זרה – פיזר, הפיץ או השליך; הפועל הוא מקראי. קיים גם הפירוש הבא:
"הניף וזרק את התבואה הנדושה למעלה כדי שהתבן והמוץ יינשאו ברוח והגרגירים ייפלו ארצה: הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה (רות)". מתוך מילון אבן־שושן.

הביטוי שהבאת לקוח מיחזקאל: "וְהַשְּׁלִשִׁית תִּזְרֶה לָרוּחַ". זרה לרוח – מילולית: שלח את הגרגירים אל הרוח שתפיץ אותם; רגש ה"הפקרה" מובן בעקבות ההקשר. קרא עוד שם.
זרה מלח על פצעיו – פיזר מלח על הפצע הפתוח, ובהשאלה: הוסיף כאב ויגון. אפשר להבין כעת את זרה חול בעיניו ואת זרה אימים.

ההטיה: לזרות, זורֶה ויִזְרֶה; כמו לקרות, קורה ויקרה.

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן