כאשר שומעים את סיפורי הגבורה של הקרב הזה נותר לק לקנא בחיילים(אם ניתן לקרוא להם כך) שזכו לכאלה מפקדים!!

"כשיורד גשם, גם האויב נרטב" - משפט שתפס אותי..

למות או לכבוש את הארץ.....

אבל אני בטוח שאפשר למצא גם דוגמאות דומות מהמלחמות שבאו לאחר מכן !

אביגדור קהלני נגד הסורים. שדרך אגב המשפט ""כשיורד גשם, גם האויב נרטב"
נאמר גם לו כאשר רק הוא נותר אל מול הטנקים הסורים, הוא ביקש סייוע ומה שהוא קיבל זה את המשפט הזה.

כיום היו עושים על זה ועדת חקירה.

האם תמו ימי הגבורה?או שמא בגלל שבכל ארוע מחפשים "גיבור" אנחנו מפספסים את הסיפורים הללו?

למות או לכבוש את הארץ.....

שמהקרב הזה יצאו שני רמטכ''לים
עוד מועמד כמעט ודאי לרמטכ''לות
שנעצר בדרך בגלל כמה שקי סוכר
ועוד קצין שלפי עדות רפול היה עם שרביט רמטכ''לות בתרמילו
אבל נהרג כמה חודשים מאוחר יותר בחירבת חתולה
וכולם יוצאי פלוגה אחת...........פלוגת משמרות

שלחם ירה והתנדב לכל פעולה שהיו צריכים כולל שכיבה על סמרטוטים וכל מני "זבלה" כדי שהוא יוכל להיתמך ולהישאר בגובה חומה וכל זה עם כדור בראש.

הוא לא היה מאחורי פלזמה והוא לא היה בעורף.
הם לחמו כמו אריות כי ידעו שהם לוחמים למען ירושלים.

וכל הקרב הזה הצליח בזכות גוש עציון....שלא נתנו לשיירה של משוריינים ירדנים שהיו בדרכם לסן סימון לעבור.



מחקתי כדי לא לפתח דיון פוליטי.

למות או לכבוש את הארץ.....

ובעיקר ביום בו המגינים מותקפים ע''י
אלו שעל בטחונם הם שומרים
וידו של הסמג''ד הם שוברים
וגם זאת חריגה אולי שתימחק מבחינתי
סליחה...לא הצלחתי להתאפק

הטקטסט שלך ממש לא פוליטי. אני מאמין שכל אזרח נורמלי במדינת ישראל כולל הרחב של המתנחלים מוקעים התנהגות עבריינית כזו.

את דדו, רפו"ל ואוריי בן-ארי אני מזהה.
מי הלוחם המבטיח שנהרג בחרבת חתולה?

אז מה

נהרג בחירבת חתולה בזמן ההפוגה כמפקד פלוגה בגדוד הפורצים
קיבל את הפלוגה אחרי שאורי בנר (לימים בן ארי) התקדם במעלה התפקידים
כשתהתמנה רפול לרמטכ''ל ונשאל ע''י חבריו לפלוגה לשעבר
מה היה קורה לו מוטי לא היה נהרג ענה: במקרה זה אני הייתי היום סגן הרמטכ''ל
וגם דדו ז''ל איש פלוגת משמרות באזכרה ביום השנה ה-25 למוטי והוא אז כבר הרמטכ''ל
אמר:אם אני הגעתי להיות הרמטכ''ל מוטי היה מגיע לזה ללא ספק



<SPAN dir=rtl>


<SPAN class=Name><SPAN class=Text dir=rtl><H1>

<SPAN dir=rtl>


<SPAN class=Name><SPAN class=Text dir=rtl><H1>

את זה רק איש גבע יכול לדעת!

בכל מקרה, קראתי עליו קצת באתר הפלמ"ח - נשמע באמת אדם מרשים.
שמתי לב שלא מוסכם אם הוא נהרג מאש צלף (כמו שכתוב באתר יזכור) או ממוקש ישראלי, ולא מוסכם גם אם השיר "מוטי מוטי" הוא עליו או לא.

אז מה

החבר'ה שלו מהפלמ'ח היו משוכנעים שהשיר נכתב עליו
אבל בפגישה אישית עם חיים חפר הוא הכחיש בפני שהוא הכיר את מוטי
נסיבות הריגתו של מוטי הן כדלהלן
הפלוגה שלו החזיקה כמה משלטים וביניהם המוצב בחירבת חתולה
שנקרא בפיהם המשלט המשותף כי ההחזקה שלו התחלפה מעת לעת
הגיע כח להחליף אותם (מה שנקרא במילואים ''החדשים)
מוטי עלה למוצב עם קצין ההנדסה של ''החדשים'' כדי להעביר לו את המיקוש סביב המוצב
כל כח שהיה מגיע למקום היה מוסיף מיקוש ולא היו סימונים כנדרש
קצין ההנדסה של החדשים הפעיל בטעות מוקש שרפנלי מקפץ (בשפתם)
קצין ההנדסה נפצע קל מהרסיסים ומוטי נפגע מרסיס בראשו ונהרג
מכיוון שבהתחלה לא ידיו ובהמשך כדי להקל על הוריו זה מה שסיפרו להם.
את הסיפור המלא על חייו מלחמותיו ונסיבות הריגתו שמעתי מחבריו לפלוגה שהיו במקום בזמן הארוע

נזכרתי שברשותי ספר הפלמ"ח (על שני כרכיו העבים), ומצאתי מכתב ששלח מוטי אפרתי לקיבוצו (קיבוץ גבע), שלושה ימים לאחר קרב סן-סימון. מסמך אנושי, מרובה געגועים לחיים שמחוץ למלחמה, לחיים השלווים בחיק המשפחה והקיבוץ. מרגש !



המקור - ספר הפלמ"ח, כרך ב', עמ' 256-257

האם תוכלו לפרסם לינקים על קרב סן-סימון ומשתתפיו ?
תודה.

יש תיאור לא רע באתר הפלמ"ח -
http://www.palmach.org.il/show_item...5616&itemType=0

שים לב שיש שם אפשרות לטקסט מורחב ומפורט יותר.

אין לי מושג למה זה לא עובד
בדף התגובה זה מופיע אבל לא נשלח משום מה



2. אצל רפול חלק מהקרב קצת מטושטש
בתגובה להודעה מספר 1

מה שזכור לי מה(אוטו)ביוגרפיה הוא ששארית הנצורים (לוחמים עיראקיים, תימנים ושאר ערב רב - אפילו בוסנים) ברחו כשלוחמינו כבר ממש איבדו תקווה ותכננו את התאבדותם במקרה שהעיראקים ילכדו את פצועיהם (רפול למשל). מצאתי קצת טקסט מבולבל בנושא ברשת, שים לב לשמות משתתפי הקרב הזה:
(http://www.google.co.il/search?q=cache:KONpeBbENAEJ:www.plusnet.com/cgi-local/noga.pl%3Faction%3Dview%26art%3D18+%D7%A1%D7%9F-%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F+%D7%90%D7%99%D7%AA% D7%9F&hl=iw&ie=UTF-8)

הקרב על סן-סימון
סנט סימון על שמו של שמעון שהיה היהודי הראשון שהכיר במשיחיותו של ישו הילד. לפי לוקס ב'. 25. לפי המסורת הנוצרית, כאן עמד ביתו וכאן גם מקום קבורתו. את הקבר ניתן לראות בתוך הכנסייה.
בערך בשנת 1859 בנה הנזיר אברהמיוס את המנזר על חורבות הקבר. בתקופתו של הפטריאך קיריליוס השני. במשך עשרים שנה בנה את המבנה ואת הגן שמסביב ומסר את המפתחות לפטריאך איארותיאוס בשנת 1879. בתחום המנזר, יש מערות קבורה של יהודים מהמאה הראשונה לספירה, וכן נמצאו גלוסקמאות בחפירות בשנת 1912.
בית התריסים הירוקים, גם הוא שימש כעמדה של העירקים. לאחר סילוקו של מישאל שחם, הגיע דוד שלתיאל. רס"ל בלגיון הזרים. חייל שהופיע תמיד מצוחצח ונקי עם מדים מסודרים. דבר שהיה הפוך לנהוג בפלמ"ח. שלתיאל מונה כמפקד מחוז ירושלים.
לאחר קרב נבי סמואל שלא הצליח, נשארו בגדוד הרביעי, שתי פלוגות לא מלאות ועליהם הוטלה המשימה של כיבוש קטמון. בגלל הניסיון המר שנוצר לאחר כיבוש "שייח ג'ראח", הוחלט לתקוף מצד מערב כדי להתרחק מהצבא הבריטי, שגבל עם השכונה מצד מדרום-מזרח. היה כנראה הסכם עם הצבא הבריטי שלא יגרם להם כל נזק ולא יתקפו את המחנה שלהם. לצורך "מבצע יבוסי" הובא יצחק שדה. מתוך שיקול שהוא יוכל להסתדר עם דוד שלתיאל, אבל גם זה לא עזר ויצחק שדה נאלץ לעזוב את ירושלים. לכן מינו את יצחק רבין. הפעולה הראשונה הייתה בתאריך 27 באפריל הניסיון הראשון לכיבוש המנזר, שלא הצליח. מה שקרה זה חוליה של הפלמ"ח עלתה דרך הטרסות מעמק המצלבה לכיוון המנזר . במקרה יצא גם כוח עירקי מהמנזר בטרסה יותר גבוהה לכוון עמק המצלבה. רק כאשר שני הכוחות הצולבים עברו האחד את השני ראו האחרונים בכל כוח את החוליה המקבילה ושני החוליות ברחו חזרה. בלילה של ה-29 באפריל יצאו שוב לפעולה. הפעם הגיעו עד לבניין הפטריאך. פרצו את הדלת של החדר זרקו לתוכו רימון. בחדר היו חביות עם סולר וכל הבניין החל לבעור. כל האזור הואר באור יום והעירקים ירו ישירות על אנשי הפלמ"ח. גג הבניין נשרף לכן קיבל את השם 'הבית השרוף'. בקרב על מנזר סן סימון השתתפו. דוד אלעזר (דדו), יוחאי בן נון, הסופר יורם קניוק, רפאל איתן. מתברר שדדו היה לוחם עז נפש ונערץ על חייליו. ביצע הרבה פעולות תקיפה יזומות ביחד עם אורי בן ארי. כולם הפכו לאחר מכן לצמרת של צהל. עוזי נרקיס ישב ב"בית שהין" ליד קריית שמואל והיה צריך להיכנס לאחר הכיבוש להחזיק את המקום. הקרב היה קשה מאוד. העיראקים לא ויתרו וירו כל הזמן. כל מי שעבר בסמטא נורה. זה היה שביל המוות. דדו, שהיה לוחם אמיץ לב והיה מ"פ שיצא עם חוליה של 7 חיילים. מדי פעם לפעולה להרחקת התוקפים. באחד הפעולות יצא אל העמדה בבית הירוק וריסס את שקי החול מלמטה בצורה זו נשפך החול. העמדה התגלתה ואפשר היה לתקוף אותה. בשעה עשר בבוקר הבינו הקצינים כי המצב מחמיר מאוד, כאשר הקצינים ראו כי הקרב אבוד. הוחלט לבצע את "מצדה השנייה". הבריאים יעזבו את המקום וכל הפצועים קשה ירוכזו בחדר אחר. שמו להם רימונים שהיו אמורים להתפוצץ לאחר נסיגת הכוחות. כאשר הדבר נודע לכל החיילים אמר בני מרש"ק שהיה רגם בתפקידו הצבאי חוץ מלהיות הפוליטרוק של הפלמ"ח "כשיורד גשם, כולם נרטבים". תחזיקו עוד קצת מעמד. זהו פסוק שנשאר בצה"ל עד היום. והשתמשו בו קהלני ורפול בקרבות רמת הגולן. בינתיים ממשיכות מלחמות היהודים. במטהו של דוד שלתיאל היו כ-44 איש לעומת 16 במטהו של ישראל עמיר. יכול להיות שהיה צריך להגדיל את כמות האנשים במטה כי הפעולות גדלו. אבל זה היה כנראה מוגזם, נוסף לכך שלרוב הקצינים במטה לא הייתה כל הכשרה צבאית ודבר זה גרם גם הוא לנתק עם החיילים בשטח. כל יום היו יוצאות פקודות והוראות כאילו שזה צבא הלגיון הצרפתי, או צבא מסודר אחר. המפקדה העליונה לא נהגה לצאת לביקורים בעמדות. דוד שלתיאל, קיבל את המידע על הנעשה בחזית רק דרך קציני המטה שלו. שהם מצידם קיבלו את זה דרך קציני קישור אחרים. כך שאף אחד לא ראה בעין מה באמת קורה. דוד שלתיאל כותב בספרו שהוא זה ששלח את המברק, שהערבים בורחים ויש להחזיק מעמד עוד קצת, שהיה מפוברק בעיקרו, ונועד להרים את המורל של החיילים. בצורה זו רצה דוד שלתיאל לקחת לעצמו חלק מהתהילה שלא השתתף בה. האמת היא שהקשר של "מקור חיים" מודה שהם ראו ערבים בורחים, גם ירו עליהם והתקשרו עם סן סימון. הודיעו להם על בריחת הערבים. בסביבות 17.00 הגיע כוח פלמ"ח לעזרה, הקרב נגמר והמנזר נשאר בידינו. דדו, נשאר עם כוח קטן לחפיפה עם אנשי "גדוד מוריה" שהם היו צריכים להחזיק את המנזר.




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.fresh.co.il/dcforum/Images/edit.gif]
|
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.fresh.co.il/dcforum/Images/response.gif]
|
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.fresh.co.il/dcforum/Images/gobk.gif]
| תגובה עם ציטוט | לראש ההודעה | מחק תגובה | דווח למנהל הפורום function RemovePost(forum,om,omm,archive) { if (omm) { strDelete = "האם אתה בטוח שברצונך למחוק את התגובה?"; document.RemovePost.command.value = "admin_remove_messages"; document.RemovePost.thread_select.value = om; document.RemovePost.selected.value = omm; } else { strDelete = "האם אתה בטוח שברצונך למחוק את האשכול?"; document.RemovePost.command.value = "admin_remove_threads"; document.RemovePost.selected.value = om; document.RemovePost.thread_select.value = ''; } document.RemovePost.forum.value = forum; document.RemovePost.archive.value = archive; if (confirm(strDelete)) { document.RemovePost.submit(); }}
נעל | העבר לארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מחק תגובות

https://2008-uploaded.fresh.co.il/2...12/66605101.jpg

מצוי בידיו ספר דל תפוצה אך רב ענין בשם ''פוזה ואנשיו'' על מחלקת משמרות

פוזה המיתולוגי למי שלא מכיר הוא חיים פוזננסקי המ''פ האגדי של מחלקת משמרות

שהוקמה למעשה ע''י הפלמ''ח כמחלקת הסירים של הפלמ''ח

וכל המפורסמים ועוד רבים המוזכרים בקרב סן סימון הם למעשה יוצאי מחלקת משמרות

כל הנותרים בחיים מדברים עד היום בהערצה על פוזה כאחד שלו נותר בחיים ורצה היה מגיע לכל תפקיד אפשרי. פוזה נהרג כמפקד הקרב הקשה והשנוי במחלוקת עד היום בנבי סמואל

בתמונה (אם אפשר בכלל לזהות) בשפיץ של החרב מופיע מוטי אפרתי ז''ל

בספר עצמו תיאורים מפי האנשים על ארועים באימונים ובקרבות כאלו שאינם נמצאים בשום מקום אחר.

רפול, שהיה פקודו, מממש העריץ אותו

הוא ציין אותו בספרו, כאחד המפקדים והאנשים - שהשפיעו עליו הכי הרבה

והערה מתבקשת לגבי קרב סן סימון, עקב חוסר הבהירות במובאות שהובאו כאן:
הקרב המפורסם והמדובר היה בהגנה על המנזר והמתחם - אחרי שנכבש מספר ימים קודם לכן,
ע"י כח אחר של הפלמ"ח. הערבים בתגובה, אירגנו התקפה גדולה מאד, וקרב הגבורה המדובר היה
כאמור בהגנה על מפני המתקיפים.

נכבש ע"י אותו כח,

מקור ה"טעות":
רפול היה בפלוגה שהיתה ברתק בעת הכיבוש ולכן הוא כותב מנקודת מבטו האישית (כאילו המנזר נכבש
ע"י כח אחר). רק לאחר הכיבוש הפלוגה שלו נכנסה למנזר, הצטרפה ל"כח הכובש", התארגנה להגנה, ורק אז החלה בלחימה
אגב, הדבר מלמד הרבה על רפול, שלא ראה את עצמו כמי שהשתתף בכיבוש - כי היה "רק" בכח הרתק

עדיין, הדבר החשוב לדעתי, לא היה ברור מהנאמר באשכול, וטרחתי להבליט אותו:
הקרב המפורסם והמדובר היה בהגנה על המנזר והמתחם

כמובן, גם הציטוט המפורסם שהתחיל את האשכול הזה, שייך לקרב ההגנה

ממש לא נכבש בנסיון הראשון, לפי "ספר הפלמ"ח" לפחות. בוצע ניסיון כיבוש ראשון ב 28.4 שבוטל (עקב גילוי מוקדם של הכוחות).

רק בניסיון השני (ליל ה 30.4) כבשו את המנזר. עקב בערה (לא מתוכננת) של בית סמוך שכן למנזר - שהיה כנראה מאגר דלק - שהאיר את הגזרה, נהפכה החזקת המנזר לקשה ומלאת נפגעים. הכוחות עמדו בפני 7 התקפות נגד, עד אשר בא כוחות התגבור והחילוץ ב 6 בערב למחרת.

מצויין בפרוש ששני הנסיונות הכיבוש בוצעו ע"י כמעט אותם כוחות, ואותה תוכנית, כשבמאמץ העיקרי הגדוד הרביעי (גדוד "הפורצים"), שפוצל ל 4 כוחות משנה: הטעייה ורתק, רתק, הפורץ, והרזרבה לפורץ.

וכן, עיקר מעשי הגבורה היו בהגנה {לאחר כיבוש המנזר) בפני 7 התקפות הנגד. הערבים (כמו היהודים) זיהו שזהו הקרב שיכריע את החזקת ירושליים.

אגב, ספר הפלמ"ח מזכיר מעשי ביזה שנעשו בבתי הבתים הערביים שבשכונה לאחר כיבושה.
לא נעים.

כפי שסופר לי בשטח ע''י אחד מהלוחמים בקרב
מוטי אפרתי התמנה כמפקד הבית הבודד שספג הרבה התקפות
באחת ההתקפות הגיעו לפתע שני משורינים (כנראה שלל משירת נבי דניאל)
מצוידים בתותחי טו פאונד לא היה לכח נשק אנטי טנקי והמצב נראה רע מאד
מוטי אפרתי לקח כמה מטעני חומר נפץ קשר אותם יחד יצא מהבית
ניגש אל המשורין (לפי עדות אותו בחור כאילו הוא נמצא בחצר הביתית שלו)
ובקור רוח מדהים שם את המטענים על המשורין והפעיל אותם
המשורין לא נפגע מהפיצוץ אבל מההלם וההפתעה שני המשורינים נסוגו
אגב רפול סיפר לי שכאשר הוא נפצע מוטי נתן לו סוודר חדש איתו הוא חבש את ראשו
וכל הלחימה הדבר שכמעט הכי הדאיג אותו היה
איך הוא יחזיר למוטי את הסוודר שכולו מלוכלך בדמו
יש לציין כמובן שאורי בנר (בן ארי שהיה המפקד בשטח) ודדו הצטינו בקרב
דדו במקרים רבים שהמצב היה קשה אסף אנשים ויצא איתם מחוץ לבנין להתקפות נגד מכריעות

רפול אמר בזמנו שהקרב בסן סימון היה הקשה ביותר בחייו.

אני לגמרי לא בטוח שאורי בנר היה המפקד בשטח בעת הקרב על סן סימון. בספרו "אחרי" אני בפירוש זוכר שהוא מזכיר את נוכחות הסמג"ד בשטח.
מחר אני אבדוק אין לי כח לקום מהמיטה...

ציטוט:

במקור נכתב על ידי roli_bark ממש לא נכבש בנסיון הראשון, לפי "ספר הפלמ"ח" לפחות. בוצע ניסיון כיבוש ראשון ב 28.4 שבוטל (עקב גילוי מוקדם של הכוחות)..

מי אמר שהמנזר נכבש בנסיון הראשון ?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי צנחן77 מי אמר שהמנזר נכבש בנסיון הראשון ?

אתה, כאן:
"והערה מתבקשת לגבי קרב סן סימון, עקב חוסר הבהירות במובאות שהובאו כאן:
הקרב המפורסם והמדובר היה בהגנה על המנזר והמתחם - אחרי שנכבש מספר ימים קודם לכן"

אתה, כאן:
"והערה מתבקשת לגבי קרב סן סימון, עקב חוסר הבהירות במובאות שהובאו כאן:
הקרב המפורסם והמדובר היה בהגנה על המנזר והמתחם - אחרי שנכבש מספר ימים קודם לכן"

אם אתה רואה בשתי השורות לעיל, את המילים בנסיון ו/או הראשון - יש לך בעיה ידידי

אם אתה לא רואה, נכון ! - הן לא שם, והיה כדאי שתתנצל

ראשית, ברור (מספר הפלמ"ח) שלא "נכבש" מספר ימים קודם לכן !!! - אלא שהיה נסיון כיבוש (שנכשל או בוטל) מספר ימים לפני כן.

אם כך, למה כוונתך ב "אחרי שנכבש מספר ימים קודם לכן" ?
להבנתי, מכיוון שלא היו נסיונות קודמים : הוא ראשון, ומכיוון שנכשל (או בוטל) , הוא ניסיון ראשון.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי roli_bark ראשית, ברור (מספר הפלמ"ח)...

מה שברור הוא שלא כתבתי מה שטענת שכתבתי, כפי שמוכח לעיל - ואתה כנראה הוזה

ציטוט:

במקור נכתב על ידי roli_bark להבנתי, ....

מה שעוד ברור, שאתה לא מבין הרבה, והיה רצוי שתתנצל (בבחינת מודה ועוזב ירוחם)

ואם לא, בכל מקרה כדאי שתפסיק לדמיין ו"להבין" ותתחיל להתייחס רק למה שכתוב,
ובמקרה של מה שאני כותב, כדאי שלא תגיב בכלל !

מלבד כינויים אישיים שלא לעינייננו, ובמקום להודות על טעותך, אינך מגיב לעצם טעותך.
ועצם טעותך הוא שמתחם סן-סימון לא נכבש מספר ימים קודם לכן. נקודה.

הערך כאן
קיימת אי בהירות רבה לגבי אופן מותו בקרב נבי סמואל, האם תוכל לבדוק זאת לאור הספר שברשותך.
בפרט, האם שרר ערפל שהתפזר, או שהבוקר היה בהיר. האם הוא נפגע מאש כוחותינו או לא, האם הוא נפצע ואז חוסל על ידי הערבים או מת מפצעי הירי והאם הייתה פקודת נסיגה או לא, ואם כן האם היא לא הגיע אליו או שהוא התעלם ממנה.
כמו כן האם הבקשה שיוחסה לו (לא לפנות אותו) נועדה לחפות על אי פינוי הפצועים או שהיתה אמיתית.

נראה לי שחלק מן האי בהירות נזרעה ע"י אורי מילשטיין כדי להכפיש את אורי בן ארי ויוספלה טבנקין - אבל לא ברור לי כמה.

אז מה

http://www.palmach.org.il/show_item...5616&itemType=0
וכן קיים ספרו של אריה חשביה "הקרב על סן סימון"
על מעורבות גוש עציון בלחימה:
http://www.etzion-bloc.org.il/tabid...geContentID=539

מיהו הפרופסור (להיסטוריה?!) שלחם לצידם של רפול ודדו?

יהושע אריאלי

תולדות הגדוד הרביעי (גדוד "הפורצים") של הפלמ"ח - שהיה במאמץ העיקרי לכיבוש קטמון:




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.palmach.org.il/View_files/Projects/Palmach/Object_Pic/016140/A_P_016140_10.jpg]


גדוד המטה של הפלמ"ח, שנבנה בסוף 1944 מהיחידות המיוחדות בפלמ"ח: פלוגת הסיירים (ז'), הפלוגה הימית (י'), מחלקת הטיס ומחלקת המסתערבים.
בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות היה פרוס במרחב כרמלי (פלוגת הנמל בחיפה, שביצעו ב- 22.02.48 חבלה במוסך ובמכונית תופת בחיפה והשתתפו בקרב לכיבוש חיפה ב- 22.04.48 – 24.10.48), במרחב אלכסנדרוני, וביישובים שונים בשפלת החוף. הגדוד עסק בתקופה זו בפשיטות גמול ובפעילות גיוס והכשרה של טירונים מהגיוס הכללי. זו הייתה יוזמה עצמית של מפקדת הגדוד אשר יצרה בכך עתודה נוספת לפלמ"ח. רבים מאנשי הגדוד היו עדיין באותה עת בשליחויות שונות בארץ ומחוצה לה.
ב- 11.12.47 פשט הגדוד על מוסך ומכוניות כנופיה ברמלה.
בליל 28.12.47 – 29.12.47 ביצע כוח מהגדוד פעולת רכש במחנה תל ליטווינסקי, במהלכה השתלטו על כלי נשק.
ב- 31.03.48 – שיירת חולדה, שבמסגרתה היו שתי פלוגות מהגדוד צריכות לעלות לירושלים וסביבתה.
ערב מבצע נחשון ובמהלכו הועבר הגדוד (כגדוד נחשון השני) לקריית ענבים. פקודת ההתארגנות ניתנה מיד עם כשלון שיירת נבי דניאל (27.03.48). פלוגה ראשונה הגיעה ב- 31.3.48 ושאר הגדוד ב- 6 באפריל וב-10 בו.
במבצע "נחשון": גדוד 'נחשון 1' שמנה 634 איש הוצב בקטע המערבי (אורכו כ- 11 ק”מ) ובסיסו היה בחולדה. פקד עליו חיים לסקוב ונכללו בו פלוגת פלמ”ח מוגברת מהגדוד הרביעי (185 לוחמים), שתי פלוגות מ'גבעתי', ופלוגה מ'קרייתי' ו'אלכסנדרוני'. הכבישים באחריותו: רחובות-חולדה; מסמיה-לטרון-שער-הגיא.
גדוד 'נחשון 2' הוצב בגיזרה שבין קריית-ענבים לשער-הגיא. בסיסיו היו בקריית-ענבים, במעלה-החמישה ובנווה-אילן, והוטלה עליו האחריות לכביש לירושלים, משער-הגיא עד לעיר (קטע בן כ- 23 ק”מ). היו בו כ- 500 איש, רובם מהגדוד הרביעי של הפלמ”ח, חסר פלוגה אחת, וכן אנשים מהגדודים החמישי והשישי.
הגדוד כבש את הקסטל בלילה שבין 2-3 באפריל 1948. לאחר הכיבוש הוצב כוח מחי"ש ירושלים לשמור על המקום, אולם הערבים הצליחו לאחר כמה ימי התקפות לכבוש את הקסטל ב-8 באפריל 1948. אז הוחש הגדוד ממשלטי שער הגיא וכבש, לאחר תפישת עמדות ליליות, את הקסטל בשנית בשחר התשיעי באפריל 1948. הגדוד סייע בהעברת שיירות נחשון לירושלים.
במסגרת מבצע "הראל" (19.04.48 – 20.04.48) היה במרחב כביש שער הגיא – ירושלים.
הגדוד ביצע התקפות על הכפרים בידו ,בית סוריק ובית איכסא (24.04.48), ונכשל בניסיונו לכבוש את נבי סמואל (25.04.48).
בהמשך השתתף הגדוד במבצע "יבוסי" (24.04.48). ב-27 באפריל נכשל נסיון כבוש מתחם סן-סימון בגלל טעות בניווט וגילוןי הכוח התוקף בטרם עת. המנזר נכבש בלילה של ה-29 באפריל 1948. בעקבות קרב הגבורה של כובשי המנזר, במהלך ה-30 באפריל החלה מנוסת בהלה של ערביי האזור. כיבוש קטמון הושלם רק בשני במאי 1948 על ידי כוחות החי"ש וכוח של כיתה אחת מאנשי הגדוד.
במסגרת מבצע "מכבי א" ( 07.05.48 – 13.05.48) כבש הגדוד את המשלטים מדרום לשער הגיא (11.05.48, 13.05.48), בית מחסיר (08.05.48, 09.05.48, 11.05.48).
במסגרת מבצע "מכבי ב'" (13.05.48 – 18.05.48) תקף הגדוד את מחנה הרדאר (13.05.48, 14.05.48, 27.05.48, 02.06.48), ליד קריית ענבים.
הגדוד נכשל בהתקפה על ראס אל ביאדה (13.05.48).
יחידות מהגדוד תפסו את הכפר דיר איוב ומשלטים לידו, כדי לאבטח העברת שיירות16.05.48).
באמצע מאי 1948 כבשו את הר ציון (בליל 17 - 19 במאי) ופרצו אל הרובע היהודי הנצור.
לאחר שעזב הכוח את העיר העתיקה נתפס שער ציון על ידי הלגיון.
לאחר מכן השתתפו לוחמי הגדוד בקביעת התוואי של דרך בורמה ובפריצתה (29.05.48 – 14.06.48).
בהפוגה הראשונה הועבר הגדוד להתארגנות בשפלה ומאוחר יותר השתתף במבצעי "דני"
(14.07.48 – 18.07.48) ובמסגרתו כבש את צרעה (14.07.48), כסלה ואבו לאחם (18.07.48).
גם במבצע "ההר" (19.10.48 – 20.10.48) לקח חלק - כבש את בית ג'ימל (19.10.48), דיר אל הווה, סופלה, עין קאבו וואדי פוכין (20.10.48) וכן את המשלט המשותף (בית שמש).
במבצע "חורב" השתתף הגדוד בפשיטה על קציימה (31.12.48), שייח זוויד (07.01.48) והשתלט על משלטי רפיח (05.01.48 – 06.01.48).
במסגרת הפלוגות המיוחדות שנמצאות תחת פיקוד הגדוד הרביעי בוצעו פעולות נוספות – ביניהן:
קיום קשר ימי לנהריה (עד מאי 1948), מבצע "בן עמי" (13.05.48 – 15.05.48) ותכנון פשיטה ימית לליטאני שבוטלה (יוני 1948). בעת מלחמת העצמאות נודע הגדוד בכינויו "גדוד הפורצים" על שם פריצת הדרך לירושלים.
מפקדי הגדוד: יעקב סלומון, נחום שריג, אורי יפה, יוסף טבנקין, עוזי נרקיס, יוחנן זריז, דוד אלעזר.


_________________
המקור - אתר הפלמ"ח.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6...%A2%D7%91%D7%A5
מישהו יודע?

הדיון אודות הקרב בקטמון הזכיר לי שיר ישן של יהורם גאון שהכרתי בילדותי אודות דדו בו מוזכר גם קרב זה, והנהו להלן:
דדו


מילים: חיים חפר
לחן: דובי זלצר


על שדות הקרב עברו עורבי הזמן
הטנקים חול כוסו חלקם החלידו
וללשכה הרמטכ"ל הוזמן
לשמוע פסק הדין ומה הגיד הוא

וכשיצא אמר סע למלון
והנהג הביט בו ונשך שפתיים
ובחדרו פתח הרמטכ"ל את החלון
וצעיפים כיסו חומות ירושלים

וכמו ברק נגלה יומן חייו
אשרי האיש אשרי אשר קרא בו
והסיפור מתחיל היה היה
בעיר ביוגוסלביה סרייבו

היה היה בקרב בקטמון
היה היה בדרך אל בירת מצרים
היה היה חייל אשר מילא פקודת עמו
עת צעיפים כיסו חומות ירושלים

הרמטכ"ל קרב אל החלון
פניו כמו העיר קשות כסלע
כמו אז בקרב כמעט האחרון
בין ים החול להררי בזלת

לאט לאט הפנה הוא את גבו
ולבדו נשא הדין על הכתפיים
היה היה, היה חייל אשר נשבר ליבו
וצעיפים כיסו חומות ירושלים

זה שיר על איש אשר האגדה בו
רעי ומפקדי רעי שלי דדו

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד...( רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו )

דווקא ראוי שתבדוק עוד כמה "ערוצי" מקורות מעבר לאלה שעל הפלמ"ח. רקע על המצב בקטמון - נקודתית למקרה זה - ניתן לשאוב ממקורות ערביים כמו כן: במיוחד זכרונות שכתבו (בנדיבות) בני משפחת סאכ'יני שהיו מבין האחרונים שנותרו בשכונה.

אני לא נוטה להיות נדיב ברמת האמינות שאני נותן למקורות ערביים מאותו זמן (מעבר לסינון הטבעי של כל עדות ראיה, מעצם היותה כזאת) אבל במקרה זה המקורות חשובים מאוד, גם אם מציגים תמונה אחרת, ובמיוחד לגבי העוצמה של הכוחות הערביים והיכולת שלהם לאיים על האזורים היהודיים. ובכל זאת, מפקד קטמון הערבי - שלא היה מבני האצולה הערבית או מהפכן זר, היה מהטובים שבמפקדים הצבאיים של הערבים. הוא נפצע, לא התאושש ממש מפציעתו, ומת כמה שנים אחרי המלחמה.

כמה וכמה מחקרים עסקו בנושא "קטמון במלחמת העצמאות", ואחד - מאמר ארוך למדי - כלול בקובץ "עם במלחמה" שיצא לפני שנה בערך.

.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי g.l.s.h ובמציאות לא צבאית טהורה .

מוכן להרחיב בבקשה למה אתה מתכוון ב"מציאות צבאית לא טהורה" ?
האם זה מתקשר במקרה גם למקרי הביזה שדווחו בבתי הערבים שבשכונה לאחר כיבושה ?

למצב שבו מתקיימת לחימה בסביבה/צדדים שאינם צבא נטו. כאשר שני הצדדים אינם צבא של ממש (גם לא במושגי 1948), ברקע עדיין שולט גורם שלישי (שהוא דווקא כן צבא: הבריטים כמובן), השטח הוא שטח עירוני אזרחי ובתווך/סביבה מיידית, ישנם גורמים לא צבאיים בכמות גדולה בהרבה משל אלה הצבאיים - זו מציאות צבאית לא טהורה.

אם הייתי ניגש לחקור לחימה במלחמת לבנון השניה הייתי מקנה חשיבות משנית מאוד לעדות של תושב זה או אחר שהיה לו המזל הרע להיות באזור הלחימה. באירוע כמו מלחמת העצמאות בחלקה הראשון: דווקא אני מקנה הרבה חשיבות לעדות אזרחים מפני שבמלחמה המסויימת ההיא הדינמיקה של האירועים הייתה כזאת שלא ניתן להבינם רק דרך עיני הפלמח"ניק או הערבי שלוחם מולו.

הצעירים שלחמו באותה מלחמה - אם היית שואל אותם אז, או גם 25 שנה אחרי, ראו את "המצב" דרך מסננת מסויימת. אזרחים, שבסופו של דבר חיו שם תוך כדי המלחמה ולא היו בורים ועמי ארצות: ראו אחרת לגמרי והעדויות שלהם חשובות מאוד להבנת הדינמיקה הצבאית של מה שמעבר להתכתשות נקודתית משני צידי קיר, או בתוך איזה בית.

ביזה, הרג/רצח כתוצאה מזילות ואדישות מוחלטת לחיי אדם וכן מעשים פליליים של גורמים בתוך הכוחות הלוחמים: יש בכל המלחמות ובכל הצבאות - מלחמת 1948 לא הייתה יוצאת מן הכלל. קטמון הייתה ה"קיסריה" של ירושלים ואם תכנס לרוח הדברים של שנות ה-40 - חשוב מאוד להבין שזו הייתה ארץ עניה מאוד באותם שנים - אז את ההיקף שלה ניתן להבין. בסופו של יום הרכוש הערבי הנטוש ממילא כמעט כולו "נעלם" בצורה זאת או אחרת, כל שלא ממש חשוב האם הפסנתר הגיע לבית התרבות של דגניה ב' או לסוחר רכוש גנוב ירושלמי, לפחות אני רואה זאת כך. אורי מילשטיין, אאל"ט זה היה הוא, טען פעם שהשיירה הראשונה אחרי נחשון שנכשלה בעליה לירושלים, התעכבה - ולכן לא עברה לבסוף - משום שהמשאיות של זו שלפניה, שהיו אמורות לרדת ריקות לשפלה, התעכבו בביזת קטמון. סוג של טענה מורכבת שאת ההשלכות שלה די קשה להוכיח.

בכל מקרה קח בחשבון שכל מחנה/מתקן בריטי שפונה וכל בית ערבי (שלא היה חושה מצחינה) שננטש נבזזו תמיד באופן מיידי, כל עוד יכלו הבוזזים להגיע איכשהו למקום.

.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי g.l.s.h בסופו של יום הרכוש הערבי הנטוש ממילא כמעט כולו "נעלם" בצורה זאת או אחרת, כל שלא ממש חשוב האם הפסנתר הגיע לבית התרבות של דגניה ב' או לסוחר רכוש גנוב ירושלמי, לפחות אני רואה זאת כך. אורי מילשטיין, אאל"ט זה היה הוא, טען פעם שהשיירה הראשונה אחרי נחשון שנכשלה בעליה לירושלים, התעכבה - ולכן לא עברה לבסוף - משום שהמשאיות של זו שלפניה, שהיו אמורות לרדת ריקות לשפלה, התעכבו בביזת קטמון. סוג של טענה מורכבת שאת ההשלכות שלה די קשה להוכיח.

אורי מילשטיין טוען הרבה יותר מכך (רמז - עוד אנשים, עוד קיבוצים, ועוד תרוצים לעיכוב כ 40 משאיות (מסה"כ 250 משאיות שהוקצו לשיירת האספקה האחרונה לפני פריצת כביש ת"א - ירשליים) ... כאן:

http://www.nfc.co.il/BringHtmlDoc.a...312&subjectId=3

אבל כן מתמצא בהיסטוריה של יחידות אחרות: אין חשיבות בעיני לגבי סוג הביזה - כל עוד לא מדובר על אמצעים שחיוניים במידה זאת או אחרת ללחימה (או שמחליפים את מה שנלקח מהלוחם עם גיוסו הלא רצוני לצבא). לא ממש משנה האם אלה קילים מעשה אומנות או חמור שנלקח לשם שעשוע של החיילים. גם יחידות אחרות - ללא קשר לשיוכן הפוליטי/מפלגתי - בזזו מה שיכלו: מי שבא ממשפחת איכרים ברחובות, והספיק לטייל בקפריסין או אפילו פריס, סביר להניח שלא עניין אותו לגנות איזה פוטל, אבל מי שהיה תימני משעריים, איש הכשרה שהיו לו שני זוגות תחתונים, או פועל קטיף שגר עם שאר משפחתו בבית באר - אלה לקחו גם לקחו. היום, שישים שנה לאחר האירועים, אני כמעט ולא מוצא עוד אנשים שעומדים על דעתם ש"אצלינו זה לא קרה": הזמן עשה את שלו. במקום זה מתצא משהו כמו "אצלינו זה קרה מעט/לא הייתה נורמה, שלא כמו אצל ^%$%$ שם בעיקר עסקו בזה".

גם הבריטים, למי שלא יודע, עסקו ב 1948 במרץ (החיילים) בעשיית כסף. במקרים רבים החרמת אמצעי לחימה מאנשי הגנה - שבהרבה מקרים מיוחסת לאנטי היהודים - נעשתה במטרה למכור את הנשק ולעשות כסף קל (הם ידעו שלאנשי ההגנה הייתה הוראה שלא להתנגד להחרמת נשק ע"י הבריטים). היו מקרים שבהם איזה מש"ק החרים נשק ממחלקה אחת, ומאוחר יותר - במצוות הסרג'נט שלו ואחרי נזיפה - חזר למקום והחזיר את כל הנשק + עוד לא מעט שהיה לו מגניבות קודמות (במקרה זו הייתה מחלקה של שלמה להט).

גם עצם הביזה, וגם ההשפעה שלה על מהלכי לחימה (שלא לחיוב) אינם דבר חדש: הרוסים, האמריקאים והבריטים (שעל טובי הבחורים של הצבא המקצועני שלהם מסופר שתקפו ב 1945 את צפון גרמניה בעיקר בעקבות נוכחות צפויה של כספות ומצבורי יצירות אומנות, לא ממש האוייב...) התעכבו הרבה מאוד בשל ביזה ב 1945 ועל מתקפת הקייזרשלכטה - שהייתה אמורה להציל את גרמניה מתבוסה ב 1918 - אומרים שנעצרה לחלוטין ואיבדה את החיות שלה משום שהחיילים (שהיו החטיבות הטובות ביותר של הצבא הגרמני) התפנו לביזה ולא ללחימה.

הפעילות הנמרצת של שלטונות הצבא כנגד מעשי ביזה (או מעשים פליליים אחרים) לאורך רוב ההיסטוריה הייתה לטעמי יותר מסיבות של הפרעות מעשים כאלה ללחימה ולא כ"כ מטעמים הומאניים. בדיוק באותה מידה שכיסוי פניו של נידון למוות נעשה כדי לשמור על התליין יותר מאשר למען הנתלה...

.

יש הבדל. אתה יודע, מיתוס הפלמ"ח, צ'יזבטים מסביב למדורה, הקיבוצניק השזוף , המתולתל , מעוטר הבלורית עם הכפייה, הסאראפאן, שיר הרעות, "מסביב יהום הסער", מורשת הגבורה, השיוויון, ומוסריות של כולנו.

והנה, אבוי, גם שם היו נגועים.

מה שכן כבר "אז" היו אנשים שרצו להאמין שהם בעולם אידאלי. בקטע מסדרת תעודה שנעשתה בשנות ה-80 ("מחברות מלחמה" אאל"ט) מראים כמה חבר'ה מבוגרים מהפלמ"ח יושבים על אחד המשלטים ומספרים על המלחמה. מצביעים של על אחד, באותו זמן דתי מזוקן אבל ב-48 צבר חיולוני, ומספרים איך הוא היה שומר מחשבה בתש"ח. אחד מהפלוגה, כך מספרים, חזר מ"אפטר" וסיפר על איכות הזונות בת"א. גיבור הסיפור (החילוני שהפך דתי), כך מספרים, כמעט תקף אותו כשהוא צועק "בארץ ישראל אין זונות!".

ואגב: ביקור אצל זונות - מה שכונה בעגה התשח"ית "חג נטיעות" - הוא עדיין נושא שישנם כאלה (מהזקנים) שמעדיפים לעשות עצמם שמעולם לא שמעו עליו. יש גם כאלה שמדברים על התחברות לבנות מקומיות "מתירניות" בעוד שזה שיושב לידם משסה את חבריו ואומר "אלה היו שרמוטות, אל תבלבל את המוח".

.

אורי מילשטיין.
מה שמעצבן בלקרא אותו, הוא שלצד מגמתיות פוליטית ברורה וטענות מופרכות וזדוניות (כמו שיחידת פלמ"ח אחת התעכבה בכוונה כדי שיחידת פלמ"ח אחרת תשחט על מורדות נבי-סמואל) הוא מכניס מספיק גרעינים של אמת שמעלים בך חשד שמה יש דברים בגו.

ספציפית, הריכוז הגבוה של מח"טים, אלופי פיקוד ורמטכל"ים שיצאו מגדוד אחד של הפלמ"ח (ובפרט מפלוגת משמרות) עשוי לנבוע לא מכך שזו הייתה יחידת עילית מיוחדת שרק אליה התגייס מיטב הנוער (הרי גם יפתח והנגב שאבו מאותו גרעין מתנדבים), אלא מקליקה של אחים לקרב שעזרו האחד לשני בקידום.
בנוסף, הפלמ"ח וצה"ל בראשיתו היו פוליטיים מאוד. היה קשה להתקד"ם בפלמ"ח אם היית שמו"צניק או איש מפא"י ולא איש אחדות העבודה. לאמיתו של דבר הפלמ"ח ראה כאידאל יחידות פרטיזניות רוסיות ואף שילב פוליטרוקים ביחידותיו - כך שקונפורמיזם אידאולוגי נחשב במפורש חלק מהכישורים הנדרשים ממפקד.
לעומת זאת, מאוחר יותר בצה"ל תחת בן-גוריון היית תקוע אם לא היית מפא"יניק יוצא הבריגדה.
על רקע זה, אנשים שנחשבו מפקדים דגולים כמו שמעון אבידן ונחום שריג לא קודמו.
אם היית מן ה"פורשים" בשנות החמישים בכלל בקושי יכולת להתפרנס - שלא לדבר על קריירה צבאית.

אז מה

שיצטרף לסיור מודרך של אלידע בר שאול.

הוא מספר על הקרב לא מספרים שקרא אלא מעדויות שהוא שמע ממקור ראשון.

הוא עבר אחד אחד (מאלה שנשארו) ולקח אותם למקום שיסבירו לו.

אני לא בא לעזות פרסומת...פשוט הוא מדהים.

מומלץ בחום

למות או לכבוש את הארץ.....

ציטוט:

במקור נכתב על ידי טיבורון הוא מספר על הקרב לא מספרים שקרא אלא מעדויות שהוא שמע ממקור ראשון.

איך נרשמים לטיול כזה ?

אגב, בספר הפלמ"ח מתועדות עדויות של לוחמים שהשתתפו בקרב (כמו "רעננה" - שהיה קמב"ץ גדוד הפורצים), כך שאינני רואה שוני בהבאת ציטטות ממקור כזה מול מדריך טיולים המצטט עדויות ששמע מלוחמים בקרב. חוצמזה, ספר הפלמ"ח הוא מסמך היסטורי שחשוב שיהיה בכל בית בישראל.

הוא שהוא לפעמים היה מביא 2 עדים ומעמת אותם אל מול מה שכתבו בספרים.
והוא שם לב ש"מנפחים" דברים בספרים.
אני לא אנקות בשמות אבל י אנשים שבספרים הם הגזימו וכאשר הביאו אותם יחד עם רפול הם גמגמו ואמרו שזה לא בדיוק כך.

בקיצור הייתי בסיור כזה ובאמת למדתי המון

למות או לכבוש את הארץ.....

באתר גדוד מורייה

http://gdudmoria.blogli.co.il/

יש ללחוץ מימין על פרק ז' - המפנה

כמו כן ערך וויקי שהוספתי על יוספלה טבנקין, אשמח אם תשפרו אותו

אז מה

מתוך ראיון עימו בידיעות אחרונות

אתם מוזמנים לתקן ולהרחיב כאן

אז מה

כדאי לתקן אותו

כאן

אז מה