|
29-11-2014, 17:49
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,326
|
|
כתבות ישנות על גדי איזנקוט, הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "המירוץ נפתח: מי יהיה הרמטכ"ל ה-21? ב 28.11.14 נבחר גדי אייזנקוט"
אייזן פטון\ מאת אביחי בקר
מכל המועמדים לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה בחר ברק דווקא אחד שלא הופיע ברשימה: אל"מ גדי אייזנקוט, מח"ט גולני. בראיון ראשון מסביר אייזנקוט למה ביצוע המשימה חשוב משמירה על חיי החיילים, מתקומם על שרבוב שמו לתומכי הנסיגה מלבנון ומסביר למה צריך לקחת דוגמה מהגנרל פטון
אל"מ גדי אייזנקוט לא ציפה לפנייה הזאת. עם גמר תפקידו כמח"ט גולני, אמור היה לצאת ללימודים בקורס מערכתי מתקדם, אחר כך להתחיל בתהליך לא זוהר של הסבה לשריון שבסופו היה עליו להמתין לשיבוץ באוגדה שתתפנה. הכיוון היה כבר סגור ומוסכם, כשהגיעה הפנייה מלשכת ראש הממשלה. בוא להיות המזכיר הצבאי של ראש הממשלה אהוד ברק, נאמר לו. תישן על זה כמה ימים, אבל שמור על כך בסוד. כשחזרו אליו אחרי כמה ימים אמר אייזנקוט שבעצם, מרוב דיסקרטיות, הוא לא ממש יודע מה עושה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. לפיכך הוזמן לפגישה עם תא"ל דן הראל, המזכיר שנשאר מימי השלטון הקודם, שתיאר לו את מהות התפקיד.
אייזנקוט עשה בלשכה ארבע שעות בלבד ולא ממש נכנס לעובי הקורה. הוא עדיין מח"ט גולני ולכן הסתפק בהתרשמות חטופה. חלפו עוד שלושה ימים עד שהחזיר תשובה חיובית, ולא בגלל שההצעה לא החמיאה לו: "הסיבה היחידה שהתלבטתי לא מעט היתה הכרותי את היתרונות והחסרונות שלי. כיוון שזה לא תפקיד צבאי קלאסי שבו אני נבחן על פי יכולת פיקוד, חשוב היה לי לשקול עד כמה אני באמת מתאים".
לאהוד ברק, לעומת זאת, לא היה ספק לרגע שאייזנקוט הוא האדם המתאים. אחרי שסקר את רשימת המועמדים שהגיש לו הרמטכ"ל שאול מופז, שאל: ואיפה גדי? הם לא היו יחד על הכנף של מטוס סבנה, גם לא בסיירת מטכ"ל. אייזנקוט בא בכלל מגולני, אבל בזיכרונו של ברק נחרת היטב הרושם שהותיר אצלו בזמנו קמב"ץ פיקוד צפון, שבא אליו ללשכת הרמטכ"ל מדי יום שישי מצויד במפות ותצלומי אוויר כדי להציג לו את המבצעים שתיכנן יצחק מרדכי. היסודיות שלו ושיקול הדעת הם ששבו את לבו.
ביום חמישי הבא, אחרי שנתיים ושבועיים בתפקיד, יעביר אייזנקוט את הפיקוד על חטיבת גולני לאל"מ שמואל זכאי. ערב ההחלפה נותר לו רק לקוות שמיורשו ייחסכו התנסויות דרמטיות כמו אלו שהוא חווה בראשית דרכו כמח"ט. בסוף אוגוסט 97' התחיל אייזנקוט את החפיפה הקצרה עם קודמו ארז גרשטיין בבית הקברות בהרצליה, בהלוויה של סמ"ר אורן זריף, אחד מחמשת חללי השריפה בוואדי סלוקי שבדרום לבנון. כאילו בזה לא די, בלילה שאחרי טקס העברת הפיקוד על החטיבה, התרחש אסון השייטת באנסרייה. בטרם חלפו 12 שעות מאז שמונה למח"ט גולני, אייזנקוט כבר היה עם כוחות חילוץ על המסוקים, ערוך לכניסה לשטח.
14 לוחמי גולני נהרגו בדרום לבנון בקדנציה שלו, האחרונים שבהם אייל גואטה ודורון הירשקוביץ לפני שלושה שבועות, בהיתקלות ליד כפר שקרא. זה היה מבצע שהתגלגל במשך כמעט חודשיים, נוהל הקרב לקראתו היה מסודר, אך למרות נתוני הפתיחה המעולים, הכוח מגדוד "הבוקעים הראשון" הופתע במקום להפתיע. בציבור התעוררו תהיות, איך זה קרה. "התקשר אלי קצין בכיר ביותר בצה"ל ואמר לי שהעסק מריח רע. עניתי לו שבהחלט יש מקום לעורר שאלות קשות, אבל גם התשובות לא פשוטות. כדי לבחון את המקרה חייבים להכיר היטב את פרטיו ולא כמוהו למהר לחרוץ דין".
הזירה שבה נוצר המגע היה מבצר צלבני חרב, קלעת דובאי, הנמצא בערוץ הסלוקי. הצוות מגולני שיצא למשימה נועד לארוב לחוליית מניחי מטענים, שהמבנה שימש לה ביום בסיס להתארגנות. חיילי הכוח נכנסו למבצר בתום פעילות לילה, קצת אחריהם הגיעו לאותה אכסניה אנשי החיזבאללה שהיו בדרכם לפיגוע בעומק, "משהו כמו אירוע תל קבעה שבו היו לפלוגת הקשר שלנו שלושה הרוגים ממטען שהופעל משני ק"מ בשלט רחוק. מדובר בחוליה מאוד איכותית", אומר אייזנקוט.
אלה לא ידעו על נוכחותם של אלה. בעוד לוחמי גולני ספונים בין כותלי המבצר כשיכולת התצפית שלהם מוגבלת (רק בפתחים הוצבו שומרים), זיהו אנשי החיזבאללה שישבו בחצר קולות בוקעים מהמבנה. הם שילשלו רימונים לתוך פיר, וכתוצאה מכך נפצעו המ"מ, סמל המחלקה ואחד החיילים. הסמ"פ התעשת ראשון, צירף אליו ארבעה לוחמים ודלק אחרי לוחמי החיזבאללה הנסוגים.
במגע שנוצר נהרגו בחילופי האש איש חיזבאללה ואייל גואטה. בינתיים הצטרפו למרדף המ"פ יואב ירום מכיוון מערב והמג"ד סא"ל אילן אטיאס ממזרח. בעוד הם סוגרים על החוליה מלמעלה למטה והורגים לוחם נוסף של החיזבאללה, נורה צרור קטלני אל חפ"ק המג"ד מתוך שיח מטווח 40 מטר. אטיאס והגשש שלצידו נפצעו, דורון הירשקוביץ שהיה איתם נהרג, את איש החיזבאללה שפגע בהם חיסל המ"פ בהמשך. "התנהל שם קרב נגד חוליה שנלחמה נואשות על חייה", אומר אייזנקוט. "למי שלא בקי זה נראה לא מובן איך צה"ל הגדול מתקשה להתמודד עם שלושה אנשי גרילה, אבל בפועל השתתפו בלחימה פחות מעשרים לוחמים שלנו. אני לא מתעלם מהטעויות שנעשו, אבל ביחס למספר הנפגעים, למה בעצם מצפים אלה שממהרים לתקוף אותנו בעיתונות? הם הרי לא באו עם קפצונים. גם שאלת המחיר לא צריכה להיבחן אך ורק בזווית הצרה של האירוע הזה לבדו".
דיכוי המרד
אייזנקוט רותח כשהוא שומע התבטאויות פולקלוריסטיות בנוסח: המארב בקלעת דובאי נגמר שלוש-שתיים. בעיקר כשטונים כאלה, המעידים לדבריו על התרופפות, נשמעים יותר ויותר גם בתוך צה"ל עצמו. "בוא נלך אחורה ונחליט לדוגמה שאנחנו מפסיקים ליזום לחלוטין, כי אם זה המאזן אז לשם מה בכלל צריך את זה? מה נגיד כשיופעל מטען שיגמור לנו עשרה חיילים? עד כמה שזה יישמע אבסורדי, אני מתרשם שלציבור יותר נוח לעכל סוג כזה של מכה, כשאנחנו בדפנסיווה, כאילו היא נחתה מן-אללה, מאשר הרוגים בפעילות התקפית. מילא שאזרח חושב ככה, אבל זאת בטח לא התפישה שלאורה אתה כמפקד מחנך צבא.
"לא בכדי אנחנו מגדירים את ביצוע המשימה כערך עליון, ואת השמירה על חיי החיילים כציווי שני בחשיבותו, לא ראשון. אחרת, בשביל מה לקום ולהסתער? למה בכלל לסכן חיים? באופן תיאורטי, את האירוע שבו נהרגו דורון ואייל אפשר היה לעצור בשלב מוקדם, שבו היו לנו עדיין רק שלושה פצועים. יכולנו בקלות לתת למחבלים לנתק מגע, ללוות את המנוסה שלהם בכמה צרורות סמליים, להתעסק בטיפול בנפגעים ובזאת למזער את הנזק ולסגור עניין. כמובן שלא זאת התגובה שלה אני מצפה ממני ומפקודי. היכולת להתעשת והדבקות במטרה הן מבחינתי המסר של התקרית הזאת, שבתחילתה היינו במצב נחות. אוי ואבוי לנו כאנשי צבא אם במקום להיות נחושים נתבלבל ונחשוב במונחים של תוצאות משחקי כדורגל".
אייזנקוט, בן 39, נולד בטבריה וגדל באילת. את ימי התיכון הוא בילה בעיקר בים. מרכז ההוויה היה מועדון השיט שבו התמחה במפרשיות מדגם 420. הוא התגייס באוקטובר 78' לקורס טיס, הודח כעבור חודש והגיע לגולני. קר רוח, כך הוא אופיין בטירונות שבסופה נבחר לחניך מצטיין פלוגתי. בקורס קצינים, לעומת זאת, הוא פחות הרשים. במלחמת לבנון הוא היה מ"פ בגדוד "הבוקעים הראשון", השתתף בלחימה בגזרות נבטיה, ג'זין ושדה התעופה בביירות, ושנה אחר כך הוא השתחרר כדי לנשום קצת אוויר חופשי.
כיוון שלא ממש ידע אז לאיזה תחום לפנות, החליט ללכת לקבל עצה טובה במכון "תיל" להכוונה מקצועית. זה עלה לו לא מעט, הוא ישב שעות במבחני התאמה, וכשנקרא לשיחה מסכמת, שבה הוצגו לו מסקנות האבחון, הוא נדהם לגלות כי מומלץ לו ללמוד רפואה אלטרנטיווית ושאר "שטויות במיץ עגבניות". רפלקסולוג רצו לעשות ממנו.
ההרפתקה האזרחית נמשכה כשלושה חודשים. הוא לא הספיק לנחות וכבר נשלח אליו צו קריאה לחודש וחצי מילואים ביחידה לגמרי לא אטרקטיווית. כדי לעקוף את העונש הוא העדיף להיענות לפנייה מחמיאה של מפקד בה"ד 1 אז, אילן בירן, לבוא להיות אצלו מ"פ צוערים למשך חמישה חודשים. לחיים יש כידוע דינמיקה משלהם, ומה שהתחיל כחתימה קצרה לשירות קבע התפתח עם הזמן לקריירה מבטיחה.
בתחילת ספטמבר 97' הוא התמנה למח"ט גולני. בין המעשים הראשונים שלו היה ביקור בכלא 6 אצל אסירי החטיבה. הוא ביקש מהשוטרים הצבאיים לצאת ונשאר לבדו לשוחח במשך שעתיים עם כשלושים שפוטים שקיבל בירושה, כדי ללמוד מהם על הלכי הרוח. מאז נרשמה ירידה ניכרת בנוכחות של גולני בכלא, למעט המרד המפורסם בפלוגה המסייעת של גדוד "ברק", שבעקבותיו נשלחו למאסר בשתי טיוליות 48 לוחמים מהפלוגה שכינויה "סוסי הפרא".
"קיבלתי מארז גרשטיין חטיבה שהיתה ברמה גבוהה ביותר מבחינת מוטיווציה וכשירות מבצעית, אבל היו תחומים מסוימים שזיהיתי בהם בעייתיות שחייבה אותי לטפל בהם", הוא אומר. "אני מתכוון לכל מה שנוגע לתרבות הפיקודית ולאקלים בתוך המסגרת". אייזנקוט הוביל בעקשנות מערכה שנועדה לעקור מהשורש מסורות עתיקות, שאיש מקודמיו בגולני לא העז לגעת בהן. לשבחו אפשר לומר שהוא לא נרתע לטלטל ערכים מעוותים שנחשבו זה שנים סלע קיומה של החטיבה. בעיקר הוא התמקד ביחסי צעירים-ותיקים בפלוגות הלוחמות, אבל לא רק. בתגובה על מציאות מדאיגה, שבה המ"כים ומפקדי המשנה איבדו כל שמץ של סמכות בעיני החיילים, הוא הכתיב נורמות שנועדו לשקם את מעמדם, הוציא את הזובור אל מחוץ לחוק, משירי הרובאים הוא ניטרל את הנאצות.
הקולגות יעצו לו לא להכניס ראש בריא למיטה חולה (הם השתמשו כמובן בניסוחים בוטים פי כמה). "אני חשבתי שעדיף לי לפגוש את הדברים במקום ובזמן שאני אבחר, ולא שהם יפתיעו אותי כשלי זה לא נוח. לא קיבלתי את הגישה שמוראל גבוה אפשרי רק באנרכיה, ושמשמעת פירושה דיכאון כבד. ההנחה שלי היתה שסדרת הפעולות שאנחנו נוקטים תביא לפעולת נגד. השאיפה שלי היתה שנעבור את התהליך ושנצליח לרתום את החיילים לדרך החדשה בלי הרבה מדי רעשי רקע. זה לא מנע ממני להכין את המ"פים למצב שבו בשש הפלוגות הוותיקות יתחולל מרד. כדי למנוע זאת, ההנחיה שלי היתה שהפעולות שאנחנו נוקטים לא יהיו דרסטיות מדי, אבל לדאבוני זה פרץ".
התסיסה היתה כללית, והעובדה שרק המסייעת של גדוד ברק הרימה ראש היא מקרית בלבד. פוטנציאל המרד, כפי שהעריך נכון, היה טמון גם בשאר הפלוגות. "לרגע לא התעלמתי מהעובדה שהמ"פ והקצינים היו אחראים ל-%90 ממה שקרה. זה שהחיילים נשלחו לבית סוהר, זה רק בגלל שהם לקחו את החוק לידיים. לא נבהלתי מהכתבות בתקשורת ומוועד ההורים שקם, הייתי שלם עם עצמי ולשמחתי ניתן לי אז גיבוי מלא מהרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק ומאלוף פיקוד צפון עמירם לוין".
בשיחה עם ההורים הנזעמים, המוטו שלו היה שהפקרות היא מתכון בטוח לכישלון בקרב. תמרור האזהרה שהינחה אותו היה לוחם שנהרג בקדנציה של קודמו, בעקבות הפרה בוטה של משמעת מבצעית בעת מארב. את הפרטים הוא מקפיד להסתיר אפילו מהמשפחה הנוגעת בדבר, כדי לא לגרום לה עוגמת נפש כפולה. בשיחות עם חיילים, לעומת זאת, הוא מרבה להזכיר את הכישלון "שהיה המשך ישיר לתקלות חמורות שהיו בצוות ההוא לפני העלייה לתעסוקה". הנקודה השחורה המרד התחולל כשאייזנקוט היה ארבעה חודשים בלבד בתפקיד. ההחלטיות שבה פעל מעידה על דמותו. הנידונים היו שמן על גלגלי המהפכה שהוא הכריז - הדרך שבה דיכא את המרד מבטיחה לצה"ל שהארץ תשקוט 40 שנה. "מספרים לי מח"טים, שחסכתי להם הרבה מקרים דומים. לפחות בחי"ר ההשפעה בולטת מאוד", הוא מעיד.
אייזנקוט לא רק שפט את השותפים למרד לתקופות מאסר ממושכות (את החלק הזה בעסקה ספגו הנידונים בהבנה), גם כשהם גמרו לרצות את עונשם הוא עדיין לא הירפה. ההדחה מגולני, תוך פיזור הלוחמים במכוון ביחידות עורפיות, היתה מבחינתם מהלומה ששברה את רוחם. התגובה של רבים היתה בריחה לחו"ל מיד כשהשתחררו. אלה שנשארו בישראל ערקו נפשית. אייזנקוט מסרב לקחת אותם על מצפונו.
"השבוע הייתי בטקס השבעת טירונים בצומת גולני", הוא מספר. "ניגשו אלי רס"פ וסרס"פ ששפטתי פעם לשבעים יום מאסר על שהם היכו איש קשר שבא אליהם לפלוגה. הם לחצו לי יד. 'אין בנו כעס' הם אמרו לי. אחד מהם גם סיפר שלמרות מה שקרה הוא הפך עולמות כדי שאח שלו יגיע לגולני. הוא גם כיוון אותו שיגיע לאותה פלוגה. מה מעיד יותר מזה על האמון שלהם בחטיבה? העובדה שעל 480 מקומות נאבקים בכל מחזור גיוס 1,500 מועמדים, זה לא קורה מעצמו ככה סתם".
אלא שאייזנקוט לא רק תבע, הוא גם נתן. לפלוגות הוותיקות הוא דאג לשבוע בוינגייט, לקורס פסיכומטרי כהכנה לאוניברסיטה. %90 מהסכום השנתי שמצטבר בקופת המח"ט הוא הסב מהסיירת ומאגוז לטובת שש הפלוגות הוותיקות, כתחליף לזובור הוא הנהיג כטקס חניכה "בוחן ותיק" שעורר בתחילה התנגדות עזה, אך בינתיים נעשה ללהיט.
חזותו הצנועה והעגלגלה, האפורה במקצת, עלולה להטעות. למי שמחפש כריזמה, זיקוקים וניצוצות, אייזנקוט הוא לא הכתובת. עוצמתו כבושה ונחוץ זמן כדי להתוודע אליה ולדעת להעריך אותה כמידתה. אייזנקוט הוא טיפוס שמציב יעדים ונצמד אליהם בעקשנות. הוא לא פרץ כמטאור אלא התפתח בהדרגה. בתחילת כהונתו כמח"ט ניסו לכפות עליו השוואות לקודמו ארז גרשטיין. הספקנים העריכו שאייזנקוט יעמוד בצילו. אבל ההשוואה עושה עוול לשניהם. קשה לתאר סגנונות מנהיגות שונים זה מזה באופן קיצוני כשלהם. כל אחד מהם בנה את חטיבת גולני לגמרי אחרת; את גרשטיין העריצו, את אייזנקוט מכבדים.
תא"ל גרשטיין, קצין שהיה לאגדה בחייו, נהרג בחודש פברואר השנה מהתפוצצות מטען. אייזנקוט היה בין החברים הכי קרובים אליו בצבא. "לא עבר יום שארז ואני לא עידכנו זה את זה. היו לנו מפגשים קבועים בדרך לפיקוד, התייעצנו המון, ההערכה ההדדית בינינו היתה אדירה. ההכרות התחילה למעשה כשאני הייתי קצין אג"ם של גולני והוא הקמב"ץ. המח"טים היו אז גבי אופיר וגבי אשכנזי. ישנו בחדר בגודל של מטר על מטר, שתינו קפה מאותו קנקן. כל הדיבורים על הנעליים שלי והנעליים שלו, כן נכנס לנעליו או לא נכנס, היו פשוט לא לעניין".
התקרית שבה נהרג סמ"ר אוהד זך מאש כוחותינו בדרך למארב ליד מוצב טייבה, בדצמבר האחרון, היא מבחינתו של אייזנקוט כישלון שאין לו כפרה. זוהי לדבריו הנקודה השחורה של תקופתו כמח"ט, שנתיים שבהן הרגו היחידות הכפופות לו, בהן אגוז, לפחות 40 אנשי חיזבאללה. "היום בגולני יש עשרות מחלקות, כך שלא את כולן אני מכיר מקרוב, אבל בבעייתיות אני בהחלט מעורב. כשהגעתי לגדוד שבוע לפני האסון, דבר ראשון שביררתי אצל המג"ד זה מה נשמע במחלקה של אסף לפיד. הלכנו למ"פ, הוא תיאר לי מה קורה מבחינה מקצועית, בעיני זה עוד לא היה מצב של כישלון חרוץ. מדובר היה בבחור ערכי מאוד, מוטיווציה עד השמים, בעל יכולת מנהיגות; היתה לו בעיה בניווט ובהתמצאות שאותה חשבתי שנצליח לשפר. כבר היו מ"מים שעזרנו להם להיבנות".
לבסוף השתכנע אייזנקוט שזה לא זה. "אחרי שאישרתי למג"ד להפסיק לו תפקיד, הוא החליט בכל זאת לתת לאסף עוד צ'אנס. השאר כבר ידוע. הטרגדיה היא שלא הצלחנו להחזיר הביתה למשפחה נהדרת ילד בן 19 שאותו היא חינכה לאהבת הארץ ולערך השירות למולדת. לכן אני גם מבין את הזעם שלהם. הם שכלו בן לא מול אויב. לראות את האב והאחות מניחים את דרגות הקצונה על קבר בנם כהבעת אי אמון בנו, המפקדים, זה מחזה שלא קל לי להתמודד איתו". זה לא מנע מאייזנקוט להשתתף עם בנו הבכור במרוץ ניווט שיזמה משפחת זך לזכרו של אוהד ולחלק את הפרסים.
שש אלי קרב
כשהודיע לו המ"פ של אסף לפיד, גיא הלוי, שהוא לוקח אחריות ומתפטר, אייזנקוט לא השלים עם ההודעה. סא"ל אילן אטיאס, המג"ד שמשפחת זך נאבקת להדחתו, נפצע לפני שלושה שבועות במרדף שהתפתח בעקבות המארב בקלעת דובאי. התחושה ביד ימין אבדה לו ובשלב זה היא לא מתפקדת. לפי הערכות היותר אופטימיות של הרופאים באורתופדית ב' בבית החולים רמב"ם יידרשו לפחות שמונה חודשים לשיקומה. יומיים בלבד אחרי ההיתקלות הלם אייזנקוט באטיאס, כשהודיע לו שהוא מצא לו ממלא מקום. אטיאס, רתוק למיטה, החוויר. האשליה שהנה עוד רגע הוא חוזר לגדוד, התפוגגה.
אייזנקוט, שאטיאס הוא בן טיפוחיו מאז היה אצלו מ"מ, היה היחיד שהעז להציג לפצוע את האמת במערומיה. כשהבחין שאטיאס נמוג לשמע הבשורה המרה, הוא ביקש את הנוכחים לצאת ונותר איתו לבדו, בניסיון קלוש לעודדו: "אתה, שהיית מלך בגדוד, פתאום אתה זרוק חסר אונים על מיטה, אני בהחלט מבין את ההרגשה".
התקדים שהדריך את אייזנקוט להזדרז בהחלפה היה פציעתו של מג"ד אחר שלו, סא"ל תמיר ידעי, שנפגע גם הוא ביד ימין בהיתקלות עם חוליית חמאס בחודש ינואר, ליד עתניאל שבהר חברון. "לתמיר גרמתי עוול בזה שנעניתי לבקשתו ואיפשרתי לו לחזור לגדוד הרבה לפני שהוא השלים את השיקום. עכשיו הוא חייב לפתוח מחדש את היד ולתקן את כל העסק. אפשר היה למנוע את זה אם הוא היה עובר טיפול מסודר, כולל פיזיותרפיה". במקרהו של אטיאס ביקש אייזנקוט שלא תישנה התופעה שבה מג"ד אפוף כאבים הולך בתרגילים צמוד לסד, בלי יכולת להפעיל את הנשק. במסדר החולים של אייזנקוט יש עוד מג"ד, שאף הוא בוגר פציעה קרבית - סא"ל חגי, מפקד "אגוז".
"כשסופרים לנו בעיתונים כמה הרוגים תובעת מאיתנו לבנון, שוכחים לציין ליד זה שרק מתחילת השנה התגלו 60 זירות מטענים, מהם צה"ל ניטרל 56. מדובר בפוטנציאל הרג של מאות אנשים שנחסך מאיתנו. זה לא קורה אאוט אוף דה בלו, יש מי שמונע את זה, אבל לצערי אני לא חש שקיימת הערכה למה שחברי ואני עושים. בלי קשר לוויכוח הפוליטי, כן לבנון או לא לבנון, אין שום סיבה להתבטאויות שמציירות אותנו כחבורה מטופשת שסתם חוטפת נפגעים. כדי שנחוש שיש תכלית למה שאנחנו עושים, אנחנו כצבא זקוקים להסכמה רחבה. לשפוט את הסלוקי במושגים השאובים מהספורט זה עיוות שלצערי נגועים בו לא רק מפקדים בעבר, אלא גם בהווה".
בראיון שהעניק תא"ל גיורא ענבר עם שחרורו מצה"ל, ובו קרא לנסיגה מלבנון, הוא הוציא לכאורה את אייזנקוט מהארון, כשמנה אותו בין הקצינים השותפים לדעתו. אייזנקוט מתנער מהכבוד. "מה שגיורא אמר זה שהוא חושב שאני חושב, לי על כל פנים לא היתה איתו שיחה שבה אמרתי לו את ההשקפות שהוא מייחס לי". הכתבת הצבאית של הרדיו, כרמלה מנשה, שחשפה דברים שנאמרו בדיון מפקדים בבירנית באמצע חודש מאי, אף היא הצביעה עליו כמצדד ביציאה; אייזנקוט הכחיש. "אני לא מתכוון עכשיו לחשוף את עמדותי, אם כי בפורומים סגורים מעולם לא הסתרתי אותן", הוא מסביר. "בעיני זה פסול שבעלי אינטרס מצטטים התבטאויות של קצינים כדי להכשיר את הלבבות לכיוון שהם מבקשים לקדם, לצערי כל עולם המושגים פה התערער. התפקיד של הצבא זה להכין את עצמו למלחמה, לשוש אלי קרב ולא לדבר על נושאים שהם לא עניינו. אפילו זה שאנחנו אלה שמסכנים את חיינו והולכים להלוויות עדיין לא אומר שנמצאת לפנינו התמונה המלאה שיש לחברי המטה הכללי, שלפיה אפשר להחליט מה נכון לעשות בשאלת לבנון. "מאיתנו, המח"טים, הייתי מצפה שנתנהג כמו הגנרל פטון, ששנה לפני מלחמת העולם השנייה, בין קוקטייל לקוקטייל, רק חיפש את מי לתקוף. אסור לנו שנשתכר מהאווירה של מזרח תיכון חדש, לא עכשיו ולא בעוד 30 שנה. לצערי אני מזהה בצה"ל תופעה הולכת ורווחת של התבטאויות פופולריות מתייפייפות, שמתיישרות בהתאם למה שדעת הקהל הישראלית מצפה לשמוע מאיתנו. חייבים למתוח על זה קו". ההדחה עד 1982 הוא הספיק להיפצע שלוש פעמים מאש ידידותית, פעם במלחמת לבנון ופעמיים בתאונות אימונים. הסימנים של אחת הפציעות ניכרים עדיין במצחו, אז ניהל תרגיל עם כובע ב' במקום קסדה. אולי זה מפתיע, אבל בצעירותו הוא נודע כסורר, "קפצן וחוצפן" כהגדרתו. הצגת השיא שלו היתה כשפיקד על פלוגת "עורב", מח"ט גולני אז היה צבי פולג (פרקש). הפלוגה של אייזנקוט היתה בחופשה רגילה אחרי קו מתיש בלבנון, כשנקרא במפתיע להחזיר אותה לאירוע חטיבתי חסר חשיבות, סיור בבתי הזיקוק. אייזנקוט מחה על חוסר ההיגיון שבהוראה וסירב בתוקף להפסיק לאנשיו את החופשה ולו רק לכמה שעות. את הוויכוח עם המח"ט הוא ניהל בנוכחות כל קציני החטיבה הנדהמים. פרקש היה סבלני כלפי מי שעד אותו עימות היה מחביביו, אבל גם לו אזל לבסוף מטען האיפוק. כשהמ"פ סירב אפילו להתנצל, הוא זרק אותו מהחטיבה לעיני הקהל הנבוך. "גם אני כמח"ט הייתי נוהג בדיוק כמוהו", אומר אייזנקוט על ההדחה ההיא. הוא לא גאה בה, אבל מעולם לא השמיט את הפרט הביוגרפי הזה מקורות חייו. בתפקידיו הבאים הוא אף השתמש בלקח לא אחת כדי להדגים למ"פים ממורמרים שמוטב לעצור ולא לנקוט צעדים שיצטערו עליהם אחר כך. הוא נשלח אז כסנקציה ליחידה נידחת והיה כבר בדרך לחתום על טפסים להתרת חוזה. מי שעצר את הסחף היה אילן בירן מיטיבו. הוא הרגיע את אייזנקוט, יישר הדורים ולתקופת הפוגה אף פילס לו נתיב ללימודים בפו"ם. כעבור זמן חזר אייזנקוט לגולני בדלת הראשית, לתפקיד קצין אג"ם, ואחר כך, בסערת האינתיפאדה 88'-90', היה למג"ד. כשנקרא אייזנקוט לאחרונה להכיר את לשכת המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, הוא פגש במסדרון באקראי את בירן, המנכ"ל היוצא של משרד הביטחון. מזל שהתעקשתי עליך אצל פרקש, הוא הזכיר לאייזנקוט את הפרשה העגומה ההיא.
הוא תושב הרצליה, נשוי לחנה, אדריכלית שבנעוריה אף היא היתה חברה במועדון המפרשיות באילת. לזוג חמישה ילדים. בזמנו הפנוי אייזנקוט משחק סקווש, על גלשן הרוח שהיטיב להשיט הזדכה בהיותו מג"ד. אחרי שהיה סמח"ט גולני וקצין המבצעים של פיקוד צפון, הוא התמנה למח"ט "אפרים", חווה את פינוי הערים קלקיליה וטול כרם כחלק מהסכם אוסלו. כשפוצץ ביתו של יחיא עייאש בכפר רפא, היה זה אייזנקוט שהפעיל את המתג. "במשך חודשיים ערכנו מבצע הדוק מאוד כדי לאתר אותו. שמונה שבועות המשפחה שלי לא ראתה אותי בגללו, לכן כשהחליטו להרוס את הבית הזמינו אותי ללחוץ על הכפתור. עניתי להם, חפשו מישהו אחר להלביש עליו את התענוג המפוקפק, אני לא נכנס לזה, אמרו לי, אתה לא יצאת הביתה כל כך הרבה זמן, לך מגיע. הם לא השאירו לי ברירה".
כשעלו בגזרתו התנחלויות בלתי חוקיות הוא הגיב בתקיפות. "היו לי יחסים יוצאים מן הכלל עם היישובים, אבל כשהם השתגעו הראיתי להם שאני יותר משוגע מהם". כשידידו, ראש מועצת אלקנה ניסן סלומיאנסקי, ניסה להאחז בעוד גבעת טרשים שהוכרזה שטח צבאי סגור, הודיע לו אייזנקוט "עד כאן" והורה להכניס אותו למעצר. "הוא העלה לי את הסעיף הגולנצ'יקי שבי. מה שלא ידעתי זה שהיום ההוא בכלא הוסיף לו הרבה נקודות במפד"ל. איך אמר לי ראש מועצה, קולגה של סלומיאנסקי? אתה דאגת לזה שהוא יהיה חבר כנסת". חוויה אמריקאית התחנה הבאה של אייזנקוט היתה שנת השתלמות בקרלייל, המכללה לביטחון לאומי של צבא ארצות הברית. הוא חזר שונה משיצא, הוא מדווח, בעיקר בהבנתו את התקשורת. "עד לנסיעה אף פעם לא הכרתי בכם כגורם", הוא אומר. "הגישה שלי היתה שאתם מטרד שחייבים לסלק אותו. כשהייתי מח"ט טול כרם, היו מספר הזדמנויות שאילן בירן, כאלוף פיקוד מרכז, היפנה אלי עיתונאים. ברחתי מזה כמו מאש. הנסיעה שינתה את הגישה שלי מקצה אל קצה. לקחתי בקרלייל קורס על יחסי צבא-תקשורת וממש נפקחו לי העיניים. הבנתי את חשיבות הדברים ומעמדה של עוין נפתחתי לנושא. קיומה של התקשורת היום זה נתון שנכנס אצלי להערכת המצב מיד אחרי קרקע, אויב, זמן ומרחב".
הכתבים הצבאיים זכו אצל אייזנקוט לשיתוף פעולה ענייני שלא אופייני לחטיבות אחרות. הוא היה לא רק גורם מגיב, אלא גם יוזם. כל פנייה אליו נענתה ולא במחשכים או בטלפונים ליליים, אלא בפגישות מסודרות. אפילו בימים רעים לחטיבה הוא דבק באותה מדיניות. אחרי המרד הוא לא החביא את המ"פ הנוגע בדבר, סרן אורן כהן; בעקבות האסון שבו נהרג אוהד זך הוא שלח את המג"ד, סא"ל אילן אטיאס, לראיון נוקב; לסיכום ההיתקלות בקלעת דובאי הופיע המ"פ, סרן יואב ירום, מול המצלמות. גם בהצלחות הוא אף פעם לא הציב את עצמו במרכז, אלא את הפקודים.
"הקצינים אצלי יודעים להשתמש בתקשורת, הם כבר לא נבהלים ממנה", הוא אומר. ביום עיון שיזם הם עברו סדנה לעבודה מול מצלמה. את מחליפו, אל"מ שמואל זכאי, שעדיין רואה בתקשורת גורם בעייתי, אייזנקוט מתחייב שכבר בתקופת החפיפה ינסה לשנות את יחסו. זכאי חייב תודה לאייזנקוט, שהביא
אותו לגולני מ"שקד", וגם ניהל לובי למענו כאשר זכאי, בהיותו מ"מ, נקלע לפשלה שכל אחד אחר היה מודח בעקבותיה.
כשאייזנקוט חזר מארצות הברית הוא הדריך בקורס מג"דים וממנו הלך להיות מח"ט גולני. 14 מתוך 21 שנות שירות הוא היה בחטיבה, והפרידה לא קלה לו. "כששואלים אותי חברים על מה אני בעיקר גאה ואיפה טביעת האצבע שלי בשנתיים שהייתי מח"ט, התשובה שלי היא איכות המ"פים. זאת לא פראזה. מדי פעם אתם בעיתונות נורא מתפעלים כשאתם מגלים עוד כוכב, אני את החבורה המצוינת הזאת חי יום-יום. יש לי חוברת עם תחזית מג"דים לשנת 2006, כדאי לך לזכור את השמות: עמית פישר, דוד זיני, יואב ירום, ארז הדרי, ויש עוד". ובנוגע לאייזנקוט עצמו, אפשר להמר שבאותו מועד יענוד לכתפיו דרגות אלוף במגמת עלייה. כך לפחות משוכנע דור המח"טים שאכל איתו מאותו מסטינג.
("הארץ", 10.09.1999)
http://news.walla.co.il/item/891351
אפס סובלנות כלפי אלימות מהרצועה\ מאת אביחי בקר
ראש אגף מבצעים במטכ"ל, האלוף גדי אייזנקוט, משרטט את העימות בין ישראל לפלסטינים והמדיניות שיש לנקוט כלפי חמאס
הטון שנשמע השבוע במטכ"ל היה נחרץ, אפילו לוחמני. הפעילות הצבאית הנרחבת ברצועת עזה - ירי סוללות התותחים, ההפצצות האוויריות הכבדות, ההפגזות מן הים - תימשך, גם במחיר של פגיעה נוספת באזרחים פלסטינים. רק מהלך נחרץ של ממשלת החמאס החדשה נגד החוליות המשגרות את רקטות הקסאם יביא את ישראל להפסקת המבצע. "אם ראשי החמאס לא יפעלו לעצור את הירי, הם צריכים לחטוף מכה קשה ולשלם מחיר כבד. מה שראינו עד עכשיו הוא רק קדימון. זה יהפוך יותר ויותר גרוע אם הם לא יתעשתו. צריך להציב להם רף של אפס סובלנות מצדנו כלפי טרור מעזה. אסור לגרום לפגיעה במוצרי יסוד, אבל נראה לי לא שפוי לתת להם לפרוח ולשגשג כשיורים עלינו רקטות. כן, צריך לפתוח את מעבר קרני, אבל במקביל לירות עוד 200 פגזים לאזורי השיגור, לפגוע בכלי מי שמשתתף בטרור, שמתכנן ומממן אותו".
מה שמפתיע בדברים אינו תוכנם אלא מי שאומר אותם - ראש אגף המבצעים במטכ"ל, האלוף גדי אייזנקוט, מהקצינים השקולים והמחושבים יותר בצמרת הצבאית. קשה לשער שהתואר "מתלהם" הוצמד אי פעם להתבטאות של אייזנקוט. אך לניתוח העומד מאחורי ההצהרות החדות של ראש אמ"צ שותפים מרבית בכירי המטכ"ל. זו עמדה הגורסת כי חילופי השלטון ברשות מספקים לישראל הזדמנות להכתיב כללי משחק חדשים ברצועה. יותר מדי חודשים השלימה ישראל, למעשה, עם ירי הרקטות לנגב הצפוני והמערבי. הדרג המדיני חשש מפעילות התקפית מסיווית ברצועה. כניסה מחודשת של כוחות יבשתיים לעזה, לפני הבחירות, היתה שומטת את הקרקע מתחת לטיעונים ששימשו את קדימה להצדקת ההתנתקויות (הקודמת והבאות). מנגד, התקבל בהבנה בעולם (ובמידה פחותה בישראל) דימוי החולשה שטיפחה ממשלת הפתח, שנמנעה מטיפול במשגרים. לפיכך, הסתפקו בצבא בדרך כלל בירי ארטילרי לשטחים פתוחים וקיוו לטוב.
אבל עליית החמאס יוצרת כתובת חדשה מבחינת ישראל. בניגוד לפתח, החמאס אינו מציג עצמו כחלש. לרשות יש כעת שליטה פיסית מלאה ברצועה, ומבחינת ישראל הנסיגה נטלה מהפלסטינים כל תירוץ לירי לנגב. החשבון הפתוח בגדה הוא סיפור אחר, נפרד. ברצועה דורשת ישראל מממשלת החמאס אחריות מלאה ושקט גמור. "יש לנו לגיטימציה מלאה להפעיל כוח רב כשהם ממשיכים לירות על יישובים שלנו. גם הציבור בארץ מבין זאת וגם הזירה הבינלאומית. אני לא רואה שמישהו בעולם מתרגש מכך", אומר אייזנקוט.
ירי אלפי הפגזים לרצועה, רצף ההלוויות בצד הפלסטיני, תמונות הילדים הפצועים - עוררו השבוע טענות שלפיהן צה"ל גורר במתכוון את המדינה לעימות אלים עם החמאס, שסופו פלישה מחודשת לרצועה. לאורך חמש וחצי שנות הלחימה, היתה מערכת הביטחון אשמה לא פעם בהתנהגות כזאת: בחודשים הראשונים, תחת הרמטכ"ל שאול מופז, הגיב צה"ל לעתים באלימות מופרזת על התקפות פלסטיניות. השב"כ של אבי דיכטר דחף להתנקשות באיש הפתח ראאד כרמי, בעיתוי קטסטרופלי. אריאל שרון ושרי הביטחון מופז ובן-אליעזר פיתחו אובססיה מוגזמת לחיסולים, כ"פתרון קסם" לכל בעיה. אבל דומה שההאשמה הנוכחית לוקה בראייה פשטנית. ההבדל העיקרי הוא בכך, שכיום אין עוד חיילים ברצועה; בגזרה הזאת לא נותרו לפלסטינים תביעות טריטוריאליות. וכפי שישראל רשאית להגיב משטחה, בעוצמה, על התקפות חיזבאללה מלבנון, כך היא רשאית לנהוג גם מול עזה.מבחן תחושת הביטחון אייזנקוט טוען ש"אין חתירה מצדנו להתלקחות מכוונת", אבל מודה באותה נשימה ש"אנחנו מבינים שהדברים עלולים להגיע להתנגשות רחבה יותר. בעיני זה עדיף מאשר שהם ירגילו אותנו למטח של 25 קסאמים בשבוע. נכון, לא נהרגו ישראלים מירי קסאם מאז ההתנתקות, אבל קיים מבחן נוסף שאין להתעלם ממנו: תחושת הביטחון של התושבים סביב הרצועה. ברור לגמרי שפעולה קרקעית אינה דפוס רצוי כרגע, אבל היא קיימת בתוך סל הכלים, וייתכן שהדברים יגיעו לכך בעתיד. יכולת הפעולה שלנו בעזה ובאיו"ש שונה. אין לנו שליטה מבצעית ומודיעינית בעזה. כדי שיתקיים ביטחון שם, מישהו צריך לשלוט. לנו יש עכשיו כתובת, ממשלת החמאס, לתבוע ממנה אפס מעשי טרור. אם הם לא יעשו זאת, הם ישלמו מחיר. הכניסה לעזה מסובכת אבל היא בת ביצוע, וצה"ל מחויב להכין את עצמו, מבצעית, לאפשרות כזאת. מי שיחליט אם להיכנס ובאיזה היקף יהיה הדרג המדיני. לא צריך להגיע למצב שהיה בשכונת גילה, כשלקח לנו שנה וחצי להבין שאי אפשר להסכים לירי יום-יומי על אזרחים. בגדה הפעלנו את הגיון בית-ג'אלה: בסופו של דבר נכנסנו ושברנו להם את העצמות. פירקנו את כל המערכת של הרשות".
ובכל זאת, הוא מעריך שהדברים לא יגיעו לידי כך ברצועה. "אני משער שבסיבוב הזה הם ילחצו על הברקסים. ראשי החמאס מסוגלים לעשות זאת, אבל הם בדילמה גדולה: האירועים ברצועה מחייבים אותם לנקוט עמדה ויש להם התחייבויות נוספות לעמוד בהן: לספק ביטחון בסיסי לאזרחים, להפסיק את האנרכיה ברחובות, לשלם משכורות, כשאין עדיין מהיכן לקחת את הכסף. הם זקוקים כעת לזמן ולשקט כדי להשיג יציבות בזירה הפנימית ברשות ולהשתלט על עמדות הכוח. אבל לנו אין סיבה לתת להם קרדיט ולו לדקה. מה שיקבע יהיה מבחן התוצאה, הפסקת הטרור מהרצועה".
הוא אינו מאמין שתהיה תפנית אידיאולוגית בחמאס אך סבור שהארגון יבצע "התאמות אידיאולוגיות נדרשות", כדי לשרוד בשלטון ולחלץ את הרשות מהמשבר הכלכלי. "הם לא רואים את הדברים במושגי הזמן שלנו, של כאן ועכשיו, אלא לטווח רחוק יותר, עשרות ומאות שנים".
הראיון עם אייזנקוט, בשתי פגישות נפרדות, נקטע לעתים קרובות בשיחות טלפון דחופות ובהצצות חטופות למכשיר הביפר ולמסך המחשב. אף שהמטה הכללי, תחת רב-אלוף דן חלוץ, מאציל הרבה מסמכויות ניהול הלחימה לפיקודים המרחביים, החלטות משמעותיות עדיין מתקבלות במשרדו של ראש אמ"צ בקריה. חלוץ הוא שמינה את אייזנקוט (וקידמו לדרגת אלוף), מתוך ראיית התפקיד כאחד המרכזיים במטכ"ל. התחנה הבאה שלו עשויה להיות פיקוד המרכז (בסוף השנה) וניהול ההתנתקות הבאה, אלא אם חלוץ יחשוב שהוא זקוק לו יותר דווקא בקריה.
הוא בן 46, יליד אילת. כוכבו דרך מאוחר יחסית. עפר שלח, שהיה מדריך שלו בבית הספר לקצינים ב-1980, כתב לפני כשנה ב"ידיעות אחרונות", שההתקדמות של אייזנקוט לדרגות בכירות הפתיעה אותו. בבה"ד 1 לא הכשירו קצינים של ממש, אלא מפקדי מחלקות שראו עצמם כרובאי המצטיין של המחלקה. מי שבלטו בקורס היו אלה שהיטיבו מחבריהם לצלוף, להוליך לתרגיל, לצעוק פקודות בטון סמכותי. אייזנקוט, שקט, שמנמן, לא כריזמטי במיוחד, לא נמנה עמם. הפריחה באה מאוחר יותר, כשנדרשו לפתע תכונות מורכבות בהרבה: חשיבה, תכנון ארוך טווח, מנהיגות אמיתית.מאבק ללא הכרעה לזכותה של חטיבת גולני, שבה עשה את רוב שירותו, ייאמר שהצליחה להצמיח את שני המודלים: זה של אייזנקוט וזה של ארז גרשטיין, חברו, שנהרג ב-99' בלבנון, כמפקד יק"ל. השניים שימשו, פחות או יותר במקביל, כמפקדי יחידות חטיבתיות ואחר כך כמג"דים בגולני. אייזנקוט גם ירש מגרשטיין את הפיקוד על החטיבה. משם עבר לתפקיד שעיצב יותר מכל את השקפתו על המערכת הביטחונית והמדינית: המזכיר הצבאי של ראש הממשלה אהוד ברק, ואחריו של אריאל שרון. למעשה, היה החוליה העיקרית שנותרה במקומה לאחר העברת השלטון. שמור אצלו פתק, בכתב יד, שבו שינה שרון מלה אחת בהנחיה המדינית של ברק לצה"ל, לטיפול באינתיפאדה: מצמצום האלימות להפסקתה.
אבל התפקידים שמילא בהמשך חיזקו דווקא את הבנתו שמדובר במאבק מתמשך, שלא תהיה בו הכרעה חד-משמעית. הוא שימש מפקד אוגדת מילואים והספיק להסתכסך עם האלופים דורון אלמוג וישראל זיו, כשהורה למפקדי טנקים שלו להתעלם מהנחיות פתיחה באש גורפות, שקטלו חפים מפשע בגבול הרצועה. אחר כך היה מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בשנתיים קריטיות, 2003-2005, שבהן צומצם היקף הטרור ללא הכר. לצד אלוף פיקוד המרכז אז, משה קפלינסקי, יש לו בכך מניות רבות. השניים הרחיקו את הטנקים מהגדה, הורידו כמעט לאפס את ההתנקשויות והסירו עשרות מחסומים מהכבישים לפלסטינים. מנגד, נעשו אלפי מעצרים.
ההרתעה האפקטיבית ביותר, טען אייזנקוט שוב ושוב, מושגת כשכוח מסתערבים מגיע לדירת המבוקש בקסבה ומוציא אותו ממנה באיומי אקדח, לא באמצעות פצצות של טונה. יותר מכל ניהל אייזנקוט מלחמת חורמה בדרישות להשגת הכרעה בעימות. הוא לא נלאה מלהסביר כי מדובר במלחמה מסוג אחר, שמבחנו של צה"ל בה יהיה בהשגת רמת ביטחון גבוהה לאזרחים, במניעת קריסת המשק ובהבטחת חופש תמרון לדרג המדיני בקבלת החלטות. השבוע אמר אייזנקוט ש"חזון המזרח התיכון החדש כנראה לא עומד כרגע על הפרק". פעם אחרת צפה שגם בנו הצעיר עוד יילחם כחייל מול פלסטינים.
בזמן האחרון הוא מוטרד במקצת מהזיכרון הקצר של הציבור. "אנשים שכחו את השנתיים הראשונות של העימות. 2002 היתה שנה נוראית, עם 518 הרוגים ישראלים. בשנה שעברה המספר ירד ל-50. זו ירידה של 90%. נכון, החמאס הצטרף בינתיים להבנות על תהדיאה (הרגעה), אבל הסיבה העיקרית לשינוי היא דפוס הפעולה המרשים שנבנה יחד עם השב"כ. השפעת הטרור על החיים התקינים במדינה פחתה. אני לא חושב שצה"ל מספק את זה במחיר גבוה מדי. לפני שנתיים וחצי היו לנו 40 גדודים בגדה. היום ירד המספר ל-25 וחסכנו בכך הרבה כסף. הפעלה של גדוד מילואים בגזרה עולה למדינה 30 עד 40 מיליון שקל בשנה. יש בדרגי השטח טענות קשות כלפינו על כך שאנחנו לוקחים סיכונים בלתי סבירים".
ההישגים בלחימה, כמו הרפורמה הארגונית המשמעותית שהנהיג חלוץ, לא יועילו כנראה לצבא מול הקונצנזוס הפוליטי הרחב בדבר צורך בקיצוץ גדול בתקציב הביטחון. במטכ"ל חוששים מחידוש המתקפה התקשורתית על משכורות הקצינים והבזבוז ביחידות. "זה לא עניין של להתמקח על נקודות ספורט לאנשי הקבע. טענות כאלה הן פופוליזם זול. השאלה העמוקה היא איזו רמת ביטחון אנחנו מספקים לעם ישראל, במגבלה תקציבית שדוחפת את צה"ל אל עבר התחום הבלתי אפשרי. הסיפור אינו משכורות הקצינים. כמה מ"פ מרוויח? 6,000-7,000 שקל? ואיזו משכורת מקבל מג"ד שיוצא הביתה פעם בשבועיים, בהשוואה לסיכונים שכרוכים בתפקיד? על פני 20 שנה יש דווקא שחיקה גדולה בשכר בצה"ל, וזה צבא שכולו רתום עכשיו ללחימה".
לשנים הקרובות אייזנקוט צופה "מזרח תיכון מורכב יותר, בעייתי יותר, קיצוני יותר. לנוכח התמונה המתקדרת, צריך לחשוב היטב על היקף הקיצוצים. ישראל כבר לא מתמודדת רק עם הפלסטינים וחיזבאללה. הטרור הגלובלי נכנס בהדרגה לתמונה ומתחיל להתעניין בישראל כיעד. הקטיושה שנפלה בנובמבר באילת שוגרה בידי ארגון שקשור באל-קאעדה וכך גם הקטיושות שנורו בדצמבר מלבנון לקרית שמונה. צה"ל צריך להיערך עכשיו להגנה אחרת על קרוב לאלף קילומטרים של גבול, מעבר ללחימה בשטחים. זה צבא שונה לגמרי במחויבויות היום-יומיות שלו. גם תוכנית הגרעין של איראן אינה עוד גחמה של איזה קצין באמ"ן. המערב כולו עומד על הרגליים האחוריות. האתגרים שעומדים לפתחנו אדירים. ההחלטה על התקציב אינה צריכה להיות בידי צה"ל, אבל אפשר לצפות שמי שמקבל הכרעות כאלה יעשה אותן רק לאחר ניתוח והבנה עמוקה של תמונת המודיעין, האיומים והמענה שנדרש להם".
("הארץ", 14.04.2006)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|