עשר שנים של געגועים לאיל שלנו נעלה לקברו של סגן איל שמעוני ז"ל בבית הקברות בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, ביום ג' 18.9.07 בשעה 1730. בשעה 18.15 נתכנס ב"בית איל"
נחזור ליום הנורא .
הכאב והגעגועים מלווים אותנו 10 שנים.
ראו בהזמנה זו הזמנה אישית לכל אחד מכם.
אנא ידעו גם את ידידינו וחבריו של איל, שכתובתם או הטלפון אינם אצלנו וישנה אצלכם.
נוכחותכם תחזקנו משפחת שמעוני
במלאת 10 שנים לנפילתו של אייל אני מפרסם טקסט שכתבתי פחות מחצי שנה לאחר הקרבה שבו נפל. הטקסט פורסם גם בגליון מס' 26 של ביטאון "שריון"
פריסה - לאייל שמעוני
שוב עובדים על זחלים, שוב עולים אל הקו אתה תוציא את הכלים ותגיד: "קצת עבודה, אז כבר כואב הגב?" ותסחוב חוליות בזרועות של עגל ותקרא לי: "אני מרים, אז בוא תן יד עםהחבל". אני אביט בך, אייל, כשתסמן לנהג להניע. אתה אמיתי. היד מסתובבת, אתה אפילו מזיע. וכשאסתכל עליך, שמעוני, כשתסמן לו להתקדם, אראה שאין זכר לאותו הפצע, המדמם. ואדע כי אני הוזה, או חולם.
וכשנסגור את הזחל בוודאי שוב תעלם.
לפני קו טנקים היינו מפרקים את זחל הטנק לגורמים ומחליפים כל חלק שנראה קצת שבור או שחוק. העבודה על הזחל דרשה מאיתנו כוחות רבים: הרמת משקלים כבדים ועבודה עם פטיש תוך חיכוך פלדה בפלדה. אך העדפנו לבצע אותה בארץ על משטח, ולא בלבנון תחת אש.
את אייל היכרתי בקורס המקצועות כשהיינו רק חודשיים בצבא, ועד ליום מותו הצטלבו דרכינו פעמים רבות כלוחמים באותה הפלוגה, החטיבה ולבסוף באותו הגדוד.
התחלנו יחד בגדוד 75 במסגרתו עשינו את המקצועות והצמ"פ. היינו מבוגרים מהאחרים, גם בגיל וגם בצורת החשיבה. למרות שהיינו חלוקים אידיאולוגית, אייל הבין לנפשי, עודד אותי פעמים רבות כששאר החבר'ה לא הבינו ועמד לצידי בכמה ויכוחים. למרות שהגענו, לכאורה, משני קטבים מנוגדים של עם ישראל וחילוקי הדעות בינינו היו רבים, נדמה לי שהצלחנו לגשר מעליהם בשפה משותפת.
באיזשהו שלב קיבל אייל את הכינוי "עגל" שהלם את כוחו הרב והתמימות שאִפיינה אותו. בכל שיחה איתו ובדרך התנהגותו ראיתי לפני אדם בעל ערכים שהוקנו לו בבית ובקיבוץ שאותם שִכלל בדרך חשיבתו האישית והמיוחדת. אייל סיפר הרבה על הטנקיסטים במשפחתו ועל רצונו להיות קצין בפלוגה מבצעית. בייחוד התגאה באביגדור, שהיה אז סמג"ד 77.כשהחלטתי לעזוב את גדוד 75 הוא עודד אותי לעבור דווקא ל-77.
כשעברתי, נפרדו דרכינו. אייל הלך לקמ"ט ולפיקוד ואני ללבנון עם פלוגה ו'. אך למרות פער הדרגות והתפקידים יצא לנו להיפגש. אייל היה מפק"ץ בקורס קצינים. "מפק"ץ" הוא הדגיש לי, "לא מד"ך או ממ"ך". עשינו קו קשה בדרום הר חברון ואייל הגיע עם הצוות שלו לתגבר אותנו.שוב אייל סיפר לי עד כמה הוא רוצה לעלות לקו כקצין בפלוגה במבצעית, ולמרות שההדרכה חשובה לו הוא מרגיש שהוא לא ממצה את עצמו שם.
וכך כשאייל הצליח להגיע כקצין מבצעי נוסף בגדוד (4 בפלוגה ח') לאחר יותר משנתיים וחצי של שירות שמחתי בשמחתו, אבל נוסף חשש. חששתי כי יש עוד חבר, עוד אדם מוכר, שנמצא איתנו באותו הסיכון, באותה ארץ ארורה, לבנון.
כשהתהפך אייל עם הטנק בעישייה איחלתי לו שזה יהיה האירוע החמור ביותר שיקרה לו. קיוויתי שאחרי שטעם מבצעיות, הוא ירד כבר לתפקיד ההדרכה שחיכה לו בארץ. אבל התבדיתי. כשהצוות שלו יצא הביתה אייל חזר אחרי יום וחצי ועלה לריחן, "להכיר עוד גיזרה". הוא הצטרףלמארב בכסרה כטען. העמדה הייתה מאוימת והיה אסור להיכנס ביום לעמדת אש מחשש להיפגעות מטילים.
עם שחר הותקף מוצב סוג'וד של צד"ל בפצמ"רים. התצפיות זיהו שהירי מגיע מכיפת הסלע. אייל התעקש לעלות לעמדה כדי לנסות לירות על הכיפה, למרות שמפקד הטנק טען שאין אפשרות לראות את הכיפה מהעמדה. בפעם השנייה שהטנק עלה לעמדה פגע טיל פאגוט בחצאית ימין, חדר ליד רגלי המט"ק, פגע באייל והרגו.
לא. אין ניחומים. הכאב על מותו של אייל לא יחלוף ולא ייקטן. אולי כלפי חוץ נחייך, אולם בפנים, תמיד תישאר הטרגדיה הנוראה. אייל לא יתקדם בדרגות, לא יהיה מ"פ, לא יחזור למשק ולא יקים משפחה. לא נותר לנו אלא להתנחם בכך שאייל נהרג בדרך שבה בחר לחיות ונדע, שכמו תמיד, מתים ההולכים ראשונה.
7 בפברואר 1998
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
צפו בוידאו באתר YNET מתקני ספורט מונגשים, אודיטוריום שאת כל כורסאותיו אפשר לפרק ולהציב במקומן כיסאות גלגלים, ובריכת פעוטות הממוקמת לצד הבריכה הטיפולית כדי לא להרחיק הורים מוגבלים פיזית מילדיהם. ברוכים הבאים ל"בית איל" הפועל בקיבוץ אשדות יעקב, מרכז ספורט המשרת אנשים עם מוגבלויות, חיילים ותושבים מאזור הצפון - ומפעל החיים של אורנה שמעוני, ממייסדות תנועת "ארבע אימהות", שבחרה בדרך יוצאת דופן להנציח את בנה איל שנפל בלבנון.
"התחלתי לתכנן את הבית בשנת 1997, מעט לאחר ששכלתי את בני איל בלבנון", משחזרת שמעוני. "האני מאמין של איל שלי דחף אותי להקים את הבית סביב מטרה אחת: פעילות משותפת של בעלי נכויות מכל הגילים עם אנשים 'רגילים', שילוב ספונטני המבוסס על בריאות, חינוך, ספורט ותרבות". חמש שנים לאחר שהחל לפעול, "עם הקהילה ולמען הקהילה כולה", מדגישה שמעוני, הבית היפהפה מגשים את התקוות שתלתה בו. מאות אנשים ממלאים את בריכות השחייה, משתתפים בהרצאות באודיטוריום, פוקדים את מכון הכושר וחדרי הסטודיו, מתארחים בקפיטריה הרוחשת ולוקחים חלק באירועים המתקיימים תדיר במקום.
"מקום למשפחה המורחבת שלנו". אזור ההנצחה העתידי (צילום: נועה ספיר)
"האור והכוח של החיים וההמשכיות"
"כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה קרה לי משהו שאי אפשר להסביר במילים", מתרגש כפיר בר (29) מיבניאל, שהתוודע ל'בית איל' במהלך פגישה מקרית עם שמעוני באוטובוס. "לרוב, כשרוצים לעשות מנוי למכון כושר, ההיגיון אומר שקודם בודקים ורק אז מחליטים. אבל אני הגעתי לפה ומיד חתמתי על מנוי לשנה. משהו באווירה, באנרגיות, הקסים אותי. בתור אדם עיוור, השהות בבית מגלה לי המון דברים שלא ידעתי ולא נחשפתי אליהם", בר מספר. "אני מרגיש שאני מגשים את הצרכים האמיתיים שלי, מקבל מענה לצורך חברתי. אני מבלה כאן שש-שבע שעות ביום ומעבר לכושר, החיכוך עם אנשים תורם להתפתחות האישית שלי ומעצים את תחושת החופש הפנימית".
"במהלך מלחמת לבנון השנייה הבריכה שבה נהגתי לשחות נסגרה", מוסיף אלי פורת (56) ממצפה נטופה, המרותק לכיסא גלגלים בעקבות תאונת דרכים. "חיפשתי תחליף, מצאתי את 'בית איל' - ומאז אני לא יכול להיפרד ממנו. מצאתי מקום שבו מאירים לי פנים ורוצים שיהיה לי נוח, וסביבה מיוחדת המשותפת לאנשים נכים ובריאים. המפגש עם אוכלוסיה בריאה גורם לי להרגיש טוב יותר, וכך גם הקהילה שנוצרה כאן. זו משפחה אחת גדולה", הוא פוסק.
המשפחה הזו, מעידה שמעוני, היא שמעניקה לה כוח להמשיך ולגייס תרומות למימון פעילותו של הבית ולבניית "ציר לבנון וחזרה" - שמו הסמלי של אזור בו יונצח זכרם של חללי מלחמות לבנון. "לא מדובר באזכרה", פוסקת שמעוני, "אלא באזור בו תתכנס המשפחה המורחבת שלנו, צעירים, נכים, שכולים ובריאים".
תשע שנים היא מגייסת מימון, ארבעה וחצי מיליון דולר כבר התרימה, ועתה היא זקוקה למיליון דולרים נוספים כדי להשלים את אזור ההנצחה. "קשה להתרים, קשה עד כדי מעליב, אני מרגישה שאני מקיזה דם", היא אומרת בייאוש. "אנשים פשוט לא רוצים לזכור. גיוס הכספים גובה מחיר נפשי יקר, ואחרי כל אכזבה אני מנסה למצוא כוחות להמשיך הלאה. אני מתנחמת בכך שהשתלבות של הנכים אכן עובדת, ב-12 הנכדים שלי, שהם האור והכוח של החיים וההמשכיות, ובדמותו של איל, דמות של שמחה, כיף וזיכרון".
ליצירת קשר עם "בית איל" ולתמיכה בפעילותו לחצו כאן
באופן אישי יש לי ילד עם צריכים מיוחדים. השהייה והשימוש במתקנים בבית אייל פותחים בשבילו עולם שסגור עבורו רוב הזמן. גם לילידים האחרים שלי המקום תורם רבות, לא רק מההנאה של השימוש במתקנים, אלא גם בחינוך לשילוב ה"אחר" בחברה "הרגילה".
אורנה עושה עבודה מופלאה במקום ואני בטוח שכך יהיה גם במתחם ההנצחה.
זו טעות לשייך את אורנה אל ארבע אמהות. מי שהיה בהקרנה של "בופור" שהתקיימה עבור חברי הפורום ושמע אותה יודע זאת היטב. נדמה לי שדווקא המשפחה הזו לא צריכה להוכיח עד כמה היא תרמה למען מדינת ישראל.
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
ראשי
צ'אט
09-09-2007, 14:51
מצב כלאיים
