ד"ר נתן פרבר מרצה בפקולטה להנדסת אוירונוטיקה וחלל בטכניון בנושא טילים

הסדרה 'איום הטילים האיראניים' בנויה ממספר מאמרים הסוקרים את התפתחות הטילים הבליסטיים בעולם ואת שיטות ההגנה נגדם. היא מתארת את השתלשלות המאבק הממושך (בן כ-70 השנה) בין מערכות ההתקפה למערכות ההגנה ובכך מאפשרת הבנה טובה יותר של הפוטנציאל ההרסני הגלום בטילים האיראנים.
החלק הראשון בסדרה הוא סקירה היסטורית של הנושא.
החלק השני דן בדיוק הפגיעה של הטילים הבליסטיים ובסוג הראש הקרבי שהם נושאים.
החלק השלישי עוסק במשימות המוטלות על מערכת ההגנה ובקשיים עימם עליה להתמודד.
החלק הרביעי מטפל בבעיות הקריטיות של מערכת ההגנה: התמודדות עם אמצעי הטעייה ועם מטרות מתמרנות.
החלק החמישי (טרם פורסם) דן בשאלת המפתח: "מהו המיקום האופטימאלי ליירוט טיל בליסטי". בסיום חלק זה מופיעה הערכה של היכולות הגלומות בטילים האיראנים, כרגע ובעוד מספר שנים.

לסדרת המאמרים:
http://orenmada.net/archives/67475

שאר הסידרה:
חלק 5
http://orenmada.net/archives/67911
אחרית דבר
http://orenmada.net/archives/67839

האם לא קראתי נכונה, או לא הבנתי ? - סוף המאמר טוען שמערכת "חץ 2" לא מסוגלת להתמודד עם טיליי "שיהב" [אלא רק "חץ 3" שעדיין נמצאת בשלביי פיתוח].

הטענה של פרבר היא שאם החץ 2 היה מסוגל להתמודד מול שיהאב (ירוט בסבירות גבוהה), לא היה צורך בפיתוח של חץ 3, אלא רק בייצור נוסף של טילי חץ 2 שסיימו פיתוח.
הטענה נשמעת הגיונית, אך ללא מידע פנימי אי אפשר לאמת אותה.

כמה טענות נגד אפשריות:
- חץ 3 נועד להתמודד עם פיתוחים איראניים בתחום הדמיים/רשקים מתפצלים.
- חץ 3 נועד לעשות לעשות מה שחץ 2 יודע לעשות רק במחיר זול יותר משמעותית.
- חץ 3 נועד ליירט טילים מטווחים גדולים מהשיהאב כדי שיהיה מענה מוכן לאיום האיראני העתידי.

יכול להיות שהחץ 3 יפעל בגובה כזה שיאפשר קבלת תוצאות היירוט לפני שיגור מיירט נוסף ולא בזבוז מיירטים בירי "על עיוור" כיוון שאין זמן לקבלת תוצאות.

בתסריט המתואר במאמר,משוגרים מטחים של עשרות טילים בו זמנית, על מנת להציף את מערכת ההגנה. על מנת להשיג יירוט באחוז גבוה של 99% יש לשגר עד שלושה מיירטים, בזה אחר זה, על כל טיל (בהנחה שאין דמאים). כיוון שאין מספיק זמן בין קבלת תוצאות ניסיון היירוט הראשון ובין שיגור המיירט השני או השלישי, השיגורים מבוצעים בזה אחר זה.
כיוון שכמות המיירטים מוגבלת ועלותם גבוהה, האם ישנה אפשרות שהמיירטים הנוספים (שני ושלישי) יחליפו מטרה לאחר קבלת תוצאות ניסיון היירוט הראשון (במידה וצלח) ולא יבוזבזו לריק. הרי יש לנו מצב די ייחודי שאמנם השיגורים יכולים להיות מאתרים בכל רחבי איראן, אך המטרה היא מטרה אחת, כך שבשלב החדירה, כל טילי האויב יתכנסו למסלול אחד והמרחק שצריך לעבור הטיל המיירט עם שינוי המטרה אינו גדול.

ד"ר נתן פרבר, מומחה להתמודדות עם טילים בליסטיים, מטיל ספק ביעילות המערך הישראלי ברגע האמת, הן בהיבטים פיננסיים והן בהיבטים מבצעיים. וגם: הנזקים שגורם אדוארד סנודן לארה"ב נובעים מהפרטה שהחלה בצבא ובמודיעין האמריקאי, ומתרחשת גם בארץ
26/10/13 | 09:04 | יוסי מלמן, סופהשבוע

http://www.thepost.co.il/news/new.a...=EE&0r9VQ=EGLLK

במאמר נוקב, מאלף ודעתני המבוסס על נתונים, ד"ר נתן פרבר בא השבוע חשבון עם קונספציית ההגנה הישראלית על העורף מפני טילים ורקטות ("ההגנה השכבתית"). מסקנת המאמר, שפורסם באתר העמותה "מגן לעורף", היא שאם תמצא עצמה ישראל במלחמה כוללת בכמה חזיתות מול אויבים שימטירו עליה מאות טילים (אולי יותר מאלף) ביום, קונספציה זו עתידה לקרוס מסיבות כלכליות, מבצעיות וטכנולוגיות.

קונספציית ההגנה השכבתית מבוססת על סוגים שונים של טילי הגנה ליירוט טילי אויב לסוגיהם השונים, במספר גבהים משתנים ("שכבות יירוט"). לפי מאמרו של ד"ר פרבר, טילי חץ 3 (שנמצאים עדיין בפיתוח) מיועדים ליירט את טילי השיהאב האיראנים, המגיעים לטווח של 1,300 ק"מ, בגובה 300-250 ק"מ ובמרחק מאות ק"מ מגבולות המדינה (מעל ירדן). בעתיד הם יאלצו ליירט גם את טילי ה"סג'יל", בעלי טווח של יותר מ-2,000 ק"מ.

טילי חץ 2 מיועדים ליירט בעיקר את טילי הסקאד הסוריים (סקאד B, C ו-D) המשוגרים ממרחק של 700-300 ק"מ. גובה היירוט כ-100-30 ק"מ, והוא יתבצע מעל שטח ישראל או מעל הגדה המערבית.

מערכת "שרביט קסמים", שגם היא עדיין בפיתוח, מיועדת ליירט את הטילים הטקטיים של סוריה וחיזבאללה (פתח-M-600 ,110), בעלי טווח של 300-200 ק"מ, בגובה של כ-15 ק"מ. טילי ה"פטריוט" השונים, שנכשלו לחלוטין במלחמת המפרץ ב-1991 ליירט את טילי הסקאד העיראקיים, מיועדים לפעול כגיבוי אחרון בגבהים של 12-10 ק"מ.

מול הרקטות הארטילריות (גראדים שטווחן עד 40 ק"מ ופאג'רים שטווחם עד 70 ק"מ) מציבה ישראל את מערכת "כיפת ברזל" המיועדת ליירטם בגובה 3-2 ק"מ, "ממש מעל הראש". כאמור, חץ 3 ושרביט קסמים, הנמצאים בשלב פיתוח, לא יופיעו בשדה הקרב בשנים הקרובות.

ד"ר פרבר הוא דוקטור בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון, שעבד במשך כ-30 שנה בתעשייה הצבאית ובתפקידו האחרון שם שימש כמדען הראשי של חטיבת הטילים. הוא עבד כעשר שנים בחברתWales שמייעצת לחיל האוויר ולמערכת הביטחון, והיה מרצה בטכניון. כיום הוא חוקר עצמאי העוסק בתכנון ובניתוח מערכות הגנה נגד טילים בליסטיים.

בשנים האחרונות ד"ר פרבר מביע ללא מורא ומשוא פנים דעות - שאמנם משבחות את ההישגים הטכנולוגיים של מפתחי כיפת ברזל - אך מטילות ספק בהודעות של מערכת הביטחון על הצלחות היירוט שלה במלחמה האחרונה ברצועת עזה. בעבר קרא להגן על שדרות ויישובי עוטף עזה (שכיפת ברזל, בניגוד להבטחות הראשונות של מפתחיה ברפא"ל, אינה יכולה להגן עליהם עקב מגבלותיה הטכנולוגיות) ולו כפתרון ביניים, בעזרת תותח "וולקן פלנקס". גם כיום הוא סבור שמערכת הביטחון צריכה להוסיף את מערכת תותח הלייזר לתפיסת ההגנה השכבתית.

במאמר, שנסמך על מקורות גלויים, פרבר חישב ומצא כי במלחמה הבאה עלולה ישראל להיות מאוימת על ידי כ-800 טילים בליסטיים שמצויים כיום בידי איראן, כ-400 טילי סקאד סוריים שנותרו בידי אסד (בחלק מהטילים נעשה שימוש במלחמת האזרחים), בכ-500-1,000 טילים טקטיים (פתח ופג'ר) שמצויים בידי חיזבאללה וחמאס, וייתכן שביותר מ-100 אלף רקטות ארטילריות שבידי סוריה, חמאס וחיזבאללה.

להערכתו, כשליש מהטילים והרקטות שישוגרו לעבר ישראל יושמדו בידי חיל האוויר, שליש לא ישוגרו או יפלו עקב תקלות, אך שליש יהיו בדרכם למטרות. לדבריו, נתונים אלה מקובלים על מומחי צה"ל וקהילת המודיעין.

באשר לטילי השיאהב והסקאד, לדברי פרבר "מדובר במאגר של 1,300-1,000 טילים בליסטיים מכל הסוגים. לא כולם ישוגרו ולא כולם יגיעו למטרותיהם. הנחת עבודה סבירה היא שמערכת ההגנה תצטרך לטפל בלפחות שליש מהם. כלומר כ-400 טילים".

על הטילים הטקטיים כותב פרבר: "מכיוון שמדובר בטילים מדויקים מאוד, רובם המכריע יגיע למטרות. זה אומר שאת רובם המכריע תיאלץ מערכת ההגנה השכבתית ליירט". כשמגיעים לרקטות הארטילריות, ההערכות נעות שהחיזבאללה לבדו מחזיק בין 50-70 אלף. כשמוסיפים לכך את ארסנל הרקטות הסורי ואת רקטות החמאס, המספר כפול". מכאן שכיפת ברזל תצטרך להתמודד עם כ-30 אלף רקטות.

"כמה טילי יירוט נחוצים לטפול באיום האימתני הזה?", תוהה פרבר, "באשר לאיום הבליסטי, ידוע כי דרושים שני מיירטים ליירוט כל טיל בליסטי. בנוסף על כך ברור כי במהלך עימות צבאי מלא יבצעו מערכת ההגנה טעויות רבות, שמשמעותן בזבוז מיירטים. כלומר, מול כ-400 טילים בליסטיים נזדקק לכ-1,000-800 מיירטים. עלות מיירט חץ (2 או 3) היא כ-3 מיליון דולר. כך שעלות 'הלחיצות על ההדק' תנוע בין 3-2.4 מיליארד דולר. גם בירי נגד הטילים הטקטיים נדרשים שני מיירטים בכל יירוט. מאחר שעלות 'שרביט קסמים' היא בסביבות מיליון דולר, יש צורך להקצות למשימה 2-1 מיליארד דולר".

"לכך יש להוסיף את עלות הקמת המערך ואת עלות הסוללות, מה שיכול להכפיל את האומדן. מול הרקטות הארטילריות נזדקק ל-60 אלף כיפות ברזל, שעלות כל אחת 100 אלף דולר. כלומר: 6 מיליארד דולר. עלות זו איננה כוללת את עלות הקמת הסוללות הנוספות (עוד כמה מאות מיליוני דולר)".

מסקנותיו של ד"ר פרבר הן בשני תחומים עיקריים: כספי ומבצעי. מבחינה כספית יידרשו לישראל בעת מלחמה טילי יירוט והגנה שעל פי פרבר "עלותם יותר מ-10 מיליארד דולר (35 מיליארד שקל). ברור כי מיד בתום עימות כזה יתרוקנו מחסני התחמושת וישראל תצטרך להשקיע סכום דומה במילויים (תהליך שיימשך מספר שנים). האם מישהו מאמין כי הרפתקה בסדר גודל כזה הגיונית? ככל הנראה אף אחד לא מאמין באיוולת שכזאת".

בתחום המבצעי טוען פרבר, כי "כיום אין לישראל הגנה מול טילים בליסטיים וגם בעתיד הנראה לעין יעילותה מוטלת בספק". ולגבי כיפת ברזל, להערכתו אחוז ההצלחה היה 66% ואולי אף פחות מכך, ולא 85% כפי שטוענים ברפא"ל ובמערכת הביטחון. "הטענה הקלאסית של חסידי הכיפה היא: נו, אז מה? 66% זה יותר טוב מאפס. הרי כל יירוט מוצלח הוא רווח נקי כי הוא מציל חיי אדם. באמת? אז הנה עוד נקודה למחשבה: כיפת ברזל לא מצילה חיים. מה שמציל חיים הם המקלטים וחדרי הביטחון אליהם נמלטים אזרחים בעת התקפת רקטות".

סנודן ולקחי ההפרטה

אדוארד סנודן, העריק-מדליף האמריקאי ומפעיליו (בתקשורת הבינלאומית ובמודיעין הרוסי), ממשיכים זה החודש הרביעי לגרום לנזקים קשים למודיעין ולמדיניות החוץ האמריקאית. השבוע הם חשפו את העובדה שה-NSA, הסוכנות לביטחון לאומי, יירטה והאזינה ל-70 מיליון מסרים של דואר אלקטרוני ושיחות טלפון בצרפת.

אף שאין זו הפעם הראשונה שמתגלה כי סוכנויות ביון אמריקאיות מרגלות נגד צרפת (בעבר נחשפו מבצעי ריגול תעשייתי של ה-CIA נגד חברות צרפתיות, וגם להפך) לממשלתו של פרנסואה הולנד לא נותרה הפעם ברירה אלא להביע זעם וזעזוע (ואין חשיבות אם הוא מעושה או אמיתי).

הרעלת היחסים בין וושינגטון לפריז מתווספת למתח השורר בין ארה"ב לברזיל (ה-NSA יירט את הדואר של הנשיאה דילמה רוסף) ובין ארה"ב למקסיקו (גם הנשיא לשעבר פליפה קלדרון והנשיא המכהן אנריקה פנייה נייטו היו קורבנות הריגול האמריקאי) ועם עשרות מדינות אחרות בעולם, שאינן נחשבות אויבות.

יש כנראה רק ארבע מדינות בעולם שה-NSA לא האזין להן: בריטניה, אוסטרליה, קנדה וניו זילנד, עמן יש לארה"ב יחסים מיוחדים מאז סיום מלחמת העולם השנייה, ולא רק בתחום המודיעין. אם כי גם כאן יתכנו הפתעות: בעבר התגלה כי ארה"ב שתלה "סוסים טרויאנים" במחשבי על שסיפקה לאוסטרליה.

סנודן חשף בנוסף שבין NSA ליחידה 8200 (יחידת ההאזנה, היירוט ופענוח הצפנים של אמ"ן) נחתם הסכם שיתוף פעולה ייחודי שמתקרב למעלת הקשרים עם ארבע המדינות האנגלו-סקסיות. אבל אם יתברר שארה"ב ריגלה גם בישראל, איש במודיעין הישראלי לא ייפול מכיסאו. מזה עשרות שנים יוצאים במוסד, באמ"ן, בשב"כ ובצה"ל מנקודת המוצא שה-NSA מפעיל את יכולותיו הטכנולוגיות גם כלפי יעדים ישראליים בארץ ובחו"ל.

הכלל הראשון והחשוב של עבודת המודיעין הוא "אל תיתפס". מכאן המבוכה. אך הנזקים שסנודן גורם למולדתו מקורם בתהליך מסוכן שעובר על מערכות המודיעין והצבא בארה"ב: תהליך ההפרטה. מאז פיגועי ה-11 בספטמבר ב-2001 הורחבה קהילת המודיעין האמריקאית ועברה שינויים רבים. אחד מהם - אולי החשוב ביותר - הוא תופעת מיקור חוץ. יותר ויותר משימות צבאיות ומודיעיניות הועברו לקבלני משנה. זה נובע מתפיסת עולם כלכלית שמבקשת לחסוך בעלויות, ויוצאת מנקודת הנחה (מוטעית) שהסקטור הפרטי יודע להיות יותר יעיל.

גם אם ההנחה נכונה (ואין לכך שום ראיה - פרט לעובדה שהסקטור הפרטי יודע להרוויח עבור בעליו) יש לכך מחיר כבד. צבא ארה"ב העביר משימות מורכבות של ליווי שיירות ואבטחת דיפלומטים בעיראק ובאפגניסטן לצבאות פרטיים שהקימו יוצאי הכוחות המיוחדים. בכמה מקרים המשימות הסתיימו בטרגיות של רצח אזרחים מקומיים ובכישלונות מונומנטליים.

ההפרטה מעוררת שאלות קשות. כשהעובד מועסק ישירות על ידי הממשלה, ברור כמעט מעבר לכל ספק כי נאמנותו נתונה למדינה. כשהוא מועסק על ידי חברה פרטית, נאמנותו ומחויבותו היא קודם כל למעסיקיו. לממשלה קשה יותר לפקח על חברות פרטיות ועובדי קבלן, ולבצע כהלכה את תהליכי הבידוק וסיווגם הביטחוני. כעת נענשת ארה"ב על כך שסנודן היה עובד קבלן, שהועסק בחברה פרטית שקיבלה חוזה עבודה מה-NSA.

בשקט בשקט, תהליך דומה של הפרטה ומיקור חוץ מתרחש גם במערכת הביטחון ובקהילת המודיעין של ישראל. האבטחה והבידוק הביטחוני בנמלי התעופה והים ובמעברי הגבול הועברו לחברות פרטיות. כך גם אבטחת שרים (זוכרים את פרשת המאבטחים של שר התיירות סטס מיסז'ניקוב שחשפו בתקשורת פרשיות אינטימיות בהן היה מעורב?).

גם אמ"ן, שב"כ והמוסד מעבירים יותר ויותר עבודות ומשימות לחברות פרטיות. נכון, ישראל היא מדינה קטנה שבה קל יותר לבצע בדיקות רקע ולפקח על החברות הזוכות במכרזים. אך בכל זאת, הפרטת צה"ל ומערכת המודיעין יכולה להסתיים בנזקים חמורים. ראו הוזהרתם.

יוסי מלמן לא נחנק מהכובע שהוא היה צריך לאכול אחרי שהוקנספציות שלו לגבי כיפת ברזל כשלו?

או"ם שמום.

ולא חוטף שום דבר בתגובה.

הנה שאלות:
האם חיזבאללה מסוגל בכלל לירות 30,000 רקטות ורקטות ליעדים ישראלים במצב בו אוגדות ישראליות , ח"א, ארטילריה מדויקת, המוני מלט"ים, כוחות מיוחדים מתמרנים בשטח לבנון ומוחקים תוך שניות עד דקות כל פעילות חשודה?
מאז ימי לבנון השניה חלפו כמה ימים. חיזבאללה השתדרג. אבל גם צה"ל.
חיזבאללה לא יכול לעצור אוגדות מתמרנות שנהנות מסיוע אווירי וארטילרי צמוד, טילים מדויקים, מודיעין מדויק, ומהשמדת בנק מטרות שנבנה במשך שנים. ולא חשוב כמה מנהרות ושמורות טבע הוא יבנה.
זו הזיה לחשוב שארגון כזה מסוגל בכלל להתמודד בפעולות גדולות שאינן פגע וברח מול צה"ל.
אני מניח ששמורות הטבע בהערכות נכונה של צה"ל ייהפכו לקברי אחים.
וכל מהלך תמרון של חיזבאללה יתגלה במהירות ויושמד.
ומה לעשות - דרום לבנון אינה ויטנאם.
חיזבאללה אינו הVC.
וגם צה"ל נייבעך אינו צבא ארה"ב המגושם.
בהערכות נכונה - גורלו של חיזבאללה לא יהיה שונה מגורל אש"ף 1982. בהרבה פחות אבידות וזמן.
לפיכך, אני מניח שלחזיבאללה יהיה בקושי יום או חצי יום לירות טילים.
כמה הוא מסוגל להוציא ביום כזה בהנחה שלא תהיה הפתעה מוחלטת? כמה מאות. זה כל מה שנדרש מהמיירטים - ליירט את המטחים הראשונים. יום יומיים לכל היותר. עד להפעלת צה"ל מול בנק המטרות והתחלת התמרון וההשמדה.
לבנון אינה גדולה. האיזורים הרלוונטיים לירי מצומצמים ממה שאפשר לחשוב. רוב הטילים הכבדים שלו מן הסתם יושמדו במהלך הפתיחה. אני בכלל לא בטוח כפי שכתבתי פה בעבר שיש לחיזבאללה אינטרס אמיתי, מנקודת מבט לבנונית, לירות טילים כבדים על ישראל.
פרבר זורק מספרים לאוויר- בלי להביא בחשבון את התגובה הישראלית הכבדה מן הסתם שתביא לדיכוי הירי תוך ימים ספורים ולהיווצרות של מאזן אימה דה פאקטו תוך כדי קרב: אנחנו לא יורים ובתמורה אתם לא פולשים, או משהו כזה. ואולי תרתיע את האויב מלירות את הארסנל הכבד שלו מלכתחילה.

לגבי סוריה ואיראן -
אלו מדינות ריבוניות. להן נכסים יקרים שאי אפשר להגן עליהם. יש הרבה מאד "בשר" בסוריה ואיראן שאפשר להעלות באש. נכסים שעלו להם מיליארדים רבים . האם פרבר מעלה בדעתו שאיראן תירה כל מה שהיא רק יכולה מבלי להביא בחשבון את הפגיעות שלה עצמה לתגובה ישראלית קשה, בטילים, מטוסים וכו'?
כך לדוגמא, האם לאיראנים שווה למשל לאבד את תחנות הכוח שמספקות חשמל לטהראן מלבד אחת? לאבד שדות נפט ובתי זיקוק שיכולים להוריד אותם תוך שבוע אפיים ארצה?
האם למישהו יש ספק מה יעלה בגורל תחנות הכוח שלהם אם תיפגענה שלנו?!
אני לא מבין את התסריט ההזוי שהוא מצייר: ירי חופשי שלהם ללא הגבלה וללא חשבון מחד, ושיתוק ישראלי מאידך.

לבשאר ולאיראן קשה לי לומר אם מגיע (כרגע הם בעיקר סופגים ולא מגיבים),
אך החיזבאללה הוכיח יכולת נדירה לקרוא את ישראל ולמתוח את החבל בדיוק במידה שלא תדרבן את ישראל למבצע כמו מה שאתה מתאר.

כך שבעיני סביר שהחיזבאללה ישאף לירי שישתק כמה שיותר מהארץ, עם משהו בסדר הגודל של הרוגים ספורים ליום; נאמר, כ-250 רקטות ביום, מהן עשרות על חיפה והקריות ובודדות כבדות "בעדה חיפה". ירי כזה יחייב את צה"ל לפעול, ואולי ירווה את "כיפת ברזל" או יחדור אותה, אך אולי לא יהיה חזק דיו להתניע מלחמה כוללת, עם סיכון למאות חיילים נפגעים.

במקרה בו חיזבאללה יפתח בירי רקטות רציף על ישראל בסגנון (פחות או יותר) לבנון 2.0, סביר להניח שהתגובה הישראלית תהיה תלויה בתמונה הגדולה: אם הלחימה תהיה מול חיזאללה בלבד (או לכל היותר מול חיזבאללה וגם מול רצועת עזה על שלל ארגוניה) סביר להניח שהתגובה תהיה מחושבת בהתאם להנחה שלך.

אם הלחימה תהיה במקביל גם מול אירן ו/או סוריה, סביר להניח שהתגובה תהיה הרבה יותר אלימה כי כאן כבר מדובר במלחמה של מספר חזיתות גדול בו-זמנית ואין זמן וסבלנות לתגובה דקדקנית ומדודה. אני לא מדבר על טבח חסר אבחנה, אלא על תגובה הרבה יותר כוחנית ואולי הפעלת חימוש שבתסריט הראשון לא היה מופעל (טק"ק/רק"ק, למשל).

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

לא קראתי את סדרת המאמרים, אך חשוב לציין שניתוח ביצועים של מערכת הגנה מפני טילים רגיש מאוד למאפייני הפעולה של האויב, וגם למאפייני הפעולה שלנו- ואלו עלולים להיות שונים ממה שניצפה..

נאמר, לכאורה אין הגיון כלכלי ליירט חיקוי-גראד עזתי*, שעולה אלפי דולרים לכל היותר, בטיל "כיפת ברזל" העולה עשרות אלפי דולרים לפחות; גם אם נשקלל את הנזק הישיר שכל גראד גורם, אין הגיון ביירוט.

אך ברמה המעשית, אפשר להשוות שני מבצעים, עם "כיפת ברזל" ובלעדיה:

2009, עופרת יצוקה: עלות ישירה לצה"ל של 3.2 מיליארד ש"ח+ נזק תדמיתי אדיר לישראל

2012, עמוד ענן: עלות ישירה לצה"ל של כמיליארד דולר, ללא נזק הסברתי מיוחד

אני מעריך שללא "כיפת ברזל", ירי על באר שבע, אשדוד וגוש דן היה מחייב את ישראל להיכנס קרקעית לעזה, ולהסתבך שם בלחימה ארוכה, יקרה ומזיקה תדמיתית.

אם נניח ששני המבצעים הביאו תועלת דומה (וברור לי שזו הנחה שלא ניתן להוכיח)- הרי ש-"כיפת ברזל" חסכה כבר 2.2 מילארד ש"ח.. זה כבר ניתוח שקשה מאוד לערוך מראש; אם נכניס פנימה את הנזק העקיף התמונה מסתבכת עוד יותר.

עכשיו, מי מוכן להסתכן ולהעריך האם עימות עם אירן יראה כמו בתרחישים של ד"ר פרבר (מטחים של עשרות שיהאבים, שקשה ויקר ליירט), או כמו מה שקרה בפועל מול עזה?

פדהצור גם בוחש בקלחת, ומצטט את פרבר.
קישור

ציטוט:

Is Iron Dome based on a flawed concept, waiting to fail? A recent article by aeronautics expert Nathan Farber sheds much doubt on official IDF figures regarding Iron Dome's success rate and the feasibility of missile-based anti-missile defense. Nathan Farber is not the sworn enemy of anti-missile defense systems. To the contrary, he is part and parcel of the defense establishment. He is a lecturer in aeronautics at the Technion Institute of Technology and served in the past as the chief scientist of the Rocket Systems Division of Israel Military Industries. There is no doubt that he knows a thing or two on the topic of defending against rockets and missiles. Yet, in recent days Farber published a comprehensive article in which he openly challenged the notion of anti-missile and anti-rocket defense adopted by the defense establishment. Farber's analysis shows that the current policy based on defensive missiles (Arrow 2, Arrow 3, David's Sling, Patriot and Iron Dome) is fundamentally flawed, likely to fail miserably when put to the test, carries an unreasonable price tag and instills the illusion that the Israeli home front is protected from missile attacks. “On the topic of ballistic missile interception, there is no significant data,” he says. “They may have conducted some real interception trials for the Arrow-2, but half of them were failures. The faults were identified and corrected, but since more trials could not be conducted (due to financial considerations), it's clear that a lot of malfunctions will be discovered only during a real war.” In his summary of the operational analysis, Farber states that we are in a situation where the Arrow-3 does not exist (and will not be operational in the near future) and where nobody knows the capabilities of the Arrow-2, not even against the old Scuds. The situation is even more ambiguous with respect to David's Sling, which is still under development. Very little positive can be said with respect to the Patriot missile. It is enough simply to remind people of this missile's glorious history, racked up during the First Gulf War. In summing up this chapter, Ferber writes decisively, “Today Israel has no defense against ballistic missiles and [such a defense's] effectiveness is in doubt for the foreseeable future.” Farber raises doubt regarding IDF claims of success with the Iron Dome anti-rocket batteries during Operation Pillar of Defense last year (with interception rates of close to 90%.) According to his calculations, less than half the incoming rockets reported by the IDF actually reached populated areas (according to the IDF, it engaged 479 rockets in interception attempts.) At the same time, he says that the number of incoming rockets that successfully hit their targets (i.e. that Iron Dome failed to intercept) was more than double the 58 reported by the IDF. This lead Farber to call the IDF's claim of a 90% successful interception rate “exaggerated,” at best. He adds, “Iron Dome does not save lives. What saves lives are bomb shelters and safe rooms.” Farber says that 90% of Israeli casualties during the Second Lebanon War were outside of a bomb shelter when they were wounded and the rates were similar during Operation Cast Lead in 2009 and Operation Pillar of Defense in 2012. With respect to the Defense Ministry's war projections, he found that the cost of dealing with the expected threat of rocket and missile fire with anti-missile defense systems would reach more than NIS 35 billion. “It's clear that immediately following such a confrontation, ammunition stores would be depleted and Israel would have to invest a similar sum in replenishing them,” he says. “It appears that no one believes this nonsense, otherwise we would not find ourselves in a situation where the current quantities [of ammunition] are far from that required.” In practice, Farber, says, if a war breaks out, the IDF will go through its entire defensive missile stock within a handful of days. He recommends seriously examining an alternative laser-based defense system called Skyguard and integrating it into service with the existing defense systems. In any event, Farber concludes, “Total reliance on missile defense systems that have not once proven their operational capabilities in a serious conflict (because there was none) is a grave error.”

בלה בלה, סקייגארד, בלה בלה, לייזרים, בלה בלה..

תוספת, הנה מסמך פרה-עמוד ענן שכתב פרבר, בו הוא משבח את סקייגארד, ומטיל דופי בכיפת ברזל.
תעשיית הכובעים בישראל מעולם לא הייתה טובה כל-כך.

http://bit.ly/1dfR3Ga

5000 טילים מסוג M-600 או פת"ח 110 נשמע לי מספר מופרך ומוגזם. אשמח להתייחסות של מי בפורום
שהמספר הזה נשמע לו הגיוני.
גם אם מחציתו של הנתון נכונה זה איום המחייב מכת נגד, פשוט כי זה לא משהו שניתן לחיות בצילו / בצידו.
ביחס לתובנות במאמר עצמו, דומני שגם הכותב המלומד לא טוען שאין כל מקום להגנה טילית, בעיקר נגד
טילים כבדים, אולם בעזה מומלץ לטעמו ללכת על קונספט של יירוט בליזר כימי.
אני מניח שהנושא נשקל ונדחה, אם יש כאן מישהו שמכיר נימוקים מדוע, אשמח לשמוע (מער לנושא העננות, למשל).

ציטוט:

במקור נכתב על ידי הפוסל במומו 5000 טילים מסוג M-600 או פת"ח 110 נשמע לי מספר מופרך ומוגזם.

המאמר רווי בכל כך הרבה אי דיוקים, הטיות, סילופים וחמור מכך, שאם הייתי טורח להשקיע שעה מזמני, מוחק את הנ"ל ומותיר את טענותיו המרכזיות של הכותב שהן עובדות עליהן אין ויכוח, הקובץ היה מצטמק משבעה עמודים לפחות מאחד.

מביש.

ורק לסוגיה לעיל - המספר הנ"ל מצוץ מהאצבע, וגם כל יכולת הייצור של איראן וסוריה, הקשורה במערך הטק"ק פתח 110 / M-600, לא ייצרה מספר המתקרב אפילו ל- 5000 טילים כאמור.

הנתון הנ"ל של 5000 רקטות כבדות בידי חיזבאללה הובא על ידי אלוף פיקוד העורף, ולא על ידי הד"ר... אתה עדיין איתן בדעתך או שמא אולי התרככת קלות?

http://www.haaretz.co.il/news/polit...emium-1.1979579

אף שמלחמת לבנון השנייה, שבה לחם אייזנברג כמפקד אוגדה, הסתיימה בתוצאות מעורבות, חיזבאללה עדיין תופש כהצלחה יחסית את ירי הרקטות לעורף הישראלי. "זאת ההשקעה הכי קלה מבחינתו; אמצעי לחימה פשוט, שיוצר אפקט רב יחסית בעלות מצומצמת. הוא קונה פוליסת ביטוח במחיר נמוך. לפני 2006 חיזבאללה היה מסוגל לשגר 500 ראשי נפץ לגוש דן. זה לא קרה משום שרקטות הפאג'ר האיראניות הושמדו על ידי חיל האוויר בלילה הראשון של המלחמה, במבצע 'משקל סגולי', והרקטות לטווח ארוך יותר, הזילזאל, הופצצו בימים שלאחר מכן. היום הוא מסוגל לשגר למרכז הארץ בערך פי עשרה רקטות – וראשי הנפץ יהיו גם כבדים יותר וגם מדויקים יותר". משמעות הנתונים היבשים הללו: אם תפרוץ מלחמה עם חיזבאללה, "גוש דן יעמוד תחת מטחי טילים מסיביים. לרשות חיזבאללה עומדים כ-5,000 ראשי נפץ במשקל שבין 300 ל-880 קילוגרמים. אני מעריך שהימים הראשונים יהיו מאוד קשים. אני נערך לתרחיש שלפיו משוגרים לעורף למעלה מאלף טילים ורקטות ביום לחימה".

ציטוט:

במקור נכתב על ידי strong1 הנתון הנ"ל של 5000 רקטות כבדות בידי חיזבאללה הובא על ידי אלוף פיקוד העורף, ולא על ידי הד"ר... אתה עדיין איתן בדעתך או שמא אולי התרככת קלות? ".[/B]

אתה משעשע. לא התרככתי, אלא המובאה שלך רק מחזקת את שכתבתי.

"הד"ר", כפי שכינית את כותב המאמר, מסתמך על מפקד פיקוד העורף. אמת. אך בעוד שאתה טרחת , מצאת והבאת דברים בשם אומרם, הד"ר כותב:

"הוא רק ציין כי לחיזבאללה כ-5000 טילים (F-110 או M-600) שיכולים בקלות להגיע לתל אביב ורחוק יותר. הוא התכוון לטילים שטווחם 200-300 ק"מ, נושאי ראש קרבי במשקל כחצי טון ודיוק פגיעה של כמה עשרות מטרים."

ציטוט:

במקור נכתב על ידי טל ענבר המאמר רווי בכל כך הרבה אי דיוקים, הטיות, סילופים וחמור מכך, שאם הייתי טורח להשקיע שעה מזמני... מביש.

הדגש הוא על חמור מכך ועל המביש.
מדובר באוסף של שקרים שמעידים על אינטרסים סמויים או על בינה נמוכה.
לצערי נשברתי באמצע ולא הצלחתי לסיים את ערמת המילים הזו.
אפילו בחיבור פשוט ה"דר." אינו מצטיין במאמר (או בכלל?).

גדודי חללי הלייזר הכימי ממשיכים במלחמתם כמו חסידי קלטות הבטא-מקס, הלייזר דיסק ומערכות ההולכה בזרם ישר.
אחרי שנבואות הזעם שלהם לגבי המערכות הטיליות קרסו הם מתדרדרים להכפשות ופנטזיות שלא ברור מה מטרתן, בטח מאחר ואת הקרב כבר הפסידו מזמן. זה הכל.

מפאת הכבוד שיש לי לקריירות שעשו חלק מהמעורבים בדבר ערכתי ועידנתי את הדברים.

מה שבאמת לא ברור זה מי ממשיך לתדלק את הסיפור הזה, כי עד כמה שידוע לי היצרנים הגדולים די נטשו את הלייזרים הכימיים והמערכות עובדות על פיתוחים של לייזר מצב מוצק, כיוון שדווקא נראה מבטיח.