ראשי       משחקים       מבזקים       צור קשר     ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● הצטרפו אל העמוד שלנו בפייסבוק ●●● עקבו אחרינו! ●●●  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שם משתמש
סיסמא
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #3  
ישן 23-02-2008, 15:49
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 17,404
על המבצע והמארב
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי קרנף16 שמתחילה ב "רב-סרן איתן בלחסן ז"ל"

מתוך אתר פלוגת הסיור של חטיבת הצנחנים

מטרות המבצע
ביום שני בלילה, 22 בפברואר 99', מעט לאחר חצות, נע כוח של סיירת הצנחנים, מצפון ל"קו האדום", באזור ג'בל קלעת ג'בור שבגזרה המזרחית של דרום לבנון.
מטרת הפעולה היתה לפגוע באנשי חיזבאללה היוצאים לפעולות מבסיסיהם בכפרים.
הכוח, בפיקודו של רס"ן איתן בלחסן, החל לנוע לעבר היעד.
התנועה היתה איטית ועוכבה בגלל תנאי שטח קשים.
הכוח הגיעה ליעד ורס"ן בלחסן החליט לפצלו לשני כוחות משנה: חוליית חוד בפיקודו וחולית זנב ובה יתר הלוחמים.
כוח החוד החל לרדת במדרות באיטיות, כאשר לפתע נפתחה לעברו אש עזה מטווח קצר ביותר...

סיפור ההתקלות
ב-22 בפברואר, בלילה שבין שני לשלישי, יצא כוח של סיירת צנחנים להניח מטענים באזור קלעת ג'בור בלבנון. אזור הררי מאוד, קר, גבוה, סבוך. באותה תקופה היו במקום אפילו שאריות שלג. רב-סרן איתן בלחסן, מפקד הסיירת, פתח את העמדה הראשונה של הכוח. הוא השאיר שם חלק מהחיילים והמשיך הלאה לכיוון עמדה שניה. גם בעמדה הזאת השאיר חלק מן הכוח, והמשיך להתקדם בכיוון מטה, כשהוא הולך בראש. יחד עם איתן הלך סגן לירז טיטו. כנראה שהיו מחבלים מתחת לסלע שלפניו עברו השניים. אלה פתחו באש, בסביבות חצות הלילה, ממנה נהרגו, רב סרן איתן בלחסן וסגן לירז טיטו.
"אנחנו היינו בחיפוי על הכוח של איתן", מספר בועז, מפקד פלוגת הלוחמים ומי שהיה סגנו של איתן במהלך הפעילות בלילה בו נהרג. "ראינו אותם עד לשלב שבו הם נעלמו. כמה דקות אחר-כך שמענו מכת אש רצינית. ככה, פתאום, באמצע הלילה. לקח איזה חצי שניה לקלוט מה קורה, להבין "זאת היתקלות", צעקתי לכולם "נתקלנו לפנים", הורדנו את התיקים הכבדים שהיו עלינו וטיפסנו למעלה,לכיפה ששולטת על האזור. לא יכולנו להבדיל את מי אנחנו רואים, חיילים שלנו או מחבלים. זאת בעצם היתה אחת הבעיות המהותיות של הארוע, לא היה זיהוי לכל אורך הלחימה, מהרגע הראשון ועד הסוף".
בועז: "עוברות לך המון מחשבות בראש ברגע כזה. אתה מרגיש כמה אחריות יש עליך. פתאום אתה מבין שאתה צריך לקבל החלטות בשטח ואין לך הרבה זמן. ציקי, הקשר של סגן דוד גרנית, רץ לכיוון שלנו וצעק לי "בועז, תגיע מהר, יורים עלינו, תגיע מהר". לקחתי כמה לוחמים ורצתי איתם לאזור ההיתקלות, שם ראיתי את דוד. כרענו ברך אחד מול השני והוא אמר לי בשני משפטים כשהוא מצביע בידו: "המחבלים שם, בועז, איתן ולירז נפגעו, כנראה נהרגו".
אחר-כך, דוד חזר למוקד האש. לא מובן לי אפילו מאיפה היו לו הכוחות".
ציקי, לוחם בפלוגת הלוחמים, הקשר של סגן דוד גרנית ז"ל; "אני זוכר שחיברתי את הכוח של בועז. היה בזה משהו מאוד טכני, אני חושב. כל צעד שעשיתי אמרתי לעצמי להיות שקול, לא לתת לפחד להשתלט עלי, לעבוד נכון. הפחד הגיע רק יותר מאוחר, אולי בהפסקת האש הראשונה. אז אתה אומר "מה שנשאר לי זה להגיד ברוך-השם שאני חי ולחזור לארץ", אתה כבר רוצה להסתלק.
בועז: "נוצר מצב שבו יש למעלה כוח שאני מפקד עליו, ולמטה, מתחת, על רחבה של מטר וחצי על מטר וחצי בערך, יש כמה לוחמים שדוד מפקד עליהם עד רגעיו האחרונים. זה היה מצב מחורבן, המחבלים ירו עלינו מטווחים של כלום, ארבעה מטר מתחתינו. החברים שלנו שכבו בינינו לבין המחבלים, כשאנחנו אפילו לא ידענו בוודאות שהם מתים, אז לא ירינו כי פחדנו לפגוע בהם. נלחמנו מול שיחים, וכל הזמן חטפנו".
ירון, לוחם בפלוגת הלוחמים, שהשתתף במבצע: "אני תיכף ידעתי שלירז נהרג. שכבתי ממש לידו, ליד הגופה שלו, אז הבנתי שהוא כנראה לא בחיים. זה היה משונה. אתה מרגיש בן אדם קר שוכב לידך, והוא יקר לך, ואתה מכיר אותו, אבל אתה לא חושב על זה שהוא מת. אתה מסתכל על זה כעל משהו טכני לחלוטין. אתה לא מסוגל לקלוט דבר כזה. לי לקח אולי יומיים עד שהתחלתי להרגיש משהו. כשהייתי בתוך זה, לא הרגשתי כלום. רק חשבתי איך אני יכול לפעול בצורה הכי מדוייקת והכי שקולה".
הקרב נמשך כ-12 דקות. במהלכו נהרג גם סגן דוד גרנית. חמישה לוחמים נפצעו - אחד מהם באורח קשה. "הייתי בטוח שאנחנו נלחמים הרבה יותר זמן, אולי שלושת-רבעי שעה", מתאר סגן בועז. "זה דרש ננני כל-כך הרבה, גם נפשית וגם פיסית, שבסוף הארוע, הרגשתי אפיסת כוחות. הייתי מאוד מותש".
זיו, לוחם בפלוגת הלוחמים שהשתתף במבצע: "אני זוכר שירון צעק לי 'זיו, אחי, בוא נאסוף את הציוד'. זה נשאר לי חרוט מכל הקרב. זאת אומרת, כשאני מנסה לראות משהו חיובי בכל העסק שהיה שם, אז זה שמישהו עוד קרא לי שם אחי וזכר לאסוף ציוד"...
מחבלי החיזבאללה חדלו לירות ואנשי הסיירת עוד נתנו מכת אש אחרונה. אחר-כך החלו בפינוי הפצועים וההרוגים. גופות חבריהם המתים היו מונחות בשטח מצומצם, אליו הובילה ירידה ובה נקיק צר של כחצי מטר ומשני צידיו בולדרים ענקיים. הפצועים פונו אל נקודת איסוף עליה פיקד סגן שוהם, הקש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של הסיירת.
"התחלנו להוציא את האנשים", מתאר סגן בועז. "סחבנו אותם אחד אחד. אפילו אלונקות לא הכנסנו. ראשון הוצאנו את דוד, שהיה הכי קרוב אלינו. הרמתי אותו וחשבתי, 'ככה דוד מת', אבל זה עדיין לא חדר לי לראש.
אחר-כך הוצאנו את לירז. גם הוא כבר היה מת בשלב הזה. לירז לא גדל איתנו בסיירת, אבל באותו רגע נדמה לך שאתה מכיר אותו שנים. אחר-כך אתה גם באמת מכיר אותו, דרך המשפחה שלו, דרך סיפורים. לירז הופך להיות הבן-אדם הכי יקר והכי קרוב לך. נלחמנו באותו קרב והוא נהרג. אני מסתכל ולא רוצה לעכל. לא מרשה לעצמי לעכל את זה. לא רוצה לחשוב על ההרוגים ולא על הפצועים, אני עובד".
סגן שוהם, הקש"א: "זה מנגנון הדחקה כזה. אני הייתי בטוח שבפעם הראשונה שאראה פצוע או הרוג, לא אגיב טוב. פתאום גיליתי שאני נורא רגוע. עברתי מאחד לשני ואמרתי 'הכל בסדר, יהיה בסדר, הכל בסדר, לא לדאוג' אפילו כשאמרו לי שאיתן מת, נשארתי רגוע. אמרתי בסדר, או.קיי., תירגלנו את זה. איתן תמיד מת בתרגילים שעשינו. איתן מת, לירז מת, דוד מת. זה קרה כבר בתרגילים".
בועז: "את איתן חילצנו אחרון. השטח היה כל-כך חשוך וסבוך, שלא ראיתי אותו. כל הארוע היה ברחבה קטנטונת, והוא היה בקצה שלה, רוב הגוף שלו בתוך הסבך, שקוע קצת בתוך מדרגה כזאת.
ניסיתי להוציא אותו, ולא הצלחתי. כל הזמן הקפדתי להזיז את הקוצים, שאיתן לא יישרט. הרגשתי מאוד רחוק ומאוד לבד, מאוד בודד. כל מה שרציתי זה להוציא את איתן ואת החיילים ולהחזיר אותם לארץ. הרגשתי שאם אנחנו לא נדאג לעצמנו, אף אחד לא ידאג לנו. בסוף הגיע עוד לוחם, ויחד הצלחנו להרים אותו. תפסנו אותו בווסט שלו. אחר-כך, הורדתי לו את הווסט, וזהו. אני אפילו חושב שלא הרגשתי משהו באותו רגע כשהבנתי שאיתן נהרג. זה משהו שבן-אדם לא יכול להבין בכזאת סיטואציה. אתה פשוט לא מעכל. האדרנלין בדם שלך ברמה מאוד גבוהה, ומצד שני אתה מנותק, לא קולט".
בשעה 1:51 בלילה נחת המסוק הראשון בשטח וחילץ את הפצועים וההרוגים. בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר, נחת המסוק שחילץ את הלוחמים האחרונים שנשארו בשטח. "אני זוכר שנורא פחדתי שהטייסים יברחו לי לפני שאעמיס את כל האנשים על המסוקים", מספר בועז. "תפסתי את הטייס וצעקתי לו לתוך הקסדה שלא יעזוב, שיחכה לכולם"...
סגן שוהם: "במסוק אתה בעצם מתחיל לחשוב על מה שקרה. אתה אומר לעצמך 'רגע, מי נהרג'? פתאום אתה מבין שאיתן לא יקום כמו בדרך-כלל, בסוף תרגיל וידבר איתך ויגיד... יאללה לעבודה. זהו, זה נגמר. אתה מתחיל לעכל, ואז גם מתחילים רגשות האשם. אתה עושה חשבון-נפש עם עצמך. כן, אתה בודק אם פעלת טוב, ואתה חושב, אולי אם היית עושה משהו אחרת אז התוצאה היתה משתנה. היו תחקירים ואמרו לי שעשיתי עבודה טובה בצורה יוצאת דופן, אבל להרגשות האלה אין בסיס רציונלי וגם אין להן סוף. זה משהו שמתחיל ולא נגמר. זה לא אירוע שחזרנו ממנו עם בקבוקי שמפניה, השארנו שם אנשים".

השתלשלות הקרב
השתלשלות הקרב כפי שמתואר על ידי סגן בועז טטרסקי, סגנו של איתן במבצע "צמצום טווח":

ההיערכות לקראת מבצע "צמצום טווח" נמשכה כשבוע לערך, זמן שכשלעצמו קצר מאוד, אך מאחר והכוח התאמן כבר מספר שבועות לקראת מבצע אחר, הכשירות היתה גבוהה מאוד ונדרשו רק שינויים מסויימים והתאמות למבצע החדש.
השלב האחרון בהכנות לווה בסדרת תחקירים מקפת. בתחקיר האלוף גבי אשכנזי, הביע האלוף את עמדתו ביחס למיקומו של איתן במהלך "פתיחת" עמדת דוד, וטען כי רצוי היה שאיתן יהיה מעט מאחור על מנת שלא יפגע ויוכל להמשיך לנהל את הקרב במקרה שהכוח יופתע. איתן השיב לאלוף וחייך בחיוך החצי מבוייש שלו שדווקא משום שזה שלב כל כך קריטי ובעייתי, הוא רוצה להיות ראשון ולהוביל את החוד על מנת להיות מסוגל להגיב במקום הנכון ובצורה ההולמת ביותר.
סיסמאות, כגון: "דוגמא אישית" ו"אחרי" שאיבדו מעט מעוצמתן עם השנים... קיבלו משמעות אחרת ומיוחדת כשדובר באיתן... איתן ידע שהמקום שבחר לעצמו מסוכן והיה יכול להחליט אחרת. הדבר נראה לו טבעי ומובן שמקומו בראש הכוח... נראה כי בעיניו לא היתה שום אפשרות אחרת.
המבצע נערך מצפון לרצועת הביטחון, באזור הררי גבוה, סבוך ומבולדר עם שליטה טובה לכל הכיוונים ובעיקר דרומה לכיוון רצועת הביטחון והמוצבים חונה וריחן. הכוח שהה באזור מספר חודשים קודם ולכן הכיר את השטח.
כ-48 שעות לפני המבצע, עלה הכוח לצפון לצורך תחקירים והתארגנויות אחרונות. בצפון קיבלנו עדכון על תנאי מזג האויר באזור הפעולה והתבשרנו על שלג שירד שם בלילה האחרון ועל כך שחלק מהשטח עדיין מושלג. מיד לאחר קבלת נתונים אלה, הורה איתן לשלוח רכב מהיחידה עם חרמונית לכל לוחם בנוסף לכל הביגוד הטרמי הרב שלקחנו עימנו. החרמונית היא אביזר כבד וגדול באופן יחסי, אך לאיתן לא היו ספיקות, והוא חייב כל לוחם לקחת עימו חרמונית...
מעבר לדאגה לשלום הלוחמים, היה בכך גם שיקול מקצועי שעיקרו היה למזער, ככל הניתן, את האפשרות של שיבוש המבצע כתוצאה ממכת קור או כוויות בשל מחסור בביגוד חם. כזה היה איתן - יורד לפרטים קטנים, מאתר נקודות בעייתיות ומוצא פתרונות עוד לפני היציאה לדרך, וכל זאת על מנת להעלות את סיכויי ההצלחה של המשימה. במסדר הציוד האחרון לפני היציאה, התעקש איתן לבדוק את פתקית ההטסה של כל לוחם, דבר שנהג בדרך-כלל, לפסוח עליו... הכוח לא תוכנן להיות מוסק אלא להיכנס ולצאת רגלית. מסיבה לא ברורה וצירוף מקרים מוזר בחר איתן לבדוק פתקיות אלו, שמכילות את פרטיו האישיים של כל לוחם במקרה של אסון, דווקא במסדר ההוא ללא כל יכולת להעריך כי נזדקק להן כעבור ימים אחדים...
למחרת, ביום המבצע, כשעה לפני היציאה המתוכננת, התבשרנו כי הוחלט לדחות את המבצע ביממה בשל בעיות מזג אויר. בהמשך מנינו ארבע דחיות נוספות עד כי לבסוף ביום שני בערב (22.2.1999), יצא הכוח לדרך. היציאה למבצע כללה תנועה רכובה וארוכה במשאיות למוצב ריחן - שם נערך תדרוך מפקדים קצר, בעוד הכוח עולה על ציוד ומתארגן. משם המשיך הכוח רכוב על גבי "אבירים" למוצב צד"ל הצפוני ביותר ברצועת הביטחון - חונה. הנסיעה לריחן היתה איטית ומסורבלת. בשל עיכוב ביציאה והבעיות שהתעוררו בנסיעה נוצר איחור בלוח הזמנים אך לא היה בכך כדי להרתיע את איתן והוא נשאר נחוש להמשיך במבצע כמתוכנן.
בסביבות השעה 20:00 החל הכוח לנוע רגלית בשטח כאשר כוח החוד ואיתן מובילים בראש, מאחוריהם עיקר הכוח בטור, ובסוף הכוח שלי. הקור היה מקפיא, התיקים גדולים וכבדים מאוד, והשטח סבוך, מבולדר וקשה להליכה. כשעלינו לרכס מצאנו שעדיין נותרו מרבצי שלג מפוזרים פה ושם מסביבנו. מעט אחרי תחילת ההליכה על הרכס זיהו שלושה לוחמים נצנוץ פנס בכיוון אזור היעד. הכוח עצר במקום וירד לכריעה. אמצעי התצפית הועברו קדימה בנסיון לזהות את מקור האור. התצפיתנים לא זיהו דבר. במקביל, ניתנה הוראה לכוח על ידי החפ"ק לקפוא במקום עד לבירור נוסף בשטח. ההמתנה במקום התארכה, ובעיקר זכור לי הקור העז עד כדי איבוד תחושה בכפות הרגליים והידיים. לאחר כארבעים דקות של תצפית וסריקת האזור ובהתייעצות בין החפ"ק לאיתן הוחלט על המשך תנועה כרגיל.
לאחר כארבע שעות מתחילת התנועה הרגלית הגיע הכוח לנקודת ההיערכות. בנקודה זו תפקידי היה לארגן את עיקר הכוח בחיפוי מקיף בעוד שהכוח של סגן דוד גרנית התארגן ליציאה לעבר העמדה שלו ביחד עם איתן וסגן לירז טיטו ומספר לוחמים מכוח החוד. לאחר סריקה קפדנית של כל הסביבה, באמצעי ראיית הלילה, איתן קרא לי ושאל אותי אם אני מוכן, עניתי בחיוב. אני זוכר שהיינו מאוד סמוכים אחד לשני ותמונת פלג גופו העליון עם הווסט (האפוד), הנשק וקסדה על ראשו נחרטה אצלי כפעם האחרונה שראיתיו בחיים...
התמונה הבאה שנחרטה בזכרוני, היא של אותן צלליות של הלוחמים בכוח איתן ודוד מתרחקות מאיתנו לכיוון שיא הגובה של גבעה קטנה במרחק של כחמישים מטר, שנקראה בשפה המשותפת "החרצוק" - שם מוקמה עמדת דוד-עד שנעלמו בסבך העבות. רעש צעדיהם נבלע בחושך וחלפו מספר דקות של דממה מוחלטת, דממה מהסוג שזוכים לה רק בלילה של טיול מרוחק במדבר.
עמדת דוד מוקמה מיד תחת לשיא הגובה בצד השני של הגבעה ("החרצוק"). התכנון היה לעלות לשיא הגובה תוך השמטת כוח חיפוי קטן של שלושה לוחמים בסמוך לו ול"פתוח" את העמדה מכיוון שיא הגובה. כשהכוח הגיע לשיא הגובה נשאר כוח החוד בחיפוי כלפי מטה בכיוון מדרגה תלולה - שם היה המיקום של כוח דוד.
הירידה לעמדה התאפשרה דרך מעבר צר ותלול ברוחב של כחצי מטר בין הסלעים. איתן ירד ראשון, כאשר ומיד אחריו לירז. תפקידו של לירז היה לוודא שהעמדה "נקייה" ממילכודים של מטען, מוקש, תייל ממעיד וכו'...
בקצה הירידה היתה רחבה קטנטונת, בגודל של כמטר וחצי על שני מטרים, מוקפת כולה כשיחים סבוכים. לירז התקדם מעט באופן שאיתן היה מימינו ובמקביל אליו. השניים סרקו את העמדה תוך שאיתן משתמש במכשיר לראיית לילה.
לפתע, מתוך כל השקט הזה שמסביב, בשעה 00:30 של יום ה-23 בפברואר 99', נשמע מטח אדיר של יריות מנשק אוטומטי שבקע מתוך הגבעה. לאחר מספר שניות של צרור ממושך וארוך נשמעה תגובה של כלי נשק אחרים ופיצוצי רימונים. בשל החושך, השטח הסבוך והמסלע, לא יכולנו לראות דבר, גם לא באמצעי התצפית המיוחדים, ולכן נתתי הוראה לשפוט את התיקים הכבדים במקום ולעלות לגבעה קטנה וסמוכה במטרה לשפר את קו התצפית שלנו. מכשיר הקשר האישי שלי לא הצליח לקלוט או לשדר מסיבה לא מובנת (ייתכן שקיבל מכה מאחד הסלעים בטיפוס לגבעה) ולכן התחלתי לקבל דיווחים דרך נמרוד, הקשר שלי, שהיה בעל מכשיר גדול וטוב יותר. מלמעלה דיווחו התצפיתנים על זיהוי של אנשים בשיא הגובה של ה"חרצוק" אך מבלי יכולת להבחין בין כוחותינו לכוח אוייב ולכן לא יכולנו לפתוח באש ממקומינו.
איתן ולירז נפגעו מיד מן האש שנורתה לעברם ממרחק של כמטר עד שני מטר מבלי שהספיקו להגיב או לומר משהו. הם נפלו במקום בו עמדו מבלי שהכוח המחפה יכול היה לראותם.
דוד, שהיה מעט מאחור ברגע פתיחת האש, זינק קדימה ועקף את כוח החוד שחיפה על איתן ולירז תוך שהוא קורא: "איתן, איתן, מה קורה"?... וקפץ פנימה לתוך הנקיק. דוד הבחין כנראה במשהו מימינו שגרם לו לתפוס מחסה מכיוון ימין ולהתחיל לירות ולזרוק רימונים. למעשה, משלב זה החל דוד לנהל את הלחימה בשיא הגובה ומתחתיו תוך שהוא קורא לשאר הלוחמים לרדת אליו ומורה לאחד הקשרים לקרוא לכוח שלי. במקביל, אני מתמקם בגבעה ממול בנסיון להבין מה קורה מולי. רונן, קצין נוסף שהיה בכוח, מגיע אלי ולוחש באוזני כי הבין דרך הקשר שכנראה איתן ולירז נהרגו. הסיבה שדבריו נאמרו בלחש היתה על מנת לא לפגוע במורל החיילים.
איתן היה מפקד מקצוען, בטוח בעצמו ומקרין בטחון לסביבתו. תמיד מוביל ותמיד אומר את המלה האחרונה. דומה היה תמיד כאילו ואיתן אינו פגיע כלל... האובדן שלו בטרם הספיק לתת ולו פקודה אחת... או לומר מלה אחת... היה מפתיע והותיר חלל עצום... נקודת המוצא של ההיתקלות מבחינת הכוח שלנו היתה קשה מאד: איתן ולירז נפגעו ונפלו מיד מבלי שנוצר קשר עם הכוח שנשאר מאחור; הכוח היה מפוצל לשלושה בעת היתקלות - מצב הנחשב למסובך ביותר בסוג כזה של לחימה משום החשש מירי של כוחותינו על כוחותינו; אופי השטח בו פעלנו היה סבוך במיוחד ומשופע בסלעי ענק. בשל הסבך, הגיע שדה הראיה לפעמים לטווח אפס, עובדה שהקשתה מאד על התקשורת בין הלוחמים ועל הסיכויים לזהות אוייב.
כיוון שהרחבה הקטנה בה נפגעו איתן ולירז היתה מוקפת סבך, לא היתה וודאות לאורך כל הלחימה באשר למקור הירי. חלק מהלוחמים העידו בתחקירים מאוחרים שהירי הגיע משמאל בעוד שהאחרים טענו לירי מימין.
בנוסף לכך, מבנה השטח חסם את קו הראייה של הלוחמים בשיא הגובה של ה"חרצוק" למקום בו שכבו איתן ולירז - מקום שהיה למעשה בין הכוח שלנו למחבלים. עובדה זאת הקשתה מאד על ביצוע ירי וזריקת רימונים משיא הגובה מחשש לפגיעה באיתן ולירז. לפיכך, היה צורך לירות בצורה מאד זהירה ומבוקרת.
בינתיים, יצאתי לכיוון ה"חרצוק" עם הכוח שלי, פוגש בדרך לוחם שירד מנקודת ההיתקלות על מנת שיוביל אותנו אל הנקודה. בשיא הגובה פגשתי בשני לוחמים שנפצעו כאשר ניסו לחלץ את לירז לאחור והתפנו בכוחות עצמם.
בנוסף אליהם היה שם גם קצין שחולץ לאחור לאחר שנפגע מרסיסי רימון.
בראש הגבעה פגשתי גם בדוד שעלה לרגע מהרחבה למטה. כרענו ברך אחד ליד השני והוא הראה לי בכיוון כללי היכן מוטלים איתן ולירז הפגועים. מן הנקודה בה הייתי לא ניתן היה לראות את מקום המצאם. מיד אחר כך חזר דוד לרחבה למטה וביקש לשלוח אליו אנשים נוספים. המשטח למטה היה קטן מאד ולא יכול היה להכיל יותר משלושה עד ארבעה לוחמים בו-זמנית.
המחבלים זרקו לעברינו רימונים בצורה קשתית כלפי מעלה וירו צרורות. לאחר שזיהינו את מקומם המשוער הגבנו בזריקת רימונים ובירי תוך שאנו נעזרים בצעקות מכוונות של הכוח שהיה מתחתינו למרגלות ה"חרצוק".
באותו זמן ותוך כדי תחילת נפילות של מצמרי"ם (פצצות מרגמה) באיזור, הופעלו כוחות סיוע של ארטילריה ומסוקים באמצעות הקשר של הכוח והחפ"ק. נפילות הפצמרי"ם היו בתחילה רחוקות ולא היוו איום ישיר, ואולם עם הזמן החלו הטיווחים להשתפר והפצצות נחתו גם מסביבנו.
במהלך חילופי האש נפגע מיכאל, שהיה ברחבה התחתונה, שלוש פעמים מרסיסי רימונים ומירי. עד לפציעה האחרונה בראשו הוא המשיך כלחימה תוך שהוא מטפל וחובש את עצמו. על תפקודו במהלך הקרב הוענקה לו, לאחר החלמתו, תעודת הערכה מאת אלוף פיקוד הצפון, גבי אשכנזי.
לקראת סוף הקרב יצאו דוד וישי (לוחם נוסף) - שהיו ברחבה התחתונה, מאחורי מחסות - לחלץ את איתן לאחור. בדיוק ברגע שהשניים נחשפו והצליחו לאחוז באפוד של איתן נורה צרור מכיוון המחבלים. ישי הצליח לנתר מאחורי סלע קטן, שהיה מהמחסות הבודדים ברחבה, לא לפני שנפגע מריקושטים (רסיסי כדורים) בפניו. דוד, לעומת זאת, נפגע מהצרור כחלק העליון של ביטנו ונפל לאחור תוך שהוא צועק שאינו מרגיש את רגליו (בדיעבד, התברר כי נפגע בעמוד השידרה). רונן הגיע מיד לדוד ושאל אותו למצבו, דוד ענה כי הוא בסדר ושיבדוק מה קורה עם מיכאל שנפגע בשלישית...
רונן דילג מעל דוד ושאל את מיכאל למצבו, מיכאל השיב לו כי הוא נפגע אך מצליח לחבוש את עצמו. רונן הסתובב אחורה חזרה לדוד, אך דוד כבר לא הגיב לקריאותיו...
היה זה למעשה הצרור האחרון שנורה בקרב על ידי המחבלים...
על תפקודו במהלך ההיתקלות, מתגובתו הראשונה והאמיצה, ההתעשתות המהירה שלו לאחר הצרור הראשון, הצורה בה תיפקד כקצין ואירגן את הכוח ועד לאופן התנהגותו האצילית והחברית בשניותיו האחרונות קיבל דוד צל"ש לאחר מותו מאלוף פיקוד הצפון.
הכוח הגיב במכת אש חזקה לכיוון המחבלים ולאחר דקות ארוכות של חוסר תגובה נרגעו הרוחות. בשקט שהשתרר גילינו שהמחבלים ניצלו כנראה את אחת ההפוגות על מנת לסגת. לאחר בדיקת השטח החל פינוי הפצועים וההרוגים מתוך הרחבה אל עבר ראש הגבעה ומשם לנקודת פינוי והיערכות במדרון אחורי. בשטח שררה אוירה קשה. הכוח היה מפוצל ומפוזר והנפגעים היו בנקודות שונות. בכל אותה עת המשיכו ליפול בשטח פצצות מרגמה שסיכנו את הכוח. תהליך הפינוי היה קשה מאד. המקום היה צפוף ומספר הנפגעים היה רב (חמישה). המדרגה שהפרידה בין הרחבה לראש הגבעה היתה גבוהה ותלולה ובנקיק שבין הסלעים יכול היה לנוע בכל פעם אדם אחד בלבד.
במהלך הפינוי זיהה אחד הלוחמים, שהיה בחיפוי ואבטחה, תנועה במרחק של כמה מאות מטרים מאיתנו. פעולת הפינוי הופסקה מיד והלוחמים פתחו במכת אש ארוכה לעבר הזיהוי. אל הכוח הצטרף גם מסוק קרב שירה אף הוא אל עבר אותה הנקודה. מן הסרט שצולם על ידי המסוק, התברר כי המחבלים הצליחו, בכל זאת, לחמוק החוצה ממכת האש... בתום הקרב נמנו שלושה הרוגים: רב-סרן איתן בלחסן, סגן דוד גרנית וסגן לירז טיטו וחמישה פצועים ביניהם מיכאל שהוגדר פצוע קשה.
המבצע הראשון לאחר ההיתקלות, והפעם ללא איתן, דוד ולירז, היה מוזר וקשה לכולנו.
המראות, הקולות והריחות מאותו לילה היו עדיין טריים, אך עם זאת ידענו כי זהו שלב הכרחי וחשוב בחזרה לתפקוד. למרות הקושי הרב בו עמדו הלוחמים עם החזרה לשיגרה, לא היה לי כלל ספק כי בכך נתקיימה צוואתו של איתן שתמיד דחף ויזם, תיכנן והוציא לפועל עשרות פעילויות מבצעיות.
כך בוודאי היה רוצה לראותינו, וכך גם המשכנו...

תמונות









התמונות צולמו על ידי צוות עיתון "במחנה" שהצטרף לכוח הסיירת כשבוע לפני המבצע, לאימונים מקדימים בצפון הארץ
_____________________________________


הזורע רוח, יקצור סופה

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 30-04-2009, 09:44
  הכל בסדר הכל בסדר אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.04.07
הודעות: 253
מה אתם מרגישים ?
בתגובה להודעה מספר 3 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "על המבצע והמארב"

ציטוט:
במקור נכתב על ידי סירפד
מתוך אתר פלוגת הסיור של חטיבת הצנחנים

מטרות המבצע
ביום שני בלילה, 22 בפברואר 99', מעט לאחר חצות, נע כוח של סיירת הצנחנים, מצפון ל"קו האדום", באזור ג'בל קלעת ג'בור שבגזרה המזרחית של דרום לבנון.
מטרת הפעולה היתה לפגוע באנשי חיזבאללה היוצאים לפעולות מבסיסיהם בכפרים.



אני יושב לפעמים ביום הזכרון, מזפזפ בין סרטים על חבר'ה שהכרתי בשרות הצבאי ( לא משנה אם הייתה זו הכרות קרובה או רחוקה ) וכל שנה שעוברת, נכנסות לי יותר ויותר מחשבות של "למה ? " או יותר נכון "בשביל מה ?"
זה בעיקר נכון לגבי פעילויות בד"ל, כמה הכרחי וחשוב היה באמת להוציא ביצוע לקלעת ג'בור, לרפיע, פיתחת הג'רמק, צפונית לחונה ? האם הייתה תרומה אמיתית לביטחון המדינה מעבר ליוקרה של היחידה המבצעת ? ( אני זוכר מארב חוצה, בו עפו מעלינו קטיושות ולא היה ממש מה לעשות)
ומה עם עזה ? ראיתי את הסרט על אפרתי, החבר'ה נכנסו לפעילות של לילה ( ממש להכנס, ללכת מכות ולחזור ) , לא ממש שינו סדרי עולם, הקסמאים המשיכו לנחות, אבל בבית יהושוע נשארה אלמנה + 3 יתומים...
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #8  
ישן 30-04-2009, 10:27
צלמית המשתמש של ביטיס
  ביטיס ביטיס אינו מחובר  
מומחה ללוחמת חי"ר, סיור וצליפה
 
חבר מתאריך: 06.12.04
הודעות: 19,538
בתגובה להודעה מספר 7 שנכתבה על ידי הכל בסדר שמתחילה ב "מה אתם מרגישים ?"

במבצע "קדש" חטיבה 10 נדרשה לכבוש את "אום כתף". החטיבה נכשלה בכל משימותיה וספגה אבידות - האם זה היה מיותר? מבצע קדש היה הצלחה אסטרטגית. האם עכשיו הקרב של חטיבה 10 היה מיותר?

יש קשיים להיסטוריונים רציניים לכמת את התרומה של גדודים ומטה להצלחה או אי הצלחה במלחמה - צבאית ומדינית, שלא לדבר על כך שלא תמיד אחד תלוי בשני. איך אתה מכמת את התרומה החלקית של מארב בודד בלבנון בעימות שארך 18 שנה? יכול להיות מארב שהותקל, איבד לוחמים ולא עמד במשימתו, אבל יצר הצלחה בכך שהוא שיבש תכניות של האויב, ויכול להיות מארב שהוריד 10 מחבלים ולא באמת שינה הרבה.
זו הבעיה של הפיונים - אין את רוחב הראיה, ומימד הזמן הנלווה לו בשביל לעשות חישובים כאלה.
מציע שלא תכנס לחשבונאות - זה רק יעשה לך רע.
_____________________________________
There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #9  
ישן 30-04-2009, 12:14
  שטורס שטורס אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.01.07
הודעות: 1,038
עם כל הכבוד, התמיהה שלו במקומה: בפרספקטיבה של 9 שנים כמעט
בתגובה להודעה מספר 8 שנכתבה על ידי ביטיס שמתחילה ב "במבצע "קדש" חטיבה 10 נדרשה..."

לאחור, ו-27 שנים כמעט אחרי מלחמת לבנון ה- I, מותר לשאול גם שאלות כאלה.
וההערה שלך בדמות הנחיצות של מבצע אוגדתי/חטיבתי/גדודי כזה או אחר, נכונה אולי למצב של מלחמה, אבל לא בהכרח למצב של פעילות אנטי גרילה ב"עצימות נמוכה" במהלך שהות של שנים רבות בדרום לבנון.
ואגב, מי ששלח את החטיבה למשימתה לא רצה בכישלון...היתה לה משימה. והשגת המשימה בראיית המפקדים דאז היתה חיונית.
דהיינו, הצורך בביצוע המשימה היה חיוני.
הכישלון הוא שהיה מיותר...

מותר גם לשאול: מה השיגה מלחמת לבנון ה- I? לעניות דעתי- הרבה מאד. המלחמה ההיא היתה הצלחה רבתי משום שהיא השיגה רבות ממטרותיה המוצהרות יותר וידועות פחות.
זה שהשמאל עשה ממנה אח"כ באמצעות מהלכים שטיפת מוח ועיוות וסילוף העובדות כישלון מהדהד - זה הכל פוליטיקה. ראינו לאן דרכו של השמאל הובילה ומובילה.

ולהבדיל: מה השיגה השהות הממושכת בד"ל? בצד הזכות, לעניות דעתי, מעט מאד אם בכלל. בצד החובה: עם ישראל ספג נזקים איומים בנפש, בחומר, במוראל. מעל ומעבר למטרות.
אבל אליבא דכולי עלמא שאת המטרה המוצהרת שלה: הבטחת בטחון ישובי הצפון היא לא השיגה..
כישלון מוחלט וטוטלי, שהונצח בזכות שטיפת מוח, חשיבה קבוצתית מקובעת, פחד של מקבלי ההחלטות משינויים, וכו'.
עם שלם הולך שולל באף בשם הבטחון של ישובי הצפון - ושלח את מיטב בניו אל מטווחי החיזבאללה וארץ המטענים והמתאבדים.


ומה השיגה המלחמה השניה בלבנון?
אני חושב שהיא השיגה הרתעה משופרת. קרנו של חיזבאללה- עינינו הרואות -ירדה מאד מאז אם הוא מתכתש עם מצרים במקום איתנו.

ואחרון: ומה השיגה הנסיגה מלבנון? האם הנסיגה עצמה היתה כישלון? לדעתי, לא ולא.
אחרי שברק ואחרים הבינו שצה"ל בד"ל הוא "ברווזים במטווח" כמאמר קהלני, הוא הסיק את המסנקה ההגיונית: והמתבקשת: נסוגים. מפסיקים את הסימביוזה המטומטמת שהתפתחה בד"ל, עם הבנות ענבי זעם, מפסיקים את קציר הדמים שם, את ההודעות השבועיות / חודשיות בתקשורת על הרוגים ופצועים.
כזכור, חיזבאללה היה במגמת שיפור. צה"ל התקפד. לשהות שם לא היה שום ערך מבצעי.
אז התגברנו על "מה יגידו", וברחנו. וטוב שכך עשינו: בזכות זה יש לנו עכשיו מאות משפחות חיות ומאושרות שהיו יכולות להיות שכולות או עם נכים קשים.
המשפחות הללו יולידו את הדור הבא - וכאן כבר מדובר באלפי ילדים חדשים שלא היו נולדים ח"ו.
זה רווח נטו של עם ישראל.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #11  
ישן 30-04-2009, 13:18
  הכל בסדר הכל בסדר אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.04.07
הודעות: 253
לא ירדת לסוף דעתי
בתגובה להודעה מספר 10 שנכתבה על ידי ביטיס שמתחילה ב "לא אמרתי שאין טעם - אמרתי..."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי ביטיס
לא אמרתי שאין טעם - אמרתי שלבחון משימות בודדות בראי האסטרטגיה - קשה מאוד. יכול להיות שהוחלט על נסיגה, אבל לעשות מארב 90 בשקיף אל בציל זה דבר שצריך, אפילו שבסופו של דבר הולכים לסגת. אז איך מודדים חשיבות של משימה בודדת בעימו"ג של 18 שנה?


אם אני זוכר איפה זה שקיף אל בציל, אזי פעילות במקומות כאלו ( כמו בשמיס, 1200, צרצר 19 , ושאר האתרים שהקיפו מוצבים ), כל עוד ההחלטה המדינית הינה להשאר במוצבים, מקובלת עלי לחלוטין.

הבעיה שלי היא עם כל אותם "ביצועים איכותיים" לכאורה, כל המארבים נושקי/חוצי קו אדום ( ושוב אני מבדיל בין מארב כללי ובין הנחת מטען המיועדת לאיזה קודקוד גזרה ), שבראייה לאחור נראה לי שבעיקר היו פרי יוזמה של מפקדים להוטים ( יהיו הסיבות אשר יהיו.. ובכוונה אני לא מרחיב ) ועלו בהרבה דם..
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #13  
ישן 30-04-2009, 13:26
צלמית המשתמש של ביטיס
  ביטיס ביטיס אינו מחובר  
מומחה ללוחמת חי"ר, סיור וצליפה
 
חבר מתאריך: 06.12.04
הודעות: 19,538
בתגובה להודעה מספר 11 שנכתבה על ידי הכל בסדר שמתחילה ב "לא ירדת לסוף דעתי"

זהו - שאני לא בטוח שיש יכולת לשפוט. ברור שיש מפקדים שיוציאו משימות חסרות טעם. יצאתי ללפחות 5 משימות שהיו חסרות טעם בצורה כ"כ קיצונית שעימות עם אותו מפקד שהוציא את המשימה הביא להודאה בכך. לא על כך אני מדבר, וממילא, משימות "איכות" דורשות מעבר דרך הרבה מסננות.

אם תשאל את החיילים שלי, הם יגידו לך שהייתי המ"פ מחפש הצרות ורודף האקשן הכי גדול שהם ראו (וזה כולל גם חבר'ה שבאו מעוקץ או פלס"רים למיניהם). אבל ל"טירוף" שלי היה הגיון מבצעי ברור שהוכיח את עצמו בשטח - למרות שכמעט אף יחידה לא עבדה ככה, סדיר או מילואים. לא תמיד מה שהחייל חושב שהוא רואה, הוא אכן נכון.
אני מבין את מה שאתה אומר - אני רק מנסה לענות לך בצורה שכלתנית וקרה ככל האפשר.
_____________________________________
There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #14  
ישן 30-04-2009, 22:00
  שטורס שטורס אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.01.07
הודעות: 1,038
כאשר האסטרטגיה גופה לוקה בחוסר עקביות או מנותקת מהמציאות
בתגובה להודעה מספר 10 שנכתבה על ידי ביטיס שמתחילה ב "לא אמרתי שאין טעם - אמרתי..."

היעדים שנגזרים ממנה עלולים להיות הזויים ועוד יותר מנותקים מהמציאות.
אבל היות ומדובר במערכת היררכית מאד, המבוססת על ציות מוחלט, שיודעת לטשטש כישלונות - התוצאה עלולה להיות כישלון מתמשך כפי שקרה בשהות הממושכת וחסרת התכלית בלבנון.

לפיכך, הנסיון לשפוט האם פעולה מסוימת הכרחית בראי האסטרטגיה הזאת, כאשר לכולנו ידוע כי האסטרטגיה עצמה היתה הזויה ומנותקת מהמציאות מביאה לתוצאות אבסורדיות.
למה מארב חודר כזה כן, והנחת מטען אבל או טווס כזה לא? למה לא ההיפך? שניהם תורמים באותה מידה למימוש יעדי האסטרטגיה שהם בעצמם הזויים: דהיינו, התרומה שלהם לא ניתנת לאימות או לכימות. היא מופרכת.
בראייתי, אפשר היה במציאות של ד"ל לעשות מארבים חודרים, להפציץ סלעים, לירות בארנבות, או סתם לשחק בדוקים - כל האמצעים הללו היו יעילים באותה המידה בדיוק להשגת היעדים האסטרטגיים כפי שהוגדרו על ידי המערכת עצמה: בטחון לישובי הצפון.
כאנקדוטה, זכורה היטב הקלישאה המטומטמת שלפיה חונכו חיילי צה"ל בד"ל: אנחנו פה עם הגב לאורות של קרית שמונה, נהריה, שלומי וכו'... "לנו ברור מדוע אנחנו פה ומה המשימה"...
ועוד מיני הבלים שכל קשר בינם ובין המציאות מקרי.

אילו המשימה בד"ל היתה להרוג כמה שיותר מחבלי חיזבאללה, לחסל כמה שיותר קטיושות, וכו'- לשחוק את הארגון - ניתן היה למדוד הצלחה או כישלון בצורה מדויקת מאד.
אבל כאשר המשימה היא משהו אמורפי ולא ברור כמו "בטחון לישובי הצפון" - בשעה שבישראל עצמה מתפוצצים אוטובוסים שהורגים בשניה אחת מה שלבנון לא הרגה בשנה - משהו בהגדרת המשימה לקוי מיסודו.

במלחמת לבנון הראשונה - בניגוד למה שנהוג לומר עליה - היתה לצה"ל אסטרטגיה ברורה ויעדים מדויקים מה הוא רוצה להשיג: השמדת אש"ף והקטיושות שלו; פגיעה בטק"א ובשריון הסורים, חבירה לנוצרים. היעדים הושגו במלואם. הברוך התחיל אחרי שסילקו את שרון ומינו במקומו שרי בטחון שחשיבתם היתה מקובעת, ושחששו לקבל החלטות אמיצות. שרון עצמו אמר שהוא היה מוציא את צה"ל מיד מלבנון. הוא הבין שהמלחמה השיגה את מטרותיה, וגירוש אש"ף לטוניס היה הישג אדיר. אילו היה שרון ממשיך - הנסיגה היתה לגבול ישראל אחרי גירוש אש"ף, המלכת באשיר, וסאברה ושאתילה. זאת היתה כוונתו והוא הצהיר עליה לא פעם.

במלחמת לבנון השניה אולמרט היסס להכניס כוחות קרקע, והוציא אותם מיד - בדיוק מהסיבה הזאת: הצבא לא הציע אסטרטגיה ברורה. משימה ברורה: מה עושים, איך מודדים הצלחה, איך יוצאים. ואם אין אסטרטגייה ברורה ומדידה - עדיף לא להתחיל בכלל.

כנ"ל בעזה בעופרת יצוקה: כניסה לשם הרג וכיבוש ו"אנחנו נראה להם" היא חסרת תוחלת אם אינה מלווה באסטרטגיה ברורה מה רוצים להשיג, מה היעדים להשגה, האם אפשר לבנות לצבא תכינת פעולה מגובשת ברורה ופשוטה, והאם השגת היעדים הללו תשרת מטרות מדיניות ואסטרטגיות של המדינה.
זה שברק ניווט את עופרת יצוקה זה מזלנו. מישהו אחר היה עלול להיסחף באותה רוח הזויה שהשאירה את צה"ל 18 שנים מתבוסס בד"ל.

נערך לאחרונה ע"י שטורס בתאריך 30-04-2009 בשעה 22:05. סיבה: הוספה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #15  
ישן 30-04-2009, 12:49
  lior432 lior432 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 14.03.07
הודעות: 3,676
בתגובה להודעה מספר 9 שנכתבה על ידי שטורס שמתחילה ב "עם כל הכבוד, התמיהה שלו במקומה: בפרספקטיבה של 9 שנים כמעט"

ברק הוציא את צהל מלבנון לא בגלל שהחיילים היו שם כברווזים במטווח. כי קודם כל הם לא היו ברווזים במטווח. לבנון לא היה מקום קל, אבל בוודאי לא איזו גיא הריגה כמו שמתארים אותו. תיאור של ברווזים במטווח , מתאים לגרוזני של 94-95, לא לרצועת הביטחון.
הנקודה השנייה היא שאם מטרת הישיבה של צה"ל רצועת הביטחון היתה רלוונטית- היינו הגנה על ישובי הצפון, הרי שהיינו שם עד היום עם השינויים הטקטיים המתבקשים.
אבל, וזה האבל הגדול- בסופו של דבר, הכוחות שישבו ברצועת הביטחון שמרו בעיקר על עצמם, כמעט רוב הפעילות שנעשתה שם, נעשה על מנת להגן על שיגרת העבודה- פתיחות צירים, טווסים, מארבים. רצועת הביטחון לא מנעה ירי מטל"רים לישובי הצפון, גם לא אז. ברצותם, ירו ממרחבי נבטייה- שקרא- ברעשית- מגדל סלים, מאזור צור וכפרא.

אגב, כבר ב-1994 שמעתי את קצין אג"ם פצ"ן בזמנו, אומר שכאוכבא מועברת לצד"ל כיוון שיושבת שם פלוגת צה"ל שלא עושה כלום מלבד לשמור על עצמה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #16  
ישן 30-04-2009, 22:10
  שטורס שטורס אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.01.07
הודעות: 1,038
אביגדור קהלני, שר בממשלה, גיבור ישראל, אמר בדיוק את זה: ברווזים במטווח
בתגובה להודעה מספר 15 שנכתבה על ידי lior432 שמתחילה ב "ברק הוציא את צהל מלבנון לא..."

והוא ידע דבר אחד או שניים על מטווחים ועל ברווזים.

קח את אסון המסוקים בשאר ישוב וחקור: מדוע בעצם הוא אירע? כי איציק מרדכי פחד להכניס כוחות ולהוציא כוחות בשיירות. בשביל לחסוך את תקיפת השיירות - הוכנסו כוחות במסוקים.
עצוב מאד - אבל נכון.
ללמדך שהאיוולת איננה נעצרת ברמה האסטרטגית: היא מקרינה גם על הפעילות היומיומית והופכת את המצב לחסר שליטה. המלחמה נהפכת למשהו שלא ניתן לנהל אותו בהיבט של ניהול סיכונים כי הכל חשוב, הכל חיוני, לא? הרי כבר כתבתי לעיל.: כאשר האסטרטגיה הזויה ומנותקת מהמציאות - כל מעשה הזויה ככל שיהיה, או מחדל מקומם ככל שיהיה, הוא שווה ערך בתרומתו לקידומה...

ומדוע השייטת התפוצצה באנצריה? כי רצו לפי פרסומים זרים לטמון מטען לאיזה בכיר בחיזבאללה, שבוע וקצת בדיוק אחרי שפעולה דומה הצליחה מאד בגזרה אחרת ותפסו את חיזבאללה בכוננות שיא עם מטעים ומארבים ותשמועים פרוסים.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #18  
ישן 01-05-2009, 16:14
  שטורס שטורס אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.01.07
הודעות: 1,038
קהלני אמר את זה. במפורש. אני מביא לך אסמכתא שמצאתי באתר אינטרנט
בתגובה להודעה מספר 17 שנכתבה על ידי lior432 שמתחילה ב "לא יודע מה אביגדור קהלני..."

עתיק יומין של "ארבע אמהות".

"...אחד השרים היה מציע לקיים דיון בשאלה האם בכלל יש טעם להמשך ישיבתנו שם.
בממשלה הנוכחית, כך נראה, מי שלקח את התפקיד על עצמו הוא השר אביגדור
קהלני.
לפני כחצי שנה, במסגרת דיון כולל בקבינט הבטחוני, עלה גם הנושא
הלבנוני. קהלני הציע להקדיש לנושא דיון מיוחד, כמו שהוקדש לדיונים בנושא
חברון, הפעימה הראשונה ואחרים. אם לא ניזום, הוא אומר, המצב יישאר כמו
שהוא.
כמה חודשים אחר-כך, כבר אחרי ההתבטאות שלו על ברווזים במטווח, במסגרת
אחת מישיבות הממשלה, העיר שר הביטחון יצחק מרדכי הערה כללית בעניין שרים
העוסקים בענייני משרדים אחרים. אם אתה מתכוון אלי, אמר קהלני, אני לא
מתכוון להרפות. יש בעניין הזה החלטת ממשלה, אמר מרדכי, ואין מה לדון
בזה. אין החלטה, ענה קהלני, ההחלטה האחרונה התקבלה לפני שנים.
גם בוועדת חוץ וביטחון, מתברר, לא מדובר בנושא פופולרי לדיון. הדיונים
עצמם, אומר אורי רדאי מזכיר הוועדה חסויים."....

מקור:
http://www.geocities.com/CapitolHill/3438/2.html

הוא אמר את זה נדמה לי ב- תחילת 1997.

עוד מקור - הפעם של משרד החוץ:
http://www.mfa.gov.il/MFA/Archive/A...ANON%20-%2010-F
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #19  
ישן 01-05-2009, 23:10
  gilbmx gilbmx אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 12.05.07
הודעות: 105
בתגובה להודעה מספר 18 שנכתבה על ידי שטורס שמתחילה ב "קהלני אמר את זה. במפורש. אני מביא לך אסמכתא שמצאתי באתר אינטרנט"

תקופת השהות של צה"ל בד"ל לא הייתה אחידה מבחינת הטקטיקה. רוב התקופות החיילים לא היו ולא הרגישו כמו ברווזים במטווח. (נסיוני מדבר על 93-94).
היו תקופות פעילות יותר ופעילות פחות בלבנון. לקראת הסוף התחילה ההסתגרות במוצבים מיעוט פעילויות, על מנת להימנע מהרוגים. זה היה בעצם השלמה עם אבדן השליטה בשטח. אז (ואני כבר לא הייתי שם) אולי הרגישו כמו ברווזים.

ההתקלות של הצוות בלחסן ז"ל סימנה אם אני זוכר נכון את תחילת ההסתגרות האחרונה, שהייתה קשה מקודמותיה.
אני מוכרח להוסיף שלמרות לא הכרתי אף אחד הקשור לאירוע באופן אישי האירוע הזה השאיר אצלי חותם בל ימחה קצת בגלל העלבון הצורב אבל הרבה מהראיון עם אישתו של איתן ז"ל.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #22  
ישן 07-05-2011, 12:27
  doco doco אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 21.04.06
הודעות: 69
אני שואל את זה הרבה אבל לא על לבנון
בתגובה להודעה מספר 7 שנכתבה על ידי הכל בסדר שמתחילה ב "מה אתם מרגישים ?"

אני פשוט עושה אלגוריה למצב שהיה כששרתי באיו"ש.
כול לילה אם לא היה מעצר נקודתי שהסתמך על מודיעין, היינו מוציאים מארבי זיג\ אלמנות\ סיורים אלימים.
פשוט כדי להתכתש עם האויב, הרבה פעמים אני שואל אם זה תרם למשהו (בטח שלמקצועיות שלנו בתור לוחמים בגדס"ר צנחנים זה לא תרם הרבה הפכו אותנו לקבלני קאסבות) נכון הרגנו חמושים בפעולות האלה מטווחים לפעמים של 50 ס"מ , ובראייה לאחור אני לפעמים חושב שחמוש הוא לא בהכרח מחבל אלה איזה פלאנגה שפשוט שומר על המחנה - איזה דג רקק (בניגוד אולי לבנון ששם כול לוחם חיזבאלה הוא לוחם) ואני תוהה איזה אפקט היה לפעילויות האלה.
ופעילות האלה איבדנו אנשים ונפצעו עשרות.
ככה איבדנו את בן ציון מהסיירת
ככה איתי ארנליב וכול החוליה שלו מהעורב נפצעה.
ככה צוות סמ"רים של העורב עלה על מטען חודשיים אחרי.
ככה צוות של הפלח"ן נכנס לקאסבה של עין בית עלימא למשימת התאבדות- הליכה בסמטאות שהכתפיים מגרדות את את הקירות, התצאה ברורה: המקפ"ץ שלהם חטף שם צרור לרגל ובנס לא הייתה שם קטסטורפה.
והכול, הכול מהיזמות האלה- שבאמת אין לי מושג היום בראייה לאחור כמה הם תרמו ...
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #23  
ישן 07-05-2011, 13:46
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 1,428
בתגובה להודעה מספר 22 שנכתבה על ידי doco שמתחילה ב "אני שואל את זה הרבה אבל לא על לבנון"

הם תרמו לביטחון של היישובים בסיביבה ובערים הגדולות.
וברמה הטקטית והאסטרגית הן תרמו לסך הכולל של המאמץ להתיש את הטרור ולתת למחבלים להבין שמי שמעורב בטרור או נושא נשק משלם על זה מחיר. הן היו חשובות ולכן גם לעיתים מסוכנות.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #26  
ישן 28-04-2009, 11:16
  whisky whisky אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 28.04.09
הודעות: 1
לירז טיטו ז"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי קרנף16 שמתחילה ב "רב-סרן איתן בלחסן ז"ל"

לירז טיטו, היה קצין הנדסה למבצעים מיוחדים ביק"ל (יחידת קישור ללבנון) תחת פיקודו של ארז גרשטיין ז"ל.

התפקיד שלו כלל הצטרפות ליחידות מיוחדות לצורך ביצוע מבצעים מורכבים (הנחות מטענים, זריעת מיקוש, חבלה מדויקת ועוד), מבצעים חודרי קו אדום, מבצעים באיזורים זרועי מטענים ומיקוש וחילוץ הנדסי מורכב. לצערי לירז רק התחיל את התפקיד כמה חודשים קודם לכן, תפקיד שאני עשיתי באוגדה מקבילה ואת לירז חנכתי לא מעט, אבל למרות שהיה צעיר בתפקיד, הרצון שלו ללמוד החיות שלו, החוכמה שלו כיסתה על כל חסרון שהיו לו בניסיון ולכן הוא נבחר לתפקיד.

יצא לי לשרת איתו לא מעט, בחור מקסים, שופע חיים וחיוך.

אוהב ללמוד, אוהב בנות, אוהב חיים...

מתגעגע.

whisky

נערך לאחרונה ע"י whisky בתאריך 28-04-2009 בשעה 11:21.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #39  
ישן 07-05-2011, 11:21
  חויובה חויובה אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 30.09.06
הודעות: 3
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי קרנף16 שמתחילה ב "רב-סרן איתן בלחסן ז"ל"

אני הכרתי את לירז במסגרת קורס המש"קי הנדסה(מקביל למ"כים חיר).

הוא היה מהמורעלים האלו, אלו שתמיד דואגים שהכל יהיה במקום במסדרים.אני אפילו זוכר שפעם מרב שהוא דאג להכל ועלה להתקלח , נגמר הזמן והוא ירד עם מגבת וכפכפים למסדר , ובשניה האחרונה קלט שהקנה של המאג לא משומן ,למרות שזה לא היה הפקל שלו. הוא טס בריצה והביא שמן והספיק ממש בשניה האחרונה לשמן את הקנה, דבר שהיה עולה למי שאחראי בשבת.

הוא היה מהמצחיקים של הפלוגה, עם כל הבדיחות והחיקויים.אני זוכר אותו רק עם חיוך.

לאחר הקורס נפרדו דרכנו לעולם.רק שהודיעו את שמות ההרוגים , שמעתי על התפקיד שהוא קיבל לאחר קורס קצינים.

עד היום לא נקלט לי שהוא נהרג ואיננו איתנו.

לאחרונה הייתי בטקס בתיכון שלו , וילדה יפה הקריאה את שמו.אם רק היו יודעים הילדים האלו את הסיפור ואיך בזכותו ובזכות אחרים שנפלו פה הם יכולים להמשיך לישון בשקט.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +3. השעה כעת היא 05:13

הדף נוצר ב 0.78 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2014 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר
כתובת המערכת: מערכת אתר פרש, ת"ד 4062 פארק המדע ע"ש ויצמן, נס ציונה 74140.