מעריב, מוסף שבת 12.10.07 פליקס פריש

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

כי עכשיו מלמדים את הקצינים הצעירים לנצח... ללא ספק רעיון מבריק, וחבל שלא חשבו על זה קודם.

שים לב בעמוד 10 בטור האמצעי (הימני) באמצע. שם מתייחס חליוה לשירות של הבנות בצבא בתפקידי לחימה ונותן דוגמא מאחד הגדודים של בה"ד 1, על הצוערות שלא יצאו למשימה.

שימו לב - יש אשכול אחר בנושא ואני לא מתכוון לפתוח את הנושא שוב באשכול זה.

והנה הטקסט שכתבתי על כך באותו האשכול:

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יוסיפון הראיון עם מפקד בה"ד 1, אל"מ אהרון חליוה, התפרסם במוסף שבת של מעריב ונכתב ע"י פליקס פריש. יש בו די הרבה תובנות שראוי שיידונו פה בפורום והגיע הזמן שתעלה סריקה שלו... נושא הטיפוס על קיר וסרגל המאמצים של החיילות הוא דוגמא מופלאה. בעיקר בבה"ד 1. בהחלטה רשמית בבה"ד הוחלט שבמסלול המכשולים צוערות יעברו את מיכשול הקיר כשהן דורכות על ספסל. כן! רשמית! צוערות לא מסוגלות לעבור מכשולים כמו צוערים. מכשול הקיר משמש את כל מי שבחן בצורה מסודרת את שילוב הנשים במקצועות לחימה (שלא מטעם היוהל"פ = יועצת הרמטכ"ל לענייני פמיניזם) כהמחשה לכך שאי אפשר לדרוש מלוחמת את אותן הדרישות שבהן מתבקש לעמוד לוחם זכר באותו התפקיד. זה די משעשע שדווקא פליקס הוא זה ש'נתקל' בקיר בבה"ד 1 (תרתי משמע). לכבוד גליון של אחד ממוספי החגים של מעריב הצטרף פליקס כצוער לקורס קצינים. אם אני זוכר נכון בכתבה הוא מספר כיצד הצליח לעבור את הקיר רק כשהיה בלי נשק ואפוד, איתם זה לא ממש הלך, גם לאחר כמה נסיונות. אולי ה"צוער" פ.פ. שגילו כמעט כפול משל שאר הצוערים היה צריך לקבל את אות ו הספסל כמו שמקבלות הצוערות?

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

בלי קשר לעניין הכללי של שילוב נשים-עדיין העניין עצמו נראה לי מאוד מוזר. בסיום טירונות העתודאים 04 והקק"צ הבסיסי שלי היו די הרבה חבר'ה שלא עברו קיר במבחן הסיום- פשוט עזרנו להם. לא היה עולה בדעתי לצאת עם צוות לא אורגני בשביל עניין של 3 שניות.

הניסוח גם מעניין - מישהו התקשר, ואמר שמישהו אמר, שהסיבה הייתה שיש קיר ושבגלל שאסור להתאמן על הקיר אז השאירו אותן מאחור. איכשהו, זה נראה לי כמו טלפון שבור עם הנפצות באמצע, ואפילו חליווה סייג את הדברים...

ואני לא בטוח שחצי מהאנשים בפלוגת מילואים ממוצעת יכולים לעבור את הקיר הידוע גם עם נשק בלבד וללא אפוג. בעצם, אני בספק אם יש בכלל אפילו סדירים שיכולים לעשות את זה עם קרמי, שהפך לציוד חובה במעצרים ושאר משימות בט"ש והתברווזות שצה"ל התאמן עליהן כל כך יפה עד ששכח שיש לו תפקידים אחרים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי עבדול אלהזרד הניסוח גם מעניין - מישהו התקשר המישהו הזה, זה הוא עצמו. כך הוא אומר: "התקשרתי מיד..." , ואמר שמישהו אמר בצבא זה הולך ככה: מח"ט מתקשר למג"ד שמתקשר למ"פ , שהסיבה הייתה שיש קיר ושבגלל שאסור להתאמן על הקיר אז השאירו אותן מאחור. איכשהו, זה נראה לי כמו טלפון שבור עם הנפצות באמצע לזה קורים פיקוד ושליטה. מדובר בגדוד של בה"ד 1 וחליוה הוא המח"ט. האם אתה רומז שלחליוה יש קשיים בפיקוד ובשליטה על כוחותיו?? , ואפילו חליווה סייג את הדברים... איפה בדיוק?? ואני לא בטוח שחצי מהאנשים בפלוגת מילואים ממוצעת יכולים לעבור את הקיר הידוע גם עם נשק בלבד וללא אפוג. ואם בפלוגת המילואים היו משרתות נשים במילואים, החצי היה הופך לרבע. בעצם, אני בספק אם יש בכלל אפילו סדירים שיכולים לעשות את זה עם קרמי, שהפך לציוד חובה במעצרים ושאר משימות בט"ש והתברווזות שצה"ל התאמן עליהן כל כך יפה עד ששכח שיש לו תפקידים אחרים. אהה.. אבל עובדה, הבנים יצאו למעצר (וכנראה עברו את הקיר עם הקרמי) והבנות נשארו בבית.

המילים בכתבה די ברורות "שמעתי ש", "התקשרתי", "אמרו לי ש". האם זה אומר שהסיבה היא באמת חוסר יכולת של הבנות לעבור את הקיר? הרי אפילו לא זה נטען - נטען רק שאמור להיות איזה קיר, ושבגלל שנאסר על הבנות להאמן על מעבר הקיר, הוחלט כנראה לא לשלוח אותן.

מה זה מוכיח? לא הרבה. רק שמישהו החליט לעשות משהו לפי איזה נוהל, והעבירו את המידע הזה הלאה - חליווה לא קיבל את החלטה, אין לנו מידע בכלל על מה שהיה-או-לא-היה שם, אלא רק סיפור שמועבר מכלי-שני.

יש עוד הרבה שלא ידוע לנו - כמו למשל האם הצוערים נדרשו לבצע את המעצר ככוח אורגני או סופחו לכוח אחר, איזה מין קיר היה ואיפה, האם עברו אותו בכלל בסוף, כמה צוערים וצוערות היו שם וכמה מהם נדרשו להשתתף במעצר בכלל, איזה מין מעצר זה היה וכו'.

הקיר המפורסם הוא מאנטרה ידועה נגד שילובן של לוחמות שנוטות להיות נמוכות וקטנות יותר מלוחמים, אבל כמו שבעבר לא-מעט טירוני חש"ן בביסל"ש לא הצליחו לעבור אותו (וכיום הם לא נדרשים לעשות בוחן מסלול בכלל) ובכל זאת הוסמכו כלוחמים ואף השתתפו בלחימה, כנראה שטיפוס קירות הוא לא כזה חשוב כמו שעושים ממנו כשמדובר במקרה בלוחמות ולא בלוחמים....

לא מתכוון להתחיל את הויכוח שוב.

אגב, תמיד אפשר לעבור דרך הקיר. (ע"ע הסדרה "טירונות")

או לעשות סולם גנבים. או להעמיד משהו.

בכלל, הצבא היה נראה הרבה יותר טוב אם היו מגייסים רק אנשים בגובה של מעל מטר שבעים, פרופיל 82 ומעלה ורצוי גם בלי משקפיים. אבל עקב אילוצים שונים צריך להסתדר גם עם אנשים שהם לא כאלה.

מה הגובה של הקיר הזה?

אבל מצפים שבקרב הם יתפקדו בצורה שווה.
אפשר להסביר למה משהו לא חשוב, אבל אם כך אין סיבה להסביר למה מישהו *כן* צריך לעשות אותו. אם משהו מספיק אבסולוטית, אין סיבה להכשיל את מי שיותר טוב מאותו רף, רק בגלל שהוא גבר. ואם משהו לא מספיק טוב - אין סיבה להעביר מישהי רק בגלל שהוא אשה. מילא ג'ובניקים, יש עניין של כושר יחסי. אבל די קשה לתרץ למה בונים יחידה קרבית *אחת* עם *שתי* דרגות ביצוע.*



*להבדיל מסרגל מאמצים.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

המטרה היא לאמן צוערים וצוערות לעבור מכשולים קשים, ולהשתמש באימון הזה גם ככלי בערך-ממיין.

אם בגלל חצי מטר של קיר נצטרך לוותר על צוערות, אז בגלל עוד עשרים סנטימטר של קיר נצטרך אולי לוותר על צוערים נמוכים - וזה לא שיש לנו עודף-צוערים. אז הצוערות, שהן נמוכות בראש-ראש וחצי בממוצע, מקבלות ספסל בשביל שהקיר יהיה קשה בשבילן במידה דומה בה הוא קשה בשביל הצוערים-הבנים, הגבוהים והחזקים יותר. בסופו של דבר אנחנו מכשירים כאן קצינות וקצינות שאמורים לפקד על לוחמים (לא פעם - לוחמים שחלקם לא יוכלו לעבור קיר כזה גם אם ירצו, כפי שניתן לראות מהודעה אחרת כאן שמציינת ש20% מטירוני חש"ן במחזור מסויים לא עברו את בוחן המסלול) ולא את נבחרת צה"ל בטיפוס קירות.

עצם היות מסלול המכשולים מורכב ממכשולים, משמעותי יותר מאופי המכשולים עצמם - במציאות המחסניות לא יהיו בפאוץ' הגב, הנשק לא יהיה מודבק לגב באלכסון כמו חרב נינג'ה והקיר לפעמים יהיה הרבה יותר גבוה (ולפעמים פשוט ילכו מסביב או ישברו בו חור).

וממילא הטיעון שלך לא נכון מעוד סיבה, כי קצין בגובה 1.58 מ' עדיין נדרש לעשות את אותו הקיר שעמיתו הגבוה נדרש, וגבוה יותר מקצינה בגובה 1.67.
כמו-כן, אתה שוכח שהקיר המפורסם הוא לא ההקלה היחידה; יש עוד הקלות, כגון מימיה במקום שתיים, שתי מחסניות במקום חמש, וזמנים ארוכים יותר בצורה עקבית.

ואולי הפערים האלה, שצה"ל עושה כמעט בכל ההכשרות המעורבות, מהווים הסבר מסויים לעובדה שכשקרקל נשלחו לקו קלקיליה, אחרי כחודש הוציאו מהקו אחוז גבוה להחריד מן הלוחמות עם שברי הליכה.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

האם היום הקצינים מודחים אם לא סיימו את בוחן המסלול? לפי הרבה דוגמאות שאני שמעתי, כבר ממש לא. אז קצין נמוך (או שמן) שלא מצליח לעבור את הקיר, עדיין יכול להיות קצין-לוחם - אם הוא לא קצין חיר"מ (מ"מ בצנחנים או גולני שלא יכול לעבור את הקיר הזה הוא בהחלט לא משהו רצוי).

זמנים שונים היו גם בימי קורס הקצינים החד-מיני, כאשר קציני חש"ן נדרשו לעשות בוחן מסלול בדקה-שתיים פחות מאשר קציני חי"ר. וכבר לפני עשר שנים יכולת לראות קצין כרסתן או שניים שלא עמדו בזמנים, לא עברו בכלל את הבוחן אבל היו קציני שריון או תותחנים מוצלחים.

הכשירות של הלוחמות לא אמורה להיות כשירות חיר"מ ואף אחד לא מצפה ממנה להיות כזו, וכך גם הכשרת הקצונה שלהן. קרקל אולי קיבלו שברי הליכה בקו כמו קלקיליה (בזמנו עמדנו שם במחסום עם שכפצי"ם קלים, ללא אפוד ועם כומתות על הראשים - היו זמנים), אבל מצבן הגופני כנראה יותר מוצלח משל המילואימניקים בקו שהן נמצאות בו כעת.

יתר על כן - כדאי לזכור שההכשרה היום אולי מעורבת, אבל מערך המיון והגיוס עדיין נפרד לחלוטין (החל מלשכת הגיוס).

אפילו אם נקבל את דעתך במלואה. אתה לוקח יוצא דופן, ואומר שזה מוכיח שאין צורך בכלל. באותה מידה אפשר לטעון, שצה"ל צריך באורח קבע לגייס ליחידות קרביות קטועי ידיים, כי יש לנו שתי דוגמאות של קצינים מעולים בלי יד (וגם טרומפלדור, אבל זה בלי קשר).

ובאופן כללי, אם אתה מתחיל מנקודה גבוהה, אתה יורד. אבל אם אתה מתחיל מנקודה נמוכה - אתה יורד נמוך יותר.

(אה, ושברי הליכה - אחרי טירונות מעורבת עם הקלות - זה לא רק ממצא של קרקל. זה עקבי גם במחקרים בארה"ב מאז 1978 ועד היום, גם בבריטניה וגם אצלנו, עם אחוזים גבוהים כפליים ויותר. נטען שבצה"ל הגיעו לפי עשרה, אבל זו שערוריה של ההכשרה, כי הנתון הרגיל נע בין פי שניים לפי ארבעה, ובנתיים שום צבא לא הצליח לצמצם אותו).

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

ושוב - ההגדרה "יחידה קרבית" היא קצת יותר מאשר חי"ר בלבד. בעולם מושלם, לא היו מגייסים גם חיילים עם פרופיל 72 או בעלי משקפיים. בעולם קצת פחות מושלם, יש לנו את שיטת הפרופילים הצהלי"ת עליה נטען (בלקסיקון לביטחון ישראל שהוא די ישן, אבל לא נראה לי שזה השתנה בהרבה) שהיא מותחת בצורה רחבה מאוד את אוכלוסיית הכשירים לגיוס (ולגיוס קרבי) וכן גם את הצורך במיצוי הכוח בדרכים שונות ומשונות.

הנקודה הנמוכה הייתה נמוכה גם קודם - מלוחמות לא נדרשת כשירות חיר"מ, וכך גם לא מלוחמים שמשרתים ביחידות מקבילות. כשירות חיר"מ כנראה תמשיך להיות "תקרת הזכוכית" גם אם להלכה הצבא יפתח את כל המסגרות ללא הבדל מין, אלא אם כן אילוצי כוח האדם באמת יתפחו אפילו מעבר למה שיש לנו עכשיו (חטיבת חי"ר וחצי שנוספה תוך פחות מעשור, כאשר בערך מאז סוף שנות התשעים שום מחזור גיוס לא מוכרז בתור "הגדול ביותר מאז..").

והיכן שיש לוחמות, יש גם קצינות. מכיוון שקורס הקצינים הוא אחיד בתכניו ומעורב, מה שיוצא לנו זה התאמות לכשירות הפיזית הממוצעת במסגרת אותו מסלול.

כמו כן, כדאי לזכור שנכון לעכשיו מערך המיון החל מלשכת הגיוס הוא נפרד - בנות לא עוברות ראיון אישי ולא ממויינות ליחידות לוחמות באותם כלים כמו הבנים. זה כנראה אחד הדברים שמתכוונים לשנות כעת, אבל צה"ל, כמו כל מערכת גדולה, זז לאט.

ובנוגע למילואימניקיות: כמו אצל הבנים, יגיעו רק חלק קטן ממי שהשתחררו, חלק יתגלגלו לפלוגת המפקדה, חלק יתפקדו למופת וחלק יגיעו עם כושר גרוע. כל עוד לוחמת קרקל סדירה אחת מחליפה בשנה בין 13 ל18 מילואימניקים שהשכר השבועי של הזולים שבהם עולה כמו חודש שלם של השירות שלה, זה נראה לי כמו סידור טוב.

השאלה הפשוטה היא האם בכלל קיים צורך של נשים (כלוחמות או קצינות - היינו הך) בחיר"ם, והתשובה בישראל היא לא חד משמעי. בחיר"ק: כנראה שגם לא.
תותחנים, הגיוני יותר שצריך, בתנאי שהן מסוגלות לכל מה שהגברים מסוגלים.

מתנות שחרור לחייל - קייס מעוצב לטלפון עם מיתוג יחידה טייסת ללוחם המשתחרר שי לחיילת לקראת שחרור

צילום נחמיה גרשוני Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

אתה יודע כמה שוקל פגז של תותח? אתה יודע מה המשמעות של ירי אינטנסיבי של תותחנים?

בנות פשוט לא מסוגלות.

אתה יודע שתותחנים זה לא רק סחיבת פגזים?

mlrs לא סוחבים פגזים בכלל.
בכל סוללה יש נגמ"ש פיקוד, מן הסתם נגמ"ש פיקוד לא יורה ואין לו פגזים.
יש מערכות מכ"ם.

בקיצור, לא חסר, לא סתם יש בנות בחיל.

הגלריה שלי בפליקר

מצד שני, כפי שבטנק, כל איש צוות יכול ויודע לבצע את תפקידו של האחר במקרה חרום, כאשר בסוללה, המחליף שלך לא מסוגל להחליף אותך, אתה בבעיה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי צ'ומפי מבטנק, כל איש צוות יכול ויודע לבצע את תפקידו של האחר במקרה חרום

אני לא יודע איך זה בחת"ם אבל בשריון (מבלי להיכנס לתרגולות מסויימות שהן לא לעיני ציבור המרגלים) התשובה היא: לא. לא כל איש צוות יכול ויודע לבצע את תפקידו של האחר.

נו, באמת...

אגב, זו שערוריה בכל קנה מידה, ומזכיר משהו מאוס אחר. הדרישות צריכות להיות פר תפקיד ולא פר אדם. כמו שיחידת מילואים צריכה לקבל ציוד פר משימה ולא סדירים אחד ומילואים אחר.
לטעמי יש צורך לאחד את הדרישות הפיזיות - בין אם מדובר בקורס טיס, קרקל או תותחנים. מצד שני חייבים להשקיע יותר ברמה המקצועית של בניין הכוח. אבל אני חושב שאנחנו נמשיך לטחון מים...

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

למה לאחד דרישות פיזיות בין טיס קרקל ותותחנים?

מתנות שחרור לחייל - קייס מעוצב לטלפון עם מיתוג יחידה טייסת ללוחם המשתחרר שי לחיילת לקראת שחרור

צילום נחמיה גרשוני Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

ציטוט:

במקור נכתב על ידי NehemiaG למה לאחד דרישות פיזיות בין טיס קרקל ותותחנים?

לאחד דרישות פיזיות בין צוערי טיס לבין עצמם, טירוני קרקל לבין עצמם וכו'.
ואגב, אתה טועה אם אתה חושב שיש מספיק בנים בשביל לאייש יחידות בט"ש קלות. תוציא את הבנות משלושת גדודי פרופיל 72 (אב"כ, חה"צ וקרקל) ותאלץ לסגור גדוד אחד לפחות.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

מישהו יודע לספר האם שקלו את הרעיון להקים יחידת בט"ש כלל-נשית, אם כן מדוע זה נפסל, ואם לא - מדוע לא שקלו?
(לי אין מידע מהימן מספיק בנושא, וכל מי שיודע - יבורך).

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

למיטב ידיעתי יש כבר. אחת מפלוגות האיסוף של גדוד האיסוף הדרומי היא על טהרת הנשים למיטב ידיעתי.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

כן, פורסם ב"במחנה" של חודש מאי כמדומני.

אגב, יש לא מעט נשים המשרתות בבט"ש - כגון לוחמות מג"ב ואלו המשרתות בפלוגות המעברים - האם מכיוון ששתי יחידות אלו נחשבות "משטרה" אנחנו לא סופרים אותן ?

אגב, איך הגעתם לדיון דווקא בנושא שרות נשים בעקבות הכתבה על חליווה ? שורה אחת בראיון זה מה שהקפיץ אתכם ? השורה על כך שקצינים לא יודעים לנווט דווקא הדליקה אותי יותר. בראיון מספר חליווה על כך שהחזירו את ניווטי הבדד, כחלק מהכנתו של הקצין להובלת חיילים, ואני דווקא סבור שניווטי "גולם" מדמים זאת בצורה טובה יותר. אין כמו מבטו של ה"גולם" שננעץ בגבך כאשר אתם בק"מ ה- 25 ושוב עולים על אותה גבעה .

! This is Sparta

לגבי נושא הכשרת הלוחם והמפקדים אני חושב שאמרנו הכל. חבל על הלחץך דם שמטפס אצלי עכשיו...

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

ביטיס, אני אציע לך לקרוא את מה שהצעתי ליגל - מאמר של רן ברץ ב-"נתיב" האחרון, "לפתרון בעיית הכשרת הקצונה בצה"ל", שנכתב כתגובה למאמר של מילשטיין שהטיף להכשרה רחבה של קציני צה"ל בסוציולוגיה, יחב"ל, ניתוח מערכות וגם תרבות, כלכלה, חינוך, אנרגיה תקשורת ועוד ועוד..

מתנות שחרור לחייל - קייס מעוצב לטלפון עם מיתוג יחידה טייסת ללוחם המשתחרר שי לחיילת לקראת שחרור

צילום נחמיה גרשוני Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

במקום לקחת ילד בן 19-20 ולדחוס למוחו את כל המידע הזה ובדרך גם לצפות ממנו ללמוד לנווט ולטווח ירי ארטילרי, אפשר לפרסם מודעת דרושים בעיתון ולהביא כל מיני אקדמאים אחרי צבא שרוצים סיבוב שני.

אני מתאר לעצמי שיהיו כמה חבר'ה שיגלו בזה עניין, ומ"מ בן 23-25 שהספיק להיות חייל/מ"כ בסדיר ואולי גם קצת במילואים אולי יעלה הרבה יותר כסף, אבל גם יתן תפוקה שולית טובה יותר, יביא איתו נסיון רב וכנראה שגם יוכל להתמודד ביעילות רבה יותר עם שטויות של ותיקים מתוך היכרות טובה יותר של עולמם הסהרורי.

אני בספק אם אפשר, תקציבית וארגונית, לעשות את זה בצורה גורפת, אבל המודל הבא אולי יתאים:

א) בכל גדוד יהיו מספר תקנים למ"מ "גיוס חוזר" - אחד לפלוגה יכול להתאים. תקן הדרגה - סגן.
ב) מסלול ההכשרה: כדי ליישר קו בין חיילים בעלי עבר סדיר שונה (מכי"ם, חפשי"ם, חיילות שונים) מוצע המסלול הבא:

1) קורס מכי"ם מקוצר שיהווה גם השלמה רובאית למי שצריך, גם ריענון למי שלא ובעיקר הכנה פיזית ומנטלית לחזרה לשירות. מטעמים כלכליים, חניכי הקורס יהיו במילואים בתנאי קבע. הקורס יהווה גם סוג של פילטר לפני שמתחילים להשקיע כסף וזמן בשלבים הבאים. מטעמי חיסכון, בסיס הקורס יכול להיות באחת מגזרות הפעולה של צה"ל והחניכים ישתתפו בעול הבט"ש במידה מסויימת (כפי שבעבר היה בפלוגות צמ"פ שתפסו כוננות ברמה"ג למשל). סביר אפילו שאפשר לוותר על השלב הזה ולעבור ישר לשלב הבא, אבל לטעמי יש לו יתרונות כשלב מכין ומסנן.

2) קורס קצינים + השלמה חיילית. יתבצע במסגרת הרגילה. גם כאן כדאי לבדוק את האפשרות של מילואים בתנאי קבע (שאלה חשובה: מאיפה יבואו התקנים למת"ק? ממאגר כללי כלשהו או ממאגר היחידה העתידית?). מטעמי חיסכון בזמן וכסף, לא יבוצעו הסבות מהותיות במהלך ההשלמה - הסבה מחת"ם לחש"ן למשל לא תתבצע כדי שלא נקבל מ"מ שראה טנק לראשונה רק עכשיו. מצד שני ולצורך הגמישות ניתן לאפשר הסבות היכן שהדבר לא דורש הכשרה ממושכת מידי (מסוג טנק אחד לאחר, מהנדסה לחי"ר, וכד'). בשלב זה, הצוערים מתחייבים לתקופת שירות ארוכה (3 שנים) ונכנסים לקבע בסיום ההשלמה החיילית או במהלכה.

3) שיבוץ ביחידות. אפשרות נוספת כאן היא הדרישה שהתפקיד הראשון (מפקד מחלקה) יהיה ארוך יותר מהמקובל בקרב חיילים סדירים. מכאן והלאה ההתקדמות היא כרגיל.

נ.ב.: בכל מקום בו נכתב "מ"מ" אפשר כמובן להתייחס גם לתפקידי קצונה אחרים - כבר צויין שישנו מחסור מסויים באנשים בכלל ובאנשים איכותיים בפרט בתפקיד הקל"ג (לשעבר קת"ח), למשל.

אני יודע שזה רעיון כללי למדי ומכיוון שאני לא מומחה גדול לנהלי הצבא בטח יש בו גם המון חורים ובעיות, אבל הקונספט נראה לי כמו משהו ששווה לחשוב עליו.

החזירו ניווטי בדד לאיפה? להשלמת גפן? (אאל"ט, תמיד היו שם..) או שמא במקרה לנחשון?

מתנות שחרור לחייל - קייס מעוצב לטלפון עם מיתוג יחידה טייסת ללוחם המשתחרר שי לחיילת לקראת שחרור

צילום נחמיה גרשוני Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

הדבר העיקרי שזכור לי מהניווטים של קורס בסיסי הוא שכל לילה היינו צריכים לחדול אימונים וללכת לחפש אחריהם...

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

אני בטוח שאין כמו למצוא צוערת מפוחדת בלילה קר ולהציע לה את הפליז הקרבי שלך..

זאת אחת מהסיבות שאני מתעד עצמי לצאת למעוז, למרות שנראה לי שכמות המלחמות שאני עושה כדי להגיע לאזור בכלל תמנע ממני את המלחמה הזאת ספציפית.. (כמאמר סו-צ'ון: אין תחבולות מלחמה מתוחכמות יותר מתמרוניו של קצין מצוי שמבקש לעלות בדרגה - רק קצת שונה)

מתנות שחרור לחייל - קייס מעוצב לטלפון עם מיתוג יחידה טייסת ללוחם המשתחרר שי לחיילת לקראת שחרור

צילום נחמיה גרשוני Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

אני רק קורא מה שחליווה מספר, אין לי מידע נוסף.

אגב, לגבי מה שהוא מספר על התרגיל שאתה מנהג בקק"צ, הוא צודק. אני עד היום זוכר את התרגיל המסכם שניהגתי - את הניווט, את התנ"ט, את הרתק למארב רכב ואת הכוח שמאגף את היעד, זה התרגיל היחיד שזכור לי בפירוט כזה.

! This is Sparta

הרי ידוע ש"מבחן הקבלה" לבה"ד1 הוא לפרוטוקול בלבד-מלמדים את הצוערים ב"קורס הכנה לקק"צ" על מה להתכונן, ואז הם פשוט חורשים את החומר ומדקלמים את החומר בע"פ(סדרי רמטכלי"ם,ראשי ממשלות וכ'ו)אתם באמת חושבים שהם יודעים מה עשה כל רמטכ"ל?אני בספק...

לצערי כבר יצא לי לשמוע שצוערים ביחידות שאת שמן אני לא אפרסם ברבים חושבים ש"ראש הנקרה" זה צוק בנגב, וה"מכתש הגדול" הוא מסעדת בשרים בבאר שבע, ועוד הברקות שאתם מעדיפים לא לדעת.

לצערנו כיום צה"ל מכשיר קצינים לטובת מילוי חורים שחסרים-תקנים דרושים, וכ'ו-ולצערנו ככה נראה הצבא שלנו.

לא מעט חבר'ה איכותיים מאוד בגדודים וביחידות הקרביות מעדיפים לא לצאת לקק"צ לאחר המכי"ם רק בגלל הסיבות שציינתי-מה גם שצה"ל הוא לא יעד כל כך אטקטיבי עבור צעירים לאחר צבא, ולכן ניתן להיבן למה רוב הצוערים הם החבר'ה הפחות איכותיים...

לפי מה שאני הבנתי יש תפקידים כמו קצונת תחזוקה שפשוט נמצאים בחוסר אנשים עקב אי-האטרקטיביות שלהם.

אי הכרת הארץ היא לא בעיה של צוערים בלבד. בקרב עמם הם יושבים.
אני מכיר אדם ששירת בנ"מ בקו סגול, המשיך ללימודי תואר שני במדע המדינה-
וכדיברנו על הסרט "בופור" תהה אם הוא מתרחש בשטחים או בלבנון.

פעם בשירות הצבאי אפשר היה באמת להכיר את הארץ. כשאני מספר לאנשים שבסדיר שלי הייתי במחסום קבוע במשך חודשיים בלבד (ועוד חודשיים בסיורים באזור שכם) זה נשמע להם כמו סיפורי עליבאבא...

כשאני חושב על זה, אז בסדיר הספקתי להיות ב:
נגב
מדבר יהודה
בקעת הירדן
עזה
לבנון
אצבע הגליל
רמת הגולן
החרמון (ועוד בנקודה הכי צפונית בשלטון ישראל)
השטחים (בעיקר בדרום השומרון, טיפה בחברון)
גוש דן (קלקיליה קרובה לכפר סבא ותל אביב נמצאת בדרך לכל מקום)

אם אני יודע משהו בידיעת הארץ, אז זה בעיקר משם...

איפה אפשר להוריד שלהם?

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

אני חייב להיתייחס לדברים שלך כשאמרת שטירונים בביסל"ש לא צריכים לעבור בוחן מסלול ,אז ככה נכון למחזור או'ג 5 שהיה ליפני שנתיים וארבע היה בוחן מסלול (חוץ מכמה מיתקנים לא בטיחותים שיצאו זנמינת מהמסלול), בנוסף לזאת 80% מהחברה שלי בפלוגה עברו בוחן מסלול ואף בהצלחה יתרה , אז בבקשה ליפני שאתה יוצא בהצהרות תברר לפני !ואני יברר נכון למחזורים היותר צעירים (מרץ 7 מגיעים ממש עוד מעט)

תודה על הנתונים - אני זוכר שהייתה תקופה שבה חיילי חש"ן שיצא לי לדבר איתם ציינו שהם לא עושים את מסלול המכשולים, וכנראה שזה השתנה בחזרה.

ועדיין אחד מכל חמישה טירונים, לדבריך, לא הצליח לסיים את בוחן המסלול בהצלחה, ואלו שסיימו לא עשו את כל המתקנים מסיבות בטיחותיות (אני מנחש ש"גדר העכביש" המעצבנת היא זו שבוטלה...) ועדיין - זה לא מנע מהם להיות מוסמכים כלוחמים, ולפי תאריך הגיוס, גם לתפקד בוודאי במצב אמת בקיץ שעבר.

קצינה בקבע (לא ראשוני), שאני עובד מולה לא מעט, סיפרה לי שהיא נסעה לירושלים וראתה בדרך "המון גרוטאות של מכוניות שנתקעו שם" ושאלה למה לא מפנים אותן. לקח לי קצת זמן להבין שהיא מתכוונת לשרידי המשוריינים!

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

למה לא מדברים על כך שיש הרבה קצינים מטומטמים? אני בטוח שכל אחד שהיה בצבא פגש לפחות קצין אחד שלא ברור איך הוא הגיע לזה.

יש תפקידים שפשוט אין בהם אנשים, אז לוקחים מי שיש...

הלקח הגדול ביותר שלי מקק"צ בסיסי (דאז) הוא אבדן ההערכה לדרגות הקצונה לכשעצמן. סיימו איתי אנשים שלא הייתי רוצה כחיילים, לא כל שכן כעמיתים או מפקדים. התמזל מזלי ומבין עשרת החיילים במחלקה הטכנית בחה"א עליה פיקדתי אח"כ, שניים לפחות היו ברמה אישית ומקצועית גבוהה דיה להחליף אותי. בהנחה שהמצב דומה גם בחילות אחרים, אפשר בהחלט להנהיג נוהל מסודר שיאפשר לחוגרים בעלי שלב מקצועי מספיק לפקד על המחלקה שלהם, גם אם במיקרה אינם יכולים/ מעוניינים בקצונה, ולצמצם את כמות הסג"מים. זה נכון מקצועית ומוראלית. המחיר הוא כמובן כספי- כדי למשוך את החוגרים האלו יהיה צורך לתת להם תנאי קבע לפחות חלק מהתקופה.

האם הקמת מוסד מכובד ויוקרתי כמו "ווסט-פוינט" בישראל זה באמת רחוק מהמציאות?
קיימים מגזרים רבים שהיו רוצים לראות את בחוריהם הצעירים לומדים במקום יוקרתי לתואר ותוך כדי מוכשרים לקצונה, הכשרה אמיתית ומקיפה שכוללת הרבה מאוד תכנים - כיאה ללימודים לקראת תואר.
כך למעשה ניתן לקשור בין הצבא לבין צעירים מוכשרים וכל הצדדים ירוויחו:

הצבא ירוויח אנשים שמחוייבים למערכת הצבאית עקב החינוך שיקבלו במכללה (ניתן לראות עד כמה קצינים אמריקאיים לדוגמא מחוייבים למערכת אותה הם משרתים) וגם עקב העובדה שהם ייאלצו לחתום הרבה שנות קבע כמו בעתודה. בנוסף הצבא ירוויח הכשרה הרבה יותר מקיפה וערכית לקציניו (ניתן לעשות סבבים מבצעיים תוך כדי הכשרה, כך שבסיומה יהיה לקצין גם ניסיון מבצעי) ושהם יסיימו אותה ניתן יהיה להניח שהם יהיו הרבה יותר בוגרים בנפשם ,במחשבתם הצבאית וביכולתם להנהיג.

החניך ירוויח תואר/יוקרה/כבוד/קצונה וגם הזדמנות שאולי לא הייתה לו במקום אחר (בחלק מהמקרים).

גם אני מכיר הרבה מאוד חיילים איכותיים שבחרו לא לצאת לקצינים כלל או להשתחרר לאחר תקופת הקבע הראשונה. לעומת זאת, אם מראש החלטת שזה מה שאתה עושה בחייך יהיה קשה לך מאוד להתנתק מהמערכת במיוחד אם להתקבל לאותו מוסד יחשב לא פחות יוקרתי מלהתקבל לאחת מהאוניברסיטאות בארץ ותהיה בטוח שהמסלול שבחרת בו איכותי ביותר.

כמה מהאנשים פה (ובכוונה אני שואל בפורום הזה) היו הולכים ללמוד את המקצוע הצבאי במוסד כזה אילו היה קיים לפני שהם התגייסו? אני מאמין שאני הייתי הולך ללמוד במוסד שכזה - לעומת זאת, כמה מכם סירבו לצאת לקצינים לאחר שהיו כבר בצבא? אני התלבטתי קשות ולבסוף החלטתי שאיני יוצא לקצונה (למרות שאחרים חשבו שיש לי נתונים טובים יחסית וכדאי לי לצאת).

אגב, אני לא מחשיב את הפנימייה הצבאית לפיקוד למוסד כזה בגלל ש:
א. תיכוניסטים עדיין אינם בשלים לקבל את ההחלטה לקשור את גורלם עם הצבא ואינם באמת מבינים את מכלול המשמעויות לכך. לראיה, אני מכיר שני אנשים שלמדו במכללה ולא היו קצינים בסופו של דבר.
ב. אינך יוצא משם קצין , אלא חוגר כשאר החוגרים (עם כנפ"צ)
ג. הלימודים בפנימייה אינם מספיק יוקרתיים כדי למשוך את תשומת הלב של כלל האוכלוסיה.
בכל מקרה, כל הקונספט של הפנימייה שונה בתכלית ממוסד "אקדמאי" למקצוע הצבאי בגלל שהתהליך בו מתרחש בגיל שאינו מאפשר להכשיר קצין.

אשמח לתגובות ענייניות.

יואב.

"לצד החיילים שלי אני מרגיש חי"\ מאת מיכל יעקב יצחקי

http://www.israelhayom.co.il/article/81943

שריף עראידה אומר שזה לא לעניין שהמפקד יעמוד ויתבטל רק בגלל שצרור של חיזבאללה ריסק לו את הברך · הוא היה יכול לפרוש בכבוד כנכה צה”ל, אבל התעקש לחזור לצבא, לתפקיד קרבי - ואחרי שלוש שנים לבש שוב את המדים.
מדי פעם, במהלך פעילות בשטח, הרגל של סרן שריף עראידה נתקעת. הראש פוקד על הרגל שתזוז, אבל היא מסרבת. עקשנית. ברגעים כאלה הוא נושם עמוק, מרים אנטנה של מכשיר קשר ומכה בחוזקה בברך הסוררת, עד שהעסק משתחרר ואפשר להמשיך לנוע. חייליו של עראידה, קצין אגף המבצעים של גדוד הצנחנים 890, טרודים מסביב במשימות שוטפות, והוא אומר שזה לא לעניין שהמפקד יעמוד ויתבטל רק מכיוון שצרור של חיזבאללה ריסק לו את הרגל ושיתק אותה מהברך ומטה. "פה, לצד החיילים שלי, אני מרגיש חי", הוא מחייך. "זה השיקום שלי". מאז פציעתו הקשה ב־2006, במלחמת לבנון השנייה, עראידה רגיל לקרבות קשים: הוא ניצח את הכאבים החזקים, את קשיי החזרה לתפקוד, את נפתולי הביורוקרטיה הצה"לית, את הספקנות מצד הסביבה הקרובה ואת הרגל הלא ממושמעת, אך הניצחון הכי גדול - הוא חזר לשירות פעיל כקצין קרבי בגדוד שבו שירת לפני הפציעה, נגד כל הסיכויים ולמרות הנכות המגבילה. "אם אני מעקם את הרגל זה לא ממש מפריע לי", הוא יורד בקומה זקופה בגרם המדרגות בבסיס. "ממילא אני לא מרגיש אותה. גיד אכילס שלי לא מתפקד, וזאת הסיבה שהרגל ננעלת. אני לא יכול למתוח אותה בעזרת השרירים אז אני עושה את זה ידנית. לפעמים אני חושב שהיה יותר קל אם היו כורתים לי את הרגל. הייתי מתנהל עם פרוטזה". עיניו השחורות של עראידה אינן מפסיקות לחייך, ומשוות לו מראה של נער שובב. דבר בהתנהלותו לא מסגיר את הכאבים שהוא חווה. במשרד הפשוט והצנוע שלו בבסיס הגדוד בדרום יש רק מגן ומדליה, פרס על זכייה נושנה באליפות צה"ל בכושר קרבי, שמזכירים את חייו הקודמים, כשעוד הסתובב עם רגליים מתפקדות. אחרי פציעתו הקשה שוחרר מהצבא בפרופיל 21 והיה יכול להישאר בבית, ליהנות משלל תנאים והטבות כנכה צה"ל, ובהם רכב צמוד. אבל הוא בחר אחרת, "בלי לחשוב פעמיים". עראידה (30) נולד בכפר הדרוזי מראר, שם הוא חי גם היום עם אמו. ילד שמיני במשפחה של חמישה בנים וחמש בנות. אביו הלך לעולמו לפני ארבע שנים אחרי ניתוח שעבר, "הוא היה דמות דומיננטית מאוד במשפחה, והרבה מאוד ממה שאני היום קשור בו". אהבת הארץ והשמירה עליה היו ערכים שעליהם גדל. "אני מאמין שכל מי שחי במדינת ישראל מחויב לה", הוא אומר בלי שמץ של ציניות. אחיו הגדול, עלי, סיים ב־2003 תפקיד של סמג"ד בבסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים. האח השני, אנור, היה קצין במג"ב. אח נוסף, אשרף, שירת בגולני. גם בני המשפחה המורחבת שירתו בצבא, במשטרה או במשמר הגבול. ב־2001, אחרי שסיים תיכון במגמת כימיה־פיזיקה עם בגרות מלאה, התגייס שריף לגדוד 890 של הצנחנים. הוא עבר הכשרה כלוחם והמשיך לקורס מ"כים. מקץ שמונה חודשים יצא לקורס קצינים. בסיום הקורס, באוגוסט 2004, חזר לגדוד כמפקד מחלקת טירונים, ואחר כך כמפקד מחלקת לוחמים בתחום החבלה. לתפקיד הסמג"ד נכנס שבעה חודשים לפני תחילת מלחמת לבנון השנייה.
עם פרוץ הקרבות נשלח עם לוחמיו למרחב הכפר השיעי מארון א־ראס, מדרום־מזרח לעיירה בינת ג'ביל. "עד אז הפעילות שלנו התמקדה ברובה באזור יהודה ושומרון, שם התרגלנו שאנחנו מחפשים מישהו במטרה לעצור אותו. בלבנון התמודדנו פתאום מול אויב שדווקא חיפש אותנו. היינו במצב שבו אנחנו למעשה הנרדפים. הייתי חייב כל הזמן לחשוב איך אני שומר על הלוחמים שלי, ועדיין מצליח לבצע את המשימות". בהתחלה עסקו בטיהור בתים ובהרחקת אנשים מהגבול. אחר כך, כשעברו לבינת ג'ביל, החלה הלחימה הקשה. סמוך למקום שבו הוביל את לוחמיו נהרג רס"ן רועי קליין ז"ל, סגן מפקד גדוד 51 של גולני, שזינק על רימון שהושלך לעבר הכוח שלו. "היו לנו הרבה היתקלויות. היינו צריכים להיות דרוכים כל הזמן, כמעט לא ישנו. בגלל חוסר הזמן לא הספקנו לבצע הכנה מנטלית ראויה. חייל שלי נפצע, אבל למרות הלחץ המשכנו בעבודה. הצלחנו לתפוס לא מעט אמצעי לחימה של המחבלים". לפאתי עייתא א־שעב נכנסו עראידה ופלוגתו עם שחר, בתום צעידה רגלית של שש שעות. המטרה היתה להגיע למרחב המסגד בכפר ולבתים שסביבו. "אני זוכר שמפקד הפלוגה התחיל להיכנס פנימה עם שתי מחלקות, ובזמן שהוא מיקם אותן במבנים, שמעתי בקשר שהוא חטף קליע בצוואר. מייד הבנתי שאני בבעיה: מצד אחד, שתי מחלקות נמצאות בכפר עוין עם מ"פ פצוע, ומצד שני נשארו בחוץ עוד שתי מחלקות, שאם אני עוזב אותן ורץ להחליף את המ"פ, הן יישארו בלי מפקד. די מהר החלטתי לרוץ פנימה ולעזור למ"פ הפצוע. ביקשתי מאחד ממפקדי המחלקות שימגן את הצוות שנשאר, לקחתי איתי ארבעה לוחמים ורצנו פנימה, כשכל הזמן יורים עלינו אש תופת". עראידה הבין שצריך להכניס את הכוחות במהירות למבנים, לפני שאנשי חיזבאללה יגיעו אליהם. הוא ניסה לאתר את מקורות הירי נגד הכוח, אך שני קליעים פגעו בברכו השמאלית וריסקו אותה. למרות הפגיעה המשיך לירות ולדדות על רגל אחת לעבר המבנים. "אין לי מושג מאיפה היה לי קור רוח, אבל באותה שנייה לא הרגשתי כאבים. הרגל התקפלה ולא נשמעה לי. רק כשהסתכלתי, הבנתי שהברך לא במקום". עראידה נכנס לתוך מבנה בכפר, התיישב על ספה והמשיך לחלק הוראות במכשיר הקשר. הדם שטף לו את הרגל, והחובש הקרבי שטיפל בו ביצע לו חסימת עורקים לעצירת הדימום. "פתאום, בזמן שאני יושב, אני שומע בקשר שמיקי - סמ"ר מיכאל לוין ז"ל - נהרג. הוא חטף כדור בראש. זאת היתה הפעם הראשונה שאיבדתי חייל. ידעתי שאני מוכרח לשדר רוגע וקור רוח, לשמור את הכאב והצער לעצמי, אבל הסיטואציה היתה קשה מאוד. זה סוג של שקר פנימי, מצד אחד אתה מרגיש נורא, ומצד שני אתה חייב לשדר מקצועיות, אחרת כולם מתפרקים. עליתי בקשר מול אחד המ"מים שלי ואמרתי לו מה לעשות. הייתי חייב לאפס את כולם". החיילים שלו הצליחו להגיע למבנה, ואז איבד עראידה את ההכרה. "כשזה קרה, בגלל כל הדם שאיבדתי, הרופא הזריק לי משכך כאבים כדי לעזור לי לעבור את השעות עד הפינוי. את רוב הזמן הזה העברתי בשינה תחת השפעת המורפיום. מדי פעם הייתי מתעורר, שומע יריות ונרדם שוב. לא הייתי ממש מחובר למה שמתחולל סביבי".

"אני עקשן, ואני מורעל"

באחת אחר חצות יצא הכוח מהבית, נושא על אלונקות את עראידה, את המ"פ הפצוע ואת גופתו של החייל ההרוג. כך הלכו כקילומטר וחצי בתוואי שטח קשה, עד שחברו לכוח אחר של הנדסה קרבית. הנפגעים הועברו לכלי רכב ממוגן והוא נשא אותם למסוק שהמתין בסמוך. עראידה פונה לבית החולים רמב"ם בחיפה. "אני זוכר שהתעוררתי ברמב"ם עם כאבים איומים, חסר אונים. המחשבה שאני שוכב שם, מוגן ומטופל, בזמן שהחיילים שלי ממשיכים להילחם, לא נתנה לי מנוחה. שנייה לפני שנכנסתי לניתוח עוד שאלתי את הרופא בתוך כמה זמן אני חוזר ללחימה. הוא ענה לי בחיוך 'בתוך יומיים', ואני הייתי מבסוט. "רק כשהתעוררתי מהניתוח נפל לי האסימון, שמעכשיו אצטרך להתרגל לחיות עם רגל אחת. הרופא הסביר לי שלעולם לא אחזור להיות מה שהייתי. התמוטטתי. לא רציתי שיבואו לבקר אותי, לא רציתי לדבר עם אף אחד. התקופה הכי קשה בחיים שלי. אני זוכר ששכבתי במיטה בבית החולים, צמוד לחדשות, הלב שלי עם החיילים, ואז שמעתי שעוד חייל שלי, סמ"ר מלקו (משה) אמבאו, נהרג. זאת היתה הרגשה איומה". אחרי חצי שנה של שיקום, שבמהלכה עבר ניתוח מסובך להשתלת עצב ברגלו, שנכשל - שוחרר עראידה מצה"ל. "היה ברור לי שעוד אחזור, שאין מצב שאני נותן לרגל להכתיב לי את החיים. אבל הייתי שבר כלי. הפכתי פתאום מאחד שרץ 30 ק"מ באימוני כושר, לנכה בכיסא גלגלים. הייתי מסוגר בעצמי, לא דיברתי עם אנשים. כעסתי על כולם. "בשלב מסוים, כשעברתי לקביים, החלטתי שאני מתנתק מהרופאים שכל הזמן הסבירו לי מה אני יכול לעשות ומה לא, ופשוט מתחיל להתאמן. הייתי מתאמן שש שעות ביום, הרבה מעבר למומלץ למישהו במצב שלי. לא ויתרתי לעצמי לשנייה. התחיל לחזור לי הביטחון בגוף, ואז גם התחילה להגיע ההרגשה ששום דבר לא יעצור אותי מלחזור לצבא". עראידה יצר קשר עם מי שהיה אז קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל יוסי בכר, שהכיר אותו עוד מהימים שבהם הוא שירת אצלו כמפקד כיתה ואף עקב אחרי המסלול שעבר עראידה בצבא עד שנפצע. "כשהבנתי שעדיין אין לו תוכניות ברורות להמשך דרכו", מספר תא"ל בכר, "עלה הרעיון לגייס אותו מחדש. אני מאמין בבחור הזה מהיום שהכרתי אותו. הוא מהקצינים שיש להם יכולת גבוהה ומוטיבציה ענקית, ולמרות זאת יש בהם ענווה. לא מאלה שמייצרים לעצמם לובי ומנסים לדחוף את עצמם קדימה. אחד הפחדים הגדולים שלו היה שהוא לא יצליח לעמוד בציפיות, אבל ברגע שהוא לקח על עצמו את האתגר, שום דבר לא עצר אותו. הרגשתי שמאוד חשוב להחזיר לו את האמון בעצמו ושמגיע לו לנסות להוכיח את עצמו מחדש". תא"ל בכר, עד לאחרונה מפקד אוגדת עזה וכיום בלימודים מטעם הצבא, מציין כי חזרה לשירות קרבי כנכה היא עניין נדיר. "באותה תקופה הייתי הקצח"ר, ולכן היה לי פשוט יותר להעביר אותו בביורוקרטיה הצבאית. אני חושב שלצבא צריכה להיות מחויבות להשאיר במערכת קצינים שנפצעו בפעילות מבצעית". בני המשפחה התקשו לקבל את כוונותיו לחזור לשירות, ועוד בתפקיד קרבי. "הם היו בהלם. אמא שלי פחדה שאפגע שוב או שהיא תאבד אותי. אבל אני עקשן, וכשאני מחליט משהו קשה לשכנע אותי אחרת. למזלי, כל האנשים שהיו צריכים להחליט אם להחזיר אותי ידעו מי אני וכמה אני מורעל".

"אין מצב שאני מאכזב"

בפברואר 2009, פחות משלוש שנים אחרי הפציעה, הצליח עראידה להגשים את החלום וללבוש שוב מדים. הוא חזר בדרגת סרן, הדרגה שבה השתחרר. תחילה מונה לסגן מפקד פלוגת מסלול, תפקיד שמילא לפני הפציעה ("ולא היה מאושר ממני לחזור אליו"), ואחרי חודשיים המשיך לקורס מפקדי פלוגה - קורס שאליו היה אמור לצאת מייד בתום המלחמה. גם אותו סיים בהצלחה, למרות הקשיים הפיזיים הגדולים. "אני רגיל תמיד להיות ראשון בכל דבר. לפני הפציעה היה לי כושר גופני גבוה, ופתאום הייתי צריך למתן את עצמי, להרגיע, כדי לא לפגוע ברגל עוד יותר. ההבנה שיש הבדל בין מה שהייתי לבין מה שאני היום עירערה אותי. היתה לי תקופת משבר, שבה היססתי אם פעלתי נכון ואם כדאי לי להישאר. אבל מה שעמד לנגד עיניי לאורך כל הדרך היה העובדה שיוסי האמין בי. הצבא החזיר לשירות קרבי מישהו שהוא נכה צה"ל, וזה יוצא דופן. "יצאתי לקורס מ"פים על חשבון אחרים, וידעתי שאין מצב שאני מאכזב. אז נשכתי שפתיים, הייתי מתאמן, סוחב עלי משקלים, סובל כאבי גב איומים, הולך לטיפולים, וחוזר לשטח".
יש דברים שאתה בכל זאת לא מסוגל לבצע?
"אין חיה כזאת. אני עושה הכל, גם אם זה לא במאת האחוזים שלי. אני כל הזמן דוחף את עצמי להשתפר. יש לא מעט דברים שהייתי צריך ללמוד לעשות אחרת - למשל בזמן הליכה הייתי חייב להסתכל כל הזמן על הרגל, כדי להחליט איפה יותר טוב לדרוך. היום אני עושה את זה אוטומטית. בריצות לילה זה קצת יותר בעייתי, לפעמים אני צריך לסרוק קודם את השטח כדי לוודא שאין בו אבנים שעלולות לגרום לי ליפול". כמפקד פלוגת טירונים הוביל עראידה את פלוגתו להצטיינות. הוא יצא עם חייליו לכל המסעות, כדוגמה חיה להתגברות על מכשולים. בהמשך התבשר שלפי תוכנית אישית של הקצח"ר, הוא ייצא ללימודים של שנתיים. בספטמבר 2012, כשהוא מצויד בתואר ראשון במדעי המדינה ובמשאבי אנוש, סגר מעגל וחזר לגדוד 890 - הפעם כקצין אג"ם גדודי. "המחשבה על החזרה לגדוד דירבנה אותי בכל תקופת השיקום, שהיתה קשה ומלאה בחוסר ודאות. הצבתי לעצמי מטרה לחזור לגדוד בתפקיד קרבי, ועמדתי בה. גיליתי שיש לי כוחות, פיזיים ומנטליים, שבכלל לא הייתי מודע להם ברמה הזאת". כדי לשמור על כשירות גופנית, הוא כופה על עצמו תוכנית אימונים אינטנסיבית, אף על פי שיש בידיו פטור רפואי מרוב הפעילויות. מבחינתו, הוא אומר, הפציעה הפכה דווקא לגורם מדרבן. החיילים בבסיס מספרים עליו שהוא אחד הקצינים הכי מוערכים, "הוא לא עושה לעצמו הנחות בכלל. במסעות אנחנו רואים אותו תמיד מרביץ לרגל עם האנטנה. בשביל החיילים שלו הוא מוכן לעשות הכל. פעם הוא נכנס למפקד הגדוד ואמר לו שעד שלא דואגים להם למזגן בחדר, הוא נותן להם את החדר האישי שלו ועובר לישון במשרד". עראידה מחייך. "באמת ישנתי כמה ימים במשרד, עד שזה הסתדר והחיילים שלי קיבלו מזגן".
הפציעה שינתה בך משהו כמפקד? אולי הוסיפה לרגישות?
"אין לי ספק שהיכולת הפיקודית שלי השתפרה. הטראומה שעברתי והניסיון המבצעי שצברתי מאז מסייעים לי גם להבין את הצרכים של החיילים. אני יודע שהם רואים בי מודל לחיקוי, ולכן אני לא מספר להם בדרך כלל על חומרת הפציעה שלי. לא רוצה ליצור מצב שחיילים ייצאו לשטח עם פציעות רק כדי להוכיח לי שהם עומדים ברף שלי". עכשיו הוא מציב לעצמו מטרה חדשה - לפקד על פלוגה מבצעית מסייעת. תפקיד תובעני, שהוא מקווה לעבור אליו בעוד ארבעה חודשים. "לא אוהב להשתמש במילה 'שאיפה', היא מרמזת על תהליך שיכול גם להיכשל. אצלי הכל רציונלי: אני קובע יעדים, ואני עומד בהם. היעד שלי הוא להתקדם עד כמה שאוכל. אין לי גבולות. אני רוצה להגיע כמה שיותר רחוק".
עד איפה?
"מבחינתי - עד להיות אלוף פיקוד. למה לא?" ("ישראל היום", 05.04.2013 )

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)