מאמר שכתבתי ב"תכלת" האחרון (גליון 24, מאי 2006. הטיוטה הראשונה נכתבה שנה קודם, אבל עריכה, קיצוצים והמתנה הובילו להדפסה רק במאי), וזכה לכותרת מטעה מעט - לא דיברתי שם על שיטות פעולה בשטח, למרות שאפשר להבין את זה.
המאמר פה ארוך ומטיוטה שעברה עריכה. מצאתי בה טעות-שתיים שלי ועוד כמה שגיאות מוזרות של הבחור הזעצר, ותיקנתי, מתנצל מראש אם יש כאלה שחמקו ממני.
לאור ההתפתחויות האחרונות המאמר הזה נראה לי מאוד רלוונטי.

כיצד מנצחים ב'מלחמות קטנות'



יגיל הנקין

אנו חיים בעידן "המלחמות הקטנות".[i]לפני שישה עשורים נסתיימה המלחמה הגדולה האחרונה, עימות אדיר ממדים שהקיף מדינות רבות והשתרע על פני יבשות וימים. אבל העת הנוכחית מתאפיינת בהתנגשויות מסוג אחר. האויב העיקרי שעימו התמודדו ומתמודדות מדינות ריבוניות אינו מדינות אחרות, אלא צבאות גרילה וארגוני טרור- גופים מזוינים שעוצמתם אינה נמדדת בהיקף הכוח העומד לרשותם או באיכות כלי הנשק שלהם, אלא ביכולתם להוגיע את הצד האחר ולשבור את כוח הרצון שלו.

על רקע זה טוענים מומחים רבים שבעימות בין מדינה לארגון טרור או כוח גרילה, המדינה, המצוידת והגדולה יותר, היא דווקא הצד החלש. סגן אלוף רוברט קסידי מצבא ארצות-הברית, מומחה ללוחמה נגד חתרנות כתב כי "מעצמות גדולות לא בהכרח מפסידות במלחמות קטנות – הן פשוט לא מצליחות לנצח בהן... בהעדר איום קיומי, כישלונן של המעצמות הגדולות להשיג במהירות ובהחלטיות את מטרתן האסטרטגית גורם להן לאבד את התמיכה במאבק מבית… מבחינת המתקוממים המקומיים המלחמה היא טוטלית, אבל עבור המעצמה הגדולה היא מוגבלת מטבעה; מפני שהמתקוממים אינם מציבים שום איום ישיר על הישרדותה של המעצמה".[ii] הצד החלש יותר מבחינה צבאית, טוען קסידי, מקווה לשבור את הלכידות החברתית של אויבו בנצלו את העובדה ש"מעצמות גדולות סובלניות פחות לנפגעים במלחמות קטנות מאשר יריביהן".[iii] גם החוקר הישראלי גיל מרום מאוניברסיטת תל-אביב טוען כי יתרונו של הצד החלש טמון בכך שהוא "נוטה לקחת בחשבון תוצאות הרסניות פוטנציאליות, בעוד הניצחון מבטיח לו את הגמול האולטימטיבי: עצמאות".[iv] המדינה, לעומת זאת, אינה ניהנת על פי רוב מאחדות דעים שכזו או מסיבולת גבוהה כל כך לנפגעים ויש סבירות רבה שבמוקדם או במאוחר היא תישבר ותנטוש את המערכה, כפי שקרה למשל לסובייטים, לאחר שנים ארוכות של מלחמה באפגניסטן.[v]

לפי השקפה רווחת זו, נחיתותה של המדינה במאבקים ממושכים ומתישים מול גורמים חלשים אך נחושים יותר מתבלטת ביתר שאת כאשר מדובר בדמוקרטיה. שכן בעוד מדינות לא-דמוקרטיות מפעילות לעתים קרובות כוח רב מאוד נגד הצד החלש, עד כדי הכחדתו, ומבצעות מהלכים רחבי היקף של העברת אוכלוסייה או גירושה, מדינות דמוקרטיות, לדברי מרום, "מוגבלות על ידי המבנה הפנימי שלהן" ולכן "מתקשות מאוד להסלים את האלימות והברוטליות לרמה כזו שתוכל להבטיח ניצחון".[vi] חולשתה של הדמוקרטיה נובעת, במקרה זה, מהשפעתה של דעת הקהל על מדיניותם של מקבלי ההחלטות: הציבור הרחב סולד בדרך כלל משימוש באמצעים תקיפים מדיי, ובה בעת אין לו אורך הרוח הנדרש ללחימה ממושכת. "השילוב של רגישות לנפגעים, שאט נפש מהתנהגות צבאית ברוטלית ומחויבות לחיים דמוקרטיים",[vii] קובע מרום, מוביל לעיתים קרובות את הדמוקרטיות למצב שבו הן אינן מצליחות, או אינן נכונות, להפעיל די כוח כדי להבטיח ניצחון במלחמה "קטנה". לעומתן, "מדינות פחות ליברליות ופחות דמוקרטיות צפויות להיתקל במכשוליםפנימיים מעטים וחלשים יותר... בנהלן בברוטליות מלחמות קטנות".[viii]

מטעמים אלו משמיעים לעתים מדינאים ואנשי צבא הערכות עגומות למדיי בנוגע לסיכויי ההצלחה של מאבק צבאי בכוחות גרילה. "הגרילה מנצחת אם אינה מפסידה", אמר הנרי קיסינג'ר, לשעבר שר החוץ האמריקני, "הצבא הרגיל מפסיד אם אינו מנצח".[ix] וברוח זו קבע גם אמנון ליפקין-שחק, בעת ששירת כרמטכ"ל, כי "אי-אפשר לנצח גרילה".[x] דעה זו נפוצה כל כך בישראל עד שכיום יש מצביאים – אותם אנשים האמונים על תורת המלחמה והשגת יעדים באמצעותה – השוללים כליל את המושג ניצחון במלחמות קטנות. כך, למשל, התבטא בסוף 2003 תא"ל עיבל גלעדי, לשעבר ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי במטכ"ל: "כשבאתי לתפקיד ראיתי בתכניות את המונח 'להכריעאת הפלסטינים'. שאלתי את עצמי... איזה מין שטויות אלה? אתמי בדיוק מכריעים, מה זה להכריע, מה המשמעות של זה? ניסינו לייצר תחליפיהכרעה. בשלב הראשון דיברתי על 'דימוי ניצחון', מעין מראית עין."[xi] וכך הצהיר גם האלוף יעקב אור, מתאם פעולות ישראל בשטחים לפני שנים אחדות, כי "אין תשובה צבאית לעימותים לאומיים עממיים".[xii]

נראה אפוא כי אם השקפה זאת אכן נכונה ההשלכות לגבי מדיניותן של ארצות-הברית וישראל לגבי הקצאת משאבים או הנכונות להקריב חיים בעיראק, באפגניסטן או במסגרת עימותים עם הרשות הפלסטינית תהיינה מרחיקות לכת. ואולם, האם אמנם כאלה הם פני הדברים? האם תמיד צפויה המדינה הדמוקרטית לצאת מ'מלחמה קטנה' מול כוחות גרילה וארגוני טרור וידה על התחתונה, מותשת וחסרת רצון להוסיף ולהיאבק? מבחינה של שורה של עימותים א-סימטריים בולטים בחמישים השנים האחרונות נראה שההפך הוא הנכון: לא זו בלבד שדמוקרטיות היו נכונות להסלים את המערכה ולהשתמש באמצעים חריפים ביותר נגד אויביהן, הן אף מסוגלות לגלות כושר עמידה מרשים ולחתור בנחישות לניצחון.[xiii] באותם מקרים בהם נחלו הדמוקרטיות כשלון - כגון המקרה של צרפת באלג'יריה או ארצות-הברית בווייטנאם – לא היה זה הציבור הרחב אלא דרגי הממשל הבכירים ביותר שהכתיבו את התוצאה הסופית. ואמנם, בניגוד לדעה הרווחת, הציבור הרחב אינו נרתע מעימותים ממושכים אם הוא משוכנע באמת ובתמים בצדקת המאבק, והחוסן המנטלי שהוא מפגין עולה לעתים על זה של מנהיגיו.



ב

בסך הכל כדאי לחיות במשטרים דמוקרטיים, ולו בשל הסיבה הפשוטהשעל פי רוב אין הם רוצחים את נתיניהם.[xiv] בדרך כלל, האזרחים החיים בדמוקרטיות ליברליות אינם צריכים לחשוש מרדיפות שיטתיות, מטיהורים פנימיים ומחיסולים פוליטיים. יתר על כן, הסובלנות והפתיחות של הדמוקרטיות באה לידי ביטוי גם במדיניות החוץ שלהן, ובעיקר ביחסן למדינות המוקירות אף הן חירויות פוליטיות. מוסכמה ידועה קובעת כי דמוקרטיות אינן נוטות לפתוח במלחמה זו נגד זו.

ואולם, כאשר מדינות דמוקרטיות חשות בסכנה או אפילו באפשרות של פגיעה באינטרסים שלהן, הן בהחלט מסוגלות לפעול בנחישות כנגד אויביהן, ואפילו לפתוח במלחמה כוללת. כך, למשל, נהגה ישראל פעמיים כאשר חשה באיום ברור מיידי על המשך הישרדותה - ערב מלחמת ששת הימים, ואחת-עשרה שנים קודם לכן, ב"מבצע סיני". בשנת 1982 הכריזה בריטניה מלחמה על ארגנטינה בשל הסכסוך על איי פוקלנד, אף שלקבוצת האיים הנידחים שעמדו במוקד העימות לא היה ערך אסטרטגי אמיתי מבחינתה. ובשנת 2001 פתחה ארצות-הברית אף היא במערכה כוללת באפגניסטן, על אף המרחק, תנאי השטח הקשים והאויב המר שהצליח להתיש את המעצמה הסובייטית לפניה. כאשר מדינה דמוקרטית מחליטה לפתוח במלחמה, היא מסוגלת להסלים את האלימות לרמה גבוהה מאוד. די לציין כי המדינה היחידה שהשתמשה אי פעם בנשק גרעיני – ארצות-הברית במלחמת העולם השנייה - הייתה דמוקרטיה. באותה מלחמה הנחיתו בעלות הברית מהלומות קשות על גרמניה ויפן ב"הפצצות מרבד" רחבות היקף שגבו כמות עצומה של קרבנות מקרב האוכלוסייה האזרחית והפכו ערים גדולות כמו דרזדן וטוקיו לעיי חורבות.[xv]

ועם זאת, דמוקרטיות מסוגלות להפעיל אלימות מסיבית לא רק במערכות ענק שבהן יוצאות המדינות להגן על קיומן. במלחמת וייטנאם השליכו האמריקנים כשבעה מיליון טון של פצצות – פי שלושה וחצי מן הכמות שהשליכו על גרמניה במלחמת העולם השנייה. לפחות שישים וחמישה אלף אזרחים צפון-וייטנאמים נהרגו בהפצצות אלו בין השנים 1964-1972.[xvi]בזמן המלחמה באלג'יריה בשנים 1954-1962, איבדו הצרפתים כעשרים אלף חיילים ואזרחים, אך האבדות בקרב המורדים והאוכלוסייה האלג'ירית המוסלמית הגיעו לשלוש מאות אלף לפחות, ויש הטוענים כי המספר קרוב יותר למיליון.[xvii]

מדינות דמוקרטיות אינן נרתעות אפוא מהפעלת כוח מסיבי בשדה הקרב כאשר הן מוצאות שהדבר הכרחי. לא תמיד מועיל הדבר. גם מדינות רודניות, שלא בוחלות באמצעים חריפים ביותר בלחימה, התקשו אף הן לעתים לגבור על יריבים נחותים מהן עשרות מונים; זהו הלקח שלמדו הנאצים ביוגוסלביה, וברית-המועצות באפגניסטן.

לעומת זאת, במקרים אחרים דוכאו בהצלחה התקוממויות ומלחמות גרילה על ידי דמוקרטיות ודמוקרטיות למחצה. הבריטים נלחמו במלאיה נגד כוחות גרילה במשך תריסר שנים, מ-1948 עד 1960, וגם הלחימה שניהלה סולטנות עומאן, בגיבויו של המערב, נגד הגרילה הקומוניסטית בין השנים 1962-1976 עלתה יפה, ועם רמת פגיעה באזרחים מצומצמת מאוד בהשוואה לאבדות שנרשמו באלג'יריה ובווייטנאם, באופן אבסולוטי ויחסי.[xviii]

אך אולי המקרה המובהק ביותר להתמודדות מוצלחת של דמוקרטיה מול התקוממות הוא האופן שבו התנהלה בריטניה במסגרת הסכסוך עם "הצבא האירי הרפובליקני" (האַיי-אר-אֶיי). מטרת האיי-אר-איי באותו סכסוך הייתה לשחרר את אזור צפון אירלנד מידי בריטניה ולאחדו עם הישות העצמאית של הרפובליקה של אירלנד. ההתפרצות האחרונה והאלימה ביותר של הסכסוך הייתה בשנת 1969, על רקע מספר גורמים בהם האפליה של השלטון הפרוטסטנטי כלפי הקתולים. ה"איי-אר-איי הזמני", כפי שכונה אז, וארגונים קתוליים קיצוניים נוספים פתחו במתקפת טרור נגד הכוחות הבריטיים והפרוטסטנטיים. בתחילה שיטות הלוחמה הבריטיות, שעוצבו במהלך הלחימה נגד ההתקוממויות בקולוניות של המדינה, כשלו מול המתקוממים האירים העירוניים.[xix] דעת הקהל ושיקולי הפוליטיקה לא התירו לכוחות הבריטיים להפעיל נגד האירים אמצעים בהם עשו שימוש בקולוניות – למשל, שריפת כפרים וגירוש יושביהם לשטחים אחרים, או מעצרים מנהליים בקנה מידה המוני.[xx] האפליה הברורה שגילה הצבא הבריטי רק תרמה לדחיפת קתולים נוספים לזרועות האיי-אר-איי. "יום ראשון העקוב מדם" בינואר 1972, בו הרגו חיילים בריטיים ארבעה עשר מפגינים קתולים לא חמושים הגביר עוד יותר את התמיכה ב-איי-אר-איי והמריץ את פעיליו להעלות את פעילותו לגבהים חדשים.[xxi] במשך השנים שלאחר מכן הפעילו הממשלות הבריטיות טקטיקות ואסטרטגיות לחימה שונות כלפי הארגון, והחליפו את אלה באלה לאחר שהראשונות כשלו.[xxii] פוליטיקאים רבים נרתעו במשך תקופה ארוכה מלהשתמש בביטוי "מלחמה" או אפילו "מלחמת אזרחים" ביחס לאירלנד (ובכך פגעו ביכולתם לגייס תמיכה ציבורית במאבק),[xxiii] בעוד הפרות זכויות אדם שביצעה בריטניה בצפון אירלנד גררו גינויים בינלאומיים. החל מסוף שנות השבעים ואילך עלה בידי הבדלנים האירים להשיג מספר הישגים פומביים רבי-תהודה, כגון ההתנקשות בלורד מאונטבאטן, גיבור מלחמה ובן למשפחת המלוכה הבריטית בשנת 1979, הטמנת פצצה בברייטון שהחמיצה בקושי את ממשלת בריטניה כולה, מספר פיגועים במרכז לונדון, והפגזת בית ראש הממשלה במרגמות.

מחיר הדמים בשנים 1972-1974, בתקופת השיא של ההתפרצות הראשונה, היה 297 אנשי כוחות ביטחון ו-597 אזרחים.[xxiv] בין מרס 1973 לפברואר 1977, התפוצצו 276 פצצות של האיי-אר-איי בבריטניה, וארבעה עשר התקפות ירי יצאו אל הפועל בידי הארגונים הרפובליקניים.[xxv] גם מאוחר יותר לא טמנו האירים את ידם בצלחת: בשנים 1984-1986 הם היו אחראים ללא פחות מאשר 521 פיצוצים ברחבי הממלכה המאוחדת,[xxvi] ועוד בתחילת שנות התשעים הוביל האיי-אר-איי מתקפת פצצות בלונדון שכללה בין השאר הפגזת מרגמות על בית ראש הממשלה, ופיצוץ משאיות תופת בבורסת ה'בלטיק אקסצ'יינג'' ובמגדל בנק 'נאט–ווסט',שגרמו שניהם לנזקים כלכליים כבדים מאוד.[xxvii] בשנת 1977 הכריז שיימוס טווֹמיי, ממנהיגי הארגון כי "באמצעות פגיעה במסעדות של [רובע] מאייפֶר אנו פוגעים בדיוק בסוג האנשים שיכולים להפעיל לחץ על הממשלה הבריטית".[xxviii] האלימות שהפעיל האיי-אר-איי תוכננה בקפידה במטרה לדחוף את הציבור הבריטי לתמוך בוויתור על צפון אירלנד. בשיא הלחימה בהחלט היה ניתן לחשוב שלאירים יש סיכוי טוב להשיג את מטרתם.

כבר בשלב מוקדם של הסכסוך כמה חברי ממשלה בריטים רמי-דרג קראו להסכמה חשאית עם דרישות האיי-אר-איי. בשנת 1972 במזכר שכתב לראש הממשלה הבריטי ולמספר חברי ממשלה בכירים, טען שר החוץ הבריטי, אלק דאגלס-יום, כי

האינטרס הבריטי האמיתי, אני חושב, יענה בצורה הטובה ביותר, באמצעות דחיפתם [של האירים] לכיוון אירלנד מאוחדת, ולא על ידי אימוצם עוד יותר לממלכה המאוחדת. ההיסטוריה הפרלמנטרית שלנו היא סיפור אחד ארוך של צרות עם האירים.[xxix]

בשלבים מסוימים של הסכסוך "סקרים הראו בבירור שרובו של ציבור המצביעים הבריטי היה שמח לוותר על כל תביעה בנוגע לצפון אירלנד".[xxx] לכאורה הנתיב היה ברור: כניעה בריטית לדרישות האיי-אר-איי.



אולם, בסופו של דבר האיי-אר-איי הוא שהודיע על הפסקת אש. בשנת 1994 הוא הכריז על נטישת המאבק החמוש, ולא בגלל שהשיג את מטרותיו במלואן. בסוף שנות השמונים היה הארגון "צבא במנוסה", וראשיו החלו להסכין עם העובדה שלא יוכלו להשיג את יעדיהם בדרכים אלימות. הבריטים שיכללו את שיטותיהם והצליחו לפגוע קשה באיי-אר-איי, בעוד חוליות טרור פרוטסטנטיות, שרצחו בשנים 1988-1993 לפחות 164 קתולים – מתוכם 20 אנשי איי-אר-איי –המחישו לארגון ולקהילה הקתולית בכללה שהמאבק איננו בהכרח משתלם.[xxxi] לא פחות מתסכל הייתה העבודה שעל אף שהבריטים ניהלו מעת לעת משא-ומתן עם גורמים באיי-אר-איי ואף הסכימו לרפורמות שונות, הם מעולם לא הראו כל סימן לכך כי בכוונתם להיכנע. מרטין מנסרך, יועץ אירי שהשתתף במשא ומתן שהביא להפסקת-האש של 1994, אמר כי "למרות שאינני מסכים עם הטענה שלאלימות מעולם לא הייתה השפעה פוליטית, לא מצאתי שום ראיה שהיא ממגעינו עם הממשלה הבריטית, או למעשה ממגעיה עם כל אחד אחר, שהיא הושפעה באופן מעשי מהפצצות במרכז העסקים של לונדון".[xxxii] גם כאשר היו רבים מתושבי בריטניה, ואולי אפילו רובם, היו מוכנים לויתורים בצפון אירלנד או אף למוסרה כליל, "ממשלות בריטניה בזו אחר זו הבהירו שהן לא יוותרו ואינן יכולות להכנע בפני הטרור'"[xxxiii] – והציבור הבריטי לא כפה על ממשלתו לעשות כן.

בהסכם "יום שישי הטוב" של שנת 1998 אימצו מנהיגי האיי-אר-איי "הסכם שרק שנים ספורות קודם לכן היה נחשב לבגידה". הם אמנם השיגו השגים נכבדים בביטול האפליה והעליונות הפרוטסטנטית, אולם ההסכם היה "ללא ספק... תבוסה לרפובליקניזם האירי".[xxxiv] לאחר יותר מעשרים וחמש שנות לחימה ולמעלה מ-3,600 הרוגים,[xxxv] המחישו הבריטים שלא תמיד הגרילה "מנצחת אם אינה מפסידה". ב-28 ביולי 2005 הודיע האיי-אר-איי כי החליט לנטוש את דרך המאבק המזוין באופן סופי כי הוא פונה להגשמת מטרותיו "בדרכים פוליטיות ודמוקרטיות בלבד".[xxxvi]צפון אירלנד היא עדיין חלק מבריטניה. הממשלה הבריטית לא נשברה, והציבור לא אילץ אותה לוותר על עקרונות היסוד שלה ולסגת.[xxxvii]

דוגמה נוספת ראויה לציון לדמוקרטיה הגוברת על אויב לא-מדינתי היא התמודדותו של צה"ל מול הטרור ברצועת עזה בשנים 1972 עד 1967. שר הביטחון משה דיין קבע מדיניות של חוסר התערבות כלפי שלוש-מאות ושישים אלף תושביה, בטענה כי יש להניח להם לנהל את ענייניהם בעצמם וכי שיפור מצבם הכלכלי ימנע טרור – "על בטן מלאה חושבים פעמיים לפני שמסייעים למחבלים", אמר דיין. תוצאתה של מדיניות זו הייתה עלייה חדה במספר התקריות החבלניות ברצועה. חוליות הטרור ניצלו את החופש היחסי ממנו נהנתה האוכלוסייה האזרחית ודאגו לחימושם וארגונם מתוך כוונה מוצהרת להשיג את ההישגים שהושגו באלג'יריה ושהיו עתידים להיות מושגים, כפי שהם ראו זאת, גם בווייטנאם.[xxxviii] שיפור המצב הרפואי והכלכלי של האוכלוסייה העזתית ומצב החינוך וההשכלה בשנים 1968-1971 לא הובילו לתוצאות המקוות, אלא דווקא סייעו לפעילות ארגוני הטרור שניהנו ממדיניות אי-ההתערבות של ישראל.[xxxix] המצב הגיע לידי כך שמשתפי פעולה עם ישראל נרצחו לאור יום, והאוכלוסייה המקומית סייעה באופן פעיל למחבלים לחמוק מידי צה"ל. אזרחי ישראל החלו לעקוף את הרצועה בדרכם לסיני, ופועלים מעזה חששו לצאת לעבודה לישראל מחשש לנקמת ארגוני הטרור. בשנת 1970 לבדה רצחו מחבלים 128 ערבים ו-15 יהודים, ופצעו 580 ערבים ו-120 יהודים.[xl] רק בתחילת 1971, לאחר שמחבל פלסטיני הטיל רימון למכונית ישראלית חונה ורצח שני ילדים יהודים, אירוע שעורר הלם בישראל, שינתה ישראל את מדיניותה.

כוחות גדולים הוזרמו לרצועה, ונקטו מדיניות של "מקל וגזר": תגמול לאזורים ואנשים שנמנעו מסיוע למחבלים, כנגד הריסת בתי מסייעים וגירושם, ככל שעמד הדבר במגבלות החוק הבינלאומי.[xli] עבודות פיתוח החלו והופסקו בהתאם למצב הביטחוני באזור מסוים, כך שלתושבי האזור היה אינטרס ברגיעתו. דגש הושם על פיתוח כלכלי של אזורים שקטים, ועל אבטחת הפועלים היוצאים לעבודה בישראל. תעודות הזהות הוחלפו על-מנת למנוע זיופים, כמו-כן הייתה הקפדה יתרה על התנהגותם של חיילים, ותלונות מצד האוכלוסייה על התנהגות לא-הולמת מצד צה"ל טופלו במהירות.[xlii] מן הבחינה הצבאית, ננקטה שיטה שאלוף הפיקוד אריאל שרון הגדירה כ"לחימת גרילה נגד טרור".[xliii] את מקום הפטרולים הגדולים והקבועים החליפו קבוצות קטנות וזריזות של חיילים שהופקדו על אזורים קבועים והכירו את השטח ואת תושביו היטב, ופעולות מיוחדות שנועדו לפגוע במחבלים ולערער את שליטתם באוכלוסייה. מחנות הפליטים דוללו, נפרצו בהם דרכים ומוקמה בהם תאורה.[xliv] במקביל יצא אל הפועל מבצע הסברה רחבי היקף כדי להשיג את שיתוף הפעולה של האוכלוסייה האזרחית, שכלל הסברים על פעולות הצבא ברצועה ועד הקרנת סרטי קולנוע ערביים.

פעולות צה"ל הביאו לתוצאות מרשימות. כבר בסוף 1971 התלונן אחד מבכירי המבוקשים, זיאד אל-חוסייני, כי "איש לא מסכים להקים לנו בסיסים באזור שבו אנו נמצאים. העם פוחד והחל לאכזב אותנו".[xlv] נוסף על כך, הושג השקט ברצועה תוך אבדן נמוך להפתיע של חיי חפים מפשע. סיירת "שקד", לדוגמה, שהייתה אחראית ללכידת רוב המבוקשים הפלסטינים, הרגה רק חף מפשע אחד – קשיש חירש, שלא שמע את אזהרות החיילים.[xlvi] כ-180 מחבלים נהרגו, כ-2,000 נעצרו ונכלאו, ומספר המבוקשים הצטמצם כמעט לאפס.[xlvii] ארגוני הטרור ברצועת עזה שפעלו כה בחופשיות מוגרו לחלוטין עד אמצע שנת 1972, בלא שהפלסטינים השיגו כל הישג מדיני או אחר; רצועת עזה שקטה למשך כחמש עשרה שנה.[xlviii]

לצד הצלחות ברורות אלה בצפון אירלנד ובעזה, ניתן למנות גם סיפורה של רוסיה – שאיננה דמוקרטיה "מלאה" ועם זאת היא בעלת מאפיינים דומים לאלה של המדינות הדמוקרטיות הרלוונטיות לדיון זה – בהקשר למלחמת צ'צ'ניה השנייה המספקת דוגמה נוספת להשפעת הציבור הרחב על תוצאות המערכת במלחמה קטנה. מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, שפרצה בשנת 1994 ונמשכה עשרים חודשים, זכתה מראשיתה לתמיכה ציבורית זעומה ברוסיה הפוסט-קומוניסטית. הסרבנות בצבא הייתה רחבה, מספר גנרלים התפטרו או הודחו בשל התנגדותם למלחמה, ובשלבים מסוימים רק כעשירית מכלל הציבור הרוסי תמך בהמשך המערכה. המלחמה הגיעה אל קִצה בניצחון הצ'צ'נים, ועם סיומה נחתם הסכם ביניים בין הצדדים לתקופה של חמש שנים.[xlix]

העימות פרץ מחדש בסוף הקיץ של1999. מספר חודשים קודם לכן נחלק הציבור הרוסי בשאלת צ'צ'ניה, כאשר 41 אחוזים תמכו במתן עצמאות לצ'צ'ניה בעוד שיעור דומה, מעט גדול יותר, התנגד לכך. במצב כזה, לכאורה, כל שהיה דרוש הוא מעט לחץ ואבדות בנפש כדי שהציבור הרוסי בכללותו יתמוך במתן עצמאות למדינה.

ואמנם, כבר בינואר 2000, כמה חודשים לאחר פריצתו המחודשת של העימות, מיהרה רשת הבי-בי-סי להודיע כי הרוסים "מאבדים את אמונם במלחמת צ'צ'ניה".[l] אבל למרות התמיכה העקרונית הרחבה באופציית המשא ומתן,[li] ואמונתם של מרבית הרוסים כי הממשלה אינה יכולה או אינה רוצה לייצב את המצב בצ'צ'ניה,[lii]ואף שמספר החללים הרוסים כבר עמד על כעשרת אלפים עד חמישה-עשר אלף איש לפחות – שיעור אבדות גבוה פי ארבעה עד שישה מזה של המלחמה באפגניסטן, ביחס לזמן ולגודל האוכלוסייה[liii] – למרות כל אלה בחר הציבור הרוסי פעמיים מאז תחילת המלחמה בוולדימיר פוטין: תחילה בשנת 2000, ופעם נוספת, ברוב מכריע של שבעים ואחד אחוזים, בשנת 2004, לאחר ארבע שנים של לחימה קשה.[liv]

בהתחשב במחאה ובהתנגדות הציבורית הרחבה שבה נתקלה מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, קשה להסביר את התמיכה במלחמה השנייה רק בהעדר דמוקרטיה או בשליטתו של ממשל פוטין בתקשורת. לאמיתו של דבר הסקרים מצביעים דווקא על כך שהציבור הרוסי אינו מקבל כתורה מסיני את כל מה שפוטין מוסר לו בעניין צ'צ'ניה.[lv] ההסבר לַשוני הניכר באחוזי התמיכה בין שתי המלחמות בצ'צ'ניה נובע כנראה מגורמים אחרים: מהבדלים במנהיגות, ביעדים ובכיוון.

מה שפוטין הציע לציבור הרוסי היה מסר ברור ועיקבי: המלחמה בצ'צ'ניה איננה מלחמה על אינטרסים כלכליים, כמו שליטה במקורות נפט; זוהי מלחמת מגן, מאבק נגד הטרור האסלאמי. גרסה זו קנתה לה שביתה בקרב העם הרוסי, הרואה בעימות מלחמה צודקת.[lvi] התמיכה הציבורית במלחמה רק התחזקה בשל התבטאויות שונות של פוטין בנושא, כמו הנאום שנשא לאחר פעולת הטרור הצ'צ'נית בבסלאן בספטמבר 2004 , שבה נטבחו מאות ילדים. פוטין, כמו הנשיא האמריקני ג'ונסון בשעתו לאחר מתקפת הטט בינואר 1968 (וראה להלן), הביע בנאומו נכונות לסיים את המלחמה בדרכי שלום, ואולם בשונה ממנו, הוא נקט רטוריקה נִצית תקיפה:

לא היינו חזקים מספיק, והחלשים תמיד מוכים [...] זהו איום על כל המדינה הרוסית... הטרוריסטים מאמינים שהם חזקים מאיתנו, שרשעותם תפחיד אותנו, תשתק את רצוננו ותנוון את החברה שלנו. יש לנו בחירה אחת ברורה – לדחות אותם או [...] להיכנע ולתת להם לחלק את רוסיה בתקווה שיום אחד יעזבו אותנו לנפשנו... אני סמוך ובטוח שאפשרות כזאת אינה עומדת בפנינו [...] זוהי מלחמה כוללת [...] מלחמות כאלה אינן נגמרות במהירות. בהתחשב במצב, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לטפל [במלחמה] בשאננות [...] הטרוריסטים נתקלים בתגובה הנחושה ביותר במקומות שבהם הם עומדים מצד אחד מול כוחה של המדינה, ומצד שני מול חברה אזרחית מאורגנת ומאוחדת [...] אנו מוכרחים להיות מאוחדים, שכן זאת הדרך היחידה להביס את האויב.[lvii]

פוטין לא הציע פשרה ולא הבטיח לאזרחיו חיים קלים; הוא תבע מהם חוסן פנימי, אחדות ונכונות להמשיך במאבק. 48 אחוזים מהרוסים הביעו תמיכה בנאומו של נשיאם. רק 9 אחוזים התנגדו לו, חלקם אולי בשל כישלונה הצורב של רוסיה בפתרון המשבר ועקב הזעזוע שחולל טבח הילדים. 61 אחוזים המשיכו לתמוך במדיניותו של פוטין ורק 16 אחוזים התנגדו לה.[lviii] אחרי חמש שנות לחימה בראשות פוטין רק התקשח יחסו של הציבור הרוסי לסוגיה: רק כ-20 אחוזים בקירוב הוסיפו לתמוך במתן עצמאות לצ'צ'ניה, בעוד ששיעור התמיכה בפתרון שישמור על צ'צ'ניה כחלק מרוסיה עלה ל-64 אחוזים.[lix] הציבור הרחב הוסיף להיות משוכנע שהמלחמה "הקטנה" הזאת חשובה דיה כדי להמשיך ולהתמיד בה לאורך זמן;[lx] אולי גם בשל יכולתו של פוטין להסביר לציבור הרוסי את מניעיה בצורה ברורה.

מה שעולה בבירור מן המקרים של צפון אירלנד, עזה והמלחמה השנייה בצ'צ'ניה הוא שגם במערכה מתמשכת קשה ומרה של טרור ניתן לנצח, וכן שגם לחימה ממושכת איננה מבטיחה כי דעת הקהל תכפה ויתור על מנהיגיה. אך אם דמוקרטיות כמו בריטניה או ישראל, או דמוקרטיות למחצה כמו רוסיה, הצליחו להביס כוחות גרילה במלחמות קטנות, מדוע הן כושלות במקרים אחרים רבים כל כך?

ד.

ברי אפוא שאת ההסבר לתבוסות שנחלו דמוקרטיות בעלות עליונות צבאית מידי כוחות נחותים מהן יש לחפש לא במידת הכוח שהן מוכנות להפעיל או בחולשת הציבור הרחב אלא בגורם אחר. בחינה לעומק של שלוש דוגמאות ידועות – מלחמת צרפת באלג'יריה, מלחמת ארצות-הברית בווייטנאם ויציאת ישראל מרצועת הביטחון בדרום לבנון – מוכיחה כי נקודת התורפה של הדמוקרטיות החזקות הללו לא הייתה דווקא כושר העמידה של הציבור הרחב, אלא חולשת החלטותיהם של קברניטי המדינות.

בשנת 1954 פרץ באלג'יריה, מושבה צרפתית מאז שנת 1830, מרד רחב היקף. האלג'ירים דרשו מן השלטון הצרפתי לעזוב את המדינה ולהעניק לה עצמאות. ממשלות צרפת ניסו לפתור את הסכסוך בדרכים שונות, אך כשלו. בשנת 1958 נבחר הגנרל הוותיק, גיבור מלחמת העולם השנייה שרל דה-גול, לנשיא הרפובליקה, תוך הנפת נס "אלג'יריה הצרפתית". במשאל עם שנערך בספטמבר 1958 תמכו כ-80 אחוזים מן המצביעים בצרפת בעמדתו של דה-גול, השוללת הכרה בזכותה של אלג'יריה להגדרה עצמית. יתר על כן, עמדה זו זכתה גם לתמיכת הרוב המוחלט של המוסלמים באלג'יריה.[lxi] דעת הקהל בצרפת נטתה באותה עת בבירור נגד יציאה מאלג'יריה ואפילו נגד פשרה כלשהי בנושא; מבחינתה, הסכסוך היה שווה את מחירו.[lxii]

ואולם, בספטמבר 1959 שינה דה-גול את דעתו והצהיר בפומבי שלאלגי'ריה יש זכות להגדרה עצמית.[lxiii] המלחמה עוררה אמנם התנגדות ציבורית כבר מראשיתה, אולם בטרם יצאדה-גול בהצהרתו לא עלה בידיה להפוך לכוח דומיננטי בדעת הקהל.[lxiv] למעשה, רוב ההפגנות ההמוניות ופעולות המחאה האפקטיביות נגד המלחמה התרחשו דווקא לאחר הכרזת הנשיא, שעה שהתמיכה במלחמה החלה צונחת במהירות. "מניפסט ה-121" המפורסם, שבו קראו אנשי רוח לסרב לשרת באלג'יריה, התפרסם כזכור רק בשנת 1960, כשנה לאחר הצהרתו של דה-גול. פרנסואה מאספרו, אחד החותמים על המניפסט, הצהיר בפתח הדבר של מהדורת 1961 של המניספט כי 1960 הייתה "שנת המפנה" של הצרפתים בנוגע למלחמה.[lxv] בשנת 1961 הצביע רוב הציבור הצרפתי – באחוזים דומים לאלה שהביעו את הדעה ההפוכה שלוש שנים קודם לכן – בעד היפרדות מאלג'יריה, אף שבפועל, הצליח הצבא הצרפתי לדכא את המרד. הצרפתים הלכו אפוא אחר מנהיגם ושינו את דעתם מקצה לקצה, לא בשל הסלמת האלימות והתמשכותה, אלא בעקבות הכרזתו של הנשיא כי בעצם אין שום תוחלת בלחימה ושעל אלג'יריה להיות "אלג'ירית".[lxvi]

–



דוגמה מאלפת נוספת להיגררות הציבור אחר שינויים בעמדתה של המנהיגות היא מלחמת וייטנאם. רבים סבורים כי מלחמה זו הגיעה לקִצה בגלל המחאה הרחבה נגדה ובגלל הסיקור העיתונאי השלילי שהטה את דעת הקהל האמריקנית נגד המשך המעורבות האמריקנית בווייטנאם.[lxvii] ואולם בחינה מדוקדקת של מהלך האירועים מוכיחה כי גם במלחמה זו הדרג המדיני, ולא הציבור, הוא שנתקף ראשון בפיק ברכיים נוכח מחירה הכבד של הלחימה.

אמת, כמו במקרה של אלג'יריה, חוגים מסוימים בשמאל האמריקני יצאו נגד המלחמה כבר מראשיתה. הם ביטאו את התנגדותם בדרכים שונות, החל בשירי מחאה[lxviii] וכלה בהפגנות המוניות כמו "המצעד על הפנטגון" באוקטובר 1967.[lxix] ואולם ביטויי מחאה אלו לא הביאו לשינוי מכריע בדעת הקהל האמריקנית או בגישתו של הדרג המדיני. בדצמבר 1967 נאם מפקד כוחות הצבא בווייטנאם, הגנרל ויליאם וסטמורלנד, בפני הקונגרס, וזכה לתשואות מקיר לקיר. אחוזי התמיכה במלחמה ובנשיא אמנם ירדו בהדרגה בהשוואה לתחילת המלחמה, אך בסוף שנת 1967 ובתחילת 1968 סבר עדיין רוב מוחלט של הציבור האמריקני שתפקודו של וסטמורלנד משביע רצון, שהמלחמה מתנהלת כהלכה ושיש אף להסלימה.[lxx]

בראשית 1968 נמשכה התמיכה הרחבה במלחמה למרות שממשלו של ג'ונסון שידר לציבור מסר דו משמעי ביחס אליה.[lxxi] עוד קודם לכן נמנע ג'ונסון מלהכריז על הסכסוך כמלחמה, ולא פעם סיפק דיס-אינפורמציה שניתן היה להפריכה בנקל.[lxxii] יתרה מזו; כפי שמציין החוקר דייל וולטן, הממשל האמריקני "לא הציע שום הסבר מספק בן 'משפט אחד' (שלא לדבר על סטיקר בן שורה אחת) מדוע המאבק בווייטנאם חשוב לאינטרס הלאומי של ארצות- הברית".[lxxiii] בצרפת ניתן היה לפחות לסכם את מטרות המלחמה בשתי מילים: "אלג'יריה צרפתית"; לא כן בווייטנאם. בשנת 1968 סיפר הגנרל הבריטי רוברט תומפסון, מומחה ללחימה נגד חתרנות,[lxxiv] כי שאל אמריקנים רבים מדוע ארצות-הברית נלחמת בווייטנאם, אך לא קיבל תשובה אחת ברורה. "התשובות", אמר, "נעו בין בלימת סין, מניעת תוקפנות, הבסת הווייטקונג ומתן חופש בחירה לתושבי דרום-וייטנאם".[lxxv] ובכל זאת, אף שבמשך שלוש שנים גבתה המלחמה בווייטנאם את חייהם של יותר מחמישה-עשר אלף אמריקנים, עדיין הייתה התמיכה במלחמה בתחילת 1968 גדולה כפליים מן ההתנגדות לה.

רבים טוענים כי התמיכה במלחמה התפוגגה בעקבות מתקפת הטֶט הגדולה בסוף ינואר 1968, שהתרחשה זמן לא רב לאחר שהממשל האמריקני ומפקדי הצבא שיחררו הצהרות בדבר סופה הקרֵב של המערכה. במסגרת מתקפה רחבת היקף הפתיעו כוחות צפון-וייטנאם והווייטקונג את הצבא האמריקני וצבא הדרום. אף שהתוקפים נבלמו וספגו מהלומה ניצחת בכל מקום מלבד בעיר הואה, הפתיעו ממדי ההתקפה את העיתונות האמריקנית ואת הציבור בארצות-הברית,[lxxvi] עד כי לימים נתפסה המתקפה כנקודת המפנה של מלחמת וייטנאם.[lxxvii]ואמנם, לאחר שנסתיימה מתקפת הטט חל שינוי ניכר בסיקור הקרבות בטלוויזיה. אף שפני המערכה ויחסי הכוחות נותרו פחות או יותר כשהיו, פחות ופחות קרבות הוצגו כעת כניצחונות, מעט יותר כתבוסות והרבה יותר כתיקו.[lxxviii] הצהרות הממשל התקבלו בספקנות רבה יותר: וסטמורלנד הוצג כשקרן או כהוזה אופטימיסט גם כאשר לא הייתה סיבה לכך, והנשיא ג'ונסון וממשלתו ספגו חִצי ביקורת רבים. יש הטוענים כי את מהלומת המחץ על תקוותיה של ארצות-הברית להצלחה בווייטנאם הנחית שדרן החדשות הנודע וולטר קרונקייט. כאשר ביקר קרונקייט בזירת הקרבות, הוא זועזע ממראה קברי האחים של אלפי האזרחים שנרצחו בידי צבא צפון-וייטנאם בעיר הואה במתקפה הגדולה, והודיע שיעשה כל שביכולתו כדי לשים קץ למלחמה. ב-27 בפברואר 1968, באחד השידורים המפורסמים בתולדות הטלוויזיה האמריקנית, הודיע השדרן הפופולרי למיליוני צופיו:

לומר שהיום אנו קרובים יותר לניצחון הוא להאמין, בניגוד לראיות, לאותם אופטימיסטים שטעו בעבר. לטעון שאנו קרובים לתבוסה הוא לגלוש לפסימיזם לא הגיוני. המסקנה ההגיונית היחידה היא [...] שאנו שקועים בבוץ של קיפאון.[lxxix]

הנשיא ג'ונסון הושפע עמוקות מהדיווח בטלוויזיה. סופר כי לאחר השידור אמר למזכיר העיתונות שלו: "אם איבדתי את וולטר, איבדתי את האזרח הממוצע".[lxxx] לימים טען דייוויד הלברשטאם מהניו יורק טיימס כי "מלחמת וייטנאם הסתיימה בעקבות הצהרתו של מגיש חדשות".[lxxxi]

הופעתו הלא-מוצלחת של ג'ונסון כשבועיים לאחר מכן במסגרת בפריימריז בניו-המפשייר מול מתנגד קולני של המלחמה, ייאשה אותו עוד יותר.[lxxxii] ב-22 במרס נפגש ג'ונסון עם "עדת חכמיו", כפי שכונו יועצי החוץ שלו. רוב היועצים, שניזונו בעיקר מן התקשורת, הביעו גישה פסימית. "בעודי צועד חזרה למשרדי", כתב מאוחר יותר ג'ונסון, "הפכתי בראשי את הדעות השונות ששמעתי ואת משמעותן כהשתקפות של דעה [ציבורית] רחבה יותר... אם הם הושפעו במידה כזאת מן הדיווחים על מתקפת הטט, מה חושב האזרח הממוצע?"[lxxxiii] באותו יום הודיע הנשיא כי וסטמורלנד יסיים את תפקידו בווייטנאם עד יוני 1968. כעבור ימים אחדים, בנאום שנשא ב-31 במרס 1968, בו הכריז ג'ונסון על פרישתו מן המרוץ לבחירתו מחדש לנשיאות, הוא הודיע על הפסקת ההפצצות, והביע תקווה שממשלת צפון-וייטנאם תזנח "את ניסיונותיה להשיג ניצחון צבאי". בכל הנאום, שנמשך ארבעים וחמש דקות, הוזכרה המילה "ניצחון" פעמיים בלבד, וגם אז רק בקשר לשאיפות הצבאיות של צפון-וייטנאם. "אם הם יֵצאו לסיבוב נוסף", אמר ג'ונסון, "הם לא יצליחו להשמיד את כוח הלחימה של דרום-וייטנאם ובעלות בריתה. אנשים רבים... יאבדו... והמלחמה תימשך. אין צורך שכך יהיה. אין צורך לעכב את השיחות שיכולות להביא לסיום המלחמה הממושכת והעקובה מדם הזאת".[lxxxiv]

ג'ונסון לא הזכיר כלל את האפשרות של ניצחון אמריקני. הוא לא אמר לציבור הרחב מה שכתב כעבור זמן בזיכרונותיו – שמתקפת הטט הייתה "התבוסה הקומוניסטית ההרסנית ביותר של המלחמה בווייטנאם".[lxxxv] בנאומו טען שמאמצי הקומוניסטים בצפון סוכלו, ושמתקפתם "כשלה בהשגת יעדיה העיקריים", אך הוסיף כי "הם יכולים לחדש את התקפתם בכל יום".[lxxxvi] היה קשה שלא לראות בנאומו של ג'ונסון ניסיון להשתחרר מן המעורבות בווייטנאם. ככלות הכל, אילו סבר הנשיא שהניצחון האמריקני קרוב, האם היה מציע להציל את הצפון-וייטנאמים מתבוסה? האם היה מסרב לשלוח תגבורות לווייטנאם ומחליף את וסטמורלנד בעיתוי כה רגיש?

איש מן המעומדים לרשת את כיסאו של ג'ונסון לא הוסיף עוד לדבר על "ניצחון" בווייטנאם לאחר מכן. אפילו ריצ'רד ניקסון, מי שירש לבסוף את ג'ונסון, שביקר את הממשלה לאחר מתקפת הטט על שלא הסלימה את המלחמה עוד יותר, דיבר עתה על "שלום בכבוד". ארבע שנים נוספות היו עתידות עוד לעבור בטרם תצא ארצות-הברית מווייטנאם, אולם כבר בשנת 1968 היה ברור לכל כי הממשלה מחפשת דרך להיחלץ מהתסבוכת.

מה הוביל למה? האם השינוי בדעת הקהל הוא שהביא לשינוי בעמדת הממשל? דומה כי התהליך שהתרחש היה הפוך בתכלית. מתקפת הטט דווקא חיזקה בתחילה את הנִצים והחלישה את היונים: רוב גדול של הציבור תמך בהסלמת הלחימה והתנגד להפסקת ההפצצות על צפון-וייטנאם. גם לשידורו המפורסם של קרונקייט לא הייתה השפעה מיידית על הציבור הרחב; בסוף פברואר 1968 עדיין היה שיעור התומכים במלחמה זהה לזה שנרשם בראשית אותו חודש.[lxxxvii] חודש לאחר מכן נרשמה לראשונה ירידה חדה בתמיכה במלחמה, ומספר ה"יונים" עלה על זה של ה"ניצים" בהפרש זעום[lxxxviii] - אך אפילו אז סברו רוב הנשאלים כי וסטמורלנד מנהל את המלחמה בצורה "מצוינת", והביעו ביטחון באסטרטגיה הצבאית של ארצות-הברית בווייטנאם[lxxxix] גם בקרב הצעירים, קבוצת הגיל ששירתה בווייטנאם, היה שיעור התומכים במלחמה גבוה ביותר, ורק באוגוסט הוא ירד בצורה ניכרת.[xc]

דומה כי המסקנה המתבקשת מכך היא שאילו החליט ג'ונסון לנקוט מדיניות נִצית יותר בעקבות מתקפת הטט בפברואר או במרס 1968, הייתה דעת הקהל עומדת מאחוריו. העובדה שהתמיכה בהסלמה הייתה גבוהה הרבה מן התמיכה במדיניות הנשיא מרמזת כי נטייתה של ממשלת ארצות-הברית למדיניות הפוסחת על שתי הסעיפים הייתה לבסוף בעוכריה. ג'ונסון כמעט לא נשא נאומים לאומה מאז תחילת המתקפה בסוף ינואר ועד נאום הפרישה שלו בסוף מרס, ובעצם ויתר על כל ניסיון להציג מדיניות מסודרת בפני הציבור. הוא דחה את הצעותיהם של תומכי ההסלמה, אך גם לא נקט מדיניות הפוכה, ובוודאי שלא יצא בהצהרת נגד לדבריו של קרונקייט. מבחינת דעת הקהל לקה ג'ונסון במה שאחד החוקרים כינה "קריסת מנהיגות".[xci] "התמונה הכללית של ה'אסון' שהתרחש בצפון-וייטנאם", כתב העיתונאי פיטר ברייסטראפ, שחקר את תפקוד העיתונות במתקפת הטט, "השפיעה על הפוליטיקאים בוושינגטון הרבה יותר משהשפיעה על הציבור הרחב".[xcii] ג'ונסון טעה כנראה כשסבר שעם קרונקייט איבד גם את האזרח הקטן; הוא שגה, כדברי ההיסטוריון אדם גרפינקל, כש"ברגע מכריע אחד, ממשלו ו'החכמים' האגדיים שלו ייחסו לתנועה נגד המלחמה משקל רב יותר ממה שהיה לה בפועל, והעניקו לה השפעה רבה יותר ממה שהגיע לה".[xciii]

פרישתו של לינדון ג'ונסון, שסימנה למעשה את תחילת סופה של מלחמת וייטנאם, הונעה בידי שיקולים שונים: בריאותו הרופפת, תחושתו כי הציבור פנה נגד המלחמה וסברתו שהאסטרטגיה האמריקנית בווייטנאם מובילה למבוי סתום.[xciv] ג'ונסון, לדברי ויליאם המונד, היסטוריון העוסק בתקשורת שחקר את נושא העיתונות והצבא בווייטנאם, היה "משוכנע שהסכסוך [בווייטנאם] הכרחי, אך האמין שהציבור האמריקני והקונגרס חסרים את כוח הרצון הדרוש… לשאת במאבק עד להשגת התוצאה הרצויה".[xcv] ברם, דומה שלא הציבור הרחב היה חסר את כוח הרצון הזה אלא הנשיא, שהושפע מן העיתונות ומיועציו חדורי הספקות והחששות.[xcvi]

ההשפעה המְרַפה שיש לעתים להנהגת המדינה על כושר העמידה של החברה ניכרת היטב גם בסיפור יציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000. הרצועה הייתה חלק מן המציאות הביטחונית של ישראל במשך קרוב לעשור בטרם החל ויכוח ציבורי רחב בעניינה.[xcvii] אחוז ניכר של הציבור ראה בהישארות ברצועת הביטחון הכרח והתנגד ליציאה ממנה, עמדה שלא הושפעה באופן ניכר ממספר ההרוגים בלבנון.[xcviii] אפילו ביוני 1999, חודש לאחר שנבחר אהוד ברק לראשות הממשלה כשהוא נישא על גלי ההבטחה להוציא את צה"ל מלבנון, היה שיעור ההתנגדות לנסיגה חד-צדדית בדיוק כמו בפברואר 1997 – שישים ואחד אחוזים.[xcix]

ואולם, ב-6 ביולי 1999 הצהיר ראש הממשלה ברק כי בתוך שנה בדיוק ייסוג צה"ל מלבנון. בחודשים שלאחר מכן התחולל שינוי דרמטי בדעת הקהל הישראלית, שהחלה לנטות באופן בולט נגד המשך ישיבתו של צה"ל ברצועת הביטחון.[c] להצהרתו של ברק הייתה השפעה ניכרת גם על חיילי צה"ל, שבפעם הראשונה השמיעו בגלוי את תמיכתם במדיניות החדשה. בתחילת פברואר 2000 בעת ביקור של ראש הממשלה ברק במוצב בלבנון הרהיבו עוז כמה חיילי חובה והסבירו לראש הממשלה מדוע הטקטיקות הננקטות בלבנון אינן נושאות כל פרי, וכי הם מצדדים בנסיגה מיידית. חייל נוסף הצהיר כי בתקופה האחרונה חל אצלו "שינוי בחשיבה", וכעת הוא משוכנע שיש לנטוש את רצועת הביטחון. אחֵר סיכם: "צריך להתחיל לצאת עכשיו, למה לחכות ליולי?".[ci] ברוח דומה התבטא גם 'גלעד', מפקד צוות בפלוגת החבלה של גבעתי, שסיפר בתחילת 2000 לכתב ידיעות אחרונות:

בתור חייל מעולם לא העזתי לשאול למה אנחנו בלבנון. גם אחי הגדול [...] לא שאל אם זה צעד מדיני נכון או לא, גם אבא שלי לא [...] והנה בחודשיםהאחרונים [...] פתאום היו כאלהשהתווכחו, פתאום שאלו שאלות, אפילו קרה שסירבו פקודה. 'בשביל מה זה טוב? אתם רוצים לשלוח אותנו למות?' שאלו. לא נעים להודות, בחודשים האחרוניםבתוך גל הלוויות ושלושים פצמ"רים ביום נוצר מצב, שפשוט היה קשה לתפקד עםהחיילים, ככה לא מנהלים מלחמה.[cii]



סוף הסיפור ידוע: במאי 2000 יצא צה"ל מלבנון בצורה חפוזה ובלתי מאורגנת, מהלך שהביא להתפרקותו המהירה של צד"ל ולהיערכות של החיזבאללה לאורך הגבול. המסר שנשלח לאויבי המדינה היהודית היה חד וברור, ונוסח ברהיטות על ידי מזכ"ל החיזבאללה, השיח חסן נסראללה: "לישראל יש נשק גרעיני ואת חיל האוויר החזק ביותר באזור", הוא אמר, "אבל היא חלשה כקורי עכביש".[ciii]

מה שעולה משלושת המקרים של צרפת באלג'יריה, ארצות-הברית בווייטנאם וישראל בדרום לבנון הוא למעשה תמונת הראי של מקרי צפון אירלנד, צ'צ'ניה ועזה שנבחנו לעיל: בכל המקרים הללו לא חולשת הרצון של הציבור היא שהכריעה את הכף; דווקא המנהיגים הם שנואשו ראשונים מן האפשרות לנצח, ומרגע שהם החליטו לנטוש את המערכה דעת הקהל מיהרה ללכת אחריהם.[civ]

ד







המעבר העולמי הנוכחי ל"מלחמות קטנות", המתנהלות בין ארגוני טרור וכוחות גרילה למדינות ריבוניות, דורש חשיבה אסטרטגית מסוג אחר. העידן החדש אינו מבשר רק על תמורות בשיטות הלחימה, אלא גם על שינוי הפריזמה המדינית שדרכה ראוי לבחון סכסוכים. ייתכן כי הפרדיגמה הישנה, המבוססת על הרעיון כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", כפי שטען פעם קרל פון קלאוזביץ', שוב אינה בתוקף. ארגונים מזוינים יוצאים למלחמה בשמם של רעיונות דתיים וערכים מוסריים שאין להם דבר וחצי דבר עם "המשך המדיניות" או אף שאינם משרתים בצורה הטובה ביותר את האינטרסים של הציבורים שבשמם הם פועלים. ואולם, גם מדינות ריבוניות מסוגלות לפעול בלהט דומה, ולגייס את המשאבים, האומץ ויכולת העמידה בפניו של איוב אכזר. לפיכך תהא זו טעות להניח שיתרון הנחישות וכוח הרצון מצוי אך ורק באמתחתו של הצד ה"חלש", הנאבק על עצמאותו או נלחם במעצמה.[cv]

במובנים מסוימים, מצב עניינים זה נובע דווקא מן ההישגים של לוחמת הגרילה והטרור. מאו צה טונג אמר פעם כי אחד מעקרונות הגרילה הוא "הכה באויב וחדל בטרם ירתח". מכה מכאיבה מדיי עלולה להוליד תגובת נגד הרסנית.[cvi] ככל שהטרור הכה חזק יותר, זנחו מנהיגי המדינות המותקפות את ההיגיון המדיני הזהיר לטובת יזמות צבאיות, והנמקות דיפלומטיות מסובכות פינו את מקומן לסיסמאות חסרות תחכום כמו "המלחמה בטרור",[cvii] "מלחמת עולם רביעית",[cviii] ו"ציר הרשע". בנאום שנשא נשיא ארצות-הברית ג'ורג' בוש ב-11 בספטמבר 2001, הוא לא נזקק לטיעונים ולהסברים מתוחכמים מן הסוג שאולי עמדו לנגד עיניהם של לינדון ג'ונסון ויועציו. תחת זאת הוא השתמש בטרמינולוגיה פשוטה וחסרת תחכום של חיים ומוות:

היום, אחי האזרחים, דרך החיים שלנו, עצם החופש שלנו, הותקפו [...] מעשי הרצח ההמוני האלה כוונו להפחיד את האומה שלנו [ולדרדר אותה] לכאוס ונסיגה. אבל הם כשלו. ארצנו חזקה [...] התקפות טרור יכולות להרעיד את יסודות הבניינים הגדולים ביותר שלנו, אבל אינן יכולות לגעת ביסודותיה של אמריקה [...] אנו המגדלור הבוהק ביותר של חירות והזדמנות בעולם. ואיש לא ימנע מאור זה לזרוח [...] לא נבדיל בין הטרוריסטים שביצעו את המעשים הללו לאלה שמעניקים להם מקלט [...] יחד נעמוד וננצח במלחמה נגד הטרור.[cix]

בדברים האלה אין אף מילה של ריאל-פוליטיק, שום התייחסות לאילוצים ולמגבלות או ניסיון להתפלפל בשאלה מהו הטרור והאם אפשר בכלל לנצחו. ודווקא בגלל פשטותן, סיסמאות אלו מצליחות. ואכן, במלחמה כמו במלחמה. אף שהתקפת טרור קונבנציונלית אינה יכולה להביס גדוד שריון, "הצליחו" בן-לאדן, ערפאת, ומי שפוצץ את בנייני המגורים במוסקבה בשנת 1999 לשכנע את הציבור שבו פגעו כי הוא שרוי במלחמת קיום. בסופו של דבר, הצלחה זו של הטרור למַצֵב את עצמו כגורם משפיע רב משמעות הייתה למעשה גם כישלונו הגדול ביותר.

ואין להתפלא על כך. הנתונים מעמידים בספק את עצם ההנחה שלפיה ניתן לשבור את כוח הרצון של האויב על ידי ניהול מלחמה איטית נגד אזרחיו. דוגמה קיצונית למדיי הממחישה זאת היא שלמרות הרס הערים היפניות בפצצות תבערה במלחמת העולם השנייה, ולמרות סופת האש בהמבורג בשנת 1943 והפצצת העיר דרדזן על נזקיהן העצומים והאבדות הכבדות בנפש – חברות אלו לא הגיעו לנקודת שבירה.[cx] לא קמו מקרבן מחתרות ולא התגבשה בתוכן תנועת התנגדות עממית לשלטון. אזרחים גרמנים שבתיהם הושמדו חיפשו עדיין כתובת לתשלום מסים, ועד תום המלחמה יותר מ-90 אחוזים מן העובדים בתעשיות היפניות עדיין הגיעו לעבודתם מדי יום ביומו.[cxi]

התנהגותן של הדמוקרטיות, כפי שנוכחנו, הינה מעט מורכבת יותר, אך אינה שונה באופן מהותי. הדוגמאות של אלג'יריה, וייטנאם ורצועת הביטחון בלבנון, ומנגד העימות עם אירלנד, מלחמות צ'צ'ניה והלוחמה בטרור בעזה, מציירות תמונה ברורה בנוגע לכוחן ולחולשתן של החברות הדמוקרטיות: מצד אחד, כוח הסיבולת של הציבור הרחב במדינה דמוקרטית גדול הרבה יותר משנהוג לחשוב; ומצד אחר, כדי לשבור מדינה כזו במלחמת התשה, כל שצריך הוא להשפיע על קבוצה קטנה וממוקדת – כלומר, על המנהיגות. אם זו תחליט שהמלחמה אינה שווה את המחיר או את הטרחה, סביר שהציבור ילך בעקבותיה.

ועם זאת ראוי לזכור שאם המנהיגות ודעת הקהל גם יחד משוכנעות בצדקתה של המלחמה ובחיוניותה – או אז קשה מאוד לעמוד מול זעמה של המדינה הדמוקרטית. שכן כוח העמידה של מדינות כאלה אינו תלוי דווקא בנזק הנגרם להן בחיי אדם וברכוש. כוחן טמון במה שמגדיר את עצם קיומן – באמונה בעולם ערכים מסוים וברצון להגן עליו. אם חברה דמוקרטית תאמין באמת ובתמים בצדקתו ובנחיצותו של המאבק, ואם הנהגתה תוכל לענות בצורה ישירה ופשוטה על השאלה "לשם מה אנו נלחמים", הציבור הרחב יהיה מוכן לשאת בנטל הלחימה ככל שיידרש, על אף האבדות בנפש, התקלות השונות והמעמסה הכלכלית. וזאת, בסופו של דבר, המסקנה החשובה ביותר של הדיון הזה: בשעות המבחן הקשות ביותר, חברת האזרחים אינה "החוליה החלשה" של המדינה הדמוקרטית, אלא המשאב העיקרי העומד לרשותה.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

ברצוני להודות למרטין ון-קרפלד, יוסי הוכבאום וזאב אלרון על הערותיהם המחכימות.

הביטוי "מלחמות קטנות" עדיף בעיניי מן הביטויים "Low Intensity Conflict" או בעברית 'עימות נמוך עצימות', Military Operations Other Than War ו"עימות מוגבל", מפני ש"מלחמות קטנות", ביטוי שנטבע במאה התשע-עשרה, מגדיר בצורה הטובה ביותר סכסוכים שמדי פעם בפעם יכולים להיות גם בעצימות גבוהה למדיי (כמו למשל מבצע "חומת מגן" וגיוס המילואים הגדול שהיה כרוך בו או הקרבות בפלוג'ה ובנג'ף בעיראק), בהיקף המצדיק להגדירם כמלחמה.


[ii]Robert M. Cassidy, "Why Great Powers Fight Small Wars Badly", [i]Military Review (September-October 2002), p. 42, 43 . ההדגשה שלי. (להלן קסידי, "מדוע מעצמות גדולות").


[iii] קסידי, "מדוע מעצמות גדולות", עמ' 48.


[iv]Gil Merom, How Democracies Lose Small War : State, Society, and the Failures of France in Algeria, Israel in Lebanon, and the United States in Vietnam (Cambridge: Cambridge University, 2003), p. 13. (להלן מרום, כיצד דמוקרטיות מפסידות). חשוב לציין כי מרום מעלה את טענת "הא-סימטריה של כוח הרצון", אך מסכים איתה רק במידה חלקית. טענה זו נשענת על דבריו של ההיסטוריון מרטין ון-קרפלד, המגדיר את "מלחמת הקיום" כצורה של מלחמה 'לא פוליטית', שבה החשש לעצם ההישרדות יכול להניע אנשים "להקריב קרבנות הרבה מעבר למה שהיה ניתן לדמיין בזמנים 'רגילים'", ולהתעלם משיקולי עלות-תועלת המדריכים מדיניות בימים כתיקונם. ראה Martin Van Creveld, The Transformation of War (New York: Free Press, 1991), p. 145. (להלן ון-קרפלד, שינוי פני המלחמה)


[v]במבט היסטורי, הצלחתה של התקוממות א-סימטרית היא תופעה נדירה. עד למחצית השנייה של המאה העשרים, הצד החלש בדרך כלל הפסיד במלחמות קטנות. המחסור שלו במשאבים, ללא קשר למידת רצונו לנצח, הוא שהכריע בסופו של דבר. רוסיה הצארית, למשל, נחלה תבוסות קשות בקווקז מידי האימאם שאמיל וחסידיו במחצית המאה התשע-עשרה, אך לבסוף – גם אם נמשך הדבר שלושים שנה – הכניעה אותו; בשנת 1879 ספגה בריטניה מכה קשה מידי לוחמי הזולו באיסנדלוואנה, אך מעט יותר משנה לאחר מכן הייתה אימפריית הזולו על ברכיה. גם השמדת כוחו של גנרל קסטר בקרב על ליטל ביג הורן בשנת 1876 לא מנעה את צבא ארצות-הברית מלהכניע את השבטים האינדיאנים. על מלחמות שאמיל ראה Moshe Gammer, Muslim Resistance to the Tsar (London: Frank Cass, 2004);. על הקרבות באיסנדלוואנה ומלחמות הזולו ראה Donald R. Morris., The Washing of the Spears: A History of the Rise of the Zulu Nation Under Shaka and Its Fall in the Zulu War of 1879 (New York: Da Capo, 1998); Ian Knight, Isandlwana 1879: The Great Zulu Victory (Campaign 111) (London: Osprey, 2002). לדברי ההיסטוריון ג'ון אליס, מתוך כמאה ושלושים מלחמות גרילה לאורך ההיסטוריה, "ניתן להחשיב פחות מעשרים כמוצלחות באמת" מבחינת לוחמי הגרילה.. John Ellis, A Short History of Guerrilla Warfare (London: Ian Allan, 1976), p. 196. כיום, לעומת זאת, ניצחונותיהם של כוחות הגרילה רבים יותר יחסית, אף שבשונה מן העבר, הצד החזק – כלומר המדינה – בדרך כלל אינו נוהג ביד קשה כל כך כלפי הצד החלש, ולכל היותר שולל ממנו את האפשרות לשלטון עצמי וזכויות מסוימות.


[vi]מרום, כיצד דמוקרטיות מפסידות, עמ' 15.


[vii]מרום, כיצד דמוקרטיות מפסידות, עמ' 230.


[viii]מרום, כיצד דמוקרטיות מפסידות, עמ' 231; ההיסטוריון מרטין ון-קרפלד מציין גם שעוצמתן של מדינות חזקות פועלת לעתים לרעתן, שכן אין תהילה בהבסת יריב חלש ועל כן המוטיבציה לכך קטנה. מתאגרף הנלחם מול ילד קטן אינו יכול "לנצח". הוא יכול להרשות לעצמו להיות מובס על ידי הילד, ואז יושפל, או לפגוע בילד, ואז ייחשב לפושע. שיחה עם מרטין ון-קרפלד, ספטמבר 2005. ראה גם ון-קרפלד, שינוי פני המלחמה, פרקים 6-7.


[ix]Henry Kissinger, "The Viet Nam Negotiations", Foreign Affairs 47 (January 1969), p. 214.


[x] הדברים נאמרו לחניכי קורס מ"פים ומג"דים בסוף 1997; המחבר שמע זאת במו אוזניו.


[xi] בן כספית, "תכנית גלעדי", מעריב, 2 בינואר 2004.


[xii] יהודה וגמן, "הישגי צה"ל נמחקים על ידי הקונספציה", מקור ראשון, 15 בספטמבר 2004. התיאוריה של ניצחון הרצון זוכה לפופולריות, כיוון שדומה כי היא מסבירה 'מלחמות קטנות' רבות בזמננו, שבהן עמדו התוצאות בניגוד לאימרה הנפוליאונית הידועה "אלוהים ניצב לצד הגדודים הגדולים". היא פופולרית גם בקרב אנשי צבא רבים, ולו מפני שהיא מפחיתה למינימום את מה שניתן לדרוש מהם: אם אי-אפשר לנצח התקוממות, אין הם יכולים לשאת באחריות לאי-הצלחה.


[xiii] ספר חשוב בנושא הוא ספרו של אפרים ענבר, Democracies and Small Wars (London: Frank Cass, 2003) . אף שלא כל המחברים המופיעים בספר מוזכרים להלן הייתה לספר השפעה עמוקה על מאמר זה.


[xiv] בהשאלה מספרו של רודולף ג'יי רומל,R.J. Rummel, Power Kills: Democracy As a Method of Nonviolence (New Brunswick: Transaction, 1997).


[xv] גנרל ארתור האריס, ראש מפקדת המפציצים, דגל ב"הפצצות מרבד" כאסטרטגיה המועדפת לשבירת הגרמנים והתנגד לביצוע הפצצות מדויקות משום שראה בהן "חיפוש חסר תועלת אחר תרופת פלא" לשיתוק כלכלת הרייך. ראה David J. Lonsdale, The Nature of War in the Information Age: Clausewitzian Future (London: Frank Cass, 2004), pp. 154-155.


[xvi] קיימות הערכות שונות בדבר מספר האבדות במלחמת העולם השנייה ובמלחמת וייטנאם. מתיו וייט סוקר בהרחבה את המקורות השונים בנוגע למספר האבדות במלחמות שונות במאה העשרים. ראהhttp://users.erols.com/mwhite28/warstatx.htm. על פי הערכות אחדות, הווייטקונג וצפון-וייטנאם איבדו יותר ממיליון איש, מתוך אוכלוסייה של כעשרים מיליון ערב המלחמה. על פי הערכות אחרות מספר הקרבנות גדול יותר מפי שניים, ושני שלישים ממנו הם אזרחים. מדובר במספר הרוגים גדול יותר , למשל, ממספר הקרבנות האפגניים במלחמה נגד ברית-המועצות, למשל, באופן מוחלט ובאופן יחסי. ראה Stanley Karnow, Vietnam: A History, 2nd ed. (London: Penguin, 1997). לפי טענה רשמית של ממשלת האנוי, שפרסמה סוכנותהידיעות AFP ב-4 באפריל 1995, הגיע מספר הרוגי צפון-וייטנאם (אף שלא ברור בדיוק מה נכלל בהגדרה) בין השנים 1954-1975 לשלושה מיליון מתוכם מיליון ומאה אלף היו חיילים. הדו"ח לא ציין אם בין חיילים אלה נכללו גם הנופלים מקרב הצבא הרפובליקני של דרום וייטנאם. אם אכן הם כלולים במספר זה, אבדותיו של הצפון עומדות על תשע מאות אלף וסך האבדות של צפון וייטנאם על שני מיליון ותשע מאות אלף איש. האנוי טענה שכדי למנוע דמורליזציה בצפון, הוטו הנתונים כלפי מטה בזמן הלחימה. ראה www.rjsmith.com/kia_tbl.html.


[xvii]R. J. Rummel, Statistics of Democide: Genocide and Mass Murder Since 1900 (Charlotsville: Center for National Security Law, 1997), Table 14.1B. לפי ז'ופרה, ז'אן שארל, "תרבות המלחמה של הלוחמים בסכסוך האלג'ירי", בתוך אלכסנדר, מרטין ס. ואחרים, מלחמת אלג'יריה: חוויות, דימויים, עדויות, מאנגלית: אורי דרומי, תל-אביב:ידיעות אחרונות, 2004 (להלן אלכסנדר ואחרים, מלחמת אלג'יריה), עמ' 328 הע' 18, מספר ההרוגים מקרב המגוייסים בצרפת היה 5,583 בקרב, 7,817 בתאונות ועוד כאלף שבויים ונעדרים.


[xviii] מרום משווה בין פעולותיה של גרמניה באפריקה הגרמנית בין השנים 1904-1907 ובין מלחמת הבורים, כהדגמה להבדל בין יעילותן של דמוקרטיות ודיקטטורות. באפריקה הגרמנית הופעלו 18,000 חיילים; עלות דיכוי המרידות הייתה 22 מיליון לירות סטרלינג ואבדות האפריקאים בנפש הגיעו ל-400,000 לערך (הערכות זהירות יותר מדברות על כמחצית). לעומת זאת, במלחמת הבורים הפעילו הבריטים 449,000 חיילים ואיבדו 22,000 (מתוכם רק 7,900 בקרבות!); עלות המלחמה הייתה 220 מיליון לירות סטרלינג ומספר ההרוגים במחנה האויב הסתכם רק ב-25,000(ראה מרום, כיצד דמוקרטיות מפסידות, עמ' 44-45). ברם, דומה שבמקרה זה מתעלם מרום מגורם חשוב מאוד, אולי החשוב ביותר: זהות האויב. הבריטים נלחמו נגד אירופים, שהיו חמושים כהלכה ובעלי תרבות דומה וידע בלוחמה מערבית; חמישים שנה אחר כך, מול המורדים של המאו-מאו בקניה, שלא נהנו מחימוש הולם ומיכולות גבוהות, איבדו הבריטים תשעים וחמישה אירופים לכל 11 אלף אפריקנים בקירוב. באירועים אלו מצאו את מותם גם כאלפיים אפריקנים אוהדי הבריטים. )מרום אינו מציין כמה מן ההרוגים במלחמות באפריקה היו תומכי הגרמנים(. לסקירת המקורות השונים בנוגע למספרי ההרוגים ראה Matthew White, "Death Tolls for the Man-Made Megadeaths of the Twentieth Century"http://users.erols.com/mwhite28/warstatx.htm


[xix] על התפתחות הסכסוך ראה Peter Rose, How the Troubles Came to Northern Ireland (Houndmills: Palgrave, 2001); John Newsinger, British Counterinsurgency: From Palestine to Northern Ireland (New York: Palgrave, 2002), pp. 151-162. (להלן ניוזינגר, הלוחמה הבריטית).


[xx] עד אשר בוטל המעצר המנהלי בשנת 1975 נעצרו באמצעותו 1,981 איש. במלאיה עמד המספר על שלושים-וארבעה אלף, ובלחימה נגד המאו-מאו בקניה – שבעים ושבעה אלף. ניוזינגר, הלוחמה הבריטית, עמ' 166.


[xxi]מספר הפצצות שטמן האיי-אר-איי עלה מ-150 בשנת 1970 ל-1382 בשנת 1971 (וירד ל-978 בשנת1973), וגם עוצמתן גדלה בהרבה . ראה ניוזינגר, הלוחמה הבריטית, עמ' 167.


[xxii]משיטות לחימה נגד התקוממות, דרך שיטות שיטור שונות וכלה בהתנקשויות בפעילי הארגון וחוזר חלילה


[xxiii]Kennedy-Pipe, Caroline, "From War to Peace in Northern Ireland" in A Farewell to Arms?: From 'long war' to long peace in Northern Ireland, eds. Michael Cox, Adrian Guelke, and Fiona Stephen (Manchester: Manchester University Press, 2000), p. 31. (להלן קנדי-פייפ, "ממלחמה לשלום").


[xxiv]Smyth, Marie, "The Human Consequences of Armed Conflict: Constructing 'Victimhood' in the Context of Northern Ireland's Troubles", in A Farewell to Arms?, p. 121 table 9.2. (להלן סמיית', "התוצאות האנושיות"). יש לציין כי מספר ההרוגים האזרחיים כולל הרוגים קתולים ופרוטסטנטים כאחד.


[xxv]Canadian Security Intelligence Service, "Irish Nationalist Terrorism Outside Ireland: Out-of-Theatre Operations 1972-1993", CSIS Commentary 40, February 1994, http://www.csis.gc.ca/en/publicatio...ntary/com40.asp


[xxvi]M.L.R. Smith, Fighting for Ireland? The Military Strategy of the Irish Republican Movement (London: Routledge, 1995), p.175. (להלן סמית', נלחמים עבור אירלנד?).


[xxvii] ניוזינגר, הלוחמה הבריטית, עמ' 191; Jane M. Jacobs, Edge of Empire: Postcolonialism and the City (London: Routledge, 1996), p. 64; Thimoty Hillier, "Bomb Attacks in City Centers", Emergency Response and Research Institute,September 1994,www.emergency.com/carbomb.htm


[xxviii] סמית', נלחמים עבור אירלנד?, עמ' 125.


[xxix]PRO, PM/72/10, Douglas-Hume to Edward Heath, March 13, 1972, PREM 15/004. העתק המסמך מופיע באתר http://cain.ulst.ac.uk/publicrecords/1972/index.html


[xxx] קנדי-פייפ, "ממלחמה לשלום", עמ' 33.


[xxxi] המספר לקוח מ- Malcom Sutton, Sutton index of Deaths: an Index of Deaths from the Conflict in Ireland, http://cain.ulst.ac.uk/sutton/index.html מספר גבוה יותר מופיע אצל Tim Pat Coogan, The Troubles: Ireland's Ordeal 1966-1996 and the Search for Peace (Boulder: Roberts Rinehart, 1996), p.262, המונה 160 הרוגים בשנים 1988-1992. לתיאור ביקורתי של פעילות השלטון הבריטי ולשאלת הקשר בינו לבין חוליות הטרור הפרוטסטנטיות ראה לעיל, עמ' 241-324, וניוזינגר, הלוחמה הבריטית, עמ' 187-190.


[xxxii]Martin Mansergh, "The Background to the Irish Peace Process", in A Farewell to Arms?, p. 14. (להלן מנסרך, "הרקע").


[xxxiii] קנדי-פייפ, "ממלחמה לשלום", עמ' 33.


[xxxiv] ניוזינגר, הלוחמה הבריטית, עמ' 193.


[xxxv] סמיית', "התוצאות האנושיות", עמ' 119, טבלה 9.1. מלקולם סוטון מונה 3,550 הרוגים בין 1969 ל-2005, בנוסף ל-18 הרוגים בין השנים 2002-2005 שלא ברור אם רציחתם קשורה בסכסוך.


[xxxvi], http://news.bbc.co.uk/1/hi/northern_ireland/4720863.stm. BBC News: "IRA says armed campaign is over", 28 July 2005 אירלנד היא דוגמה לסכסוך "קל" יחסית. אפשר לדחות את הרלוונטיות שלו בטענה כי מדובר במקרה ייחודי. ככלות הכל, רוב תושבי צפון-אירלנד רוצים להישאר חלק מבריטניה (אם כי זה המצב בהרבה סכסוכים לאומיים, בהם יש קבוצה לא-בדלנית גדולה, כמו שהיה באלג'יריה). אך יש לציין שכל סכסוך הוא ייחודי, ומהנאמר לעיל עולה שהן האיי-אר-איי והן חלקים בציבור הבריטי האמינו כי הבריטים ייסוגו לבסוף. בנוסף, מחיר הדמים שגבה הסכסוך, ולא כל שכן ההשפעה הפסיכולוגית של הפיצוצים בלונדון והפגזת בית ראש הממשלה, היו גדולים יותר מן המחיר ששילמה בריטניה בקניה נגד המאו-מאו. גורמים רבים משפיעים על תוצאותיה של התקוממות; די בדוגמה הבריטית-אירית כדי להראות שאותה ממשלה יכולה לנהל את ענייניה במקומות שונים בדרכים שונות לגמרי – אף שהשפעתו הישירה של הסכסוך בצפון אירלנד על בריטניה הייתה גדולה לאין שיעור מהשפעת הסכסוך בקניה. עם כל ייחודו של העימות באירלנד, אפשר ללמוד ממנו שמספר ההרוגים והאפקט הפסיכולוגי של הטרור אינם חלקים קבועים במשוואה.


[xxxvii] עוד על הסכסוך בצפון אירלנד ראה למשל John McGarry and Brendan O'Leary, Explaining Northern Ireland: Broken Images (Oxford: Blackwell, 1995);Joseph Ruane and Jennifer Todd, The Dynamics of Conflict in Northern Ireland : Power, Conflict and Emancipation, (Cambridge: Cambridge, 1996); David McKittrick and David Vea, Making Sense of the Troubles : the Story of the Conflict in Northern Ireland,2nd ed. (London: Penguin, 2001).


[xxxviii] דניאל נעים, התפתחות ארגוני הטרור ברצועת עזה ומיגורם 1967-1973, עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ג, פרקים ג'-ד' (להלן נעים, התפתחות ארגוני הטרור).


[xxxix] נעים, התפתחות ארגוני הטרור, עמ' 61.


[xl] נעים, התפתחות ארגוני הטרור, עמ' 71 ונספח י"ג. ראה גם דוד מימון, הטרור שנוצח: דיכוי הטרור ברצועת עזה, 1971-1972 (תל-אביב: סטימצקי, 1993), עמ' 44-50, 195 (להלן מימון, הטרור שנוצח).


[xli] נעים, התפתחות ארגוני הטרור, עמ' 94.


[xlii] מימון, הטרור שנוצח, עמ' 99-106.


[xliii]Ariel Sharon with David Chanoff, Warrior: the Autobiography of Ariel Sharon (New York: Simon & Schuster, 2001), p. 252.(להלן: שרון, לוחם).


[xliv]כ-2,000 המשפחות שפונו מהם הועברו לדירות ריקות בסביבות מקום מגוריהן הקודם או באל-עריש; רובן נשארו סמוך למקום מגוריהן הקודם (נעים, התפתחות ארגוני הטרור, עמ' 87). ראה גם מימון, הטרור שנוצח, עמ' 109-114.


[xlv] אביחי בקר, "איך חוסל הטרור ברצועת עזה", חדשות, 11 באפריל 1993.


[xlvi] אמציה חן [מפקדה לשעבר של סיירת 'שקד'], "צה"ל לא לומד לקחי המלחמה", חדשות מחלקה ראשונה, 28 ביולי 2005, www.nfc.co.il/archive/003-D-11231-00.html?tag=23-27-38. יחידות אחרות הרגו בטעות עוד מספר חפים מפשע, אך מדובר במספר זעום ביותר.


[xlvii] נעים, התפתחות ארגוני הטרור, עמ' 103.


[xlviii] למיטב ידיעתי קיים רק מחקר אחד בנושא הלחימה ברצועת עזה באותם שנים, והוא מחקרו של נעים, לעיל. עוד מקורות חשובים לנושא הם מימון, הטרור שנוצח, וכן אורי מילשטין ודוב דורון, סיירת שקד (תל-אביב: ידיעות אחרונות, 1994), עמ' 221-234; ושרון, לוחם, עמ' 248-262. קרוב לודאי שניתן להסביר מדוע גם רצועת-עזה איננה דוגמה מייצגת. אולם אז תעלה השאלה, מדוע כל דוגמה בה הפסידו הגורמים המתקוממים איננה מייצגת וכל דוגמה בה הם ניצחו היא מייצגת.


[xlix] לפרטים נוספים ראה יגיל הנקין, לא 'גרילה': תולדות המלחמה בצ'צ'ניה, 1994-1996 (תל אביב: תוה"ד, 2004).


[l]BBC, January 30, 2000, http://news.bbc.co.uk/1/hi/world/europe/624668.stm


[li]לאחרונה טען ג'ון דונלופ, מומחה לענייני הקווקז, כי "הציבור הרוסי ברובו אינו תומך במדיניותו של... פוטין בצ'צ'ניה [...] ומעדיף פתרון של משא ומתן". בסקר מפברואר 2005 שערך מכון לוואדה הליברלי, 69 אחוזים מן הציבור הרוסי תמכו במשא ומתן ו-21 אחוזים צידדו בהמשך המלחמה. ראהJohn B. Dunlop, "Do Ethnic Russians Support Putin's War in Chechnya?", Chechnya Weekly 4, January 26, 2005, p. 6, www.jamestown.org/images/pdf/cw_006_004.pdf, Levada Tsenter, "Sotsi'alno-politicheskaya situatsya v rossi v yanvare 2005 goda", February 8, 2005, www.levada.ru/press/2005020801.html ) ברם, מתברר שהרוסים, הגם שהם תומכים במשא ומתן, אינם מצדדים במשא ומתן עם ההנהגה הצ'צ'נית הנוכחית. בפברואר מתוך 42 אחוזים שתמכו במשא ומתן וסברו כי "יש לדבר עם נציגי הצד שכנגד", רק מעט יותר מרבע (או פחות משמינית מכלל הנשאלים) סברו שיש לדבר עם המנהיג הצ'צ'ני מסחאדוב. הנכונות לדבֵּר נותרה אפוא תיאורטית, שכן היא לא לוותה בנכונות לנהל משא ומתן עם מישהו ממשי מנציגי הבדלנים. במרס 2005, רק 9 אחוזים מבעלי הדעה סברו כי הפסקת האש שעליה הכריז מסחאדוב חודש לפני חיסולו, הייתה כנה; 86 אחוזים מהם (כ-40 אחוזים מכלל הנשאלים) סברו כי הפסקת האש היא מעין "תכסיס" להמשך הלחימה. ראהThe Public Opinion Foundation Database (FOM)., "The Chechen Drama: Characters and the Plot", February 24, 2005, http://bd.english.fom.ru/report/map...0508_2/ed050822, "The Chechen Conflict: The Situation and Personalities", March 1, 2005, http://bd.english.fom.ru/report/cat...chnya/eof050802


[lii]כשליש מן הנשאלים סברו כי רוסיה יכולה לייצב את המצב בצ'צ'ניה אך אינה רוצה זאת, וכעשירית מן הרוסים סברו כי אינה יכולה ואינה רוצה. שיעור הנשאלים שהביעו אמון ברצון הממשלה לייצב את המצב בצ'צ'ניה הוא 40 אחוזים; רק רבע מהם האמינו כי רוסיה גם מסוגלת לעשות זאת.FOM, "The Situation in Chechnya: Monitoring", February 24, 2005

http://bd.english.fom.ru/report/cat/societas/Chechnya/chechnya_position/etb050811


[liii]ראהסקריםשלFOMהעוסקיםבנושא, http://english.fom.ru, ובייחודאתהסקריםהבאים:"Should Chechnya Be Part of Russia?", December 7, 2004, http://bd.english.fom.ru/report/cat...chnya/eof044806, "The Situation in Chechnya: Monitoring", February 24, 2005, . http://bd.english.fom.ru/report/cat/societas/Chechnya/chechnya_position/etb050811, "Chechnya: 10 Years on", December 7, 2004, http://bd.english.fom.ru/report/cat...ition/eof044805. לאחרונה הכריז שר ההגנה הרוסי כי מגויסי החובה לא יישלחו עוד לצ'צ'ניה, אלא רק מתנדבים. כיוון שלא נודעה להכרזתו השפעה ניכרת על התמיכה במלחמה, יש להניח כי ההתנגדות לשליחת מגויסי חובה לא מיומנים (ולעתים גם לא מאומנים; מקצתם היו בצבא פחות מחודש לפני שנשלחו) אינה קשורה דווקא בהתנגדות למלחמה. הנתונים הרשמיים על מספר האבדות משתנים מאוד בהתאם למקור המוסר אותם. את ההערכה הנמוכה ביותר מסר השגריר הרוסי בבלגיה, שדיבר על 1,329 הרוגים בלבד בין 2001 לאוקטובר 2004 (ואולי עוד כמספר הזה מקרב אנשי המיליציה הצ'צ'נית). התובע הכללי הרוסי בצ'צ'ניה, לעומת זאת, טען כי מספר האבדות מקרב העם הרוסי עד מרס 2005 עומד על יותר מששת אלפים. ראה "Whom Does Chechnya Support?" Article of Vadim Lukov, Russia's Ambassador to Belgium, Published in the Belgian Newspaper Tijd on January 19, 2005, Ministry of Foreign Affairs of the Russian Federation, . www.ln.mid.ru/brp_4.nsf/0/46346ad8df78b2d7c3256f9500372d37?OpenDocument ; "Over 6,000 Russian servicemen, police killed in Chechnya: prosecutor", China View, March 17, 2005,http://news.xinhuanet.com/english/2...ent_2711629.htm. לפי דיווח של מקור צבאי רוסי לסוכנות איטאר-טאאס הרוסית, בשנת 2002 לבדה נהרגו 4,739 חיילים רוסים ו-13,108 נפצעו.Itar-Tass, February 17, 2003. Quoted in Johnson Russia's List #7065, February 17, 2003, www.cdi.org/russia/johnson/7065-4.cfm. לדיון מקיף בשאלת מספר ההרוגים ראה את האתרHuman Rights Violations in Chechnya, www.hrvc.net/htmls/references.htm, על מספר ההרוגים במלחמה הראשונה בצ'צ'ניה ראהSvante E. Cornell, Small Nations and Great Powers – a Study of Ethnopolitical Conflict in the Caucasus (Richmond, Surrey: Curzon, 2001), p. 229; John B. Dunlop, "How Many Soldiers and Civilians Died During the Russo–Chechen War of 1994–1996?", Central Asian Survey 19 (2000), pp. 330-338; (להלן דונלופ, "כמה חיילים ואזרחים נהרגו"). Carlotta Gall and Thomas De Waal, Chechnya – Calamity in the Caucasus (New York: New York University, 1998), p. 399 n. 9; Olgan Trusevich and Alexandr Cherkasov, Neizvestnyi soldat kavkazskoi voiny, 1994–1996 (Moscow: Zven’ya, 1997)Caucas/soldat www.memo.ru/hr/hotpoints/N-.

על ההרוגים והנפגעים באפגניסטן ראה דונלופ, "כמה חיילים ואזרחים נהרגו", עמ' 332; Lester W. Grau and William A. Jorgensen, "Beaten by the Bugs: the Soviet-Afghan war experience", Military Review (November-December 1997). לסטטיסטיקות של מספר ההרוגים האזרחיים ראה John Ellis, From the Barrel of a Gun: A History of Guerrilla Revolutionary and Counter Insurgency Warfare: From the Romans to the Present (London: Greenhill, 1995), pp. 246-247. למספר תושבי אפגניסטן לפני המלחמה ראה John C. Griffiths, Afghanistan: Key to a Continent (Boulder: Westview, 1981), pp. 78,80, וכן Jan Lahmeyer's Population Statistics site, http://www.library.uu.nl/wesp/popul...ia/afghanic.htm


[liv]גם אין לדעת אם הוא נבחר בעיקר בשל ניהול המלחמה בצ'צ'ניה. ואולם ברור כי הדרך שבה ניהל את המלחמה לא עוררה התנגדות בעוצמה ובהיקף שיניאו רבים מלבחור בו. מקצת הקולות בבחירות היו כנראה מזויפים, אך אין ספק כי גם בלא זיופים הוא היה זוכה ברוב גדול. שיעור ההשתתפות בבחירות עמד על 65 אחוזים בקירוב.


[lv]באוקטובר 2004, חודש לאחר הפיגוע בבסלאן וחודשיים לאחר פיגועי המטוסים, 44 אחוזים מהרוסים לא הסכימו עם טענתו של פוטין כי מתנהלת מלחמה מאורגנת "נגד רוסיה", לעומת37 אחוזים שהאמינו בכך ואחרים שהיו חסרי דעה בנידון.FOM, "Who Declared War on Russia?", October 11, 2004, http://bd.english.fom.ru/report/cat...orism/eof043904.

אפשר שהסיבה היא שהציבור הרוסי מסכים על התוכן, גם אם לא על הטרמינולוגיה. לאחר גל הפיגועים של אוגוסט-ספטמבר 2004 סברו 76 אחוזים מהרוסים כי כל הפיגועים קשורים לגורם אחד. כמחצית מן הנשאלים האמינו שמדובר בטרוריסטים זרים. רק 6 אחוזים סברו כי הפיגועים מיועדים להשיג עצמאות לצ'צ'ניה או את נסיגת הצבא הרוסי משם.FOM, "Who Kidnapped the Children in Beslan, and Why?", http://bd.english.fom.ru/report/map/ed043723. במצב זה, השאלה אם מדובר ב"מלחמה" או סתם ב"מערכת טרור מתוכננת" היא חשובה פחות, בייחוד לנוכח העובדה שקריאתו של הנשיא לחוסן לאומי בנאום שנשא לאחר בסלאן נפלה על אוזניים קשובות וזכתה לתמיכה נרחבת. מעניין לציין כי בסקר שערך מכון לוואדה בפברואר 2005 סברו 44 אחוזים מהנשאלים כי רוסיה נמצאת תחת איום צבאי מצד מדינות אחרות, לעומת 33 אחוזים שסברו כך בשנת 1998. ראה Levada Tsenter, "Rossisyane ob armee v predveree 23 fevralya", www.levada.ru/press/2005022201.html


[lvi]לדוגמה, בסוף ינואר 2004 האמינו רוב הרוסים (הגם שתמכו במשא ומתן), כי ממשלת רוסיה נלחמת כדי להגן על שלמות המדינה, להגן על רפובליקות רוסיות או להילחם בטרור הבינלאומיRosbalt News Service, February 1, 2004, www.rosbaltnews.com/2004/02/04/65527.html. בסקר היה אפשר לענות יותר מתשובה אחת; המספר הכולל הגיע לכדי 149 אחוזים שראו בחיוב את מדיניות הממשלה הרוסית.


[lvii] גרסה אנגלית של הנאום הופיעה בניו-יורק טיימס בחמישה בספטמבר 2004. הנאום ברוסית מופיע באינטרנט במקורות רבים.


[lviii]The Public Opinion Foundation Database (FOM), "Nord-Ost and Beslan: President Putin’s Message to the Nation", http://bd.english.fom.ru/report/map...klimov/ed043727. 7 אחוזים – כמעט כמחצית מהמתנגדים – לא דיברו כלל על תוכן הנאום אלא על טיפולו השלומיאלי של פוטין בפרשה. היום ידוע שכשלים ברורים של הכוחות הרוסים, כמו שימוש במטולי דלק אוויר בזמן הפריצה לבית הספר, העצימו את ממדי האסון. ראוי לציין כי התמיכה בפריצה לתיאטרון נורד-אוסט הגיעה ל-81 אחוזים. חלק מן ההפרש מקורו אולי בזעזוע שגרם מראה מאות הילדים ההרוגים בבסלאן מול האבדות הקלות-יותר בנורד-אוסט.


[lix] 48 אחוזים סברו כי צ'צ'ניה צריכה להישאר ברוסיה כרפובליקה רגילה, 16 אחוזים היו בדעה כי היא צריכה לקבל "מעמד מיוחד" כרפובליקה אוטונומית בתוך רוסיה, ו-21 אחוזים טענו כי היא צריכה לקבל עצמאות מלאה. ראה FOM, "The Situation in Chechnya", December 9, 2004, http://bd.english.fom.ru/report/cat...sition/ed044913. (להלן FOM, "המצב בצ'צ'ניה")

כמו כן, סקרי דעת הקהל בשאלת המצב בצ'צ'ניה נשארו יציבים במשך כשנתיים, ודווקא בסוף 2004 סברו 25 אחוזים מהרוסים – השיעור הגבוה ביותר מזה שנתיים – כי המצב בצ'צ'ניה השתפר באותה שנה, לעומת 7 אחוזים בלבד שלדעתם הורע המצב (כמחצית מהציבור סברו כי המצב נשאר ללא שינוי – FOM, "המצב בצ'צ'ניה"). אפילו פיגועי הטרור החמורים של 2004, כולל בסלאן, לא גררו שינוי במגמה. יש לציין גם כי הנשיא פוטין פעל נחרצות, ובשיטות לא-דמוקרטיות בעליל, נגד מתנגדי המלחמה. ראה למשל Andrei Smirnov, "Chechen Rebels Hand the Anti-War Movement an Olive Branch as the Kremlin Tightens the Screws", Chechnya Weekly 6, February 9, 2005, http://www.jamestown.org/publicatio...icle_id=2369237 . בסוף 2005 נרשמה עליה קלה בסקרי FOM במספר הסוברים כי המצב בצ'צ'ניה החמיר או לא השתנה כלל (53 אחוזים מהרוסים סוברים כי לא השתנה, 13 אחוזים כי הידרדר, ו-17 אחוזים כי השתפר, למול 49, 23 ו-9 אחוזים בהתאמה בסקר שלפניו), אולם גם מצבו של פוטין השתפר – האהדה כלפיו עלתה מ-38 ל-42 אחוזים, ורק 5 אחוזים חילקו לו ציונים שליליים. כמו-כן, אחוז הסוברים כי המצב בצ'צ'ניה החמיר יחסית לתקופה קודמת אינו מהווה ראיה ודאית לשאלה האם המצב החמיר ביחס לכלל התקופות, וכן, יש לציין כי אחוז הסוברים כי המצב החמיר עדיין נמוך בהרבה משיאיו בשנת 2003-2004.FOM, "Final Ratings of Russian Politicians in 2005", December 22, 2005, http://bd.english.fom.ru/report/cat...ating/ed055123; "The Situation in Chechnya – Monitoring, October 2005", http://bd.english.fom.ru/report/cat...sition/ed054310


[lx] ייאמר, ובצדק, כי הברוטליות שהפעילה רוסיה בצ'צ'ניה בשום פנים לא העידה על חולשה, וקשה להאשים בשאננות את מי שהשמיד (פעמיים) את עיר הבירה הצ'צ'נית גרוזני בהפצצות שגבו את חייהם של עשרות אלפי אזרחים. ואולם יש לזכור שקהל היעד של פוטין הוא הציבור הרוסי. לפיכך השאלה החשובה היא האם עלה בידו של פוטין לשכנע את הציבור הזה – והתשובה, ביחס של ארבעה לאחד, היא "כן" גמור. עוד נקודה חשובה שיש לתת עליה את הדעת היא שזה זמן רב מתעקש פוטין כי המלחמה בצ'צ'ניה הסתיימה. הציבור הרוסי מסרב באופן עקבי להסכים עימו. הסתירה בין טענתו של פוטין כי המלחמה נסתיימה ובין דרישותיו מהציבור הרוסי היא חסרת כל משמעות מעשית – בייחוד לאחר שבוטל גיוס החובה ברוסיה.


[lxi]80 אחוזים מן האוכלוסייה המוסלמית השתתפו במשאל-העם. 96 אחוזים מהם תמכו בהמשך קיום השלטון הצרפתי למרות ניסיונותיו של ארגון הגרילה "החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה" (FLN) להפריע בניהול המשאל. לא היו עדויות לזיופים משמעותיים.


[lxii] כל זאת אף על פי שממשלת צרפת ניהלה מדיניות דו-משמעית בטיפולה במשבר. גם לאחר שהנהיגה גיוס חובה וקראה להתגייסות (מטפורית) כוללת של אזרחיה, נמנעה הממשלה מלהכריז על העימות באלג'יריה כמצב מלחמה המחייב , מעצם הגדרתו, טיפול מיידי, והעדיפה לראות בהתרחשויות לא יותר מאירועים המחייבים "השלטת סדר". ראה Stuart A. Cohen, "Why Do They Quarrel? Civil-Military Tensions in LIC Situations", in Democracies and Small Wars, pp. 27-29. יש לציין שממשלת צרפת ניסתה לשמור על העמדת פנים באופן גורף כל כך, עד שסירבה להעניק עיטורי מלחמה לגיבורי הקרבות באלג'יריה. העמדת פנים דומה נקטו האמריקנים במלחמה בווייטנאם, שהוגדרה על ידי נשיא ארצות-הברית כ"פעילות שיטור וסיוע". בסוף שנת 1994 חזרה ממשלת רוסיה בראשות בוריס ילצין על הטעות הזאת, כאשר שלחה ארבעים אלף חיילים עם מאתים ושלושים טנקים אל תוך הרפובליקה הסוררת צ'צ'ניה, תוך שהיא טורחת לחזור ולהדגיש כי הם בסך הכל "משיבים את הסדר החוקתי על כנו". השמדתן המוחלטת כמעט של שתי חטיבות רוסיות ממוכנות בתוך כיומיים בעיר הבירה גרוזני נבעה מכך שהחיילים הרוסים נכנסו לעיר בתהלוכה ולא בתבנית-קרב, והתארגנו בתוכה בחניונים גלויים ובלתי מאובטחים ולא בהיערכות קרבית.


[lxiii]אפשר שדה-גול החזיק בדעות אלו קודם לכן. על פי עדותו, גם בתקופה שבה הצהיר "תחי אלג'יריה הצרפתית" הוא היה פסימי בנוגע לפתרון המשבר. לדברי ההיסטוריון אליסטר הורן, באפריל 1958, עוד בטרם נבחר, אמר דה-גול לעיתונאי האוסטרי ארטור רוזנברג כי "בוודאי שאלג'יריה תהיה עצמאית". ראהAlistair Horne, A Savage War of Peace: Algeria 1954-1962 (New York: Viking, 1978), p. 281. (ראה גםפרק ארבעה-עשר, על מדיניות דה-גול ב-1958, ועמ' 344, על הצהרות דה-גול ב-1959) (להלן הורן, מלחמה פראית לשלום).


[lxiv]בתקופה המיידית לפני היבחרו של דה-גול חלה אפילו ירידה של ממש במספר הצרפתים שסברו כי שאלת אלג'יריה היא הסוגייה החשובה ביותר על סדר יומה של צרפת. רוב מוחלט של צרפתים סבר כי אלג'יריה צריכה להישאר צרפתית. בינואר 1958 רק 37 אחוזים מאזרחי צרפת חשבו ששאלת אלג'יריה היא השאלה החשובה ביותר מבחינת מדינתם, בהשוואה ל-51 אחוזים שהביעו דעה זו בספטמבר 1957. ואולם לנוכח ההתעסקות האינטנסיבית של דה-גול בשאלת אלג'יריה, ולאחר שהצהיר כי האלג'ירים יזכו ל"הגדרה עצמית", טענו 68 אחוזים מן הצרפתים כי בעיית אלג'יריה היא הנושא החשוב ביותר עבור צרפת, שיעור שעתיד לגדול ככל שיתקרב מועד הנסיגה. ראה מרום, כיצד דמוקרטיות מפסידות, עמ' 102 טבלה 6.2, וכן עמ' 105 טבלה 6.3.


[lxv]François Maspero, Le Droit à l’insoumission (le dossier des « 121 »), Paris, 1961.. בדומה לכך כותב הפסיכואנליטיקן ברנאר ו. סיג, ששירת כחייל באלג'יר, כי למעט מחאת חיילי המילואים – שלא הייתה כה רחבת היקף, "היה צורך להמתין עד 1961, כדי לראות בצמיחתה של התנגדות משמעותית למלחמה, הן בצרפת והן באלג'יריה" (סיג, ברנאר ו., "ילדי הכיבוש והאידיאולוגיה הקולוניאלית", בתוך אלכסנדר ואחרים, מלחמת אלג'יריה, עמ' 252.


[lxvi]אין ודאות שבהצהרה זו התכוון דה-גול למתן עצמאות מלאה לאלג'יריה. קיים פולמוס בדבר כוונותיו, בדבר השלב המדויק שבו החליט לוותר על "אלג'יריה הצרפתית", ובדבר הטעמים שהניעו אותו לכך. ראה למשלהורן, מלחמה פראית לשלום, עמ' 397-402, Gil Merom, "A 'Grand Design'? Charles de Gaulle and the End of the Algerian War", Armed Forces and Society 25 (1999), p. 267 . מכל מקום, משמעותהצהרתו של דה-גול הייתה ברורה והשפעתה לא איחרה לבוא.


[lxvii]יש הטוענים כי סיקור מתקפת הטט בינואר-פברואר 1968 גרם לשינוי מכריע בדעת הקהל, משום שהוא הבהיר לאמריקנים מה באמת מתרחש בווייטנאם, או לחלופין, משום שהתקשורת עיוותה את המציאות וגרמה לניצחון האמריקני להיראות כהפסד. את הדעה הראשונה ביטא למשל מייקל מקליר בספרו וייטנאם: מלחמת 10,000 הימים, תרגם עודד דגן (תל אביב: מערכות, 1993). (להלן מקליר, מלחמת 10,000 הימים); את הגישה השנייה מבטא בצורה הטובה ביותר Peter Braestrup, Big story: How the American Press and Television Reported and Interpreted the Crisis of Tet 1968 in Vietnam and Washington (Boulder: Westview, 1977). (להלן ברייסטראפ, סיפור גדול). ברייסטראפ אינו מאשים את התקשורת בתבוסה האמריקנית במלחמת וייטנאם, אלא רק בסיקור חובבני ומטעה; האשמות מפורשות וחריפות יותר מצויות בדבריו של העיתונאי רוברט אלגנט מהלוס אנג'לס טיימס. במאמרRobert Elegant, "How to Lose A War: Reflections of a Foreign Correspondent", Encounter (August 1981), pp.73-90, קבע העיתונאי נחרצות כי תוצאותיה של מלחמת וייטנאם נקבעו בידי הטלוויזיה; דעה זו נפוצה מאוד גם היום. ראה גם דבריו של רון בן-ישי, "ההתשה בזירה התקשורתית" בתוך גדעון טרן, אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל: בחירה או כורח?, עיונים בביטחון לאומי,גיליון 4, אדר ב' תשס"ג, עמ' 119-126. כותב שורות אלו, למען הסר ספק, איננו סובר כי התקשורת הובילה להפסד אמריקאי בוויאטנאם.


[lxviii] עם השירים הבולטים נמנים "Send the Marines" של טום לרר, “Lyndon Johnson Told the Nation” של טום פקסטון – שניהם משנת 1965, ו- “I Feel Like I'm Fixin' to Die Rag”, של להקת קאנטרי ג'ו והדגים, מאלבום בשם זה שיצא בשנת 1967. השיר נשאר במצעד המכירות במשך כשנתיים רצופות בסביבות המקום השלושים. כך, למשל, ביטא פקסטון את מחאתו על חוסר היושר של הממשלה:

לינדון ג'ונסון אמר לאומה: אל תחששו מהסלמה

אני מנסה לרצות את כולם.

למרות שזאת לא באמת מלחמה / חמישים אלף עוד נשלח למשימה

מידי וייטנאמים להציל את וייטנאם

להקת קאנטרי ג'ו והדגים הרחיקה לכת הרבה יותר, ולצלילי מוזיקת קרקס עליזה שרה שיר שקרא לאזרחי ארצות-הברית – ברוח סאטירית, כמובן – למהר ולשלוח את ילדיהם לשירות:

הֱיו הראשונים בשכונה

לקבל את בניכם בקופסה!

(השיר הסתיים במטח יריות).


[lxix] המצעד, שבו השתתפו שבעים אלף איש, לווה בעימותים עם השוטרים ובשׂרפת צווי גיוס על ידי כמה מפגינים.


[lxx] בדצמבר 1967, כשנשאלו כיצד מנהל גנרל וסטמורלנד את המלחמה, ענו 68 אחוזים "מצוין", 16 אחוזים "ככה-ככה" או "גרוע" ו-16 אחוזים "'לא יודע".ברייסטראפ, סיפור גדול, כרך א', עמ' 688. בסקר שנערך בינואר 1968 הגדירו עצמם 56 אחוזים מן הנשאלים כ"נִצים" ורק 28 אחוזים כ"יונים" התומכים בצמצום המלחמה או מתנגדים לה לגמרי. ראהJohn Mueller, War, Presidents and Public Opinion (New York: John Wiley, 1973), p. 107 (להלן מולר, מלחמות, נשיאים ודעת קהל); William M. Hammond, Reporting Vietnam: Media and Military at War (Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, 1998), p. 121-122 (להלן: המונד, מדווחים מווייטנאם). C. Dale Walton, The Myth of Inevitable U.S Defeat in Vietnam (London: Frank Cass, 2002), pp. 34-35.(להלן וולטן, מיתוס ההפסד).


[lxxi] וולטן, מיתוס ההפסד, עמ' 34.


[lxxii] דוגמה בולטת לכך היא הכחשתו בשנת 1965 בנוגע להפצצות על צפון-וייטנאם, בזמן שכל כתב בסייגון היה יכול לדעת שמדובר בשקר מוחלט.


[lxxiii]וולטן, מיתוס ההפסד, עמ' 33.


[lxxiv] תומפסון קנה לעצמו שם כאחד המוצלחים שבמפקדי הלחימה נגד גרילה במלאיה, והיה מפקד המשלחת הבריטית לוויאטנאם. ספרו Defeating Communist Insurgency: Experiences from Malaya and Vietnam שיצא לאור במהדורה בעברית בשם שלטון ומרדנות: לקחי מלאיה ווייטנאם (תל אביב: מערכות, 1967), נחשב עד היום לאבן יסוד של תורת הלחימה נגד חתרנות.


[lxxv]Robert Thompson, "Squaring the Error", Foreign Affairs 46 (April 1968), p. 448. בין השאר ציין תומפסון שהאמריקנים אינם מיטיבים לתאם בין העוצמות השונות שברשותם: דיפלומטיה, מידע, צבא וכלכלה (DIME – Diplomacy, Informational, Military, Economic), ומתרכזים רק בתחום הצבאי, בלי להסתכל על ההקשר המדיני, החברתי והמודיעיני.


[lxxvi] בפורומים מצומצמים יותר הזהירו מפקדי הצבא מפני מתקפה רבתי של הווייטקונג בתחילת 1968, ודיווחי מודיעין וסימנים נוספים העידו גם הם על כך – הגם שצורתה של המתקפה לא נחזתה מראש. הבית הלבן לא העביר את התחזית לציבור מסיבותיו שלו. לימים הודה ג'ונסון כי הדבר היה בבחינת טעות חמורה. ראה למשל ויליאם ואסטמורלנד, חייל מדווח )תל אביב: מערכות, 1979(, עמ' 282-284; מקליר, מלחמת 10,000 הימים, עמ' 230; ברייסטראפ, סיפור גדול, כרך ב', עמ' 71; Peter Braestrup, "The Tet Ofensive: Another Press Controversy II", in Vietnam Reconsidered: Lessons from a War, ed. Harrison E. Salisbury (New York: Harper and Row, 1984), p. 167-171 (להלן ברייסטראפ, "מתקפת טט");John Laurence, "The Tet Ofensive: Another Press Controversy III", in Vietnam Reconsidered, p. 172-178.


[lxxvii]כשם ספרו הידוע של דון אוברדורפר Don Oberdorfer, Tet! The Turning Point of the Vietnam War (Garden City: Doubleday, 1971) .


[lxxviii] לפני מתקפת הטט הוצגו 62 אחוזים מהקרבות כניצחון, 28 אחוזים כהפסד ו-2 אחוזים כתיקו. לאחר המתקפה ירד אחוז הדיווחים על ניצחונות אמריקניים כמעט בשליש, הדיווחים על הפסדים עלו ב-4 אחוזים והדיווחים על תיקו או חוסר ודאות עלו מ-2 אחוזים ל-24 אחוזים.Daniel C. Hallin, The “Uncensored War” – The Media and Vietnam (Oxford: Oxford, 1986), pp. 161-162, 166. (להלן האלין, המלחמה הבלתי מצונזרת).


[lxxix]האלין, המלחמה הבלתי מצונזרת, עמ' 170.


[lxxx] מקליר, מלחמת 10,000 הימים, עמ' 223. ג'ונסון לא הזכיר את העניין בזיכרונותיו. קרונקייט נזכר בהם רק פעם אחת, בקשר לרצח קנדי.


[lxxxi]האלין, המלחמה הבלתי מצונזרת, עמ' 170.הציטוט מובא בלשונו של האלין.


[lxxxii] לדבריו הוא הגה בפרישה כבר בשנת 1967, וגנרל וסטמורלנד הבטיח לו שפרישתו לא תשפיע על מורל המתגייסים.


[lxxxiii]Lyndon Baines Johnson, The Vantage Point: Perspectives of the Presidency 1963-1969 (New York: Holt, Reinhart and Winston,1971), p. 418.(להלן ג'ונסון, עמדת תצפית).


[lxxxiv]"President Lyndon B. Johnson's Address to the Nation Announcing Steps To Limit the War in Vietnam and Reporting His Decision Not To Seek Reelection, March 31, 1968", Lyndon Baines Johnson Library and Museum, (להלן ג'ונסון, "נאום לאומה 1968"). www.lbjlib.utexas.edu/johnson/archives.hom/speeches.hom/680331.asp


[lxxxv] ג'ונסון, עמדת תצפית, עמ' 383.


[lxxxvi] ג'ונסון, "נאום לאומה 1968". בניגוד אליו, וסטמורלנד סבר שתוספת גייסות תוכל להביא לניצחון תוך ניצול כישלונם של הצפון-וייטנאמים במתקפת הטט לטובת התקפת נגד מסיבית.


[lxxxvii] בתחילת פברואר 1968 הגדירו עצמם 61 אחוזים כ"נִצים" ואילו מספר ה"יונים" ירד ל-23 אחוזים. 71 אחוזים התנגדו להפסקת ההפצצות על צפון-וייטנאם. 53 אחוזים תמכו בהסלמה כלשהי, ואילו רק מחצית משיעור זה צידדו בצמצום הלחימה או בנסיגה, ו- 10 אחוזים היו מעוניינים בהמשך המצב הקיים. בסוף פברואר נרשמו 58 אחוזי "נִצים" ו-26 אחוזי "יונים". ראה מולר, מלחמות, נשיאים ודעת קהל, עמ' 90, 106-107; ברייסטארפ, סיפור גדול, כרך א', עמ' 680.


[lxxxviii] 41 אחוזים הגדירו עצמם "נִצים", מול 42 אחוזים שהגדירו את עצמם "יונים". ראה מולר, מלחמות, נשיאים ודעת קהל, עמ' 106-107. סקר גאלופ נערך ב-16-20 מרץ 1968. בחישוב טעות הדגימה, אין לדעת אם היו יותר "נצים" מ"יונים" או להפך.


[lxxxix] 52 אחוזים סברו כי וסטמורלנד מנהל את המלחמה בצורה "מצוינת"' ו-35 אחוזים היו בדעה שהוא מנהל אותה באופן "סביר" או בצורה "גרועה". בסקר אחר הביעו 54 אחוזים מהנשאלים ביטחון באסטרטגיה הצבאית של ארצות-הברית בווייטנאם; בבסוף חודש פברואר 1968 סברו 42 אחוזים כי המלחמה שרויה במצב של "קיפאון". בשיא מתקפת הטט הביעו 74 אחוזים מן הנשאלים ביטחון באסטרטגיה האמריקנית. ברייסטראפ, סיפור גדול, כרך א', עמ' 686-688; המונד, מדווחים מווייטנאם, עמ' 121-122.


[xc] סקר האריס אמנם הראה ב-25 במרס כי 60 אחוזים סברו שמתקפת הטט הייתה מהלומה קשה ליעדים האמריקניים בווייטנאם, אולם נתון זה אינו אומר דבר על השקפתם בשאלה אם יש להמשיך במלחמה אם לאו. ראה מקליר, מלחמת 10,000 הימים, עמ' 244. על כך רומז גם נתון מפתיע באותו חודש, תוצאה של סקר שנערך בקרב תומכי הסנאטור מקארתי, שהיה ידוע בהתנגדותו למלחמה, לאחר הפריימריז של ניו המפשייר, שבהם זכה במקום השני. כמעט שני שלישים מבעלי הדעה בקרב מצביעי מקארתי היו "נִצים" שלאהתנגדו למלחמה אלא לצורת ניהולה ולעובדה שארצות-הברית אינה מפעילה במערכה את מלוא עוצמתה. ראה ברייסטראפ, "מתקפת טט", עמ' 170-171.


[xci]Vaughan Davis Bornet, The Presidency of Lyndon B. Johnson (Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, 1983), p. 273-274 . בנאומו של ג'ונסון ב-2 בפברואר 1968, למשל, נאמרו הדברים הבאים: "ייתכן שהגנרל וסטמורלנד עושה כמה שגיאות רציניות או שאני עושה כמה. אנחנו לא יודעים. אנחנו פועלים לאור המידע שבידינו". עוד אמר הנשיא שבעתיד "יהיו רגעים של התעודדות ורגעים של ייאוש". ודאי שלא היה אפשר לשאוב עידוד רב מהצהרות אלו.


[xcii] ברייסטראפ, "מתקפת טט", עמ' 171.


[xciii]Adam Garfinkle, "Aftermyths of the Antiwar Fovement - Vietnam: No Discharge from That War", Orbis (Fall 1995), http://www.findarticles.com/p/artic...v39/ai_17473108. (להלן גרפינקל, "מיתוס תנועת ההתנגדות למלחמה"). עלהתנועההאנטי-מלחמתיתוהשפעותיהבתקופותממשלג'ונסוןוממשלניקסון, ראהAdam Garfinkle, Telltale Hearts: The Origins and Impact of the Vietnam Antiwar Movement (New York: St. Martin's, 1995).


[xciv] לניתוח ביקורתי של האסטרטגיה האמריקנית בווייטנאם ראה למשל Harry G. Summers, On Strategy: A Critical Analysis of the Vietnam War (Novato, CA: Presidio, 1982). יש לציין שאסטרטגיית הלוחמה של ארצות-הברית בווייטנאם עד 1968 – שיטת ה"חפש והשמד" – חתרה לחסל את האויב במהירות לפני שיוכל להכשיר חיילים חדשים. ואולם בפועל הותירה שיטה זו ביד האויב את קביעת מקום הקרב ומועדו, ואת קצב השחיקה ה"רצוי" לו. לכך תרמו המגבלות שקיבלה על עצמה ארצות-הברית,כגון מתן חסינות למתקנים חשובים בצפון-וייטנאם (כולל מסלולי המראה וסוללות טילים נגד מטוסים בתהליך בנייה), הימנעות מניתוק צירי האספקה של הווייטקונג במדינות שכנות, איסור על תקיפת כוחות אויב מרגע שיצאו מגבול וייטנאם וכדומה. לתיאור חי של המגבלות המבצעיות האמריקניות מנקודת מבטו של טייס הפצצה, ראה למשל ג'ק ברוטון, רכס תאד, תרגם יפתח ספקטור )תל אביב: מערכות, 1982(. לדיון בכשל האסטרטגי של ארצות-הברית בווייטנאם ראה וולטן, מיתוס ההפסד. ובכשלים המבניים של הצבא האמריקני בווייטנאם, ראה ריצ'רד גבריאל ופול סאואג', משבר בפיקוד, תרגמה עליזה נצר (תל אביב: משרד הביטחון, 1981).וולטן טען שהכשל האמריקני לא נבע מטעות ספציפית אחת, אלא מהימנעות כוללת מכל שיטה שהייתה יכולה להביא לניצחון במלחמה.


[xcv]המונד, מדווחים מווייטנאם, עמ' 292.


[xcvi]גרפינקל, "מיתוס תנועת ההתנגדות למלחמה".


[xcvii] למשל, מבצע "ענבי זעם" באפריל 1996 וההבנות שהושגו בעקבותיו, נתפסו בקרב 57 אחוזים מהציבור כמוצלחות או מוצלחות מאוד, מול 35 אחוזים שסברו כי אינן מוצלחות או מאוד לא מוצלחות ("מדד השלום, אפריל 1996", מרכז תמי שטיינמץ, אוניברסיטת תל אביב, 29 באפריל 1996) (להלן "מדד השלום"). זאת על אף שבמבט לאחור, ההסכם כבל כנראה את ידיו של צה"ל. מיד לאחר מכן נרשמה ירידה תלולה במספר הרוגי הארגונים הלבנוניים הנלחמים נגד ישראל, בעוד ממוצע האבדות בקרב לוחמי צה"ל וצד"ל לא השתנה באופן ניכר. בשנים 1993, 1994 ו-1995, לדוגמה, נהרגו בלחימה (בהתאמה) 104, 104 ו-105 אנשי חיזבאללה וארגונים לבנוניים אחרים; בשנת 1996 נהרגו 72 (מהם 27 במבצע "ענבי זעם"), בשנת 1997 ירד המספר ל-54, ובשנת 1998 היה מספר ההרוגים 43 – הפעם הראשונה בתולדות דרום לבנון שבה צה"ל וצד"ל הסבו פחות אבדות משספגו. אין בידי נתונים מדויקים לגבי השנים 1999-2000, אולם יש לציין כי מספר ההרוגים הישראלים בלבנון ירד בתקופה זו, בעיקר עקב שינוים טקטיים בלחימה, הגבלת היקף פעילות צה"ל באזור ועוד. מספר הרוגי חיזבאללה הוסיף אף הוא לרדת בתקופה זו. אפשר לספק הסברים שונים למגמה זו מאז "ענבי זעם", אולם קשה להאמין כי הסמיכות מקרית. יש לציין כי קיימים נתונים סותרים בנוגע לאבדות חיזבאללה וארגון אמל בלבנון, הנובעים בין השאר מכך שכמה מקורות ישראליים סיגלו לעצמם הרגל לצרף אבדות "בספק" להרוגים ודאיים. כמו כן, דעת הקהל בישראל לא נתנה את דעתה די הצורך על המחיר ששילמו אנשי צד"ל, והדבר בוודאי לא עורר אותה תהודה שעוררו האבדות הישראליות.


[xcviii] לא היה מתאם בין אחוז המתנגדים לנסיגה חד-צדדית למספר הרוגי צה"ל. בשנת 1997, שבה הגיעו אבדות צה"ל בלבנון לשיא של 39 הרוגים, נוסף על 73 הרוגי אסון המסוקים, לא השתנה שיעור התמיכה בנסיגה חד-צדדית ונשאר פחות משליש מן הציבור, לעומת שיעור התנגדות גבוה של 60 אחוזים: בפברואר 1997, 61 אחוזים מן הציבור התנגדו לנסיגה חד-צדדית ו-29 אחוזים תמכו בה; בספטמבר 1997, 60 אחוזים התנגדו לנסיגה, ו-32 אחוזים תמכו; במרס 1998 כ-86 אחוזים מן הישראלים התנגדו לנסיגה חד-צדדית (23 אחוזים התנגדו באופן מוחלט ו- 63 אחוזים כל עוד הממשלה הלבנונית לא תערוב ביטחונית לנסיגה), ו-12 אחוזים תמכו בה (ניסוח השאלות במרס 1998 היה שונה במקצת, וסביר שהדבר השפיע על תוצאות הסקר). בנובמבר 1998 אמנם חלה ירידה חדה בהתנגדות לנסיגה (שעמדה על 48 אחוזים בלבד מן מהציבור במועד זה, לעומת שיעור תמיכה של 42 אחוזים), אולם זו הייתה תופעה חד-פעמית, בדומה לעלייה החדה בהתנגדות לנסיגה במרס 1998. בשבועיים שקדמו לסקר נהרגו שבעה חיילים, חמישה מהם באזור תל קבעה, כמעט על גדר הביטחון, בתקריות שהמחישו את יכולתו של חיזבאללה להגיע כמעט באין מפריע לגבול ישראל. קשה להעריך איזו השפעה הייתה למאורעות אלו על תוצאות הסקר. ראה "מדד השלום" בתאריכים המתאימים.


[xcix] "מדד השלום", פברואר 1997, יוני 1999. יש לציין כי מחקר אחד מצא שבין מרס ליוני 1999 55 אחוזים מן הישראלים תמכו בנסיגה חד צדדית. אשר אריאן, "דעת הקהל בישראל לגבי לבנון וסוריה, 1999", עדכן אסטרטגי 2 (יוני 1999), עמ' 16-19. אם נתוני מחקר זה מדויקים, בסוף 1998 ובראשית 1999 אכן הייתה ירידה חדה בתמיכה בהמשך ההישארות בלבנון. אך גם אם נקבל נתונים אלה במלואם הם רק יחזקו את התיאוריה שלנו שאילו הייתה לתנועת המחאה השפעה ממשית, הייתה נרשמת ירידה עקבית ומתמשכת בשיעור המתנגדים לנסיגה חד-צדדית, ולא היא. אך אם גם לאחר נקודת השפל הגדולה של ראשית 1999 חזרו שיעורי ההתנגדות לנסיגה לרמתם הגבוהה מפברואר 1997, הרי שאין לפנינו מקרה פשוט של שחיקה מתמדת בלחימה בלבנון. לפי מעריב הפעם הראשונה שבה נרשם רוב בתמיכה בנסיגה מלבנון היה בפברואר 2000. בשנים 1997-1999, קודם להצהרת ברק התמיכה בנסיגה עלתה וירדה אך לא חרגה משיעור של 40 אחוזים. עלייה מתמדת נרשמה רק לאחר הצהרתו של ברק. ראה גם יגאל חקון, הנסיגה החד צדדית מלבנון: סיומן של 15 שנות התערבות צבאית, 1985-2000, עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ב.


[c] שיעור התמיכה בדיעבד בנסיגה החד-צדדית מלבנון הגיע שבוע לאחר הנסיגה כמעט ל-63 אחוזים, מול 33 אחוזי מתנגדים. 61 אחוזים העריכו כי הנסיגה הייתה מתוכננת ושקולה, לעומת כמחצית משיעור זה שסברו כי יציאת צה"ל מלבנון מעידה על חולשה. נוסף על כך, 58 אחוזים מן הנשאלים סברו כי ארגון "ארבע אמהות" והמחאה הציבורית השפיעו על ההחלטה בדבר הנסיגה. ראה "מדד השלום", מאי 2000. מעניין לציין כי רוב הציבור העריך שהנסיגה תעודד את הפלסטינים ליזום פעולות מזוינות נגד ישראל. לדברי סא"ל (מיל') דני רשף, מחברי ארגון "ארבע אמהות", בתחילת ינואר 1999 נהג ברק זלזול גמור בדרישת התנועה לנסיגה, וטען כי הם "פשוט לא מבינים את המשמעות ואת גודל הטעות". אפילו בזמן הנסיגה עצמה נאחז ברק בתקווה שיהיה אפשר לעצור אותה ולהחזיר את הסורים אל שולחן המשא ומתן. (דני רשף, "ברק משכתב את ההיסטוריה", מקור ראשון, 6 ביוני 2005). אם כך הם פני הדברים הרי שאהוד ברק, שדגל ביציאה בהסכם מלבנון וזלזל ברעיון של יציאה חד-צדדית, נסחף אחר המאורעות. ואולם, כאמור לעיל, הוא לא נסחף אחרי הציבור, אלא – גם אם לא באופן שהתכוון לו – גרם לשינוי דעתו של הציבור כאשר קבע תאריך יעד. הנה אפוא ראיה לכך שקבוצות מיעוט בחברה דמוקרטית מסוגלות להטות את כף המאזניים ולהשפיע על הצמרת באופן שאינו פרופורציונלי למשקלם האמיתי בציבור; קיומה של קבוצה, ולו קטנה, שחרתה על דגלה את היציאה מלבנון, כפי הנראה היה שיקול בהחלטתו של ברק להציב את היציאה מלבנון כהבטחה, כגורם 'שובר שוויון' במערכת הבחירות – למרות שהנתונים מלמדים לכאורה כי הציבור יכול היה להמשיך ולשאת את השהיה ברצועת הבטחון.


[ci] עמוס הראל, "החיילים במוצב יקינטון רוצים נסיגה עכשיו", הארץ, 10 בפברואר 2000.


[cii] רון לשם, "הר הקללה", ידיעות אחרונות, מוסף "7 ימים", 11 במאי 2001.


[ciii] טלוויזיית אל-מנאר, 6 ביוני, 2000. צוטט אצל איל זיסר, Eyal Zisser, "The Return of Hizbullah", Middle East Quarterly (Fall 2002) . ובמקורות רבים נוספים. לדברי הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון, זכות היוצרים להתבטאות זאת שמורה דווקא ליאסר ערפאת. ארי שביט, "באים אנשים מהצד שלך וממש חופרים תחתיך. לפעמים זה מטריף אותי",הארץ, 28 באוגוסט 2002.


[civ] חשוב לציין כי מאמר זה איננו עוסק במה שראוי היה להיות, אלא במה שיכול היה להיות. אין באמירות לעיל הבעת דעה לגבי השאלה האם עשתה ארה"ב נכונה כאשר ויתרה על יעדיה בויאטנאם, או האם הייתה ישראל צריכה לסגת חד-צדדית או להישאר ברצועת הבטחון או כל אפשרות אחרת.


[cv] מיתוס נפוץ שעשוי בקלות להפוך גם להשקפה הרווחת בציבור הוא שתכנית ההתנתקות והנסיגה הישראלית החד צדדית מרצועת עזה בשנת 2005, הן תולדה של היחלשותה של החברה הישראלית וחוסר נחישותה במאבק מול הטרור הפלסטיני. זו, ללא ספק, הגרסה שתנועת החמאס והרשות הפלסטינית מנסות לקדם, בטענה ש"צבא היהודים הובס", ושאת "שחרור אדמת פלסטין בעזה... הביאו אך ורק גיבורי ולוחמי הג'יהאד, ולא שיחות השלום העקרות או הרכנת ראשינו". (צוטט אצל נדב שרגאי, "להתמודד עם הדמוגרפיה", הארץ, 7 במרס 2006). ואמנם, במהלך השלבים הראשונים של "האינתיפאדה השנייה" שפרצה באוקטובר 2000, רבים חששו ואף האמינו שישראל לא תוכל לעמוד בלחץ של מתקפת הטרור הקשה ופיגועי ההתאבדות התכופים. רב אלוף (מיל') משה יעלון, סגן הרמטכ"ל דאז, הביע בדיוק את החשש הזה בדברים שאמר בינואר 2001 . "יש פה התמודדות בין אינטרסים", קבע יעלון, "בין רצונות של שני עמים או של שתי ישויות מדינתיות.... יש לשכנע [בכך] קודם כל את העם, משום שלדעתי, במאבק מן הסוג הזה, החוליה החלשה ביותר היא החברה.... המאבק הזה יוכרע בהתשה. אנחנו קוראים לזה 'הוגעה'... אין מדובר בהכרעה צבאית". (צוטט אצל אמנון לורד, "בשלולית ההוגעה", מקור ראשון, 15 באוקטובר 2004). בעניין "תורת ההוגעה" ראה דבריו של אלוף-משנה (מיל') שמואל ניר, ממנסחי התיאוריה, שהסביר כי "העימות... [הוא] התנגשות הרצונות הלאומיים.רצון לאומי לא ניתן לבטל באבחת חרב. מכאן שעלינו לנקוט באסטרטגיה, שההכרעה בה היא שבירת רצון הלחימה של החברה ואיבוד יכולתה לפעול ביעילות, זאת באמצעות מהפך תודעתי בחברה, המסתייע במהלכים צבאיים. אין הכוח הצבאי מכריע את העימות". שמואל ניר, "ההוגעה ומבחן ההסתגלות", אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל, עמ' 166. ההדגשה הוספה). ואמנם, אם "החוליה החלשה ביותר היא החברה", כדברי יעלון, היה על מחיר דמים של ישראל בתקופת האיניתיפדה השנייה, הגבוה לאין שיעור מכל מה שספגה ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים, לשחוק אותה עד דק. בשנת 2002 לבדה גבו פיגועי הטרור והלחימה 452 הרוגים ו-2,309 פצועים ישראלים. החברה האזרחית שילמה מחיר דמים כבד ביותר: כ-80 אחוזים מן ההרוגים בשנים 2000-2002 היו לא-לוחמים. ( ראהDon Radlauer, "An Engineered Tragedy: Statistical Analysis of Casualties in the Palestinian - Israeli Conflict, September 2000 - September 2002", International Policy Institute for Counter-Terrorism, September 2002, http://www.ict.org.il/articles/arti...m?articleid=439, וכן מרכז המידע למודיעין וטרור, "ארבע שנות עימות אלים בין ישראל לפלסטינים - סיכום ביניים", אוקטובר 2004, www.intelligence.org.il/sp/10_04/four.htm). אך לא כך אירע. במקום לשבור את רוחם של הישראלים הצליח הטרור הפלסטיני רק לשכנע את הציבור כי הוא ניצב בפני סכנה קיומית. בינואר 2001 סברו 70.4 אחוזים מהיהודים (ו-71.4 אחוזים מכלל תושבי ישראל היהודים והערבים יחדיו) כי הישראלים והפלסטינים נלחמים כדי להשיג ויתורים נוספים במסגרת משא ומתן, ורק 24.3 אחוזים (22 אחוזים מכלל התושבים היהודים והערבים) סברו כי הפלסטינים אינם מעוניינים בשלום. ואולם בסוף נובמבר 61.8 אחוזים (58.7 אחוזים מכלל האוכלוסייה) חשו כי ישראל נתונה בסכנה "גבוהה למדיי" או "גבוהה מאוד" מבחינה ביטחונית, ורק 11.4 אחוזים (13 אחוזים מכלל האוכלוסייה) סברו כי היא אינה נתונה בסכנה כלל. באוגוסט 2001 שיעור היהודים שסבר שהפלסטינים נלחמים כדי להשיג ויתורים במסגרת משא ומתן צנח ל-41.6 אחוזים (46.3 אחוזים מקרב כלל האוכלוסייה), בעוד שיעור המאמינים שהפלסטינים נאבקים כדי להשמיד את מדינת ישראל או מתוך שנאה אליה וכי הם אינם מעוניינים בשלום, או שהפלסטינים הם צמאי דם וכיוצא באלה, עלה ל-41.8 אחוזים (36.7 מקרב כלל האוכלוסייה). 11.1 אחוזים נוספים (11.7 מקרב כלל האוכלוסייה) סברו כי הפלסטינים מעדיפים למות מאשר לחיות תחת כיבוש. ראה "מדד השלום" בחודשים הרלוונטיים. מרס 2002 היה החודש המדמם ביותר מאז ספטמבר 2000, שבו ספגה ישראל 136 הרוגים (אתר דובר צה"ל, www1.idf.il/dover/site/mainpage.asp?sl=HE&id=22&docid=37572.HE). בסוף החודש הזה רוב הישראלים סרבו לשנות את אורחות חייהם בטענה שהדבר יהיה בבחינת ניצחון לטרור. חודש קודם לכן סברו כמעט שני שלישים מן היהודים (65 אחוזים מהישראלים) כי החברה הישראלית מסוגלת לעמוד טוב יותר בסכסוך מתמשך מהחברה הפלסטינית, וכ-5 אחוזים סברו כי לשתיהן כוח עמידה דומה (רק 20.2 אחוזים סברו כי הפלסטינים מסוגלים לעמוד טוב יותר בסכסוך מתמשך). באפריל 2002, אחרי גל פיגועי הטרור של חודש מרס, כ-85 אחוזים מן הציבור סברו כי פיגועי הטרור והתגובה הישראלית במבצע "חומת מגן" חיזקו את תחושת האחדות בחברה הישראלית. ("מדד השלום" פברואר-אפריל 2002). לאחר התקפות הטרור הקטלניות התייצבו עשרות אלפי אנשי מילואים למבצע "חומת מגן" בשיעור שעמד על יותר מ-100 אחוזים, גם מי שלא נקרא לשירות התייצב. הביטוי "מלחמה על הבית" נשמע שוב ושוב באותם ימים. דוגמה טובה להלך הרוחות באותו זמן אפשר למצוא בסרטו התיעודי של גיל מזומן, ג'נין: יומן מילואים, אוביומנו (נכתב בחלקו לאחר מעשה) של חייל מילואים במבצע "חומת מגן"המופיע באתר www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=58537. בספטמבר 2003 , זמן קצר לפני שראש הממשלה אריאל שרון העלה לראשונה את רעיון תכנית ההינתקות, סברו כ- 60 אחוזים מהישראלים כי החברה הישראלית תיטיב להחזיק מעמד בסכסוך ממושך מן החברה הפלסטינית (רק 19 אחוזים סברו כי ההפך הוא הנכון ו-8.4 אחוזים סברו כי שתי החברות מסוגלות להחזיק מעמד באותה מידה). בנוסף תמכו רוב הישראלים במשא ומתן לשלום, אך התנגדו למגעים תחת אש. הציבור הישראלי אפוא לא נדחף אל עמדה קיצונית התובעת מלחמה טוטלית אך גם לא נתקף מורך לב ולא נכנע לדרישות הצד האחר. ("מדד השלום" בתאריכים הרלוונטיים).

מן הנאמר לעיל עולה ששרון לא נאלץ להוציא אל הפועל את תכנית ההתנתקות תחת לחץ הציבור הישראלי או מכורח חולשת רוחו; בלא להתייחס לנכונות או אי-נכונות התכנית, ניתן כפי הנראה לקבוע ששרון יכול היה לנקוט בדרך התנהלות אחרת בלי לסבול מלחץ רב של הציבור הישראלי. התמיכה בתכנית ההתנתקות מדגימה אפוא שוב את מה שנטען במאמר לגבי משקל המנהיגות. סקר שפורסם בתחילת מרס 2005, לאחר ביצוע תכנית ההתנתקות, הראה כי על אף שרוב הציבור חשב ששרון הוא ראש ממשלה מושחת, הוא חש כי לפחות הוא יודע לאן פניו מועדות. 80 אחוזים מהציבור אמרו כי הוא בבחינת "מנהיג" בעיניהם, הערכה המסבירה את התמיכה הרחבה שלה הוא זכה (יוסי ורטר, "ארבע שנות שרון: מכירים בחסרונותיו – סומכים על מנהיגותו", הארץ, 4 במרס 2005). ורטר גרס ששרון נהנה מתמיכה רחבה בעקבות תכנית ההתנתקות, ואולם, לדעתי, פרשנות זאת בלבלה סיבה במסובב. תכנית נסיגה שאפתנית פחות שהציג מועמד העבודה עמרם מצנע הרי לא זכתה לאמון הציבור בבחירות של שנת 2003, שעה שבאותה עת דיבר שרון על כך ש"וויתורים כואבים" ייעשו רק בהסדר קבע, תהליך שיארך לדעתו דור אחד או שניים. הציבור התנגד לניהול משא ומתן תחת אש, ואִפשר לממשלה אורך נשימה ככל שיידרש. נראה אם כן שעל ההסבר להיות הפוך: ככל שראש הממשלה הצטייר כנחוש יותר בדעתו – על אף (ואולי בגלל) העדר דיון ציבורי במשמעויותיה של תכנית ההינתקות מבחינה ביטחונית, כלכלית ודמוגרפית – נטה הציבור ללכת בעקבותיו, לא בגלל דעותיו המוצקות בנושא אלא בגלל אמונו בשרון כמנהיג. (ככלות הכל, אם שאלת הנסיגה מעזה הייתה גורם מכריע, היה שרון מפסיד בשעתו את הבחירות למצנע, אך מפלגת העבודה בראשותו של האחרון זכתה רק במחצית הקולות בהם זכה הליכוד בראשותו של שרון). יש לציין כי בסקר יש כמה נתונים שאינם עולים בקנה אחד: כך, למשל, 44 אחוזים מהציבור סברו כי ראש הממשלה הוא אדם ישר בעוד 62 אחוזים סברו כי הוא מושחת.


[cvi] ראה למשל יעקב עמידרור, "על מה אנחנו נלחמים, ואיך כדאי לעשות זאת", בתוך אסטרטגיית ההתשה, עמ' 143-156; דן שיפטן, "יובל שנים של מלחמות התשה – הלקח המצטבר של הניסיון הישראלי", בתוך אסטרטגיית ההתשה, עמ' 61-64; יהודה וגמן, "מלכוד העימות המוגבל", נתיב92 (מאי 2003), www.nativ.cc/May2003/vagman.htm.


[cvii] סיסמה בעייתית כשלעצמה, המסווה את העובדה שטרור הוא כלי בידי מפעיליו ולא רק מטרה לעצמה; נדמה כאילו הביטוי נועד להעלים את העובדה שיש מי שעומד מאחורי הטרור. גם במאמר זה, משיקולי נוחות, התייחסתי ל"טרור" כאל ישות בפני עצמה, כשהכוונה כמובן למפעילי הטרור המחזיקים בתפיסות דומות.


[cviii] המונח נטבע בידי נורמן פודהורץ והוגים ניאו-שמרנים אחרים. מלחמת העולם השלישית, מבחינתם, הייתה המלחמה הקרה. Norman Podhoretz, "How to Win World War IV", Commentary (February 2002).


[cix] לתמלול הנאום ב-11 בספטמבר 2001 ראה CNN Online, http://archives.cnn.com/2001/US/09/11/bush.speech.text.


[cx] עובדה ידועה היא כי תפוקת הייצור הגרמני, מתוגבר בעובדי כפייה, דווקא גדלה בזמן ההפצצות. נוסף על כך, כפי שיכולה להעיד גם התאוששותן המהירה לאחר המלחמה, גרמניה ויפן לא היו חברות מרוסקות. על הדוגמה הגרמנית ראה למשל בכתביו של גנרל לוסיוס קליי, שהופקד על משימת שיקום גרמניה. Lucius Clay, Decision on Germany: a Personal Report on Four Critical Years that set the Course of Future World History (Garden City, NY: Doubleday, 1950).. תודה ליוסי הוכבאום שהפנה אותי אל הספר הזה.


[cxi]Robert A. Pape, Bombing to Win: Air Power and Coercion in War (Ithaca: Cornell, 1996), p. 130.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

באמת תודה על הכתבה ניסיתי לקרוא אותה בתכלת אבל לא היה קישור באתר