 |
27-01-2006, 22:38
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 26.01.05
הודעות: 13,766
|
|
|
ה"אני מאשים" של אנשי יחידת המנהרות
הדפסה
חזרה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
/כתב אישום נוקב. יחידת המנהרות צילום: היו גורדון, דו''צ
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/408x153/145/410.jpg]
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/038/956.html
אנשי יחידת המנהרות של צה"ל, ניצבו בחזית הלחימה בטרור. למרות זאת, הם זכו ליחס מזלזל והתמודדו עם תחושה של זילות ערך חייהם. עכשיו הם החליטו לדבר עמרי אסנהיים וחן קוטס-בר
27/1/2006 14:46
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
היום אני בחיים ומודה על זה", אומר דימה שוורץ, לשעבר מפקד צוות המנהרות. "אבל יש כאלה שנכנסו לדיכאון. ראיתי כמה אנשים שהיו שם ואיבדו את המרץ לחיים. זה לא קל. אתה נכנס לפיר של מנהרה, פנימה, זה צר, קטן, אתה לא יכול להיות אפילו עם אפוד קראמי. מאירים עליך עם פנס מלמעלה, ופתאום הפנס נכבה. אתה מוצא את עצמך סגור, בחושך, יש עקרבים, נחשים, רטוב. לא יודע מה הרעשים סביבך. אם זה מישהו שמגיע מצד שני שעומד לירות בך, או משהו שנפל, או משהו שנגעת בו. אתה כמו עכבר בתוך מאורה. אתה פתאום עיוור, ואסור לך לצעוק. אתה יכול להשתגע. אני לא השתגעתי שם, אני חושב, אבל הרגשתי במלכודת. גם תפישת המוות שלי השתנתה. נהייתי קהה למוות".
הם היו הפועלים השחורים של אוגדת עזה. אולי של ישראל כולה. "צוות המנהרות". האחראים לנקיונו התת-קרקעי של ציר פילדלפי, ציר המוות, ממחבלים ומאמצעי לחימה. מכורים לריח אבק השריפה, לקולות הפיצוצים ולאש שהתפרצה מהקרקע, לגושי האדמה שהיו נוחתים כמו גשם מהאוויר. מכורים לאקשן ולסכנה.
"אתה נכנס למנהרה של 180 מטר, עם ריכוז חומר נפץ, וכשאתה עושה את הפיצוץ והוא רץ לאורך כל המנהרה זה עושה לך אורגזמה", מתאר אלכס בלכמן, שהיה בצוות מאז הקמתו ועד לאחרונה. ניר דרוקר, קצין לשעבר בצוות: "אתה רואה פיצוץ שיכול לקחת טנק ולהפוך אותו לאדים. אתה עד להתפרצות כזאת אדירה של כוח שמהממת אותך. זה נמשך כלום, עשירית שנייה, אבל בעוצמה אדירה. זה מדהים. אתה יושב, ואתה כולך 1.70 מטר , עושה תנועה עם האצבע ופתאום משהו עולה באוויר ומשמיד כל דבר סביבו. כמעט אלוהים".
מדי שבוע ביצעו עשרות פיצוצים. על הנגמ"ש שבו נעו על הציר, עמוס טונות של חומר נפץ, נורו עשרות טילים נגד טנקים והושלכו רימונים ובקבוקי תבערה. בתוך טירוף המלחמה בעזה הם נותרו יתומים. כללי הבטיחות הבסיסיים הופרו. גם בריאותם של החיילים ניזוקה. היחס שלו זכו היה פעמים רבות משפיל. הם היו בחזית הלחימה, אבל לא הוכרו תקופה ארוכה כלוחמים ולא זכו לאמצעים מספיקים למיגונם.
למרות כל אלה, תקופה ארוכה שיחק להם המזל. עד שנגמר. תוך שישה חודשים נהרגו שניים ממפקדי הצוות ועוד ארבעה לוחמים. עכשיו, אחרי שהשתחררו, הם מגישים לראשונה את כתב האישום שלהם נגד צה"ל ומדינת ישראל. לנו.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
"יש קצינים שאני מאשים ברצח החברים שלי"
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
בלכמן: "יש קצינים בצבא שאני מאשים אותם ברצח החברים שלי. קצינים שהתקדמו על הגב שלנו. תפסו עלינו טרמפ. מישהו יכול היה למנוע את ההרג המיותר הזה. יש לי כעס על עצמי שלא מנעתי את זה. צחקנו על המוות, חשבנו שלא יקרה לנו כלום, אבל בסוף זה קרה. יכול להיות שאני מאשים גם את עצמי ברצח, שאני הרגתי אותם, כי הייתי צריך לעמוד על שלי, להגיד'די. זהו. אנחנו עוצרים. לא נכנסים יותר אם לא דואגים לנו ולא מביאים לנו מיגון יותר גדול".
בתחילת אינתיפאדת אל-אקצה חיפש צה"ל מענה להברחות התת-קרקעיות ממצרים לרפיח דרך ציר פילדלפי באמצעות מנהרות. עד אז טיפל בעניין צוות אזרחי. כשהאיום גבר והשטח התחמם, הקבלן האזרחי החליט לוותר על התענוג ויצא עם אנשיו החוצה. במקומם הוקם "צוות המנהרות של אוגדת עזה": שני חיילים, נגד וקצין, כולם עולים ממדינות חבר העמים לשעבר, חסרי ציוד או אמצעים. לציר פילדלפי נכנסו בהתחלה על זחל"ד, שרק ותיקים שכבר פרשו ממילואים ידעו לנהוג בו. "היו אז כל מיני הצעות מטופשות", משחזר שוורץ, שלימים זכה לכינוי "עכבר המנהרות". " רצו לשים חולדות מורעלות שינשכו את חופרי המנהרות הפלשתינים. זה עלה מאנשים מאוד רציניים בצבא".
שנתיים מאוחר יותר, ב-2003, גבר הלחץ. המנהרות הפכו אוטוסטרדה להברחת אמצעי לחימה, אבל גם למעבר מחבלים למוצבים ולישראל. בצה"ל הבינו שהאיום התת-קרקעי לא מוגבל לציר פילדלפי. הצוות גדל והפך למחלקה בפלוגת הנדסה. גם דרכי הפעולה השתנו. סרן אביב חקאני שהחליף את שוורץ בפיקוד נחשב למייסד הצוות בגלגולו החדש ולמי שדחף להפכו ליחידת עילית.
פחות משנה אחרי שנכנס לתפקידו נהרג חקאני עם ארבעה חיילים נוספים בהתפוצצות "נגמ"ש הנפץ" על ציר פילדלפי. את מקומו תפס סרן משה טרנטו, שהספיק לכהן כמפקד הצוות ארבעה חודשים בלבד עד שנהרג גם הוא בהתמוטטות, בנובמבר 2004. בתקופתו הפך צוות המנהרות לחלק מ"יהלום", היחידה המובחרת של חיל ההנדסה. הקשר עם אוגדת עזה נותק ולצוות ניתן שם חדש: "סמור".
השנים הראשונות של צוות המנהרות, אלו של המחדלים, ההפקרה, הסיכון ביודעין, ההתנהלות בניגוד לכללים הכתובים של צה"ל והיעדר התמיכה מצד המערכת הצבאית, נמחקו ממורשת הקרב של סמור. ההתנתקות מרצועת עזה והיציאה מפילדלפי, הציר שהפך לנתיב החיים והמוות של צוות המנהרות, רק הקלו את מלאכת ההדחקה. מי שהיו שם, לא שוכחים.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
סרן אביב חקאני, ז"ל.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
"גם לי אמרו תסתום את הפה"
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
ניר דרוקר היה קצין בצוות המנהרות. אחד שראה כבר הכל. בכל זאת, הטלפון הלילי שקיבל בלילה חורפי אחד הפתיע גם אותו. על הקו היה אחד מקציני המבצעים של החטיבה הדרומית באוגדת עזה. "אחד מכם צריך להיכנס עכשיו עם הדרילר לציר", פקד הקצין. לשנייה קיווה דרוקר שהוא חולם. לא רק שההוראה להכניס בחושך מוחלט ולתוך אדמתו הבוצית והטובענית של המקום הכי רותח באינתיפאדה מפלצת קידוח מסורבלת ולא יציבה במשקל 90 טונות נשמעה לא הגיונית, היא גם היתה בניגוד לחוקים. הדרילר, קבעו הכללים, לא נכנס בחושך לציר.
דרוקר: "אמרתי לו 'אני לא מעיר אף אחד. מבחינתי אתה חולם'. הייתי בטוח שהוא מדבר תוך כדי שינה. בסוף המג"ד התקשר אלי בעצמו ואמר 'גם לי אמרו תסתום את הפה ותעשה'. אמרתי לעצמי, 'מסכנים חייל בשביל כלום'. ניסיתי לצלצל לדרגה שנתנה את הפקודה. הטלפון היה מנותק. מישהו נתן את הפקודה והלך לישון".
מחוסר ברירה נגזר על אחד מחיילי הצוות לבצע את הפקודה. אלכס בלכמן, הנגד, התנדב.'אם צריך למות, אני אהיה זה שאמות', אמר לחיילים. דרוקר הזהיר את הקצינים בשטח שהם הולכים להיכנס לברוך שבחיים לא נכנסו אליו. הברוך אכן היה רציני. הדרילר שקע בשלוליות הענק של החול הקמחי שעל הציר. תא הנהג היה קבור על הצד, דלתו שקועה במים, בלכמן תקוע בודד בתוכו.תושבי רפיח הפלשתינית ניצלו את המצב והחלו לרוקן מחסניות על הכלי השוקע. האזור הפך לשדה קרב. קצינים מנוסים שהיו במקום מספרים שזה היה אחד האירועים המצמררים בחייהם. רק לאחר שעות של קרב חולץ בלכמן. בקושי.
"אם הוא היה נופל עוד טיפה הצדה הוא היה נקבר למוות בתוך החרא שלהם", אמר דרוקר. "חצי שנייה מחוץ לכלי והוא היה הופך למסננת. הכל תקלה של החלטה פיקודית כושלת. זה השאיר משקעים קשים. אחרי האירוע עוד רצו לשפוט את בלכמן בגלל שהשאיר מאחוריו שכפ"ץ ומכשיר קשר בדרילר. שחררנו הודעה לכל העולם שבשנייה שמחליטים לעשות לו משהו אנחנו לוקחים את הרגליים משם. בסוף הוא קיבל תעודת הערכה מהאוגדונר".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
לישון עם חומרי נפץ
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
סיפור כניסתו ההזויה של הדרילר לציר פילדלפי באותו ליל חורף הוא רק דוגמה לשורה של מחדלים בטיחותיים שליוו את חיילי צוות המנהרות במהלך עבודתם. זה החל עוד מחוץ לציר. חומר הנפץ, למשל, תמצית הקיום של צוות המנהרות, כמות של כשבע טונות, אופסן במכולת פח דקה ופשוטה, מטרים ספורים ממגוריהם של לוחמי גדוד הסיור הבדואי, מקום שהיה חשוף לנפילת פצצות מרגמה. כאשר אנשי צוות המנהרות ביקשו להיות נגישים לחומר הנפץ, לקראת מבצעים, כבר קרה שהם ישנו פשוט בתוך המכולה. "זה היה מטורף", מספר נדב אינטרשטיין, חייל בצוות. "התרענו אלף פעם שצריך למגן, לקבור את המכולה הזו. אם פצצת מרגמה היתה פוגעת בה הבסיס היה הופך למכתש גדול. היו עשרות הרוגים".
יחס החיילים לחומר הנפץ הפך קהה ככל שהמגע איתו הפך תדיר יותר. אינטרשטיין ישן עם מוקש ממולכד מתחת למיטה כי הצוות שכח להעבירו לבונקר. לפאבל היה מוקש בארונית. אינטרשטיין: "בהנדסה יש נהלים מאוד ברורים לגבי איך להחזיק חומר נפץ בבונקר. לנו לא היו כלים לזה. החזקנו פצצות אוויר, שקי טי אן-טי ונפצים באותו מקום. לא היתה הפרדה. היה לנו חדר מטר על מטר לשים הכל יחד והיינו צריכים להתחנן עשרות פעמים לעוד קוביית בונקר".
נורית האזהרה, שמתריעה חזק מכולן על אסון מתקרב, הבהבה בחוזקה בדרך שבה נכנסו החיילים לציר. עד היום שומרים חיילי הצוות את תמונות הנגמ"ש, כלי לא ממוגן, דחוס בעשרות שקי חומר נפץ, שבתוכו הצטופפו גם הם במהלך הנסיעה בציר המסוכן. את הנגמ"ש היו אמורים לאבטח כלי הנדסה מכניים כבדים, עמידים לירי, שהיו אמורים לחצוץ בינו לבין האש הפלשתינית. אלא שכמעט בלתי אפשרי היה לסנכרן בין האיטיות של הכלים ההנדסיים לבין מהירותו היחסית של הנגמ"ש. החיילים נותרו פעמים רבות חשופים בציר, כלואים בתוך קופסת מתכת עמוסת חומר נפץ ומוקפת פלשתינים מצוידים בנשק. בכל כניסה כזאת ספג הנגמ"ש אש רימונים, ירי מנשק קל, בקבוקי תבערה וטילים נגד טנקים.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
"תירו בי, רק תנו לי לסיים את היום הזה"
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
פאבל,לוחם בצוות: "הרימונים היו מתפוצצים על הנגמ"ש עצמו, ואני יושב בתוכו עם כמות נכבדה של חומר נפץ, מנסה איכשהו להגיב. אחרי כמה כניסות כבר לא היה אכפת לי. 'תירו בי, תעשו מה שאתם רוצים רק תנו לי לסיים את היום הזה'". אינטרשטיין : "יחידות לא רצו לעבוד איתנו כי החיילים פחדו. האדישות שלנו לכל העניין נראתה להם מבהילה. אני זוכר פעם אחת קצין שרצה לתפוס איתנו טרמפ לציר. אמרנו לו 'כנס לנגמ"ש'. הוא מסתכל על השקים ושואל 'מה זה הדברים האלה? אני לא נכנס איתכם, אין מצב'".
בשלב הזה עוד היה מזל. והרבה ממנו: שוורץ, קצין הצוות, ראה איך ילד פלשתיני שבידיו בקבוק תבערה חוטף כדור לזרוע רגע לפני שהוא משליך את הבקבוק ומעיף את הצוות באוויר. את בלכמן שישב בדרילר, שדלת הנהג שלו לא יכולה היתה להינעל, הקיפו ארבעה פלשתינים חמושים בקלצ'ניקובים, מאיימים להיכנס פנימה ולחסלו. חסר אונים סובב את הכלי המסורבל על צירו וניסה להכות בהם ללא הצלחה. הוא היה נשחט בתוך תא הנהג אילולא הופיע נגמחון החיפוי וחיסל את הארבעה.
במקרה אחר גילה דרוקר שעה שביצע עם חייליו "ס"פ (סילוק פצצות) שאהידים" (כינוי שנתנו חיילי הצוות לנוהל גילוי מנהרת תופת פלשתינית, שבמהלכו פוצצו חומר נפץ באתרים משוערים סמוכים למנהרה ובכך כמו "התאבדו" על המנהרה הפלשתינית), שהמנהרה שמעליה עמדו הוא וחייליו היתה מוכנה לפיצוץ. הצמדה של סוללה, גם כזאת פשוטה של שעון, היתה עלולה לפוצץ לעזאזל אותו ואת חייליו.
מתוך כל אלה, האירוע של אלכס טרכטנברג הותיר את הרושם הטראומטי ביותר על הצוות. באחד הימים שבהם נהג בדרילר מצא עצמו טרכטנברג לבד על הציר. יתר הכלים, המהירים יותר, התרחקו כ-200 מטר ממנו. טרכטנברג: "נשארתי בלי הגנה. ראיתי את הפלשתיני 20 מטר ממני. פתאום אני שומע שריקה, ומיד אחר כך זנב אר-פי-ג'י נפתח לי בתוך חלון הנהג ונתקע שם. ניסיתי להזעיק עזרה. עד ששמו לב אלי עברה חצי שעה. הייתי לבד בכלי. דימה, הקצין, התחיל לכוון אותי בקשר כי הייתי בשוק. לא חשבתי על כלום. בסוף היום הוא חייך, אבל הפנים שלו היו לבנות".
היעדר החציצה והמיגון המספיק על הציר אותתו לחיילי הצוות שדרוש שינוי. שוורץ קבע פגישה ביחט"ל (יחידה טכנולוגית לוגיסטית). " אני מגיע לראש אגף מיגון, קצין בדרגת סגן אלוף", הוא מספר, "לכל הטענות קיבלתי תשובה פשוטה: תחתום לי שאתה לא מעמיס יותר מ-600 קילו על הנגמ"ש, כולל לוחמים, ותקבל מה שאתה רוצה. הבעיה שבשום דרך לא ניתן לנסוע עם פחות מ-600 קילו בכלי. זה כמו להגיד לי'אל תעבוד'".
למה לא הפסקתם לעבוד עד שיהיה מיגון?
"כי מצד שני יש מפקד חטיבה שאומר'יש לי התרעה על מפגע ולא מעניין אותי כלום.הנגמ"ש הזה נוסע'. זה מה שיש ועם זה ננצח". דודו גולדוייץ, חייל בצוות: "אתה מכיר את המערכת הצבאית. עד שלא קורה אסון, דברים לא זזים. כי זה נוח, זול. אנחנו לא יכולנו לעשות יותר מדי חוץ מלהשלים עם זה. כמה שזה נשמע גרוע".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
הקשיים הבטיחותיים הובילו לבעיות בריאות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
הכשלים הבטיחותיים, בעיקר אלו שנגעו לאופן הטיפול בחומרי הנפץ ואחזקתם, הובילו גם לבעיות בריאותיות. רבים מחיילי הצוות סבלו מהקאות, ממיגרנות, מכאבי ראש ומפצעים בכפות הידיים כתוצאה מהחשיפה לחומרי הנפץ. גם סחיבתם של טונות שקי חומר נפץ מדי יום עוררה בעיות. אינטרשטיין עבר ניתוח בקע במהלך שירותו.
אבי לוי, חייל בצוות: "בחיים לא הקאתי קודם, פתאום התחלתי להקיא בתדירות. אתה יושב בתוך כלי סגור, שעולה בקיץ לכמות מטורפת של מעלות. אין כמעט אוויר, חומר הנפץ משחרר ריח חזק של אמוניה וסולר. יש אבק מהשקים, כולם שוכבים עליהם כי אין מקום. אתה נמצא ככה שעות, וזה ממש חנק. אתה רוצה להקיא ולא יכול, כי אסור לפתוח חלון, זה אמצע רפיח. אז הייתי חוזר מהמשימה ומקיא את הנשמה. הרגשה חרא. בסוף יום עבודה הייתי חוזר עם כאב ראש. האדים היו עולים מהחומר נפץ ואנחנו היינו יוצאים מהנגמ"ש מסטולים לגמרי".
טרכטנברג : "עד שהגעתי לצבא הייתי אדם בריא. שם התחילו לי המיגרנות. עד היום יש לי התקף פעם בשבועיים בערך. אף אחד לא טיפל בזה ועכשיו זה כרוני. אני חושב שחלק זה האדים שעלו מהחומר נפץ. זה כמו לעמוד שעות ליד מכל דלק פתוח. אנחנו היינו במצב הזה שעות, בלי הפסקה".
פאבל : "זה כאילו אתה כל היום סגור במכל סולר. היינו צריכים לבקש מאזרחים שעבדו במפעל חומר הנפץ שיספקו לנו מסכות נגד הריח. הרגשתי כל הזמן שאני אוכל סולר. לא משנה אם זה בתוך הנגמ"ש, בחוץ או בבית. זה לא היה יוצא מאיתנו, הריח. החומר נפץ היה אוכל לנו את הידיים. לי נהיו פצעים פתוחים בכפות הידיים בגלל המגע עם החומרים".
חיים חקאני, אביו של אביב ז"ל: "לא הבנתי למה בתקופה האחרונה של חייו אביב בקושי נשם. הנשימה שלו היתה כבדה. אני חושב שהוא סבל ממשהו, מזה שהוא הסתובב מתחת לאדמה. אולי רעלים. לא יודע".
בשלב מסוים, בעקבות התלונות, נשלחו אנשי הצוות לבדיקות רפואיות. אינטרשטיין: "זה לא שלא ידענו שמה שאנחנו עושים לא בריא ושאנחנו מסתכנים. במסמכים שהגיעו מהמפעל היה כתוב שהחומר הורס, פוגע, מדלל את הדם, פוגע בכבד, בספירת דם. לא בריא לנשום אותו, להסתובב איתו. אבל לא הקדשנו לזה תשומת לב.'אכלנו' שקי טי-אן-טי כל הזמן כי סיפקו לנו שקים ישנים, מתפרקים, משנות השבעים. אתה רק נוגע בהם ועולה עננת ט-אן-טי. הדבר הכי מגעיל שטעמתי. בעקבות הבדיקות התברר שלאחד מאיתנו יש בעיית דם. אסרו עליו להמשיך להיכנס עם חומר הנפץ".
גורם צבאי בכיר אומר בתגובה: "מרגע שהבנו שקיימת בעיה טיפלנו בה. הבעיות לא יכולות היו להיות ידועות מלכתחילה כי לראשונה עסקנו בחומר נפץ אזרחי. העובדה שהפנינו את החיילים לבדיקות עומדת דווקא לזכות המערכת".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
התייחסות כמו לתומכי לחימה"
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
את הנוהל המשפיל שהונהג בחודשיו הראשונים של הצוות לא שוכחים החיילים עד היום. מדי יום נאלצו לעשות את הדרך לציר בטרמפים. מהאוגדה נסעו באוטובוס אזרחי עד מחסום כיסופים. את השכפו"דים וציוד העבודה היו דוחפים בתא המטען. ממחסום כיסופים עד למעבר רפיח עשו את הדרך בטרמפים, ומשם עוד טרמפ פנימה לציר.
"הרגשנו זלזול," אומר פאבל, "כאילו אנחנו חיות מחמד שאומרים להן 'צאו לעבוד, אפילו תיהרגו שם, רק תעזבו אותנו ותנו לנו לשבת במשרד.' אחרי מספר חודשים קנה בלכמן טנדר. היינו נוסעים מהאוגדה למעבר רפיח על חשבונו. אף אחד לא החזיר לו את הכסף. אמרנו לקצין ההנדסה האוגדתי, האחראי עלינו, שנסתדר עם הטרמפים עד למחסום כיסופים, משם ביקשנו להמשיך ברכב הצבאי שלו שחנה שם סתם כל היום. התשובה היתה 'לא, אני צריך אותו במידה שאצא הביתה. תסתדרו."
למרות הסכנה וכמות האש האדירה שחוו יום-יום על הציר, לא הוכרו בתחילה החיילים כלוחמים אלא כ"תומכי לחימה," ג'ובניקים. ככאלה דרשה מהם האוגדה, בניגוד ללוחמים, להשתתף במטלות הבסיס, שמירות ותורנויות אחרות. רק מאוחר יותר, בזכות מחווה פרטית, אומץ הצוות על ידי מפקד גדוד הסיור הבדואי כדי שהחיילים יוכרו כלוחמים. באחד השבועות שבהם עבדו ללא הפסקה על הציר התבקש פאבל לשמור בשעות הלילה בשער הבסיס.
"לא ישנתי כלום כל ארבעת הימים שקדמו," הוא נזכר. "אמרו לי 'לא מעניין אותנו. אין מה לעשות, אתה עולה לשמור.' עליתי לשמור עם אחד הג'ובניקים, ושנינו נרדמנו. באמצע הלילה מפקד האוגדה רצה לצאת וכמובן שלא היה מי שיפתח לו את השער. קיבלנו 28 יום מעצר. במעצר שנינו, הפקיד ואני, ביקשנו חנינה. העונש שלו קוצר בעשרה ימים. אני קיבלתי תשובה שלילית. הוא כנראה היה קרוב למפקד האוגדה."
פאבל מסרב ששם משפחתו יצוין בכתבה. הסיבה: הוריו לא יודעים עד היום ששירת בצוות המנהרות. הוא לא רצה להכביד על חייהם המסובכים גם כך. הוא בן ,25 עלה ממוסקבה בשנת '92 כשהיה בן ,12 ומאז הוא עובד לפרנסתו. לפני שהגיע לצוות המנהרות הובטח לו שייצא הביתה מדי סוף שבוע. כעבור מספר שבועות בצוות הבין שהמציאות הפוכה. באחת התקופות, כשלחץ העבודה היה אדיר, סגר 86 יום בבסיס. כשסוף סוף היה יוצא הביתה לסופי שבוע עבד בשמירה ובחוות סוסים כדי להתפרנס.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
"זה הבחור הקטן, שאתם לא מתייחסים אליו"
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
צוות המנהרות הורכב, כאמור, בתחילת דרכו מעולים חדשים בלבד. גם בשלביו המתקדמים יותר היוו העולים אחוז ניכר מאנשי הצוות. כמה מהם היו חיילים שנפלטו מקורסים פיקודיים של חיל ההנדסה והתגלגלו לאוגדת עזה ומשם לצוות. העובדה שלא הוכרו כלוחמים פגעה גם בכיסם. במשך תקופה ארוכה היתה משכורתם נמוכה בכמה מאות שקלים מזאת של לוחמים. הם לא זכו ל"תעודת לוחם" שמקנה הנחות ולא להטבות אחרות שהצבא מקנה ללוחמיו.
חיילים מהצוות שנשאלו השבוע לסיבה אפשרית לאפליה, דחו את האפשרות שהצוות קופח בגלל שחייליו היו רובם ככולם עולים חדשים חסרי מהלכים וקשרים בצבא. דרוקר: "בתקשורת כל הזמן שמענו איך המג"ד הזה או ההוא מצא מנהרה. רבאק, זה לא הוא עשה. זה הבחור הקטן, הג'ינג'י, שאתם לא מתייחסים אליו. אז לא רק שאתה לא נותן לו את התנאים שהוא צריך לקבל, גם לקחת לו את הקרדיט. כשאתה יוצא ממבצע אחרי שחשפת מנהרת תופת, לוחצים לך את היד ואומרים 'כל הכבוד,' אחר כך רומזים לך 'עכשיו תעוף לנו מהעיניים."'
ההכרה והקרדיט היו עלבונות ניתנים לבליעה יחסית לנדבות שנאלצו החיילים להשיג על מנת לקבל ציוד. בעוד אנשי מנהלה באוגדה הסתובבו עם נשקים מקוצרים, נאלצו חיילי הצוות להיאבק בפיר כניסה למנהרה בקוטר 80 סנטימטר עם נשק ארוך. כשהיו צריכים סליל איזולירבנד היו עוברים ממשרד למשרד ומתחננים. פנסים היו מביאים מהבית או מחנויות אזרחיות. את הסוללות קנה במקרים רבים קצין הצוות על חשבונו. בתקופות מסוימות היו להם רק שלושה אפודים קראמיים, פחות ממספר החיילים בצוות.
בלכמן: "חודשים העלינו דרישה לאקדחים. לבסוף אחרי תחנונים קיבלנו שני אקדחים לצוות, אבל הצבא לא יכול היה לארגן לנו אימון מסודר. חיים חקאני ארגן לנו אימון עצמאי בבסיס האימונים של המשטרה שבו הוא משרת. לא יכולתי לקלוט את זה. למה אני צריך ללכת לבקש ממישהו טובה? זה הרי היה המיגון שלנו."
באופן כללי היה צוות המנהרות בתחילת דרכו נטול אבא ואמא צבאיים. בניגוד לחיילים אחרים, למשל, לא זכו חייליו לנופש מבצעי. את החגיגות על פיצוצי המנהרות המוצלחים היו מחליפות צעקות ליליות על הטבח ששוב שכח, למרות הבקשות, להשאיר אוכל לצוות. במקרים כאלה היו יוצאים החיילים ברכבו הפרטי של בלכמן בשעות הקטנות של הלילה לאכול במסעדות סמוכות. פאבל: "הרבה פעמים היינו אוכלים מה שהיינו מוצאים. לפעמים היינו מבקשים נדבות ממוצב טרמית שבאמצע ציר פילדלפי. לוקחים את הלחם של האספקה שהם היו מקבלים פעם בכמה ימים."
גורם צבאי בכיר מסביר כי "כשהצוות הוקם היו ארבעה חיילים שהוכפפו לאוגדת עזה. אחרי שהתפתח איום המנהרות דאג קצין ההנדסה הראשי שנכנס לתפקיד, תא"ל שמעון דניאל, להעביר אותם לפלוגת הנדסה ומאוחר יותר ליהלום. בתווך היתה תקופה שבה לכאורה החיילים הרגישו ללא אבא ואמא."
"צה"ל דפק וזרק," מסכם בלכמן. "מצד אחד אמרו לנו שאנחנו האלוהים, אנשים מופלאים שעושים עבודת קודש ומצילים את המדינה מפיגועים, מצד שני זלזלו בנו."
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
מתמכרים לסכנה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
למצוא מנהרה, הם משווים, היה כמו להבקיע גול במשחק כדורגל מול קבוצה שנחשבת לטובה בהרבה משלך. כמו לנצח את קספרוב בשחמט. שוורץ: "זה אתה מול הבית. מצאת מנהרה, ניצחת. לא מצאת, הפסדת. זה או אתה או היא. אחר כך אתה מוציא את התסכול כשאתה שופך לתוכה את חומר הנפץ."
מטלות הצוות היו מחולקות לשתיים: עבודת הבט"ש ביום היתה לגלות מנהרות קיימות, או להרוס מנהרות בסביבה באמצעות פיצוצים שיוצרים הדף או רעידת אדמה מקומית. בלילות התפזרו החיילים בין יחידות, לרוב מובחרות, שאבטחו אותם כשנכנסו לבתים הפלשתיניים הנושקים לציר כדי לחפש מנהרות.
המבצעים הפכו בדרך כלל ל"חמים." הפלשתינים שהכירו את נגמ"ש הצוות שחנה ליד הבית שבו חיפשו ניסו ליירט אותו בטילים. אם נמצאה מנהרה החלה עבודת פרך של העברת שקי חומר הנפץ במשקל מאות קילוגרמים מהנגמ"ש לבור. הפיצוץ היה במקרים רבים מפזר את הבית לחתיכות.
חיים חקאני מדבר על התמכרות כשהוא מתאר את האהבה של בנו לפיצוץ המנהרות. "היתה לו 'ראיית צינור,"' הוא אומר".שמש בעיניים. ראה רק את העבודה. אנחנו מגנים על הילדים שלנו מפני סמים ואלכוהול. היה צריך להגן עליהם גם מפני ההתמכרות הזאת לאדרנלין שבאיתור מנהרה."
חיילי צוות המנהרות מסכימים. "אני הייתי מכור," אומר אבי לוי, "מי שלא מכור לא נשאר שם. אהבתי את הפיצוצים. אתה זה שאומר 'חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת,' וכשאתה מגיע לאפס פתאום בום! הייתי מטורף על הפטרייה שעולה לשמים אחר כך. כמו בסרטים.
דרוקר: "זה כמו לקפוץ באנג'י חמש שעות. זיקוקים זה יפה? זה הרבה יותר יפה.זה מדהים.עד שלא תראה לא תבין.אתה רואה אדמה ששכבה בעומק 20 מטר עולה לגובה של 60 מטר,לפעמים יותר. מדהים. ואחרי זה, בדיליי, מגיע הבום. בהתחלה התרחקנו מאוד מהפיצוץ. יותר מאוחר הבנו שלא צריך להתרחק כל כך. נשארנו קרובים יחסית כדי שהגושים האלה של האדמה יעופו על הנגמ"ש ונחווה את זה.אתה נשאר בנגמ"ש בפיצוץ וגושי הבוץ שהיו קבורים בעומק שני בניינים באדמה, הכל דחוס כזה, נופלים, מתקרבים אליך, וכל הגג של הנגמ"ש קופץ כאילו איזה עשרה ילדים מנענעים חיפושית."
בלכמן: "זה כמו סם. עובדה שחזרנו לשם כל בוקר מחדש, למרות הסכנה. האדרנלין ממכר, עושה לך טוב בגוף. אני זוכר שלאביב, כל פעם שהיינו מוצאים מנהרה, היה את החיוך הזה של 'חבר'ה, עוד אחת.' באחת הפעמים הוא נכנס לתוך המנהרה. קשרנו אותו לכבל, שאם יקרה משהו נוכל להוציא את הגופה. הוא רץ, הכבל הלך 30 מטר, מאה מטר, 700 מטר, ואביב נעלם. הכל היה שקט, אמצע הלילה. פתאום אנחנו שומעים 'הלו, הלו.' הסתכלנו לצד השני של הגבול, ראינו אותו בצד המצרי. אמרתי 'הבחור לא נורמלי. עוד שנייה מכריזים שחטפו אותו.' זה היה פסיכי. הוא רצה לראות אם המנהרה באמת מגיעה לצד השני."
חקאני: "אביב סיפר לי שהם היו מתערבים, שמים קסדה על החומה בציר ובודקים תוך כמה זמן מורידים אותה. והיו מורידים אותה, כי הפלשתינים חשבו שזה ראש. אמרתי לו 'אתה דפוק! מה אתה עושה,'? הוא אמר 'אבא זה בסדר, זה חלק מהצחוקים. אנחנו מתגרים.' הוא זיהה את הסכנה אבל התמכר אליה."
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
הקצינים הבכירי עשו כבוד
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
העבודה האינטנסיבית ליוותה אותם שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. "זה היה טירוף," אומר אינטרשטיין, "להיכנס כל יום למצב של סכנת חיים מטורפת, להתעורר בבוקר ולשאול את עצמך 'האם בערב אני הולך להיכנס למיטה שלי או שאני אהיה האדם השני אחרי אליהו שעולה בסערה השמימה.' היינו צוחקים שצריך לקנות בקבוק, להכניס בו את האפר של כולנו.
"באחת הפעמים הסתבר בדיעבד שפגענו במנהרה באמצע הברחה. אמרו ששניים עד שבעה פלשתינים נהרגו. הזמנו 80 מוקשים והלכנו לתוך הפיר עם סמג"ד בגבעתי. נכנסנו והכל חתיכות קרקפת וריח מסריח של גופות. התחלנו להכניס מוקשים, שמנו אותם, התרחקנו ופוצצנו. זה היה פיצוץ יפה. הרצפה נקרעה וגל של אש בקע לגובה מטורף. היינו עם מבט התלהבות בעיניים, כל הנגמ"ש רעד. הסמג"ד היה בהלם. התגובה הראשונה שלו היתה 'פוצצתם את הגבול עם מצרים.' כל חוטי החשמל בצד המצרי העלו ניצוצות, כל האור כבה."
כשהם מנסים לפענח מה גרם להם להתמכר ולחזור שוב ושוב לציר המוות מזכירים לוחמי צוות המנהרות את ה"כבוד" שעשו להם קצינים בכירים בצה"ל. זה היה כבוד חמקמק. לא מחייב. הקצינים ששלחו את הצוות לתופת בציר הבינו כנראה שכל ליטוף כזה לאגו של חיילים צעירים, כאלה שיש להם מה להוכיח, יאפשר יותר דרישות לעתים לא הגיוניות. לצופה מהצד נראה כי נעשה לא מעט ניצול ציני של רוח ההתנדבות ותחושת השליחות של אנשי הצוות.
"זה מתחיל ממפקד האוגדה," אומר שוורץ. "אתה צריך לפוצץ איקס קילו, והוא בא ואומר 'איקס קילו בשבילי, איקס קילו בשביל מפקד האג"ם, המח"ט, אתה רוצה גם כמה קילו בשבילך.'? מבחינתם תפוצץ כמה שיותר. אתה מנסה לעשות את הדבר המקצועי, למרות שאם אומרים לך לפוצץ 400 קילו אתה לא מסרב."
בלכמן: "פינקי זוארץ, מפקד החטיבה הדרומית של האוגדה, היה מתחלק איתנו בסנדוויצ'ים שלו. מצד שני, הוא היה אונס אותנו מבחינת עבודה. היה מזמין 80 פיצוצים בשבוע, וכשהיינו מסיימים היה דורש עוד 80 פיצוצים בשישי-שבת."
חקאני: "אלוף הפיקוד אמר לי שבאחת הפעמים, כשהיתה חריגה מבצעית, הוא עשה לאביב משפט שבו 'מצד אחד הכנסתי לו ומצד שני חיבקתי אותו.' אותי זה מרגיז. מה זה עושה לילד? שתיקה בהסכמה. כאילו, אני צריך את המוטיבציה שלך, אתה עושה לי את העבודה הכי שחורה בעולם, אבל אני אכסה את עצמי מפני המוות שלך. כמו וייטנאם היה שם. ג'ונגל."
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
הנסיעה הגורלית
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
ב12- במאי 2004 בשמונה וחצי בבוקר יצא כוח של צוות המנהרות בפיקודו של סרן חקאני למשימות פיצוצים על ציר פילדלפי. חמשת החיילים נכנסו לציר בנגמ"ש עמוס טונה חומר נפץ. יום קודם התפוצץ ממטען בשכונת זייתון נגמ"ש אחר עמוס חומר נפץ ובתוכו שישה חיילי פלוגת החה"ן של גבעתי. ששת החיילים לא שרדו את הפיצוץ.
בבוקר היציאה ערכו חיילי הצוות הגרלה מי ייכנס פנימה. האווירה היתה טובה, לא מבשרת על אסון בפתח. ממש לפני שחקאני וחייליו עצרו לפיצוץ פגע בנגמ"ש טיל אר-פי-ג'י שנורה מכיוון רפיח. לחמשת החיילים שהיו בו, חקאני, סמל ליאור וישינסקי, סמל זאור סמיילייב, רס"ל אימן גדיר ורב"ט אלעד כהן, לא היה סיכוי. "אתה מדליק את הקשר וכולם צועקים 'איפה ,40 איפה ,'40 זה היה הקוד שלנו בקשר," משחזר בלכמן. "מישהו אמר 40' נעלם.' לא אמרו 'התפוצץ,' רק 'נעלם.' אף אחד לא ידע איפה הנגמ"ש.
"ג'וני, חייל בצוות: "ההגדרה 'נעלם,' אין מדויק ממנה. יש בום, מרגישים הדף, יש גל אבק מטורף ואחרי שלוש-ארבע דקות האבק יורד וכבר אין נגמ"ש. בשלוש-ארבע דקות נגמ"ש יכול גם סתם לנסוע, אבל לנו היה ברור מה קרה. זה היה שוק."
העיתונים דיברו על "קללת עזה." שכפול האסון של זייתון עורר שאלות. נדמה היה שכל הכשלים הבטיחותיים בחיי צוות המנהרות התרכזו באירוע טראגי אחד: איך נסע הנגמ"ש עם כמות כה גדולה של חומר נפץ וחמישה חיילים בתוכו? כיצד הצליח טיל לפגוע בנגמ"ש למרות שאבטחו אותו כלים משוריינים?
"אביב והצוות שלו מתו בגלל חוסר רצינות של קצינים בכירים," מאשים בלכמן. "אני עדיין לא מאמין שיום לפני שאביב נהרג קורה אותו מקרה, עם נגמ"ש שבתוכו פחות חומר נפץ, ולא עוצרים. זה מכעיס. יש כאלה שיגידו 'אנחנו היינו צוות המנהרות, זאת היתה העבודה שלנו.' אבל אני מרגיש שניצלו אותי. מישהו טיפס על הכתפיים שלנו הלאה, כדי להתקדם בתפקיד. תפסו עלינו טרמפ. לא הקפידו לא על בטיחות, לא על שום דבר."
אינטרשטיין: "ידענו שזה יגיע. בלוויות כולם אמרו 'זה סוף סוף קרה.'זה היה צפוי.היתה העלמת עין מטורפת.כשג'יפ מתהפך,דבר ראשון עוצרים את כל הפעילות. כשיש תאונה בחיל האוויר מפסיקים טיסות. למה זה היה צריך להיות שונה פה? אולי כי אנחנו לא היינו בקו המחשבה של אף אחד. אנחנו היינו 'אלה מציר פילדלפי,' אלה שאמרו עליהם 'כל עוד זה עובד, אז בסדר. נטאטא את מה שלא עובד מתחת לשטיח ונמשיך הלאה."'
חקאני: "בתוכי ידעתי שמהמקום הזה, כמו שהם עבדו, אין סיכוי לחזור. אם להיות קצת פרימיטיבי, הייתי צריך לשבור לילד שלי את הרגליים ולהוציא אותו משם. לקחו פראייר כזה, שבעיניים שלו לא ראה כלום. מורעל, תמים, ואמרו לו 'תעשה אתה את העבודה השחורה הזאת.' חודשים אחרי שהוא נהרג עוד הייתי חולם על זה בלילה. אביב היה מופיע לי, בחתיכות, והייתי מתמלא זיעה קרה, המזרן שלי היה מלא מים. הייתי מתעורר ואומר לעצמי: 'למהלא שמרתי עליו.'?הצבאלא שמר,אבלאני אבא שלו. אסור היה לי לתת לו להיות שם."
גורם צבאי בכיר טוען כי הצורך להתמודד עם איום נשק הטילים נגד טנקים נולד זמן קצר לפני התפוצצות הנגמ"ש, וכי בזמן שבו אירע האסון כבר היה תהליך שבמסגרתו פותח הנקפדון, שבו נכנסו החיילים לציר זמן קצר לאחר האסון.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
"על רשלנות כזאת - לא אסלח"
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
אחרי שחקאני נהרג, התנדב סרן משה טרנטו להחליפו. חקאני וטרנטו היו חברי ילדות עוד מימי בית הספר היסודי "נוף ים" באשדוד. מספר חודשים אחרי שטרנטו נהרג הודה אחד מקציני ההנדסה של אוגדת עזה שלו היה יודע על הקשר בין השניים ייתכן שלא היה בוחר בטרנטו לתפקיד.
כחודש לפני שנהרג הוזנק טרנטו לציר פילדלפי בעקבות גילוי מנהרה. ברגע האחרון התקשר אחד מקציני המודיעין וביקש מטרנטו ואנשיו להתרחק מהמקום, בעקבות ידיעות שמדובר במנהרת תופת. טרנטו הספיק להימלט ונפצע קל בלבד. רב סמל מתקדם משה אלמליח שהיה במקום נהרג. באותו חודש, נובמבר ,2004 ירדו גשמים עזים על אדמת ציר פילדלפי. בלכמן: "האדמה היתה חול ים, וכל אחד יודע שחול יכול לקרוס. אבל רצו בכוח לנטרל את המנהרה. אף אחד לא חשב על זה שדי, אי אפשר להיכנס לזה, נחשוב טיפה ונמצא דרך אחרת."
ב29- בנובמבר נשלח טרנטו לבור שחפר צה"ל עם שני לוחמים מ,669- יחידת החילוץ של חיל האוויר, ולוחם נוסף מצוות המנהרות. האדמה לא החזיקה מעמד. טרנטו נקבר למוות תחת קיר שקרס. אחד מלוחמי 669 נקבר גם הוא כמעט לגמרי וניצל בנס. החייל הנוסף מצוות המנהרות עזב למחרת את חבריו והוריד פרופיל.
אהרון טרנטו, אביו של משה, לא קיבל עד היום את התחקיר המתאר את נסיבות מות בנו. "על רשלנות אני לא אסלח," אומר האב. "אני יודע שהתחקיר כבר היה מוכן חודשיים אחרי שמשה נהרג, אבל כנראה שהצבא רוצה לסגור פינות, שלא תהיה עילה לתביעה. חבל שרק אחרי שמשה נהרג היחידה גדלה, למרות שהיום אין אפילו מנהרה אחת בשטח. למשה מאוד הפריע בזמנו היחס של הצבא. הוא תמיד אמר לי 'אבא, אנחנו מתחננים לאמצעים והם לא מגיעים.' עכשיו פתאום יש כסף, תקציבים. כל מה שאנחנו מבקשים אנחנו מקבלים, ביחידה מחבקים אותנו, אבל הבן איננו."
אלכס בלכמן מבקש להדליק סיגריה לפני שהוא מתייחס לטרנטו. הוא התחיל לעשן אחרי שטרנטו נהרג, "כדי להוריד את העצבים." "כאן אני רואה את צה"ל כמי שהפקיר אותנו," הוא אומר. "מישהו היה צריך לחשוב. ילד בן חמש יכול להבין שלא מכניסים מישהו שהיה חבר של המפקד הקודם שנהרג, ויש לו את כל האטרף בעולם, לתעלה של מנהרה שחודש לפני כן נהרג בה חייל אחר."
גורם צבאי בכיר אומר כי אהרון טרנטו אמור לקבל את ממצאי התחקיר בימים הקרובים. לדבריו, "הבור כלל לא נתפש כדבר מסוכן, לא על ידי הצוות עצמו ולא על ידי הפיקוד. מצד שני,המנהרה הוגדרה כפצצה מתקתקת שהטיפול בה אינו סובל דיחוי. פחדנו שהולכים להעיף לנו את מוצב חרדון באוויר.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
טראומה עמוקה וכואבת
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
התפוצצות הנגמ"ש והמוות של טרנטו אחריו הם רק הסימנים החיצוניים של טראומה עמוקה הרבה יותר שפקדה חלק מחיילי צוות המנהרות. "את מה שאני מרגיש, אני לא אגלה לעולם לאף אחד," אומר בלכמן. "זה סגור איתי. אולי באיזשהו שלב, לפני שאמות, אני אספר לילדים שלי מה בדיוק היה שם. לא לפני."
דרוקר: "הנחמה היחידה שלנו היתה שאם נחטוף אר-פי-ג'י, כמו שלצערנו קרה, לא נרגיש כלום. אתה יודע שאין מצב שתיפצע ותישאר בלי רגליים. פשוט תעבור ממצב של יושב וחושב לאוויר. אני לא נכנסתי עם דסקית. אמרתי לעצמי שאין טעם. הכל ממילא יהפוך שם לאדים אם אפגע. כולנו השלמנו עם זה שאם ניהרג זה יהיה בבת אחת. המוות היה שם כל הזמן. זה מצחיק אותך.
"היום אני יודע שזה לא נורמלי. יש למשל את האר-פי-ג'י, שיש לו מנוע מאחורה ותמיד היו מספרים שאם לא שומרים עליו הוא יירטב ולא יעבוד. מסתבר שזה נכון. הוא עף לי עשרה מטרים מהפנים ונפל. אני ראיתי את זה ונקרעתי מצחוק. יורים עליך אר-פי-ג'י והסיבה היחידה שאתה נשאר חי זה בגלל שאלה שמולך עושים עבודה ערבית. מה יכול להיות יותר מצחיק מזה? היינו מעשנים שם בשרשרת. מישהו אמר לי 'כמה אתה מעשן, אתה תהרוג את עצמך.' אמרתי לו 'שמע, עוד שעה אני נכנס עם 600 קילו חומר נפץ לאזור שההתרעות שיש עליו זה מטען, חטיפה, לינץ,' ירי רגיל, רימונים. אני מבחינתי לעשן כמה שיותר, כי אולי זו הסיגריה האחרונה שלי.'אנשים ששמעו את זה היו בהלם. בן אדם צריך להיות דפוק לגמרי בשביל להגיד את זה. אנחנו אמרנו את זה חצי בקטע של צחוק חצי בקטע של השלמה."
הם השתחררו מצה"ל, אבל לא מצוות המנהרות. שוורץ, בלכמן ודרוקר ממשיכים לעבוד בפיצוצים וחבלה במחצבות. טרכטנברג חזר לעבוד בציר פילדלפי כאזרח, לפני כשנה. התגעגע. לוי לומד אמנם טבחות בתדמור, אבל מרכיב ומפרק מטעני חומר נפץ וירטואליים דרך אתרים באינטרנט. פאבל הוא קאובוי. רוכב על סוסים, עובד במשטרה. כולם מחפשים אקשן. "אתה בא מלחיות חיים הזויים, מוריד הילוך בפתאומיות, וקצת מחפש מה לא בסדר," אומר אינטרשטיין. "אתה מחפש את האדרנלין כל הזמן. החיים נראים משעממים. החיים שלנו שם היו מורכבים מחוסר שגרה, מטירוף. לכן היום אני מרגיש שבאיזשהו מקום הכל קצת צולע, יותר איטי."
צוות המנהרות נבלע ביחידת יהלום. האמצעים היום מפותחים. היחידה נחשבת יחידת עילית. שעריה ננעלו בפני מי שהיו מייסדיה.הלוחמים הצעירים היום מתייחסים אל האנשים שסיכנו את נפשם בציר פילדלפי שנים ארוכות כאל ברדקיסטים. בזיכרון הציבורי נחקק צוות המנהרות בעיקר בעקבות אסון הנגמ"ש. "הסוף של הסיפור הוא אולי טוב," אומר ג'וני. "השגנו את מה שרצינו. הכירו בנו כיחידה עילית. אבל הצורה היתה מאוד טראגית. הדרך היתה עקובה מדם.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
_____________________________________
ציטוט:
|
"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.
|
|
|
ראשי
צ'אט
ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח! 
A friend in need 
- is a friend indeed 
A nation is a society united by delusions about its ancestry and by common hatred of its neighbors - William Ralph
מצב כלאיים
