|
22-06-2009, 17:14
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
ה 22 ליוני 1941: תלאותיה של פליטה מליטא לרוסיה
לפני מספר שנים ערכתי ראיון מוקלט עם קרובת משפחתי שהצליחה להמלט מליטא לפנים ברה"מ ביוני 1941, שירתה כחיילת בצבא האדום ועברה תלאות רבות שעליהן ידעה תמיד לספר בקור רוח ושוויון נפש מן הסוג שלא שומעים כל כך הרבה כיום. מתוך עשרות אנשים שראיינתי בענייני המלחמה ההיא או השואה, היו העדויות שלה מן הברורות והנקיות ביותר מפרשנויות או חולשות זכרון.
כחמש שנים שכב החומר הגולמי ממתין לתמלול (מאחר ולא היה יכול לשמש אותי בתחומים בהם עסקתי ונערך בשל ההקשר המשפחתי) ורק לפני מספר שבועות התפניתי לטפל בו. כ-68 שנים לאחר אותו היום, ואותה מלחמה, הזכרונות והעדים נעלמים ואני חושב שעדויות כאלה מפיחות חיים בסיפורים שהיום קשה לדמיין עד כמה היו נפוצים ואמיתיים.
החומר עדיין גולמי למדי, ובכל מקרה לא ציינתי שמות מדוייקים של אנשים שעדיין חיים, או שעשויים לתת רמז לקורא אקראי לגבי המעורבים.
רקע כללי: העדות הנה של פ' – בת דודה של אימי שמוצאה, כמו מוצא כל המשפחה, הוא בצפון מערב ליטא, בעיירה בירז' (Birzai) שקרובה לגבול לאטביה. פ' היא הבת השניה במשפחה של ארבעה ילדים (הינד'ה, פ', אטל'ה והירש) אולם בעת פרוץ המלחמה היא שהתה בקובנה, דרומית לבירז' ומרחק נסיעה של אז כיום בתחבורה הקיימת, לצורך השלמת קורס מקצועי. היא הייתה בת קרוב ל-20 כשפרצה המלחמה.
מפת ליטא, עם מספר שמות מודגשים בכחול לפי הקשרם לסיפור.
"לפני המלחמה נסעתי לקאונס (קובנה, Kaunas) לקורס של שלוש שבועות בבית ספר במימון ממשלתי, ללמוד עבודות ניהול חשבונות. גרנו במגורים בבית הספר (1).
בבוקר ה-22 ליוני שמענו שיש מלחמה. אנשים הלכו ברחוב מכונסים בעצמם והחלטתי לחזור הביתה לבירז'. למחרת קיבלנו את הפספורטים שלנו ועזבתי. מקאונס עד יונבה (Jonava), 32 ק"מ, נסעתי ברכב עם חיילים. משם ברגל עד בירז', הלכתי ברגל עם בחור ובחורה, היא הייתה יהודיה ובעלה ליטאי. הלכנו שלושה ימים, וישנו בחוץ או באסמים ומחסנים על הדרך, אכלנו מה שקיבלנו מאנשים בדרך או בכפרים שעברנו בהם. פעם אחת ראינו משאית תקועה של הצבא עם הרבה לחם, לא היו לידה חיילים, ואכלנו כמה שיכולנו ולקחנו מה שאפשר לדרך. כולם ברחו צפונה לכוון לאטביה, ובירז' (Birzai) נמצאת בצפון, על הדרך.
הגעתי לבירז' בבוקר ומצאנו אותה שקטה כמו בית קברות, לא היה שם צבא. לא ראיתי אף אחד מהיהודים, רק את משפחת גרס: היו להם הרבה ילדים והם היו עניים ולא יכלו לברוח, וישבו מחוץ לבית בוכים. נשארתי בבירז' יום ולילה, ישנתי בבית שלנו אליו נכנסתי מהחלון, גרנו בקומת קרקע בבית קטן. הבית היה מסודר מאוד ורק הייתה חסרה העצם של הירש (2). כל השכנים היו יהודים אז לא היה אף אחד בסביבה, גם לא המשפחה של ב' (חברה קרובה ושכנה). לא זוכרת מה הרגשתי או חשבתי אותו זמן שהייתי בעיירה. למחרת בבוקר יצאתי לכוון ללאטביה, אני ועוד בחורה ובחור. לבחורה היה בעל ליטאי אז היא עזבה בדרך, אבל אני והבחור המשכנו בדרך בין הרבה יהודים ולא יהודים והיינו ישנים בדרך. לא ממש הבנו או הרגשנו שזו מלחמה, רק את המילה "מלחמה" הבנו. מדי פעם ראינו מטוסים טסים, אבל אני לא יודעת של איזה צד. הרוגים לא ראינו בשלב זה וגם לא ליטאים או לטבים חמושים, למרות שהיו כאלה.
בלאטביה פגשתי את הדודה שלי (אחות של האם), בעלה והילדים נוסעים בעגלה של הדוד. אחד מהם, אני חושבת שהדוד, אמר לבן הגדול, לזר-מאנה, "תלך אתה קדימה עם בת הדודה ותברחו מהר". הוא היה בן 15-16, נער, אז הם חשבו שיש לו סיכוי טוב יותר להתקדם בלעדיהם עם כל הילדים הקטנים והתינוקות שישבו בעגלה שנסעה לאט. אמרתי להם שלום והמשכנו שנינו (3). אי אפשר היה לשמוח מהפגישה בנסיבות ההן. הייתי בחמש שנים מבוגרת ממנו – כל הדרך החזקתי את היד שלו ואמרתי "מאנק'ה גייניט אוועק" (יידיש "מאנק'ה אל תלך לשום מקום") כי הרגשתי שאני אחראית עליו. את משפחת הדודה לא ראיתי יותר עד אחרי המלחמה וגם לזר נפרד אחר כך ממני ולא ראיתי אותו יותר עד אחרי המלחמה (4).
אני זוכרת שראיתי ילדה יהודיה קטנה שאיבדה את המשפחה ומישהו מצא משפחה על עגלה שהסכימה לקחת אותה. היה נראה כאילו כל העולם הולך ברגל והיו טורים אינסופיים של אנשים בדרכים. מאוחר יותר, בלאטביה עדיין, פגשתי את אחותי הקטנה (אטל'ה) ואחי (הירש), ב' ועוד חברים וחברות מבירז'. הלכתי בדרך ומישהו אמר לי שיש קבוצת צעירים מליטא בהמשך, אז הלכתי לראות ואז מישהו אמר לי פתאום " קוק דורטן גייען דר בירז'ער חברה" (יידיש "תראי הנה שם הולכים החבר'ה מבירז'"). פגשנו את כולם הולכים ברגל, עם בגדים עליהם ובלי שום דבר נוסף. הם יצאו מבירז' לפני אבל השגתי אותם, לא יודעת איך. שאלתי אותם איפה אמא ואבא והם ענו שהם לא יודעים. הם סיפרו קצת על מה שקרה, ואני סיפרתי גם. סיפרו לי שההורים אמרו להם "תברחו מהר" – כי היו גם יהודים וגם בקומסומול. הם עזבו את העיירה במשאית של הקומסומול שנסעה ללאטביה משם המשיכו ברגל (5).
המשכנו יחד ובדרך התרחצנו כמה פעמים בנהרות. לפעמים היינו רעבים, כשלא קיבלנו שום אוכל בכפרים. בשלב מסוים בחורה אחת מהקבוצה שלנו התיישבה ליד הדרך ואמרה שהיא לא יכולה להמשיך בגלל שכאבו לה הרגליים. האחרים המשיכו הלאה ואני ריחמתי עליה ונשארתי אתה עד שיכלה להמשיך ללכת. מישהי, אולי ב', אמרה לי " אלטקה ווס טוס דו? דורטאן איז דייענע שוועסטר אונד ברודער" (יידיש "אלטק'ה מה את עושה? האח והאחות שלך שם") ואני עניתי שהיא חולה ואני לא עוזבת אותה. אחר כך היא התאוששה והמשיכה ולא אמרה תודה... אחרי המלחמה היא התחתנה עם ליטאי אחד.
לא זוכרת כמה זמן הלכנו בלאטביה אבל משם חצינו את הגבול לרוסיה. לא הייתה משטרה בגבול ולא היו בדרך שום מחסומים או מקומות שבדקו מי אנחנו וגם לא ידענו איפה הגרמנים בשום שלב. גם לא ראינו תשתיות שנפגעו. אחרי שחצינו את הגבול, כל הקבוצה מבירז', המשכנו לתוך רוסיה. אני חושבת שאולי חמש שבועות סך הכל הלכתי ברגל ואז בשלב מסוים נסענו ברכבת. לא היה אפילו צריך כרטיסים אז. היו אנשים שידעו יותר טוב ממני לאיזה כוון ללכת והם הובילו. אחרי זה אני חושבת שהגענו לעיר ירוסלבל (Yaroslavl ) ושם הצטרפנו לקומסומול ולסובחוז (מין חווה שיתופית) שבו עבדנו תמורת אוכל. היינו קבוצה מגובשת ושוויונית – במקרה אחד ב' לא הייתה מוכנה לאכול את האוכל שהיה שם והיה מאוד פשוט, אז מהקופה המשותפת שלנו קנינו לה בשר טוב יותר. הסובחוז היה ליד קירובסקיאובולס. שם גם קיבלתי נעליים במקום אלה שנהרסו לי בדרך. אני חושבת שהיינו בסובחוז עד אוגוסט או ספטמבר 1941, כל עוד הייתה עבודה, ואז היינו צריכים לעזוב. המשכנו לעיר קטלניץ' ועבדנו שם בחקלאות. שילמו מעט מאוד. היה בחור אחד מלאטביה, איצק'ה, שדיבר מציין רוסית והוא היה הנציג שלנו. מאוחר יותר, בעיר הזאת, באה איזו נציגה של ממשלת ליטא הסובייטית הגולה, יהודיה בשם ברזק, וסיפרה שמקימים דיוויזיה ליטאית במסדרת הצבא האדום. היא חיפשה מתנדבות וכולנו אמרנו "בטח בטח!" – חבורה של בחורות יהודיות וליטאית אחת. בסוף הליטאית אמרה שהיא מתחרטת, אמרה שהיא רוצה לחיות. ב', אטל'ה, אני, זלדל'ה, שאחר כך גם התחרטה ולא התגייסה, כולנו הלכנו. הירשק'ה אחי, שלמד באורט בליטא מקצוע טכני, גם החליט ללכת. הוא אמר לנו "אני רק בן 17, למה אשאר לבד מאחור?". אחותי אמרה לי שאנחנו לא צריכות לעשות את זה, שזה מלחמה ומסוכן ולא משחק, אבל אני שכנעתי אותה להתגייס.
אני חושבת שמרכז הדיוויזיה אז היה בעיר קירוב. קיבלנו שובר נסיעה ונסענו למקום הקליטה. זה היה בתחילת 1943. אני הייתי חוצפנית ואמרתי "אני מוכנה ללכת רק לרפואה!". ואז חליתי במשהו וכמה ימים הייתי בבית חולים, ובאותו הזמן ב' ואחותי גויסו לגדוד וכשהשתחררתי גייסו אותי ליחידת הרפואה האוגדתית. נתנו לנו רובים, ואחותי סחבה את הרובה שלה על הגב וחצי ממנו נגרר על הקרקע... גם אני נראיתי ככה... היה חורף ועברנו לאזור אריול (Oryol ) שם הייתה הלחימה. לא היו אומרים לנו ממש לאן הולכים ומה קורה... חייל רגיל יודע הרבה על מה שקורה? פעם אחת שמעתי שהיחידה של הירש (אחי) קרובה והלכתי לבקר אותו. הוא היה נראה שונה במדים ופתאום ראיתי שהוא מעשן. זו הפעם היחידה והאחרונה שראיתי אותו כחייל.
כל הציוד של בית החולים שדה שבו שירתי כסניטרית היה מועמס על רכבים ועגלות עם סוס. זה היה בית חולים שדה ראשי, תחתיו היו תחנות רפואה בשדה. הירש פעם אחת כתב לי מכתב, עכשיו אני ממש מרגישה כאילו אני קוראת אותו, וסיפר שהוא נפצע. הוא לא סיפר איפה. אחר כך הוא נהרג בקרב ואחותי שמעה את זה ממישהו וסיפרה לי קצת לפני שנהרגה בעצמה. יום אחד הביאו אותה (אטל'ה) פצועה קשה בבטן לבית החולים וחברה שלי סיפרה שהיא נפגעה בהפגזה או הפצצה. ישבתי לידה יומיים, לא היה מה לעשות בשבילה, אבל היא אמרה לי שהיא לא רוצה למות. קצת אחרי זה היא נפטרה ליידי. הלכתי עם החייל שלקח את הגופות של הפצועים שנפטרו, ושלה, ונסענו בעגלה בשלג לחלקת קבורה, שם קברנו אותה עם עוד שני חיילים באותו קבר. אחרי זה חזרתי לבית החולים לעוד חצי שנה בערך. פעם הביאו פצוע את המורה שלי מבית הספר שהיה חייל בדיוויזיה והיו עוד פעמים שהביאו פצועים שהכרתי ואני זוכרת אחד, חבר של סבא שלך, שגסס מפציעת בטן וכל הזמן כשהרופא הלך הוא היה מנסה לשכנע אותי שאתן לו מים שהיה אסור לו לשתות. ואז נפלתי ונפגעתי בגב והפצע החמיר וחליתי בבית החולים בשחפת ויצאתי מהדיוויזיה"
הערות:
1: לאחר שליטא נכבשה בידי הסובייטים נפתחו מסלולי הכשרה מקצועיים בבתי ספר ממשלתיים לכל אזרח במידה רבה יותר ממש שהיה קודם לכן. ליטא סופחה לברה"מ בשנת 1940 לאחר שהייתה עצמאית במשך כ-20 שנה.
2: "העצם של הירש"-שבב עצם שבעת שאחיה היה תינוק באיזה אופן סיכן חייו והוסר בניתוח מסוכן. מאז הוא נשמר בידי האם כקמע שהיה מונח על ארון בגדים והיה מוכר לכל בני המשפחה כקמע של האם. מאחר ונלקח היה ברור שבני המשפחה עזבו במטרה לא לחזור.
3: כל בני המשפחה שנותרו בעגלה הגיעו לבסוף לסיביר, ושרדו את המלחמה.
4: לזר, בן הדוד, הגיע בעצמו לפנים רוסיה, ללא שפגש שוב את משפחתו עד לאחר המלחמה. הוא גויס לדיוויזיה הליטאית כחייל. נפטר בישראל.
5: ככל הנראה המשאית סופקה ע"י השלטונות כדי לפנות צעירים שנחשבו "מועילים" למאמץ המלחמתי לעתיד. היו צעירים שבחרו לא לעזוב, אולם הרבה הורים דחקו בנערים לברוח. כמעט כל יהודי בירז' ששרדו את המלחמה היו בין הצעירים שנמלטו ברכב המוזכר.
אחרית דבר:
רוב יהודי בירז' ניסו ככל הנראה להימלט בכוון לאטביה, אולם בחרו בדרך שאו שנחסמה בידי צנחנים גרמניים, או בידי "אקטיביסטים" ליטאיים/לאטבים ונאלצו לחזור. יהודי בירז' נרצחו בידי שכניהם הליטאים, בפיקוד גרמני, באוגוסט 1941, כמו רוב כלל יהודי ליטא שגרו מחוץ לכמה ערים גדולות. צעירה בת העיירה הצליחה להינצל מהרצח (ובסופו של דבר הגיע לגטו שאוול הלא רחוק) והעדות שמסרה ליד ושם מספרת בפרטים על רצח יהודי העיירה. ביניהם היו הוריה ואחותה הגדולה (הנשואה) של פ', וכן אחי האם ואשתו.
מכל בני המשפחה שגרו בליטא עם פרוץ המלחמה (לפחות כחמישים איש) נותרו בחיים רק המספרת, משפחת הדודה שנמלטה בעזרת העגלה וסבי (גם דודה של המספרת, שחי בעיירה אחרת). הוא היחיד מן המשפחה שנותר בחיים תחת הכיבוש הגרמני.
כשהוקמה היו היהודים אחוז גדול מאוד מבין החיילים בדיוויזיה הליטאית. היו מחלקות ופלוגות שבהן שפת הדיבור, והפיקוד, הייתה יידיש. אחוז גדול מאוד מיהודי ליטא שהתגייסו לדיוויזיה נהרגו או נפצעו קשה בקרבות הראשונים של האוגדה בחורף 1943. בקיץ 1944, כאשר האוגדה השתתפה בשחרור ליטא, היו היהודים מיעוט לא גדול מבין הלוחמים, אחרי שבמקום אלה שנהרגו לפני ובמהלך הקרב על קורסק, גויסו רוסים או ליטאים מחלקי ליטא שנכבשו מחדש.
"ב'" (מוזכרת כמה פעמים) שרדה את המלחמה והשירות בצבא האדום. מתגוררת בישראל.
המספרת אושפזה בבית חולים צבאי עקב מחלה, ושם חלתה עוד קשה יותר (תופעה נפוצה מאוד באותם זמנים) ולבסוף בילתה כשש שנים של חולי כרוני בבתי חולים ברוסיה. מאוחר יותר חזרה לליטא ועלתה לישראל. בצירוף מקרים מעניין נפטרה בשנתה לפני כשנתיים, בשיבה טובה, בבוקר ה 22 ליוני, 66 שנים בדיוק אחרי תחילת הסיפור הנ"ל.
_____________________________________
.
|
|