום כך הן לא רצו להתעסק אתם. גם ההסתדרות, המתיימרת להגן על החלשים, איננה מוחה נגד הגזל שהבנקים גוזלים מבעלי הפיקדונות הקטנים וחייבי ה"אוברדראפט", כנראה משום שגם היא תלויה בהלוואות מן הבנקים.

תמיד היו אנשי עסקים שידעו לשמן את גלגלי המסחר על ידי מתן שוחד לרשויות כדי להסיר מחסומים, או כדי לבנות ולשמור מחסומים שיעצרו את מתחריהם. ציניקנים טוענים שכמו לפורנוגרפיה, גם לשחיתות יכול להיות ערך חברתי מפצה משלה. הם טוענים שלאור העובדה שישראל היא גן-עדן ביורוקרטי, לשחיתות יש ערך רב בתמרוץ הבירוקרטיה לחתוך עניינים, ולהתגבר על גרירת רגלים ושרירותיות הלב הביורוקרטית.

ההתעסקות ההולכת ומתגברת לאחרונה בענייני הסביבה ובנושאי השוויון והיעדר האפליה מחייב שימוש בנהלים בירוקרטיים מסובכים, יקרים ועתירי זמן. לכן, עסקים שעבורם הזמן (ועלות ההון) שווה כסף, מחליטים שזול יותר לשלם שוחד כדי לקצר הליכים.

נוסף על כך, ההשגחה על קיום נוהלים ביורוקרטיים על ידי 'כלבי-שמירה' משפטיים, פנימיים או חיצוניים, הנעשים יותר ויותר אסרטיביים, האריכה עוד יותר את הזמן הנדרש לפקידים כדי לקבל החלטות. כמובן, שלרוב זה 'בטוח' יותר לפקידים, מבחינה פוליטית, לא לפעול כלל. אף אחד לא יכול לתבוע אותך לדין על מה שלא עשית. אבל סחבת בירוקרטית גורמת לנזקים כלכליים עצומים. לכן, ימצאו תמיד אנשי עסקים שינסו להניע את הפקידים לקבל החלטות ו"לחתוך עניינים" על ידי מתן תמריצים בצורת טובות הנאה. בכלכלות בעלות הכוונת-יתר כמו בישראל, אפשר לראות בשוחד צורה של פרמיית סיכון או שיתוף ברווחים, הנחוצים כדי להניע פקידים לקחת סיכונים ולפעול (לטובת נותני השוחד, כמובן), אפילו כאשר כל החלטה שיקבלו יכולה להיות שנויה במחלוקת ומסוכנת לקריירה האישית שלהם.

ניתן להניח שעם העושר הגדל והיכולת הגוברת של הממשלה לקבוע מי יקבל מה, השחיתות תלך ותגדל, אך כדי להבין את שורשיה המבניים כדאי לבדוק את ההתחלות הצנועות יותר שלה. יש הטוענים שהסיבה לכך, שהבנקים הצליחו לטרפד את המלצות ועדת בייסקי, היא שלשתי המפלגות הגדולות היו עד לאחרונה חובות כלפי הבנקים ומשום כך הן לא רצו להתעסק אתם

מאז שהסוציאליזם הרדיקלי השתלט על הציונות בשנות העשרים, וזכויות הקניין נפטרו בזלזול או בוטלו, נעשה שימוש מושחת בנכסי הציבור. הייתה זו לרוב שחיתות מוסדית. נכסי ציבור נוצלו כדי לקדם את המפלגה או התנועה. מאחר ושחיתות כזו נעשתה, לכאורה, לטובת הכלל ולא לטובת אדם פרטי, היא התקבלה בהבנה. אך גם במקרים הלא מעטים שבהם הקווים נחצו, השחיתות לא נעקרה כל עוד גם המפלגה והתנועה נהנו ממנה. כבר בשנות העשרים, התגלו מקרי שחיתות רבים ומעילות בכספי העזרה למובטלים במועצת פועלי תל-אביב. אך בן-גוריון הציע לעמיתיו במנהיגות להשתיק את העניין מכיוון שהאשמים היו נחוצים לבניית העוצמה של מפא"י.
גם מוסדות לאומיים אחרים לא היו מחוסנים. המייסד של בנק לאומי (אז בנק אנגלו-פלסטינה), זלמן דויד ליבונטין המופלא, תיעד בזיכרונותיו (2) את ההרגל של חלק מהנהגת הבנק לתת הלוואות ללא בטוחות לחבריהם לצורך עסקים מעבר ים, 'לתחוב את ידיהם לקופה' באופן כללי, ואף לספק לפילגשיהם בתים מפוארים על חשבון הבנק.

השחיתות, אם כן, הייתה נפוצה תמיד במגזר הציבורי, אלא שרק מעטים ידעו על כך באותו תקופה. כמו-כן, מכיוון שהיישוב היהודי והמוסדות הלאומיים שלו לא היו אז עשירים כל כך, ההזדמנויות לשחיתות רחבת היקף היו מוגבלות יותר.

הזלזול בזכויות הקניין, ששורשיו בתפישת העולם הסוציאליסטית, עודד התנהגות מושחתת אפילו בין פשוטי העם. בפלמ"ח שהיה בעל אוריינטציה סוציאליסטית מובהקת, אפילו קיצונית, גניבת עופות ומצרכים אחרים לשימוש במסיבות של "החברה" נחשבה לתקין בהחלט. לא קראו לזה בדיוק גניבה, חס וחלילה, אלא 'לפלח', או 'לסחוב' או 'להרים'. אולם, גישה "ליברלית" זו ייצגה זלזול גובר בכללי התנהגות תקינים, בדומה לזלזול בחוק שחלק גדול מן הצבור בארץ פיתח עקב הצורך להערים על חוקי המס הדרקוניים, שאינם מאפשרים לגמור את החודש.

ריכוזיות פוליטית וכלכלית, ותפישת עולם קולקטיביסטית המזלזלת בזכויות הקניין, הם הגורמים, אם כן, לשחיתות המתפשטת. יידרש זמן כדי להתגבר על המנטליות שרכשנו מהמורשת הסוציאליסטית, ועל הריכוז המסוכן של עוצמה פוליטית וכלכלית המעודדת שחיתות. עד אז היכונו לכותרות סנסציוניות נוספות על פגיעה בטוהר המידות.

המקור: ג'רוזלם פוסט, ינואר 2004
תרגום: חוה אמיצי

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.07 שניות עם 11 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה