מפקד התחנה לשעבר, אל"מ (במיל.) ד"ר זאב דרורי, והעיתונאים רביב דרוקר וגולן יוכפז חוייבו לפצות את יו"ר הכנסת לשעבר בחצי מיליון ש"ח בגין "תחקיר" שיקרי שפרסמו בשנת 99'; המדינה התחייבה לשלם את הפיצוי במקומם, וכעת היא גם מערערת בשמם וטוענת: הפרסום היה אמת; לחלופין, היא דורשת להפחית את הפיצוי המופרז, לטענתה

מי שהיו מפקד תחנת הרדיו של גלי צה"ל לשעבר, אל"מ (במיל.) ד"ר זאב דרורי, עורך השידורים והמגיש גולן יוכפז והכתב רביב דרוקר, ערערו לבית המשפט העליון על החלטת המחוזי לחייבם בתשלום פיצויים בסך חצי מיליון ש"ח ליו"ר הכנסת לשעבר, דן תיכון, בגין לשון הרע שפרסמו עליו במסגרת "תחקיר עיתונאי" כביכול.

בערעור שהוגש על-ידי הפרקליט ה"אזרחי" של מחוז תל אביב, עו"ד יעקב כהן, נטען כי "בשים לב לאופיו ומהותו של התחקיר נשוא הערעור, על-רקע המצב המשפטי הקיים, לא היה מקום לקבוע כי המערערים חבים בגין הפרסומים. לחלופין, לא היה מקום להשית את סכום הפיצוי שהושת, כי יש לבטלו לחלוטין, ולחלופין, להפחיתו משמעותית".

עם פרישתו של דן תיכון מתפקידו כיו"ר הכנסת בשנת 99', פרסם רביב דרוקר (כיום פרשן פוליטי בערוץ 10) "תחקיר", לפיו תיכון יזם פטור ממס על רכישת מוצרים ברי קיימא על-ידי חברי כנסת, מתקציב 'קשר עם הציבור', ואף נהנה בעצמו מן הפטור. שבוע לאחר מכן, ביטלה ועדת הכנסת את הפטור בשל הביקורת הציבורית.

המדינה (וגלי צה"ל) פטורה מאחריות בנזיקין בגין לשון הרע

תיכון מיהר להגן על שמו הטוב, והגיש תביעת דיבה נגד התחנה ובעלי התפקידים האמורים. לפני יותר משנה קבע בית המשפט המחוזי בירושלים, בהחלטת ביניים המתייחסת לפרסום עצמו בלבד, כי פרסום ה"תחקיר" מהווה הוצאת לשון הרע משום שהדברים שפורסמו לא היו אמת. השופט צבי זילברטל קבע עוד, כי הכתב דרוקר והעורך יוכפז לא ביקשו כלל את תגובתו של תיכון ופעלו ברשלנות מבלי לבדוק את העובדות עליהן כתבו [ראו קישור].

עוד נקבע, כי "הפרסום לא היה ביקורת על מהלך חקיקתי או רגולטיבי זה או אחר, אלא על מהלך שהוא, לדעת עורכי ומפרסמי התחקיר, מהלך המנוגד לחוק. הפרסום כלל התבטאויות שיש בהן כדי 'להשפיל', 'לבזות' או 'לפגוע' בתובע. יוכפז מכנה את ההסדר, שלגרסתו יזם תיכון, 'קצת מסריח', בלשון המעטה, ו'יכול להיות שבכלל לא חוקי'". ההטבות כונו בפי העיתונאים "מתנות".

מאחר שגל"צ אינה יחידה המהווה אישיות משפטית נפרדת והמדינה פטורה מאחריות בנזיקין בגין הוצאת שם רע, פטר השופט צבי זילברטל את המדינה מאחריותה לפרסום הפוגע, אך המליץ לתקן את החוק בנושא זה. לפני כחודש פרסמנו, כי המדינה נטלה על עצמה את האחריות לשלם את הפיצוי בשמם של המשמיצים.

הערעור: ההגנות שהחוק פוטרות אותנו מאחריות

בערעורה של המדינה מועלות בערך כל טענות ההגנה האפשריות שבחוק איסור לשון הרע, באופן חלופי. בין היתר נטען, כי התחקיר לא היה שיקרי והוא חוסה תחת הגנת "אמת בפרסום". לטענת המערערים, "התחקיר נשוא התביעה נבחר כאחד מחמשת הגילויים העיתונאיים החשובים של שנת 1999, בתחקיר 'דוקומדיה', בערוץ הראשון של הטלוויזיה, תוכנית העוסקת בביקורת התקשורת".

הם מציינים כי בית המשפט עצמו קבע, כי "אין ספק שנושאו העקרוני של התחקיר היה נושא ראוי, וחובתם של אנשי תקשורת ועיתונות היתה לחושפו ולהביאו בפני הציבור. נראה שנוצר מצב שחברי הכנסת נהנו בפועל מהטבות שונות, בסכומים נכבדים, מבלי שינהגו כלפיהם, מבחינת מיסוי ההטבות, כפי שמתחייב מהחוק".

יש להפחית הפיצויים שנפסקו

בין היתר, טוענים השלושה כי הפרסום היה "דיווח הוגן ונכון" על דיונים בוועדת הכנסת שמופיעים בפרוטוקולים שלה, וכי מדובר בדברים "כלליים המתייחסים לכלל חברי הכנסת, ולתיכון בכללם, במסגרת תפקידו והתנהלותו" ולכן אינם בגדר לשון הרע. עוד נטען, כי בית המשפט שגה כשסיווג את הדברים כ"ציון עובדה" ולא כ"הבעת דעה" של הכתב דרוקר, המוגנת על-פי החוק.

אם יידחו כל טענותיהם ביחס לסיווג הפרסום, מבקשים המערערים לקבוע שבית המשפט שגה כשפסק סכום פיצויים כה גבוה (450 אלף ש"ח, בתוספת 50 אלף ש"ח הוצאות משפט). לטענתם, למרות שמדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, ולפיכך אינו מנומק, "שגה בית המשפט קמא כאשר לא הבחין בפסק דינו בראשי הנזק העיקריים בגינם נפסק הפיצוי... שכן לא קבע מהו הפיצוי שנפסק (בדרך הפשרה) בגין הנזק הממוני ובגין הנזק הכללי".
____
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-...tml?tag=7-54-23