במסגרת החרישה שלי על ארכיון הפורום נתקלתי בשירשורי מצעד האיוולת וסיפורי שמירות. מכיוון שמאז עברו כמה חודשים, נוספו חברים חדשים (כמוני) והצבא שלנו לא נעשה חכם יותר, חשבתי לפתוח שרשור נוסף על הרגעים המביכים שאנחנו זוכרים מהשירות (בלי לחזור על מה שכבר סופר כאן).

אז אני מתחיל, בתקווה שתהיה הענות:



ערב של יום בהיר לפני 6 שנים ויותר...בסיס מחוו"ה אלון....מחלקה של בני"שים טירונים ואני ביניהם.....שבוע שטיפת מוח המכונה "סדרת חינוך (מחדש)".....עוד מעט שיעור עם הקצינה שכרגיל מתמהמהת.

כמה דקות לפני, חבר שלי למחלקה מבקש מהמפקד רשות ללכת לשירותים - ומקבל. עוברות כמה דקות, כולם יושבים בשקט.

המפקד:"אף אחד לא מצייץ. כשהקצינה נכנסת, אתם נמתחים להק..."

הוא לא מספיק לסיים את המשפט והדלת נפתחת. המפקד קופץ וקורא "הקשב" ומיד מצדיע ומגלה באיחור שהוא מצדיע לחבר שחזר הרגע מהשירותים. החבר המופתע לא מתבלבל ומיד מצדיע למפקד בחזרה (עם הנשק)...

לקח בערך 2 דקות עד שהפסקנו להתגלגל מצחוק, כולל המפקד שנמרח על מכשיר הוידאו שמאחוריו.





כעבור כמה שבועות..





הגיע שבוע השמירות שבו אותה מחלקת בני"שים תפסה לראשונה את מגדלי השמירה מסביב לשבטה (אם מישהו עוד זוכר את שמות העמדות שיזכיר לי). עד אז, החיילים שהתגייסו לצה"ל לפני מספר שבועות, ידעו רק שמירת מאהל מהי. בגלל המרחקים בין העמדות, החיילים שעולים לשמור נוסעים עם המפקד התורן באביר שעובר בין העמדות ושם הוא פורק להם ת'גליל לפני העלייה לשמירה. אף אחד מהסגל לא טרח להסביר לחיילים שיש בשבטה נוהל שכאשר חייל עולה לשמור במגדל שיש לו סולם ולא מדרגות, צריך לחבוש קסדה לפני העלייה.

בקיצור, אחד החיילים (שכאמור, עד לאותו רגע מעולם לא שמר בסיסית) מגיע באביר למגדל שליד שער היציאה לכוון המטווחים.

המפקד: נשק פרוק לבדיקה
<קליק קלק>
החייל: הנשק פרוק בדוק ונצור, המפקד! (מסתובב ומתחיל ללכת למגדל)
המפקד: עצור!
החייל: כן המפקד
המפקד (מצביע על הראש): קפלס"ט
החייל (בהשתוממות): כן המפקד (שם קסדה על הראש, מסתובב ועולה למגדל)

כעבור 3-4 שעות מסתיימת המשמרת. האביר מגיע לשער. המפקד מסתכל למעלה ורואה את החייל עם הקסדה על הראש.
המפקד: אני לא זוכר ששמעתי שיש הגנת עמדה, ויש לי שמיעה טובה בד"כ
החייל: המפקד, אמרת לי ששומרים עם קפלס"ט בעמדה!

עוברות כמה שניות של שקט עד שהמפקד עושה בראש 1+1. כשהוא מבין מה קרה גם הוא כמעט נמרח (על האביר).




(שוב, אותה המחלקה. שוב המפקדים שכחו משהו): אחר הצהריים במטווחים של שבטה. החיילים יושבים בריבוע הלם עם פנקסים ומשננים סד"פ של תרגיל פרט \ חוליה. מרחוק מתקרב גפ"ס. המ"פ* מסתובב בין המטווחים ומגיע אל המחלקה שכבר עומדת בשלשות. אחרי שהמ"פ מחליף כמה מילים עם המפקדים שלנו הוא מתייצב מולנו, ומרים אבן קטנה.

המ"פ: מחלקה ........(זורק אלינו את האבן)
המחלקה מסתכלת עליו במבט שאומר: יופי המ"פ, לזרוק אבנים אנחנו יודעים מגיל שנה
המ"פ: מה אתם עומדים ככה כמו *&^%$#@!
המחלקה: <אין תגובה>
המ"פ (פונה למפקדים בשקט): לא עשיתם להם את התרגולת?
לרגע המפקדים מסתכלים אחד על השני. פתאום לאחד יורד האסימון והוא מתחיל לצעוק: אזר אזר!
כל המפקדים בטירוף: אזררררררררר!. החיילים לא מבינים מה רוצים מהם. מישהו לוחש: עזה עזה, הפרות סדר, אבנים על החיילים.
המפקדים: נו, מה לא ברור פה. אז"ר! (אויב זרק רימון) בום טראח! עוד 3 שניות כולם מתים!
חלק מהחיילים מתחילים לרוץ, לשכב ולספור 21,22. חייל אחד שהתאמץ מאוד ללמוד בעל פה את הסד"פ של הפרט \ חולייה: נתקלנו! לשכב ולהשיב אש!

"היטלר מת, סטלין מת ועוד כמה ששכחתי את שמם

ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"

אתה מדבר על שער הכש"ל כמובן (לא צריך לכתוב את המספר).

המלחמה הגדולה בבסיסיות היתה עם נהגי הכוננות שלא מספיק שעשו שבוע-שבוע, וגם בשבוע שהם היו בבסיס היו מתחלפים ביניהם (8-8 או 8-16 אם אף אחד לא היה בכלא), הם גם לא היו מתעוררים להחלפות ולסיורים בעמדות.

לעולם אשא דגלך בגאווה

כבר סיפרתי פה על החייל שנפלה לידו אבן וכשהפקד צעק "אז"ר!" הבחור, שכנראה היה משורר נסתר חרז "אז"ר חזר!" וזרק את האבן בחזרה על המפקד.
מסתבר שגם המפקד מבין משהו בחרוזים, כי הוא ענה "שבת נשאר".

אח! חריזה צה"לית במיטבה:
אזר
אזר חזר
שבת נשאר

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

גם לי בטירונות, באמצע תרגול של תכנים שלמדנו (כן כן , לומדים ועושים גם ב 02 ) המ"כית החמודה אומרת לי: יש לך אז"ר. כמובן שאני צריך להסתובב 180 מעלות ולרוץ ולהשתטח, אז אני מסתובב ורואה מולי "משטח" של קוצים רחב ידיים.... מה לעשות חייבים לדמות עד הסוף...

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

ואני עדיין לא פגשתי את האדם שכאשר האויב זורק עליו רימון הוא צועק אז"ר, תמיד שמעתי צעקות רימון.

! This is Sparta

בפעם ה-50000 שמפקד זרק עלינו אבן וצעק אז"ר (כי ישבנו 2.5 שניות בלי לעשות כלום) כולנו המשכנו לשבת תשושים ועפוצים. המקד צרח לאחד החברה אמרתי אז"ר לא?!! הבחור הביט בו במבט תשוש וענה זה היה עשן המפקד. (וכן גם כאן מדובר בבנישי"ם)

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד...( רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו )

כך קראו לזה בשנות ה-80 ואכן כולם חוו חוויות משעשעות במהלך התרגול. הרי שתי חוויות אישיות ממסלול השריון:
1) האבן נזרקת וכמובן איזה גיבור ישראל קופץ עליה. מסתיים בפתיחת אלונקה.
2) האבן נזרקת, כולם נשכבים ע"פ התרגולת, אבל מישהו שבדיוק ניקה את הנשק מחזיק אותו עם יד אחת מורמת באויר כדי שלא יתלכלך. גם מסתיים בפתיחת אלונקה.

משלל סיבות טנקים זועקים באופן כללי לאירועים מביכים. המוצלח ביותר שהייתי עד לו אירע במחנה ישי בשנות ה-80. נהג נסע על מרכבה סימן 1, נתקל בבעית בלמים ולא דיווח. לאחר יומיים נהג אחר העלה את הטנק לבונקר שעל ההר כדי למלא בטן. הוא לקח איתו חימושניק המום כדי שעזור לו. רק לנהג היתה קסדה. לאחר סיום המטלה על ההר השניים מתכוננים לרדת חזרה למשטחים. בגלל שלחימושניק אין קסדה הנהג הורה לו להכנס לצריח. מתחילים לרדת ותוך שניות הנהג נוכח שאין לו בלמים. הוא איבד עשתונות ובמקום לבלום באמצעות היגויים הוא כנראה הוריד את הידים מההגה. הטנק טס בירידה, סטה בסופה ימינה, נסע מספר מטרים ע"פ מיטב המסורת של "קיר המוות" על קיר סלע אנכי, התישר שוב על הדרך, סטה שמאלה והתדרדר שתי טרסות אל תוך ערוץ נחל אכזב. שני הנוסעים ההמומים קפצו החוצה, טיפסו חזרה לדרך ושם התמוטטו. נזקים: לנהג לא קרה כלום, החימושנים קיבל זעזוע מוח, לטנק התכופפה כנף שמאל קדמית. עונשים: היתה חקירת מצ"ח שנתסתיימה בכלום. אחרית דבר: במשך חודשים היו מראים למבקרים ולחיילים חדשים את עקבות הזחלים על אותו קיר סלע.

כשהיו זורקים אבן וצועקים אז"ר מישהו היה משטח על האבן. לשאלת המפקד מה הוא עושה הוא היה עונה :" אני מציל ת'חבר'ה המפקד. מהיום לבסיס סיירים יקראו בסיס X"

א. בסיס סיירים כבר קרוי מגן סיירים על שמו של אלוף קלמן מגן.
ב. בתקופתי אם מישהו השתטח על רימון (אז''ר) הוא רק היה גורם לזה שנסחב אותו באלונקה בחזרה לבסיס

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

רקע: רקע: בסדיר שרתתי כחמש צריח רוכב במפקדת אגד. כיחידה עורפית חלק ניכר מן החיילים היו בעייתים, ניפלטי גדודי חת"ם שונים...

יום אחד צורף גדוד חדש: מרגמות 160 על גבי שרמן(מכמת"ים). מובילים הגיעו אח"צ והיה צורך להוריד אותם ולהכניסם לסככה. אממה מה, אין ביחידה אף בעל רשיון נהיגה על שרמן. הזמן עובר, נהגי המובילים לוחצים, לבסוף נמצא מתנדב שלדבריו יודע לנהוג. הקח"ש מכוון ו הכלי הראשון מורד מן המוביל ומכוון לסככת טיפולים. וברגע זה נגמר לנהג הידע ...איך עוצרים שרמן? ...מחסנאי שעבד לתומו במחסן החלפים בקצה הסככה, ראה את קיר המחסן מתקרב אליו!! רק קפיצת ראש דרך חלון החלוקה הוציא אותו ממסלול ההרס. לולא המחסן חסר המזל הנ"ל עד היום היינו רודפים אחר המכמ"ת הסורר עד ליום הזה.



גדוד תומתים מלואים עמד לצאת לאימון בסיני, ליד ג'בל חוטמייה. הם יתאמנו על כלים מן האגד ברפיח שגדוד מלואים שלו מסיים אימון באותו מקום. נשלחנו צוות חימוש לבדוק את הכלים שגדודנו עמד לקבל. כשהגענו הגדוד של רפיח עמד לפני מסדר סיום: הכלים היו מסודרים בשורות ישרות כסרגל! הקנים מוגבהים! וכל הפתחים פתוחים!

רבק, תתארו לעצמכם-זה סיני, מדבר, אמצע של אף מקום ובחיי. אפשר היה לאכול מרצפת וכל תא זיווד מכל תומת! מה זה מסודרים, מה זה מבריקים!

עד כאן הכל בסדר, אך מכאן, הכל "Down Hill"…

אמה מה, הכלים נופלים לידי הגדוד שלנו... לא הספקתי לומר ג'ק רובינסון ובדלת אחורית של אחד הכלים מופיע שיפוע! לשאלתי ענו במלא התמימות שאי אפשר היה להכנים מנעול ארוך, והרי את התומת חייבים לנעול , לא

וצוות החימוש שלהם, לא יותר טוב: לאחר מס' ימים היה צורך להחליף ממסרת צידוד. פירקו אותה, והיות וחלק חלופי לא היה. הם השאירו צינורות הדראולים פתוחים, וגרוע יותר, חוטי חשמל חסופים ושמן מטפטף על הרצפה. אז מה חסר להשלמת האירוע? אה כן! נמצא החכם שכדי לספוג את שלולית השמן כיסה אותה ברשת ההסוואה...שכידוע עשויה מנילון!

עם הניצוץ הראשון, התחברו כל המרכיבים לל"ג בעומר בלתי מתוכנן . התומת נדלק, והיה חשש להתלקחות התומתים האחרים בשורה והאוהלים שלפניו. נמצא האמיץ שנכנס לתא הנהג שם גז ונסע לאחור עד שפגע במשהוא, עשה היגוי יבש והרחיק את התומת מן המאהל.

אהההה, אתם בודאי שואלים במה התומת פגע?

זה הגיע למפקדת האגד על גבי משאית: זה זה משהוא מאורך ושטוח פרט לבליטה בקצה אחד, הקצה של ה"היה מנוע"… …זאת ה-י-י-ת-ה המכונית של אחד המילואימניקים...

-------------------------------

ליביו, או כמו שקראו לי בקשר "המיקצוען השמן". אופס, מקווה שלא פתרתי חידה לחיזבלה... מי-זה\מה-זה: "המיקצוען השמן"
בבסיס, בחורף הייתי מסתובב בין הסככות עם מטריה, מה לעשות, גם אני לא מושלם, אני שונא גשם. אז הייתי עולה וקופץ מתומתים צמוד ארגז-כלים ומטריה, אין לי מוסג למה קראו לי ...מרי-פופינס

היה נגד אחד בעוצבת סיני, שאיבד את רשיון נהיגת הטנק שלו כשהסיע מג"ח ברברס בלי מכוון ורמס להנאתו איזו סובארית של קצין, למרבה המזל בלי הקצין.

אבל לסיפור המכמ"ת יש לי מקבילה מסיבית יותר:
באגד הארטילרי היו שני חיילים: האחד חמש צריח והשני כבר לא זוכר מה, אבל עם רשיון לנהיגת תומ"ת. יום אחד הוציאו תומ"ת מהחסנה יבשה לבדיקות, ובין השאר היה צריך להניע אותו (מעבר להנעה שלפעמים עשו כדי להביא אותו לסככות). בקיצור, התעצל הנהג לעלות על הכלי, אמר לחמש היושב למעלה שיואיל להדליק את המנוע, והסביר איך.
החמש הכניס חצי גוף לתא הנהג, והתניע.
רק מה - מישהו השאיר את המצערת דחופה עד הסוף.
התומ"ת מתחיל לעלות בטורים, ההוא נבהל ומושך במשהו.
יצא המקרה, שאיכשהו המשהו הזה איפשר לתומ"ת לנוע ממקומו, ברברס.
ההוא נבהל, קופץ מהתומ"ת.
בעל רשיון הנהיגה רואה את הכלא מתקרב, מנסה לטפס - על הזחלים! מהצד!
למרבה המזל הוא לא נתפס ולא נמעך, אלא סתם עף.
בין כה וכה התומ"ת נכנס לסככה, יוצא דרך הקיר ומשאיר חור יפה.
ממשיך הלאה, נכנס למחסן, יוצא (במחסן ההוא היו אמורים להיות שלושה מילואימניקים ונגד. למרבה המזל הלכו אותו יום לשק"ם מוקדם).
ממשיך הלאה, סוטה מהקו הישר ומתחיל לטפס - ברברס - לעבר משרד מפקד המחנה (אותו זמן בקצה המחנה).
למרבה צערם של רבים בבסיס, קצת לפני שהתומ"ת הסורר היה נכנס במשרד מפקד המחנה, מישהו הצליח לקפוץ עליו ולעצור אותו.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

בל נשכח את אותו סמל מח' בטירונות גבעתי שהחליט לחדש, ובמקום אבן השתמש בנפל של ררנ"ט. אם אני זוכר נכון זה נגמר בלא מעט פצועים.

במקרה אחר, מכר שלי מצא נפל של מטול בשטח. מאחר והוא לא ידע מה זה, הוא ניגש להראות את זה למ"פ שלו - שנבהל וצעק לו "זרוק את זה! זרוק את זה!". הוא אכן השליך את הנפל מאחורי הגב - מהפיצוץ נפגעו קל שני חיילים.

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

שיעור מ"מ ראשון בטירונות צנחנים (כחייל). המ"מ מתחיל להסביר ואז שולח את אחד החיילים להביא טלק (הלוח) לכיתה. החייל חוזר עם... אבקה נגד פטריות.

שמירת מאהל לילית במהלך הטירונות, בשבוע ללא שינה מרובה. החייל שבא להחליף אותי מגיע עם אפוד, נשק, תחתונים וזהו. אני שואל אותו אם הוא לא שכח משהו - מה שגורם לו להסתכל על עצמו, להיכנס לאוהל ולנעול נעליים...

סיור עם פלוגת טירונים באזור הבקעה. מגיעים למעבר הגבול גשר שייח' חוסיין. אני, המ"פ, באוטובוס השני - מחפש את האוטובוס המוביל (שבו מחלקה עם מ"מ) ולא מוצא. לא בחניון הימני, לא בחניון השמאלי... אבל רגע - מי זה שם מעבר לגשר????

תע"מ בשטחים. תא"ל כלשהו, על מדי ב', מבקר בבסיס. אחד הסמב"צים שואל אותי מה זו הדרגה הזו. מאחר והייתי בטוח שהוא צוחק, אמרתי לו שזה רב-נגד מתקדם. בלי להתבלבל, הסמב"צ ניגש לתא"ל, מנחית לו כאפה על הכתף ואומר "אז מה אחי, קיבלנו דרגה?".

והפדיחה הכי גדולה שלי:
ראיון סיום טירונות לחייל, כשכל הסגל שלו נוכח במשרד.
אני: "...אז, מה עושים ההורים? במה אבא עובד?"
חייל: "אבא מת, המ"פ".
....
אני: "נו, אמא ואבא באים לטקס מחר?"

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

ציטוט:

במקור נכתב על ידי shlomz שמירת מאהל לילית במהלך הטירונות, בשבוע ללא שינה מרובה. החייל שבא להחליף אותי מגיע עם אפוד, נשק, תחתונים וזהו. אני שואל אותו אם הוא לא שכח משהו - מה שגורם לו להסתכל על עצמו, להיכנס לאוהל ולנעול נעליים...

הגרסא הגולנצ'יקית:

טירונות, הפלוגה אמורה להתייצב בתוך 5 דקות למד"ס בחי"ת ליד הסטקיה הסרוחה בבזק. המ"מ, מאחר ב-10 דקות, מגיע ומביט על הטירונים לבושי הקצרים כאשר רק אחד מהם (אשדודי מגודל בן לעדה שעליה נעשה סרט קולנוע ידוע) לבוש מדים מלאים וכלל לא מוטרד מכך שהוא שונה מעשרות החיילים לידו. כשהוא שואל אותו האם הוא שם לב למשהו מיוחד, נחייל עונה "לא המ"מ".

.

לילה, כולם ישנים. רק אני (להלן המפקד הרס"פ) בא להקפיץ את החיילים בשעה 04:00 ל"תרגולת מורחבת" (ככה קראו לתיזוזים באחד הגילגולים).
כמובן שכולם בשוק אטומי ומתחילה התרוצצות משעשעת (זה תמיד אותו הדבר..) ועומדים החיילים בח' יפה עם הנשקים.
רק אחד (נקרא לו יותם) עומד שם, כולו מבסוט מאיך שהוא הספיק להתלבש ולהעלות עליו את כל הציוד.

אני בזווית העין (מאחורי משקפי שמש כהות וכובע כמובן) רואה שיותם שלנו אמנם התלבש אבל לא סגר את החנות ולא לבש תחתונים, כך שהנשר הגאה יצא מהקן.

הוא קלט את תנודת הראש שלי ובבהלה סגר את החנות.

עוברים יומיים שלושה ומגיע מסדר פאקים - יום שישי והמפקדים מעבירים את מה שצריך להעביר, אני מגיע לשם ופונה אל מחלקה 3 - אתם בזיונות מחלקה 3.
המפקד הרס"פ שלכם מגיע להשכים אתכם בשעה 10 בבוקר, ואתם קופצים כמו חבורה של קוקסינלים ?!!
והכי חמור, מחלקה 3, הכי חמור - עומד לו יותם הקטן עם הציודים - ו(בשאגה אדירה) מה מבצבץ ליותם מתוך המכנסיים ??!!!!
אחד החיילים קופץ ועונה בצרחה - הז*ן המפקד !

מיותר לציין שאף אחד לא נשאר על הרגליים...

אח"כ המשכתי לספר להם שכשהם יקבלו כומתה אדומה, הם יכולים להוציא את הז*ן שלהם מתי שהם רוצים, ובעיקר כשהם רואים כוסיות מגבעתי או מהנחל :-)

חבר שלי, מ"מ טירונים, מוביל קבוצת חיילים למטווח. מאחר ונפתח פער בטור, הוא שואג (כמובן) "למה האחרונים תמיד בסוף???".
החייל האחרון בטור עונה מיד: "המ"מ, אני מצטער, רק אתמול חזרתי מהכלא ואני לא מכיר את כל הנהלים"...

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

אחד משיעורי הקמ"ג הראשונים, קורס אחיד. לאחר ביצועים לא מספקים כנראה מצידנו המדריך האגדי "אגסי" (מקום רביעי בעולם בפול קונטאקט אם אינני טועה) מנסה להמחיש לנו את המוד המנטלי הנכון להנחתת אגרופים (יהיה קשה לחקות דיבור בכתיבה אבל אנסה):
"אוקיי עצור עבודה-עצור עבודה.. חבר'ה, אתם מנסים להרוג במכות בסדר? כל אגרוף שלכם צריך לצאת לו מהצד השני של הגוף.. אני לא רוצה את זה (מדגים בתנועות חלשות ואיטיות ובקול נירפה וחלוש) "בָם (=אגרוף באויר), בָם בָם .." אוקיי? זאת-לא-העבודה. אני רוצה לראות (נותן אגרופים נחושים למדי באויר וקורא בריכוז) "בָאמממם- בָאמממם-בָאממממממממם!" (בשלב הזה נדמה שכבר עולים ממנו אדים) אוקיי? זאת העבודה."

ההדגמה הפכה מושא לחיקוי בכל רחבי אחוזה, וצעקות מרוכזות ("באמממם, באממם, ב-א-מ-מ-מ-ם!") היו נשמעות בערב בכל רחבי המלון. אבל זה נלקח ברצינות ונקלט. נקלט כנראה עמוק מידי אצל חלקנו:
שיעור קרב מגע שבוע רביעי- יום חמישי, אימון קרבות ראשון (וכל מי שהיה בקורס וודאי זוכר את הטקסיות המתח וההתרגשות האופפים את ימי הקרבות, עם כל הקודקודים והחשובים שבאים לצפות, צילומי הוידאו וכו'.. על אחת כמה וכמה בקרבות הראשונים): זוג ראשון צועד בלהט לזירה, רצח אמיתי בעיניים, כל השאר עומדים מסביב, רועדים מהתרגשות ומתח.. השניים נעמדים, י' המדריך מכין אותם מנטלית ("אין חברים, אין קורס, אין שום דבר. ראש ריק, אתם נכנסים לזירה ויש לכם 40 שניות להרוג את הבנאדם שמולכם, לא מעניין אתכם מה קורה בדרך. אתם לא שונאים אותו- אתם פשוט רוצים להרוג אותו") "תהיה מוכן----קרב!!" הקרב מתחיל, האנרגיות שוטפות ותוך שניות נשמעות הקריאות "באממם! באמממם! באמממם!" בכל האולם.. המדריכים, הרמ"ד ומפקד הבית ספר לא מצליחים לעצור את הגיכוכים והצחוק, אגסי מאדים ומסתובב אל הקיר להסתיר את הצחוק, י' מרים גבות מחמיץ פרצוף ולא מבין מה הולך לו בזירה, ורק שני הקורסיסטים לא מודעים למה שקורה מסביב ממשיכים בשלהם- באמממממם! באממממם! באמממם! עם כל מכה..

(במחשבה שניה אולי צריך להיות שם כשזה קורה.. בכל אופן זה היה אחד הקטעים הטובים בקורס)


אירוע שני- גם קורס אחיד, אחד מהתרגילים הטקטיים, עבדכם הנאמן משחק מחבל בדימוי אויב. התפקיד שלי ושל חברי הוא לפגע במשלחת ישראלית מחו"ל בירי נק"ל. תחילת תרגיל- אנחנו מתקרבים בנסיעה לבניין השגרירות החדש, מזהים את "אנשי המשלחת" ומתחילים לקחת את הסיבוב מול הכניסה (מי שמזהה יבין את גודל הפאדיחה). אני מוציא את פלג הגוף העליון מחלון המכונית ומתחיל לרסס עם העוזי (ח"קים כמובן) ומיד סופג אש. נאמן לתפקיד ובכישרון משחק אני מחליט לשחק מחבל מת ומשתלשל החוצה מחלון הרכב הנוסע כשרק רגלי ומותני בתוך המכונית. אלא שהעוזי נשמט לי מהיד ונופל מתחת לגלגלי המאזדה! הנהג נבהל (ראה אותי צונח, הרגיש את הגלגל האחורי קופץ וחשב שאולי עלה עלי) מסתכל ימינה וכמעט עולה על א' המדריך שמזנק אל מדרגות השגרירות (האירוע נרשם כפעם היחידה שהצלחנו להוציא את א' מאדישותו). החניך המאבטח שרץ באמוק לוודא הריגה (עלינו) מזנק בקפיצה אחת את כל גרם המדרגות (מתוך השגרירות), נכנס בא' המבוהל, מעיף אותו על האוטו (שעצר בינתיים בשל הפגיעה בשפת המדרכה) ומחמת האנדרנלין מוודא נטרול עליו (המדריך!), עלי ועל הנהג..

סך הכל היה תרגיל טוב, רובם קיבלו 4... המחבלים קיבלו 1

חשבתי שאת הקורס אחיד עשית כשהוא עוד היה בקהיר.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

אני לא חושב שהוא עשה בייס לאחרונה...
באיזה שנה עשית אחיד? מי היו המדריך ירי/קמ"ג שלך?

סליחה, התכוונתי לי.ר. לא לי.ק. אבל אתה עדיין צעיר P:
לא עשיתי אחיד. אבל אני מקושר גם בשרות

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

איפה י' ואיפה ורדי ? "זה LOW-KICK" ?? קיר !!

! This is Sparta

אבל אין על אגסי, שועלי ו-י'

"מישהו לא הבין...? מישהו כן הבין...?"


ועוד אחת קטנה: באחת ההדגמות של אגסי לחיפוש גופני אלים עם אקדח הוא מדגים באלימות מרובה על חניך תוך כדי דיבור ואיומים בלתי פוסקים, שמגיעים לשיאם באזיקה המלווה במשפט "ברור 'ך שאם ת'זז אני 'זיין ת'ך!"

מספר שיעורים אחר כך, אנחנו מתרגלים את הנוהל אחד על השני, והפעם באנגלית כמובן. מי ידגים לכולם? א' בחור זהב מפלס"ר צנחנים, שבין מעלותיו הרבות לא נמנית "קונטיננטליות" רבה.. הבחור לא ממש אירופאי, לא במראה, לא בגינונים וממש לא באנגלית.. זה היה כ"כ מצחיק שאפילו י' התפקע מצחוק (מה שקרה לו די הרבה איתנו)

STOP!
leave the gun!

ok now don't move, don't look on me.. eye on the floors!

now get down get down on your birkaim, yes yes on the birkaim good!

don't look on me i'll shoot you! hands on the floors, head on the floors!

... not like this- like this: with the front of your head down you know

ואז ניגש לאזיקה במשפט המחץ

ok now i'm going to you, but you know if you move- i fuck you. yes?ok

את הרקע לשירות הסדיר המפואר שלי הזכרתי בראש בכתבתי הראשונה, אם פיספסתה, השלם אכשיו.

לאחר מספר חודשי שרות יצא לי לחזור לבה"ד 20, הפעם, כטר"ש גאה! הלכתי למאהל הקורס והסתובבתי בין האוהלים בהרגשה של הרמטכ"ל (לפחות) בסקירת צבאו. כאשר לפתע נשמעה קריאה מאחד האוהלים: 'היי אתה, תזהר כשאתה עובר ליד השלולית שהסרדין שלך לא יקפוץ למים'...

לאחר ארבע שנים, כן, 3+1=4 השתחררתי! כן, זה קורה במשפחות הכי... הכי. רב-סמל, שלב מקצועי 10, פעמיים חייל מצטיין, גאבת היחידה. נו לפחות בעיני. עוברים חודשים מספר ואני מקבל הצבה למילואים! יופפפי (פ+דגש). אממה חשכו עיני, לא כחמש צריח באחד מגדודי היחידה הצמאים למקצוענים, לא כחמש באף יחידה. הוזמנתי לאחר כבוד לכור-מחצבתי, בה"ד 20 לקורס "מד-תחמושת". לאחר ברור קצר התברר לי שכרגיל אוכלוסית הקורס באה לאחר מקדים בכלא 6, יאני, לא רק להסב בעל מקצוע מבוקש, אבל להסב למה!!
כיתתתי את רגלי למקחש"ר, וניסיתי להאיר את עיניו של מקור ההברקה. כן, כן, ניחשתם מוטב שהייתי בא רכוב על סוס, עם חנית ביד וקערה על הראש, הערותי ניתזו מן הקירות ותחנות הרוח העיפו אותי נכלם ונעליו. עשיתי מה שלא האמנתי שאעשה לעולם- פניתי לקצין קבילות חיילים.
כעבור שבועות קיבלתי זימון דחוף למקחש"ר. הפעם, כן התייחס אלי "מקור ההברקה". בחיקוי מוצלח של צבע האגבניה , עיניים רושפות ודציבלים ממריאים אל-על. הרס"ר יידע אותי: 'למה מי אתה? יש לי ד"ר בש"ג!!' (ידעתי שלא יועיל לקידום הענין אם אבהיר לו שזה אתה הגדיר את רמת תיפקודו, ולא באופן מחמיא). השפלתי את עיני והסכמתי בתמורה לביטול הקבילה להשתבץ כ... כחמש צריח באחד מגדודי היחידה.
ושם נשארתי באושר ו..אושר למשך 20 השנה הבאות מדי פעם אף ראיתי תומתים בשבטה, צאלים, אגם-קרעון... וגם ביום האצמאות

-------------------------------
ליביו
אולי הגיע הזמן שגם אני אוסיף:
© ליביו- על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי באישי

אצלנו באחת הפעמים שבצענו תרגילי שיירה, רכב הליווי האחורי עצר וצוותו פרק ממנו ללחימה.
אני, כצופה באותו תרגיל, נאלצתי לזנק בכל כוחי אל תוך ג'יפ שהושאר מונע, בהילוך DRIVE וללא בלם יד משוך ולכן המשיך בנסיעה עד שהצלחתי להשיגו ולבלום אותו ע"י קפיצה ופתיחת דלת מצד הנוסע.

סיפור שני- באימון עלייה וירידה מרכב נוסע, מישהו מחליט שאפשר פשוט לנתר מהרכב החוצה גם במהירות 20 קמ"ש. זה לא נכון, ואין לכם מה לנסות זאת בבית. אם סתם מנתרים החוצה, התוצאה היא נחיתת ריסוק על הברכיים מלווה בקולות מפחידים, כאבים עזים ואופציה לבית חולים ואי-כשירות...

אחרון- באימון ירי מרכב, עבדכם הנאמן נוהג, חברי הטוב במושב ליד הנהג מתכונן לביצוע היריר לפי אות מהמדריך.
עם קבלת האות, מתחיל רצף מהיר של יריות שמסתיים ברעש חזק ולא מוכר.
בדיקה מהירה מגלה שהמראה בצד הנוסע כבר לא תשוב להיות מה שהיתה...

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

את הרקע לשירות הסדיר המפואר שלי הזכרתי בראש בכתבתי הראשונה.



בסוף אימון בערבות שיבתה, לאחר תרגיל מסכם של כיומיים רצופים (באותם ימים עוד היו שכאלא). החל האגד לחזור הביתה. צוותתי לנסוע עם הסמב"ץ שהחזיר ג'יפ לבסיס. לפני הנסיעה הוא הזהיר אותי שהוא מאד עייף ואני צריך לדבר איתו כל הדרך שלא ירדם.
וואלה כל הדרך לא סתמתי את הפה, עברתי על כל רפרתואר הבדיחות, סיפורים וצ'יזבטים עד שלבסוף הגענו בשלום לבסיס.
כשירדנו מן הרכב הוא שאל בתמימות: "שמתה לב שנרדמתי?" אוווף לפחות אני כאן כדי לספר לכם את זה. אכשיו אפשר אפילו לגכח (קלות).

תארו לכם טירון ירוק, רק גמרתי קורס בבה"ד חימוש שמפאת ב"ש לא אטרידכם בשמו... קיבלתי הצבה ל "אגד בקסטינה" טוב, אגד כמובן הכרתי, מילדותי נסעתי באטובוסים שלו, אבל "קסטינה"? לא היה לי מוסג ירוק. לאחר תיחקור כל המשפחה, והשכנים (לאינטרנט הייתי צריך להמתין עוד כמה עשרות שנים) קיבלתי הנחיות.
עם שחר, התמרקתי, לבשתי את מייטב מחלצאות האלף שלי, העמסתי את כל רכושי על פני צה"ל ויצאתי לדרך. לאחר שעות של נסיעה והליכה רגלית עמדו רגלי למרנלות משרד הרס"ר! לאחר ומאחר שכבר ראיתי כאלו בבה"ד 20 (אופס, סליחה!) ועוד קודם במחנה80 (אופס, אופס, סליחה!) למזלי מרחוק, עתה הגיע רגע האמת ואני צריך להתייצב בפני אחד שכזה!
שיפרתי הופעתי (במגבלות שהטבע חנן אותי) ובברכאים רוטתות ושיניי נוקשות הקשתי בדלת.
רעם עמוק מעבר לדלת קרא לי להכנס, אז נכנסתי, נמתחתי לדום מתוח והצדעתי חדות. מעבר לשולחן כתיבה גדול ישב הוא בכבודו ועצמו! מסביבו עטרת עובדיו! עסוקים בדיון מעמיק על ... מחירים של טייפים גנובים...

------------------------------------

ליביו

הסיפור הזה די מפורסם. מסע כמותה של הצנחנים בתחילת שנות התשעים. אחד החיילים החזקים בפלוגה, מא"גיסט קיבוצניק צבעוני למדי (והיום שותף בבעלות על בר תל אביבי) מחליט שהיה לו מספיק ומתיישב באמצע המסע. הבחור מנפנף בזה אחרי זה את המ"כים, המ"ם, המ"פ וכל שאר שירת הפיקוד שמנסה לשכנע אותו להמשיך. בסוף מגיע המח"ט בכבודו ובעצמו. "חייל, מה הבעיה" וכו וכו'. החייל לבסוף מיישיר אליו מבט ושואל: "כמה שנים אתה בארץ"? המח"ט ההמום עונה "מה זאת אומרת? נולדתי פה". החייל: "נולדת פה ואתה בכל זאת לא מבין עברית?! אני לא זז מפה".
החייל המדובר היה לוחם מצוין עד סוף שירותו ואף חתם מעט קבע כרס"פ. אבל מה? כומתה אדומה מעולם לא קיבל...

תרגיל מסכם בקורס צניחה - מסיימים את הצניחה החמישית (לילית) ויוצאים לטהר שטח מ"מחבלים".
הפלוגה נעה כששני הצוותים מתקדמים ביישור קו על רכסי דיונות מקבילים. ביום האויב התמקם, כמובן, בעמק שבין הרכסים, והוא מתקיל את הצוות שהובל ע"י המ"פ מהאגף. בתגובה, מתחיל כל הצוות ב"ירי" כלפי... הצוות השני, שעל הרכס ממול - שחושב שהותקל ו"משיב באש".
כאילו כל זה לא מספיק, המ"פ עצמו פונה ב-90 מעלות ומסתער על... חוליית המאג שמימינו - ואפילו מגדיל ראש, מצמיד קנה לראש המאגיסט וצועק "אש אש! וידוא הריגה!".
אפשר לומר שהביטחון שלנו במפקדים ירד *טיפה* אחרי התרגיל... אגב, הגירסה של המאגיסט ה"מנוח" לעניין היא אחד הדברים המצחיקים ביותר ששמעתי ("...התחננתי, "אייל לא, אייל לא"..."...).

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

פדיחת האז"ר שלי הייתה באימון חוליה לילי בשטח אש 109 בחורף 93. בזמן שכל חוליה מתאמנת עם המ"מ, שאר המחלקה מחכה בח' מסביב לגוזניק הלם. הסמל שהשגיח עלינו כמובן הראה לנו איפה קו בטיחות של החוליה שמתאמנת שמי שהולך להשתין אסור בשום אופן שיילך לכיוונו. הקו היה דרך עפר וההגדרה המדוייקת הייתה "מבחינתכם מהקו הזה מתחיל שדה מוקשים. מי שעובר אותו - מת".
ואז כמובן הגיע הרגע בו הוא התחיל להשתעמם מלספר לנו סיפורי גבורה ולבחון פקליסטים וזרק אבן למרכז הח' תוך כדי שאגת אז"ר אדירה.
כולנו התחלנו לרוץ לכל הכיוונים בצרחות ולדפוק פז"צטות. שניה אחרי שאני על האדמה אני קולט שעברתי את קו הבטיחות בשניים שלושה מטר. ידעתי שהדרך היחידה לצאת מפדיחות היא להצחיק את המפקדים והסמל הזה היה רגיש במיוחד להצחקות. אז כשכולם קמו חזרה לח' אני נשארתי לשכב. וכשהסמל פקד על כולם להתפקד אני צעקתי את המספר שלי מהמקום בו שכבתי.
התגובה כמובן הייתה "מה אתה חושב שאתה עושה שם?!?!?" ותשובתי הייתה "המפקד, אני בשדה מוקשים, אני מפחד לקום". אותו סמל לקח את הרגליים ודפק ספרינט לתוך החושך כדי להתפקע מצחוק בלי שנראה אותו...

עוד התקלות שלי איתו הייתה כשלאחד החיילים במחלקה נתקעה משחולת בנשק, ולמרבה הפתעתו הוא לא קיבל פטור משמירות עקב הטמפון אלא נאמר לו שילווה נשק מאחד החיילים האחרים. יצא שבאמצע הלילה הוא העיר אותי וביקש את הנשק. כמובן שהסכמתי באדיבות ומסרתי לו אותו והכל מתוך שינה. נראה לי שגם אם יחיא עייאש או הרס"פ היו מבקשים ממני את הנשק באמצע הלילה הייתי נותן להם אותו ושוכח מזה מיד.
הבעיה היא שלא רק אני הייתי עפוץ והמום אלא גם החייל שלקח את הנשק וגם החייל שאליו הוא החזיר את הנשק בטעות בסוף השמירה...
אז מגיע מסדר בוקר, ואני בלי נשק. מה עושים? חייבים להצחיק את הסמל. מכניסים חולצה עמוק למכנסיים ומושכים אותם מה גבוה, חובשים את הכובע בזוית מגוחכת, וכשמגיע הסמל וכולם נותנים הקשב ומצדיעים עם הנשק, אני מזדקף ודופק עם היד לרקה את ההצדעה הכי מדוגמת ועם זאת הכי מגוחכת שאני מצליח להפיק. הסמל עובר עם העיניים עלינו, קולט אותי ומתקרב תוך כדי שהוא מתאפק לא להתפוצץ מצחוק ושואל אותי איפה בדיוק הנשק שלי. ואז קורא לו אחד החיילים שעדיין עומד בדום כשהוא מצדיע עם נשק אחד והנשק השני (שאין לו מושג איך הגיע מתחת למזרון שלו) תלוי לו על הגב.

אגב, באותו שטח אש (או שזה היה ב-105) עמדה כמה עשרות מטרים מחוץ לעמדת הש"ג צפרדע של זבל. אחד הקאדרים הקבועים לפני ארוחת בוקר היה לרוץ ולהקיף אותה ב-30 שניות בלתי אפשריות. יום אחד כשבאה המשאית להחליף את הצפרדע, ניגש אחד הטירונים אל הנהג ואמר לו שהרס"פ ביקש שיקרב את הצפרדע לש"ג. כמובן שלקח לסגל כמה ימים טובים לגלות למה אנחנו קצת פחות מתנשפים בקאדרים...

פששש... ש.א 109 מועוויא כבוד -עברנו שם הרבה מטווחים.

חבל שכבר פירקו את הבסיס

פאדיחות שלי במוצב גלדיולה בהר דב:

א.בתור מ"מ צעיר סיימתי סיור לילי ונכנסתי עם נקפדון שהובלתי לתוך המוצב,עם מכוון קדמי דביל.
הוא היה לוחם מעולה,אבל לא היה כ"כ טוב בכיוון רק"מים.
תוך כדי ניסיונות חנייה ברוורס,פגעתי עם הצד של הנקפדון בקוביות הבטון הענקיות שמוצבות בכניסות למוצבים וגררה אותם מספר מטרים הצידה.
בתור מוביל הנקפדון,בכלל לא הרגשתי שהזזתי קוביה כל כך גדולה.

ירדנו מהנקפדון,פרקנו ציוד,ותו"כ עישון הסגריה של אחרי פעילות,

גילינו שהקובייה הענקית חסמה את הכניסה לצוללת של השיריונרים שישבו איתנו במוצב.....
הם נחסמו בתוך הצוללת שלהם,
עד שהואלנו בטובנו להזיז את הקוביה......

ב.גלדיולה שלושה שבועות אחרי המקרה הראשון:
אחד המ"מ אצלי בפלוגה מוביל נקפדון בחזרה מפעילותףהנהג מאבד שליטה על הכלי מסיבה לא ברורה ודורס את תחנת הדלק שהייתה ממוקמת בכניסה למוצב.
כמובן שגם הם לא הרגישו בתאונה,
אבל כשהם עצרו את הכלי בכניסה למוצב,
הם ראו סילון של דלק עולה מהאדמה,
בדיוק כמו בסרטים,כשמוצאים נפט......

רק"מים,רק"מים.....

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אי שם בתחילתו השבוזה עד מאוד של השירות שלי נשלחתי אחר כבוד לבסיס מ"צ בקרייה - מ"צ מטכ"ל. הג'וב היה לשמור על המשאב הנדיר והיקר ביותר בצבא - חניה בקרייה. החל מכל הקריה וכלה ביהלום שבכתר: חניית לשכת הרמטכ"ל - לשמור לרמטכ"ל ולשאר קודקודיו על החנייה - טראומה שתרדוף אותי לעד.

בכל אופן, תודות לניתוח בקע שעברתי, נחסך לי לתקופה מסוימת הצורך לעלות לשערים והפכתי ליומנאי לילה (הגירסה המביכה של סמב"ץ). הייתי אמור להעיר את הגיבורים שיצאו להגן בגופם על האספלט היקר מחשש שמא סג"מים או שומו שמיים חוגרים יחמדו אותו לעצמם בחסות החשיכה.

החנייה של משרד הביטחון היתה מנותקת משאר הקרייה (הם ידעו לשמור על משאבים) והיה עינוי קבוע: בכיר כלשהו היה יוצא מדי יום בשעות הלילה הקטנות והיה צורך להעיר מישהו שילך לפתוח לו.

באחד מאותם לילות ארוכים ביומן, נובלס עשירית ביד, שחור שלישי בדרך למטה (אוף הצרבת ), מתקשרים החבר'ה מהשער (הטלפון היה מצויד בשיחה מזוהה - הייטק לפני היות הסלולרי המשכה הטבעי של האוזן).

עבדכם הנאמן עונה בנון שלנטיות "בסיס מניאק הקרוב, שלום".

בקו השני צינה, "סליחה?"

בשלב זה חשבתי לחזור על החידוד, מתוך האמונה שהחבר'ה עובדים עלי. אבל הבזק אחרון של הגיון הבהב במוחי ובחרתי למלמל משהו לא ברור.

"מדבר אל"מ ... ממודיעין, תביא לי את המפקד שלך"

או בקיצור, השיחה היתה מזוהה אבל בניגוד לטלפון, אני לא זיהיתי נכון את המספר.

לא נורא, חיי אמנם קוצרו בכשנה, אבל הסמל לא ממש העביר את זה הלאה למפקד שלי. ואת רוב השירות העברתי הרחק מהמקום הנורא הזה (אם כי, יש יאמרו שגם לחברון יש חסרונות)

שבוע צמד-חוליה באחד משטחי האש של ביסל"ש.
כדי להעביר את הזמן, חצי מהמחלקה שלי ועוד מחלקה אחת, מתרגלים דו"צים בשיחים ליד - כמובן בלי מכלול.
באמצע הדו"צ, מגיע שליח, וקורא לחברי החוליה הבאה, ביניהם הלוחם א'. הלוחם א' מגיע למטווח, וחוזר על פקודות המ"מ:
"נשק 60 מעלות"
"5 אצבעות ידית אחיזה"
"ודא נצירה"
"מחסנית הכנס, דרוך כדור"
"הקשב המ"מ! אין לי מכלול!"

או הסיפור על החייל האמיץ שהגיע לשמירה כשלגופו מד"ס, סנדלים, אפוד ונשק, והתעקש לשמור ככה. כמובן שזה שהיה אמור להתחלף שלח אותו בריצה חזרה להתלבש...

אסף.

במהלך הטירונות, נשלחנו לשבוע שמירות בדו"פ, שהיה ריק ממתאמנים. בקיצור, שבוע שלם רק אנחנו (כיתת טירוני צנחנים, חודש וחצי בצבא) והמ"כ. אין אימונים, אין שיעורים - רק שמירות שתיים ארבע.
כמו שבטח הבנתם, למפקד האומלל לא היתה אפשרות לישון יותר משעה וחצי רצוף בכל אותו השבוע - והדבר גרם לכמה תקריות משעשעות.
בהתחלה, הבנאדם הפסיק להתעורר מצעקות ההקשב שלנו. התחלנו להעיר אותו בין 45 דקות לשעה לפני השמירה ע"מ שנוכל להחליף בערך בזמן.
אח"כ, הוא הפסיק לשים לב למה שהוא עושה - לדוגמה, בדיקת פריקה בלילה בעזרת סיגריה, או ע"י הכנסת אצבע לידית האחיזה...
אבל השיא היה כשאותו מ"כ החליט להגדיל ראש ולהעביר לנו שיעור בע"ר. ישבנו במעגל, ופתאום, באמצע משפט, הבנאדם נרדם!

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

כדי שהאשכול יהיה שלם:

טירונות חי"ר בא"ח נח"ל שבוע קליעה ראשון. יורים מקצה איפוס ורצים למטרות לבדוק פגיעות. אני מסמן את הפגיעות שלי ומבחין בהמולה משמאלי.. אני מתקרב בסקרנות ורואה שני מ"כים מגודלים (הרי כשאתה טירון, כל אחד מה"יחידה" נראה לך כנפיל שלעולם לא תגיע למימדיו) מתנשאים מעל נ' טירון משקיען אך פתי ומבולבל למדי (היום מפק"צ די נודע למי שמזהה, אח של..) ומייסרים אותו במבטם המאוכזב.. "נו, יש לך הסבר לזה? תראה מה עשית.. למה תמיד חייב להיות הליצן שלא ירכיב נכון את הנשק?! מה, מה אתה מסתכל כמו איזה עגל- לא שמת פין פצין! עכשיו אתה מבין למה צריך אותו?"
אני, שחשבתי עד אז שאני יודע למה יש פין פציל, מוריד את מבטי לאיפוסון של נ' ולחרדתי הגדולה רואה נוקר של M16, כסוף ומבהיק, תקוע עד חציו במטרה.. ונ' המשקשק בוחן שוב ושוב את נשקו ואת המטרה, ולא מאמין שהוא אשכרה ירה פין פציל.

יש גם את הגירסה השניה, במקצה אחר הם תקעו לאחד מאיתנו כדור שלם (עם התרמיל) במטרה והסבירו שזה מה שקורה כשלא לוחצים מספיק חזק על ההדק..

אני מניח שזה קרה בכל טירונות חי"ר בכל מקום.

תקעו למישהו נוקר במטרה ושאלו אותו איך הוא הצליח לירות נוקר. איך באמת אפשר לירות נוקר של גליל?

עליי גם ניסו להסתלבט, במטרה שלי תקעו קליע בקוטר 7.62 מ"מ ואמרו לי שעכשיו אני צריך להחליף קנה משום שהוא הרוס לגמרי- יריתי כדור גדול מדי. הם ניסו להסביר שהקליע נתקע במטרת הקרטון משום שהוא בקוטר גדול מזה של הקנה, ומכאן שהוא נורה במהירות נמוכה מאוד.

העניין הוא שהם נפלו על הטירון הלא נכון. קרוב משפחה שלי מדריך ירי ולכן לא נפלתי בפח.
שני המ"כים שהיו אחראים לעניין ניסו לשכנע אותי שהם צודקים והורו לי להודיע על כך למפל"ג שעמד בכניסה למטווח.
הגעתי למפל"ג, ושאלתי אותו למה המפקדים 1ב' ו 2א' מנסים לעבוד עליי...
בהתחלה גם הוא ניסה לשחק את המשחק שלהם, אבל הוא הבין שזה לא יעזור לו.

לעולם אשא דגלך בגאווה

מצאו עם מי להתעסק

איך שכחתי...גם במחלקת הבני"שים הנ"ל היה אחד שנפל קורבן לתעלול הזה. לא היו ביננו כאלה שיש להם קרובים או חברים מדריכי ירי והרבה זמן אחרי עוד שאלנו את עצמנו "איך א' הצליח לירות את הנוקר שלו?"

"היטלר מת, סטלין מת ועוד כמה ששכחתי את שמם

ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"

הייתי בהלם טירונות כל כך עמוק , שלא הבנתי בכלל על מה המ"כ מדבר..
הוא קלט את זה וירד מהעניין. חיפיתי על זה שבמצב ההלם שלי יצרתי סיטואציות משעשעות בפני עצמן. חברי למסלול זוכרים בוודאי שהכרזתי כי ה-SLS של המאג שלי "בדוק ומטולק המפקד!" במסדר חזרה מהשטח, ורק בבוקר כשחיפשתי אותו לצורך מסדר, הסתבר שהוא היה כל הלילה על הטיולית...
מה גרם לי אם כך לצאת בהכרזה (המוזרה כשלעצמה?) עד היום לא 100 אחוז ברור לי... וזו דוגמא קטנה יחסית.

אני הייתי חתום לכמה שבועות על מא"כ וארו. לא רק שהוא לא היה שווה כלום בתור מא"כ, גם החתימו אותי עליו בלי הבורג שמחבר אותו לידית האחיזה של הM16, כך שלא ממש השתמשתי בו למעט בדיקת סוללות לפני מסדר.
אממה, הגיע יומו של ביקור מג"ד במאהלנו המצוחצח למסדר אמריקאי מדוגם כהלכתו.
אז המג"ד עובר חייל חייל ואחריו המ"פ עוקב בחרדה עם פנקס לריג'קטים ושיירת סמ"פ, מ"מ ושאר ירקות אחריו.
כשמגיע אלי המג"ד ירום הודו הוא בוחן בעיון מעושה את שלל המימיות והמחסניות ואת קיפול השמיכה על המיטה כאילו שזה באמת מעניין אותו אחרי שהוא יודע שעברנו על זה 900 מסדרים היום, ואז מגיע לשאלה "הכל בסדר, חייל? יש לך איזה שהן בעיות שאתה רוצה לספר לי עליהן?"
ותשובתי המתבקשת היא כמובן לצעוק - "המפקד המג"ד! חסר לי בורג!".
אחרי שכל המסדר כולל המג"ד נחנק מצחוק, הוא רצה לברר במה מדובר ואז כמובן הסברתי לו שחסר לי הבורג שמחבר את הוארו לנשק.
אחרי זה לא היה חבר סגל אחד שלא טרח לבשר לי אישית שכנראה אשכרה חסר לי בורג אחרי הפדיחות שעשיתי להם במסדר...
ובאשר לבורג - הפתרון הצבאי המתבקש היה שאחרי כמה ימים הזדכיתי על הוארו ופשוט ירד אמר"ל ממצבת המחלקה.

טוב בטוח שתרצו להרביץ לי על השאלות האלו אבל.....
מה זה נוקר ומה זה פין פציל ?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Ronen_a טוב בטוח שתרצו להרביץ לי על השאלות האלו אבל..... מה זה נוקר ומה זה פין פציל ?

נוקר זה החלק בנשק שפוגע בפיקה של הכדור, מצית את הכדור ויורה אותו, ופין פציל זה פלך ברזל שמחזיק את הנוקר שלא יצא מהמכלול.

משהו דומה, אבל לא בדיוק - בשבוע קליעה מתקדם, מישהו מהקורס שלי שכח להרכיב את הנוקר בזמן נקנ"ש. הוא נכנס למטווח וניסה לירות, אך לא הצליח. למפקדים ולמש"קית קליעה לקח זמן עד שהם חשבו על לפרק את הנשק, ולתדהמתם גילו שאין נוקר במכלול...

ממאות הסיפורים שיש לי אני מצאתי משהו מעניין..

שנת 2002 (ימי האינתיפאדה השנייה), התראה על חדירת מחבלים באיזור X וכוננות "קוד **" באיזורינו.
המידע מצביע על כוונת מחבלים לבצע פיגוע חטיפה לצורך מיקוח.

אחד הקודקודים (דרוזי [מג"ב אלא מה], זה חשוב לצורך העניין) מגיע עם משפחתו לביקור קטן בבסיס עם משפחתו ברכב לא מסומן.
המשפחה נשארה לרגע ברכב, אחד ה'פעורים' שהיה בבסיס החליט לבדוק אותם כי ההתראה תואמת את "בדוקאים" הנ"ל.
בא המג"בניק ומחליט לבקש מהם ת"ז, הבן של הקודקוד בן ה-17 מסביר למג"בניק שאבא שלו הוא בעל תפקיד בכיר בבסיס. המג"בניק המורעל החליט לתת לו מכות על התחצפות עד שכל הבסיס הפריד.


* המג"בניק קיבל ריתוק
* הקודקוד ננזף על כך שהביא את משפחתו לבסיס ללא אישור

אז יצא משהו טוב מהסיפור הנ"ל

אחד החיילים הותיקים בפלוגה שלי היה שוטר ב"אזרחי". שוטר ותיק מצפון הארץ שהתאים לרוב הבדיחות על השוטר הקורא והכותב וכו'.
עקב יכולת הקומבינה הגבוהה שלו ציותתי אותו לנסוע כל בוקר לחטיבה לעשות ימי טיפול ולחזור עם הבטשיות עמוסות בהשלמת מזון מהמטבח ושאר ציוד חסר.

אחה"צ אחד אני מזהה אותו חוזר למוצב, נוהג במהירות מופרזת כרגיל ומאחור מנסה להדביק אותו רכב שרק לאוגדונר יש. ירדתי לש"ג והגעתי בדיוק לחילופי הדברים האלו:
אוגדונר "תגיד לי אתה טייס?"
שוטר "לא אני מילואימניק"
האוגדונר חשב על זה לרגע הסתובב והלך
נשבע לכם.

טל

בסיס הדרכה במרכז הארץ, מדריך רואה קצין מהמדור שלו נכנס לתוך מבנה אזבסט בשיפוצים שמסוסל ומסומן בשלט "הכניסה אסורה! סכנה בריאותית חמורה! חומר מסרטן"

מדריך: "מה אתה עושה? זה מסוכן! אתה יכול לחלות!"
קצין: "זה בסדר, יש לי אישור מהסמב"ס"

כשהיינו מטפלים בטנקים במשטח בצמ"פ, היינו תמיד בכוננות לשלושים שניות מסדר. הטנק שלי היה עומד קרוב לאמצע המשטח, כך שבד"כ לא היתה לי בעיה להגיע תוך השלושים שניות, אבל לחבר'ה בטנקים שבקצוות שהיו צריכים לרוץ שלושים מטר אחרי שכבר יצאו מהטנק זה לא היה תמיד פשוט. בכל אופן, באחת הפעמים שהוקפצנו למסדר כזה יצאתי מהצריח, דילגתי אל הסיפון ומשם גלשתי על גבי הכנף אל המשטח. למרבה הצער לא לקחתי בחשבון שתי עובדות: היתה חסרה לנו חולית זחל אחת מהחוליות ספייר שממוקמות בדיוק לפני הכנף; והחולצה שלי לא היתה בתוך המכנסיים, ובחלק האחורי שלה היה איזה חור קטן. בקיצור, החור הקטן והנחמד התלבש על הבורג הפנוי של החוליה, ועצר את הגלישה שלי למשטח באמצע הדרך. רגע קצר של היסוס - אני תלוי באוויר ועוד לא מבין לגמרי מה קרה - ואז: דו-רה-מי-פה-סול - אחד אחרי השני הכפתורים של החולצה לא עמדו בלחץ והתעופפו כמו בסרטים, ואני מצאתי את עצמי סוף סוף על המשטח, שבע שניות לפני מסדר, עם חולצה בלי אף כפתור...

אגב, מישהו כאן קרא את הספר "יומולדת שמח, נוח"? הספר ברובו לא מדהים, אבל הקטע שבו הגיבור מספר כיצד קרה שהוא הפך לקצין בצנחנים הוא פנינה. ההומור הטוב ביותר שמצאתי בספרות הצבאית הישראלית.

פעם בשנה עושים אצלינו יום ספורט בחוף הצמוד לבסיס, כולם מגיעים על מד"ס ומתחרים בין היחידות.
אני בפתח הש.ג. מחכה לחברים שנלך גם אנחנו לראות את בנות הבסיס בלי מדים/בגדים.
פתאום נכנס בחור מבוגר שממש מוכר לי מאיפשהו, לא הצלחתי לזהות מאיפה...
כמובן שאני מכיר את כ-ו-ל-ם אז לא יכול להיות שהוא אצלינו.
שניה אחרי שהוא עובר אותי אני קורא לו "תגיד... מאיפה אתה??"
הוא מסתובב ואומר לי "אם אני אגיד לך, לא תישאל אותי יותר?"
אני כמובן מהנהן בהסכמה..
הוא - "אני המפקד בסיס"
אני - "האאאאאא.." והחלפתי צבע, זה מה שקורה כשמבריזים לטקס החלפת פיקוד.

והשניה שהתרחשה לפני הפאדיחה שלי..
בגלל שכולם יוצאים על אזרחי ובלי תעודות, מחתימים כל אחד בחותמת מיוחדת.
אז יושבים להם שתי מאבטחים בש.ג. וכל תפקידם להחתים אנשים שיוצאים מהבסיס.
אותו מפקד בסיס יוצא על אזרחי (רק שבוע בתור מב"ס) אז אחד החיילים שזיהה אותו שואל בצחוק "מה, נחתים גם אותו?!"
המאבטח שלא זיהה אותו חוטף את היד של המפקד בסיס וצועק בזמן שהוא מחתים את היד לפחות שלוש פעמים, "בטח, למה מה קרה, הוא מיוחד?!"

יוצאים לתרגיל לילה איפשהו ליד ציר המפלים. פלוגה ממסייעת 12, מפוצלת ל-2, וחבורה גדולה של חניכי קמ"פ, וגם עבדכם הנאמן.
טוב, הולכים לאנשהו, מוצאים בדרך אכזרית נטושה לגמרי של ה'אויב' (אולי מישהו ישן בפנים, בכל אופן לא פתחנו), צורחים 'רימון' ומדווחים על הרכב כמושמד. אף אחד לא יוצא החוצה לברר מה הרעש הזה.
ממשיכים הלאה. בערך לרבע הכח היה מיילס. בשלב מסויים, משהו כמו שלוש בבוקר, מתחילים כמה מיילס לצפצף. כולם נשכבים על האדמה. אנחנו מרימים את העכבר היחיד שיש לנו, ומתחילים לחפש. כלום. הדבר היחיד שמזהים זה החלק השני של הפלוגה, וגם הם חוטפים. נשארים על הרצפה ומחפשים, בסוף הגענו למסקנה שהאוייב כנראה מתחבא מאחורי איזו טרסה בטווח כמה עשרות מטרים, התוואי היחיד בסביבה שמישהו יכול להתחבא מאחוריו. נסיון הסתערות כשל בצפצופים כבדים, והמג"ד הורה לחכות לבוקר. עולה שחר, כולם מסתערים, מגיעים לטרסה - אין כלום. אנחנו מתפעלים מרמת השדאות של הכח המגן, כי אפילו לא מצליחים למצוא סימני שכיבה ונעליים.

רק כשחזרנו לתחקיר התברר שהיורה היה איזה טנק דביל מכוחותינו, שלא ממש שם לב מי אמור להיות איפה, לא טרח לדווח על הירי וגם לא הקשיב לקשר...

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

סוף שבוע טכני מפורק בקמ"ט, טפ"ש.
אני וחבר צוות נוסף נכנסים לצריח לנקות אותו, בעיקר מעטיפות ממתקים ריקות ומלאות שהשארנו בצריח בתאי האחסון השונים(הרי כל שיריונר יודע, שישראל טל עיצב את המרכבה, הוא רק עכשיו על אחסון צ'ופרים). חבר הצוות פותח את הרמנייה שמתחת להדום מפקד ובין עטיפת כיף-כף לפסק-זמן הוא מוצא רימון רסס חי(!!!!!)
לאחר היוועצות קלה הוחלט לגשת לסמ"פ שנכח במשטח באותו רגע עם הרימון ביד.
וככה באמצע טפ"ש ניגש חניך קמ"ט אל הסמ"פ כשהוא מחזיק רימון רסס ביד(באבטוח המנוף והנצרה כמובן) לעינהם הנדהמות של שאר הגננים.

מעניין מי היה הקצין שחתם על הצהרת התחמושת בסוף הקמ"ט הקודם, והאם הוא נענש.

1. תחילת קו הר-דוב, בקושי שבוע בגיזרה, וכחלק מהמשימות יוצאים מדי פעם לאבטוחי שיירות בלילות.
את האבטחה עשינו עם נקפדון, והנהגים שלו עשו את הקורס בערך שבוע לפני ומקצועויות לא היתה בדיוק הצד החזק שלהם.
טוב, אמצע הלילה נקראים לאבטח, אז אנחנו נכנסים לנקפדון, אני, שלא רציתי להשתעמם בנשיאה שמתי לי ג'נטקס (גם מחמם את האוזניים בניגוד לקסדות), וכבר ברגע היציאה הנהג מעיר למ"מ שהוא כמעט ולא רואה כלום דרך ה"וילון", והמ"מ ברגע של כנות מעדכן את הנהג שזה בסדר, כי גם הוא כמעט ולא רואה כלום (אני כמובן מאוד מתעודד).
יוצאים לדרך, תוך בערך 2 דקות נשיאה מתחילות בקשר צרחות היסטריות של "ימינה!! שמאלה!! שמאלה!!" - אחרי בערך 5 דקות של צעקות אני כבר רועד כולי, מנתק את הג'נטקס רק כדי לא לשמוע.
איכשהו אחרי חצי שעה הגענו בחיים לנק' שלנו, והנהג מחליט לנסות לבדוק מה לא בסדר בוילון, אחרי בערך 5 שניות הוא מעדכן את המ"מ שהבעיה היתה שהוא לא הוריד את כיסוי הפלסטיק של הוילון...

2. אימון גדודי - הפעם אני בתור מ"כ בפלוגה, שבוע ראשון של האימון מוקדש לארגון הציוד, ובעיקר מסדרים, הרבה מסדרים, שכמובן מסתיים במסדר מג"ד.
יום רביעי בערב עובדים ללא הפסקה, בודקים שכל הנשקים מצוחצחים, הפ"קלים מדוגמים, שאין לאף אחד בטעות איזה עטיפת מסטיק בוסט. ובערך ב-12:00 בלילה מודיעים שהמסדר נדחה לבוקר.
קמים בבוקר, שוב מעמידים את המסדר, עושים בדיקה אחרונה ומחכים.
בסוף מגיע הסמג"ד - מתחיל לעבור על המסדר, מכיוון שזה היה יום חמישי וכנראה גם הוא היה לחוץ לצאת הביתה אז הוא לא השקיעה במיוחד - בדק איזה 2-3 חיילים בכל מחלקה, שאל שאלה או שתיים וזהו.
קיצר אנחנו מחלקה 3, מגיע המג"ד ואיתו כמובן גם המ"פ+סמ"פ והמ"מ, עובר איזה שני חיילים, מתקיל אותם בשאלות, עד כאן הכל בסדר.
מגיע לחייל השלישי, מתחיל לבדוק לו את הוסט, פותח את אחד הפאוצ'ים הקידמיים ומוציא משם בקבוק של וזלין...המ"מ והסמל שלנו באותו רגע רצו לקבור את עצמם, הסמג"ד מלמל איזה משהו על זה "אם הם לא היו ביני"שים אז הייתי מודאג" והמשיך הלאה...

3. שוב פעם קו צפון, הפעם אחד ממוצבי העמק - באותו מוצב כאשר היתה נגיעה בגדר, היתה קופצת כיתת הכוננות שהיתה מורכבת בין השאר מאחד השומרים שבמקרה הקפצה היה יורד מהעמדה ובסיומה חוזר לשמור שם.
קיצר, אמצע הלילה הקפצה, השומר יורד, הכיתת כוננות קופצת לגדר, חזל"ש וחוזרים למוצב.
השומר שירד מהעמדה לטובת ההקפצה קופץ לשירותים, ולאחר מכן במקום לשוב לעמדה הוא הולך לצפות בטלוויזיה (עם השכפ"ץ עליו...), מגיע השעה לחילוף בעמדות, כל השומרים יורדים, והמ"כ שאמור לפרוק את הנשקים מגלה שאחד חסר והולך לבדוק
באותו הרגע אותו החייל מבין מה קרה, וברגע של תושייה רץ אל מפלס הלחימה, ומנסה ליידות אבנים על הגדר האינדוקטיבית (!!) במטרה להקפיץ שוב את כיתת הכוננות - לצערו הוא נכשל בכך ונשלח ל-21 יום לכלא.

רקע: כולם מכירים את טלפון השדה שמשמש בעיקר לקשר בין החמ"ליסט לשומרים בעמדות. כשהיינו בטירונות עשו לנו הדרכה על מכשיר מהדור המתקדם שכדי ליצור קשר ממנו, השומר צריך רק ללחוץ על כפתור קטן, וכשמתקשרים אליו, הטלפון משמיע צפצוף נעים. מה שלא הסבירו לנו שיש בצה"ל גם את הטלפון מהדור הישן, זה שמחוללים ממנו וזה שמשמיע חריקה עצבנית כשמחוללים אליו. במשך כל התקופה הבאה לא קרה ששמרתי בעמדה כלשהי והיה בה המכשיר הישן.



( כמה חודשים אחרי שהבני"שים המהוללים סיימו את המחזורית ופוזרו בסוללות הותיקות)


מוצב טבק, קו סגול, אמצע החורף. אני שומר בעמדת האדום, יותר נכון עומד חסר אונים מול טלפון שדה כשאינני מבין איך לעזאזל אני אמור ליצור קשר עם החמ"ל. בעמדה שורר חושך מצרים ואני מגשש באצבעות ולא מוצא את הכפתור הקטן שממנו מתקשרים. בגלל שמדובר באמצע הלילה ובעמדה מרוחקת מעט, אין למי לקרוא לעזרה. התייאשתי והמשכתי לחפש עיסוקים אחרים שיחזיקו אותי עד עד סוף השמירה.


פתאום, בלי שום התראה מוקדמת נשמע "חרררררררררר" עצבני שגורם לי באופן מיידי לדפוק פזצט"א (לאבד את שיווי המשקל, יותר נכון) ולהרגיש איך הדופק שלי נשמע כמו מקלע 0.5 בהתקלות (אנחנו הרי בלבנון, עלאק). עוברות כמה שניות של הלם ושוב ""חרררררררררררררררררררררר" שנשמע מאיים מתמיד. אני כבר עומד לבצע נמט"ח*. למרבה המזל, רגע לפני ההסתערות נשמע חררררר נוסף שהבנתי מהיכן הוא בוקע. עניתי לטלפון ושמעתי את החמ"ליסט העצבני שואל אם אני שומר או ישן. מלמלתי משהו לא מובן. העיקר שלא ידעו על שיא חדש בפעירות.



*נוהל מעצר טלפון חשוד







(קצת עצוב): בכל עמדה במוצב היה מא"ג במצב דנ"ה. מתחת לעמדת האדום במוצב טבק היה בית קברות. אחה"צ אחד, אחרי יום של קרבות קשים בגזרה המערבית, הביאו לקבורה אחד משני אנשי צד"ל שחטפו מטען או נ"ט באותו היום. בזמן ההלוויה שמרתי באדום והסתכלתי על ההלוויה במשקפת. פתאום אני קולט מבין המתאבלים יוצאים כמה חבר'ה לבושים בחרמוניות, נעמדים ביישור קו ומרימים את הקלאצ'ים ב60 מעלות. בניגוד למקרה הטלפון, הפעם הבנתי מייד מה מתרחש ומה עומד להתרחש.

ממש באותו הזמן הסוללה עמדה ברחבה למסדר בוקר......מסדר בוקר אחר הצהריים????? אז זהו שבמסדר הבוקר שהיה בבוקר נמצאו יותר מדי ריג'קטים והוחלט על מסדר חוזר בצהריים. בכל אופן, מיהרתי לחולל לחמ"ליסט (מאותו טלפון שהפחיד אותי בלילה) ואמרתי במהירות "אהלן, אני באדום, יש הלוויה מתחתי, הצד"לניקים הולכים לירות מטח כבוד". החמ"ליסט, אמנם אחד מותיקי הסוללה, לא קולט: "מה יורים? מי יורה?" . אני: "צ-ד-ל-נ-י-ק-י-ם....ירי באויר....תודיע בכריזה לכולם שזה מכוחותינו ואין מה לדאוג". רק סיימתי את המשפט ונשמעו צרורות חזקים וארוכים. כל הסוללה "הסתערה" על האדום. אף לא הבין למה אני עומד בעמדה כאילו לא קרה כלום.


בקיצור, הפכתי לבדיחת היום אחרי שמישהו החליט שמרוב שעמום החלטתי להשתעשע עם המא"ג.

"היטלר מת, סטלין מת ועוד כמה ששכחתי את שמם

ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"

שגרמו לזה שנשארתי המון שבתות בטירונות/אימון מתקדם, גבעתי צבר מרץ 1994:

הזמן: סוף תרפ"ל של יומיים.
המקום: הר קרן. 500 מטר מדרום לבסיס.

אחרי שכולם כבר סחוטים ורואים את הסוף, הסמל מחליט שזה המקום והזמן ל"היתקלות", ותרגול אחרון לחובשים לשבוע הזה, ומוריד 3 חיילים ואותי ביניהם, כ"פצועים".
ממש לא היה לי מתאים למשחק הזה של צעקות והאתראליות שלו, אז תפסתי מקום טוב ונשכבתי במצב מאוזן ושקט, מחכה לאינפוזיה.
הסמל: שי, אתה פצוע!!!
אני: כן.
הסמל: אתה פצוע!!! (כאילו, הבנתי..), תתחיל לצעוק!!!!!
אני: (חלש) איה, איה..
הסמל: יותר חזק!! (מ"כ נלהב עוזר לו בדריכה על הברך שלי..)
אני: (כבר כואב על אמת) אהההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הסמל: חובש!!! פצוע!!. שי, איפה נפצעת???
אני: במיתרי הקול..
ככה קיבלתי שבת ראשונה, ביום חמישי בלילה, 10 שעות לפני יציאה.

שבת שנייה:
הזמן: מסדר שימון שמירה.
המקום: הר קרן (הבית השני שלי לאותה תקופה)

כולנו בחי"ת לבדיקת מחסניות וציוד מחלקה, יחד עם הסמל המדובר.
אני ככה עם כל המחסניות בידיים, ואחת מהם התחלקה ונפלה.
שקט בבסיס.. רק הגנרטור רועש..
הסמל מסתובב ואומר: "פישנזון עוד פעם אתה?! מה הנוהל??!"
אני: (מחייך) "15 (שכיבות שמיכה) ,הסמל."
הסמל: (מעוצבן) "אצלי זה עשרים!"
אני: (עדיין מחייך) שיהיה עשרים.."
הסמל: (כולם מחייכים והסמל עצבני יותר) "עשרים וכמה??!!"
אני: (חושב קצת) "עשרים ותשע.."
שבת שנייה התקבלה.

סיפור של חבר מגבעתי צבר נוב' 93 (בטח גם קרה בהר קרן):
בהדרכה על מקל"ר הוכנס האינסטרומנט אחר כבוד לאוהל וכל המחלקה ישבה סביבו בח' כשהמ"מ מרצה עליו.
באיזה שהוא שלב הוא קרא לאחד הטירונים שיתרגל מול כולם דריכה וירי והטירון שואל אותו "המפקד המ"מ, מה זה אומר רימון ירוק?". והמ"מ כמובן שעונה לו "זה לא ירוק, זה כחול. ירוק זה נפיץ וזה כחול אימונים".
הטירון אמנם מפחד קצת להתעמת עם המ"מ אבל מתעקש שהרימון נראה ירוק.
המ"מ ניגש למקל"ר, מקבל פנים לבנות והמילים הבאות שלו הן - "אוקיי, כל המחלקה לצאת מהאוהל"...

באחד מקורסי ההכשרות של מקל"ר בביסלמ"ח, אחת המדריכות ביצעה (בטעות) הדגמה של טעינה+ירי מקל"ר עם רימון אנרטי.
הרימון חלף סנטימטרים בודדים מהרגליים של אחד החיילים, חדר את הקיר והמשיך עוד כמה מטרים טובים בחוץ, רק בנס אף אחד לא נפגע.

זה כבר משהו שקרה לא מזמן במילואים בחודש פברואר האחרון, באימון סוללה בבאל"יש. בד"כ באימונים אני משמש איש צוות בתומ"ת. באימון הזה נקראתי לשבת בכיסא הנהג של המפי"ק שבתמונה. מכיוון שבנסיעה בשטח, המפי"ק נמצא בראש השיירה, ומכיוון שלא תמיד יש מספיק זיוודים לכל הצוותים, רק הנהג של המפי"ק מקבל וילון לנהיגה בלילה. כדאי רק לציין שעד האימון לא יצא לי אף פעם לנהוג עם וילון (או שנהגתי על אלפא או שנהגתי עם ראש בחוץ כשעוד היה מותר). לפני היציאה לשטח, אחד מהסדירניקים החונכים הסביר לי איך להרכיב ולפרק את הוילון. אני הייתי די מוטרד מכך שהוילון לא נכנס כמו שצריך למקום שלו בצריחון והפניתי את תשומת ליבו של החונך שכמובן העיר שאני כבר אסתדר בשטח.

באמצע הלילה השני בשטח נפל ערפל כבד על האיזור. אחרי התייעצות קצרה הוחלט שניסע באורות מלאים. במצב כזה הוילון רק מפריע וצריך לפרק אותו. אני לא זוכר במשך כמה זמן הזעתי בנסיונות שווא לפרק את הוילון מהצריחון. גם הנסיונות של הסמסו"ל, הסמפי"ק ושלושתינו ביחד לא הועילו. בזמן הזה סוללה שלמה עומדת ליד הציר ומתעכבת בגלל וילון אחד סורר. בסוף הגיע צוות החונכים (כולל זה שאמר לי להסתדר בשטח) ואחרי כמה שיטות מגוונות (לדרמן, 9105) הצליחו לשחרר את החסימה.

"היטלר מת, סטלין מת ועוד כמה ששכחתי את שמם

ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"