ברוח הימים האלה רציתי לשאול האם זכורות לכם פרשיות שחיתות בשלטון הישראלי בתקופה שלפני פרשיית אברהם עופר ואשר ידלין? אם כן, איך הן טופלו - משפטית, מנהלית או פשוט טוטאו מתחת לשטיח?

לא הייתה עיתונות חוקרת כמו היום או רדיו /טלויזיה כך שהפרשיות היו סמויות .
שחיתות מפורסמת הייתה שוד העתיקות של משה דיין ,אלמנתו מכרה לפי הפירסומים
את העתיקות לאחר מותו, במיליון דולר למוזיאון ישראל ....

האתר שלי :
http://sites.google.com/site/amotisrael/home

שורת המתנדבים הייתה חבורת צעירים תומכי מפא"י שפעלה בהתנדבות במעברות, ואחר כך החלה
לבדוק התנהלות שלטונית פגומה. הם חשפו מחדלים של סגן המפכ"ל, שבמקרה היה גם בנו של
ראה"מ דאז. עמוס בן גוריון תבע אותם לדין, ובביה"מ העיד המפכ"ל יחזקאל סהר עדות שקר.

הארגון הוקם ב-1951, ביזמת תא הסטודנטים של מפא"י. ארבעת ראשיה שנתבעו לדין על הוצאת דיבה, ע"י עמוס בן גוריון, היו: שמעון אפלבויום, חנן רפפורט, (לימים פרופסור) שלמה סימונסון, ואליקים העצני. בית המשפט המחוזי פסק נגדם, אך פרקליטם, שמואל תמיר ערער בבית המשפט העליון שביטל חלקים מפבק הדין המקורי, הפחית במידה ניכרת את הפיצוי, מתח ביקורת על הסמפכ"ל עמוס בן גוריון, וקבע כי המפכ"ל יחזקאל סהר שיקר בעדותו. העתון "העולם הזה" תמך אז במרץ בשורת המתנדבים ואילו דבר, ג'רוזךם פוסט, הארץ והשבועון רימון ביקרו אותה חריפות. עוד חבר מפורסם של ה"שורה" היה ישעיהו ליבוביץ.

זה היה עיתון שהוצא לאור ביוזמת איסר הראל ז"ל, במטרה לחסל את מה שכינה ב.ג. בשם "השבועון
המסויים" (העולם הזה). בכמה ספרים שסוקרים את המודיעין הישראלי באותה תקופה, ישנן התייחסויות מבודחות להתנהלותו של איסר (איש מודיעין מעולה ונקי כפיים לחלוטין באופן אישי, שחש
לכל אורך כהונתו, מחוייבות מפלגתית עזה, ולא בחל במתן עצות בתחומים שכיום לא היה עולה על
הדעת שעובד מדינה יתערב בהם בגלוי), בתור "עורך-על" של עיתון (אותו ערך העיתונאי שלמה
טנאי, וכתבו בו כמה אנשים שלימים הגיעו למעמד בכיר בעיתונות ובספרות בארץ: המו"ל אהד זמורה,
העיתונאי אריה אבנרי, המשורר דוד אבידן, ועוד).
דבר היה גם הוא מזוהה באופן חד משמעי עם מפא"י (עם החלק השולט במפא"י, לא שורת
המתנדבים, כמובן...).
העולם הזה היה עיתון שתפס עמדה אופוזיציונית מובהקת לשלטון מפא"י, ועל כן אימץ במובהק את
עמדת שורת המתנדבים (כשגם עורך הדין שייצג אותם, תמיר, שהיה הסנגור של גרינוולד במשפט
קסטנר, ייצג את הנאשמים במשפט מחתרת צריפין, וקודם לכן היה מפקד באצ"ל - היה דמות
אופוזיציונית מובהקת לשלטון מפא"י).

קשה שלא לקבוע שאכן החלוקה של תומכי/מתנגדי השורה, הייתה פוליטית (תומכי השלטון היו
נגדה, ומתנגדי השלטון היו בעדה - כששני הצדדים פעלו באופן כמעט אוטומטי) - ועם זאת קשה
לערער על כך שמעשי השחיתות שנחשפו באותה פרשה, היו ברמה כזו שרק בשנה האחרונה
חזרנו למצב שבו שוטרים כ"כ בכירים, מוצאים עצמם כנחקרים, אחרי כמעט 50 שנות רגיעה בתחום זה...

ובעקבות תגובותיכם גם למדתי שנסיון לשבש את ההליכים נגד יחזקאל סהר נתגלה על ידי חי חסידוף שהיה ארכיבר במשרד המשפטים והודלף לעולם הזה. הוא אותר על ידי השב"כ ולאחר משפט ממושך נגזר דינו לחודשיים מאסר בפועל (העונש הופחת לאחר מכן) על ההדלפה.

חיים כהן עצמו לא אהב את החשיפה גם ממרחק של שנים למרות היותה מחמיאה.

ואם כבר פרשות שחיתות היסטוריות - 'נתיבי נפט' וכמדומני 'המועצה להימורים בספורט' בסוף שנות ה60 ותחילת שנות ה70.

המענין הוא שלא קופצות מן המוכן פרשות שחיתות טרם קום המדינה [למעט פרשת 'תל נוף']. מאחר ואני מאמין לאמירתו של השופט המנוח חשרנאטקון - "היהודים אותם יהודים והבנק אותו בנק" אין זה סביר כי לא היו פרשות כאלה טרם קומומיותנו.

מדוע לא נחשפו 'המעילה הגדולה בסוכנות' או 'פרשת קבלות הבונדס הפקטיביות'?
[1] לחלק מן האנשים היתה יותר בושה [2] היה הרבה פחות כסף ציבורי [3] קשה היה לחשוף פרשות שכאלה מאחר והכספים נעו במסלולים בינלאומיים בין קהילה לקהילה וללא בקרה של מדינה מסויימת
[4] אם היו פרשות שכאלה מתגלות - עדיף היה לסוגרן בתוך המשפחה ולא לערב את הפריץ ששש היה לדחוף אפו גם בדברים שמעבר לכך [5] מרכז הכובד של העם היהודי הושמד בשואה וחדל להתקיים זמן קצר לפני קום המדינה ועימו הכספים ורישומם [6] 'הכל נשאר במפלגה' [7] המשטרה הבריטית וקודם לה העותומנית לא שמו בראש מעיניהן את נקיון הכפיים של הממסד הציבורי היהודי

הסוכנות. 1949 או 1950. אני לא כ"כ זוכר. אני חושב שיצחק גרינבוים מונה לחקור אבל התוצאות כנראה לא פורסמו.
הכל מהזכרון יכול להיות שאני טועה בהרבה פרטים.

כי לא נתת שום דבר...

המדובר בשתי פרשיות של שחיתות אישית, שבמונחי היום נחשבות קטנטנות. האחת על מתן כספים שלא כדין לעסקני סוכנות בירושלים ע"י משרדי הסוכנות בז'נווה. השניה הזמנה של תנורים ופריטים ביתיים שנעשה אל המחנות בקפריסין, ואשר מצאו את עצמם בתיהם של עסקני סוכנות.

אכן, יצחק גרינבוים הא ש"ניסה" לבדוק ולא הצליח... אז נכנס לעובי הקורה ד"ר שמורק, מבקר הסוכנות וחשף את המעשים. אבל לוי אשכול, לימים שר האוצר וראש הממשלה, שהיה אז גזבר הסוכנות מנע ממנו "לפוצץ" את הפרשה, וטבע את מטבע הלשון המפורסם שלו, בקשר למושחתים: "לא תחסום שור בדישו".

אמירה נוראית זאת אפיינה את ההתנהגות המוזרה של הנהגת מפא"י דאז. בעוד שכולה הייתה נקיית כפיים באופן אישי, הייתה סובלנית וסבלנית כלפי שחיתות שחגגה מסביבה.

משום מה נזכרתי באשכול הזה, והנה תוספת מעניינת מ ynet מאת צבי לביא:

עד לא מזמן, האוטובוס מעפולה לחיפה היה חולף על פני תחנה מתפוררת, לא הרחק מתל מגידו. "נחלאות" היה כתוב על השלט, שמה של חווה חקלאית שנמחקה מהמפה, אחרי שנולדה בחטא סמוך להקמת המדינה, ונשכחה מלב מחמת הבושה. בנחלאות ייסדה מדינת היהודים את השחיתות השלטונית. הפרשה הראשונה מאפילה עד היום על כל פרשיות השחיתות הציבורית המאורגנת שהתגלו מאז, גם בסוכנות היהודית וגם בממשלה.

בכירי מחלקת ההתיישבות ומשרד החקלאות, מלח הארץ, ניצלו את שליטתם בהקמת מאות המושבים להמון העולים החדשים, כדי לעשות משהו גם לביתם. את העולים שלחו להיאחז בשממות הנגב ובאדמות הטרשים בגליל. לעצמם הם הפקיעו אלפי דונמים ממיטב אדמות הלאום הפוריות בעמק יזרעאל. בסיוע קופת הלאום הוקמה החווה, לא למגורים מיידיים אלא קודם כל להגדלת הכנסתם החודשית בעזרת פועלים שכירים, אף הם עולים. מצוות ישוב הארץ כחלטורה בשלט-רחוק.

להמשך:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3540690,00.html