 |
09-05-2011, 05:09
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,326
|
|
|
סגן מתניה יצחק צנוירט ז"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה התשע"א"
סגן מתניה יצחק צנוירט ז"ל
בפעם הראשונה שפגשתי אותו זה היה באצטדיון טדי, כשהפלוגה חזרה מחופשת רגילה לתחילת האימון המתקדם. הוא חיכה לנו כשהוא יושב וקורא ספר (כמי שהיה נווט מצטיין התאים לו לקרוא את הספר- "איפה אני נמצא, לעזאזל?" מאת תא"ל אלישיב שמשי. הספר עוסק בהתמצאות בשדה הקרב באמצעות ניתוח קרבות בהם היו טעויות בהתמצאות. כשהגענו הוא דיבר איתנו פתוח, בלי דיסטאנס. הוא בא מהפלחו"ד וככה היה רגיל. נורא הערכנו אותו על זה. כאשר עשתה המחלקה שבה הייתי אני טירון את שבוע המחלקה, אז בשטח האימונים שבחמאם- אל- מליח, חנך אותנו בתרגילים סגן מפקד הפלוגה, מתניה צנוירט ז"ל. מתניה, שהגיע לפלוגה אחרי שהיה מפקד מחלקת טילי הגיל בפלוגת החוד (את המסלול עשה בכלל בסיירת), היה טיפוס חייכן (חיוכו המפורסם כמעט שלא מש מפניו) וידידותי שלא הקפיד במיוחד על "דיסטאנס" ומשמעת מחד ומאידך היה קפדן עד מאוד בכל מה שהיה קשור לבטיחות (שהרי זהו אחד מן התחומים עליהם אמון הס' בפלוגה). הוא היה מקצוען אמיתי ואדם טוב. אחרי אחד התרגילים (שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים) נתן לנו מתניה דגשים מקצועיים וסיפר לנו על ההיתקלות של סיירת צנחנים בלבנון בשנת- 1999 שהסתיימה במותם של מפקד הסיירת, איתן בלחסן ז"ל, ושני קצינים נוספים. פתאום אמר- "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי". וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפל עלינו התיק הזה, שזה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, בתחתית איזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בחי"ר הוא עניין רציני ולא איזה משחק. מתניה עצמו המשיך להיות סמ"פ מצוין והיה אהוד על כולם. כש המ"פ עזב\ הועזב אותנו, והמ"פ החדש בושש להגיע, הפך מתניה למעין מ"פ לתקופה קצרה, שבמהלכה גם עזבה את הפלוגה ההקצאה של קורס מ"כים מוקדם. הוא שוחח אתי לפני היציאה לקורס והבהיר לי את חשיבות הפיקוד על כיתה. כמו תמיד, גם את זה עשה בחביבות ובנועם, כשחיוכו הניצחי נמתח מאוזן לאוזן. לימים בשיחת הבהרה עם הסמג"ד, על שלא נתן מספיק זמן למש"קיות החינוך והת"ש הגדודיות להדריך ולטפל בפלוגה, אמר מתניה לסגן מפקד הגדוד- "מה, אליעזר, חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים." הוא באמת היה כזה מפקד.
שבוע לפני תום המסלול הוא נהרג כשפלט כדור מאקדח הגלוק ששאל מאחיו. היה זה המוות הראשון שעמו נדרשתי להתמודד בצבא. לאחר מותו בתאונה הספיד אותו המג"ד- "במתניה פגשתי לראשונה בסיירת כחייל צעיר במסלול ההכשרה. מתניה אופיין ברצון עז להצליח להוביל ולהתקדם, תוך שהוא עושה זאת בשקט ובבטחה. כאילו אומר לנו שעבר בחייו קשיים גדולים מאלה, סיים מסלול ויצא לפיקוד. עם זאת זכרונותיי העזים ממתניה הם דווקא מתקופת היותו מ"מ במלחמה בטרור בפלוגת החוד של גדוד 890: מסדרת המבצעים בבית לחם, אירטאס וג'בל מוולאח (במלחמה נגד כנופיית העביאתים); דרך מחנות הפליטים בדהיישה ואל עיידה, במחילות ובין הקירות; בנחישות ואומץ לב בסמטאות הקסבה בשכם בזמן "חומת מגן", במאמץ עילאי להגיע לעוד מחבל מתאבד ועוד מעבדה של רוע; ובמבצעים המיוחדים בזמן מבצע "דרך נחושה" בטול כרם. ישנו אומץ לב של הרגע, כמו אותם מעשים בלתי רגילים של קימה מול האש לחילוץ חברים שנפגעו בחירוף נפש להשלמת המשימה, אך ישנו גם אומץ הלב שבהתמדה, כמו התמדתו של מתניה, עת הלך בראש פקודיו, מבצע אחרי מבצע ללא מורא וללא פחד. זהו האומץ העילאי, לחזור ולעמוד שוב באתגר פעם אחר פעם, ולהיות נכון להתמודד עם מצבים קשים מנשוא, כאשר אחריות כבדה מוטלת על כתפיך. ככזה הוביל מתניה בכל התקופה האדירה הזאת את לוחמיו בחוד 890, בגבורה הנעשית בפשטות, בקור רוח, בתום ובהתמדה, וככזה גם ראינו אותו בעתיד: מייסד, בונה פלוגה ומכשיר אותה באמונים ללחימה." (דברים שנשא לזכרו אמיר ברעם, מג"ד 890 , בשלושים למותו)
ואת מתניה אני זוכר מחייך. לאן שהלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי.
ניגון של ארץ אהבתי
דברים שאמר סמג"ד 890, רב סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד
"ברשות מורי ורבותי, משפחת צנוירט היקרה. שמי אליעזר והיכרותי עם מתניה ז"ל נעה סביב תפקידינו המשותפים בגדוד 890: מתניה כסמ"פ ואני כסמג"ד. שני סיפורים קצרים בראשית הדברים:
הסיפור הראשון מתוך "ילקוט חכמה": בסעודת פירות ארץ ישראל בחמישה-עשר בשבט, ביקש ר' מנדל מקוצק מתלמידו, ר' יצחק מאיר בעל 'חידושי הרי"ם', לדרוש מענייני דיומא. פתח ר' יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש השנה לאילן. שאל ותירץ, הקשה ופירש. אמר לו ר' מנדל: 'לו היינו בארץ ישראל, די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש השנה לאילן, פשוטו כמשמעו, ולא בדרך הפלפול. שם בארץ ישראל אין ראש השנה אומר 'דרשוני', אלא 'עשוני''.
הסיפור השני- מהחיים: באחד הימים הגשומים של הפעילות המבצעית בטול- כרם נזעקו למשרדי מש"קית החינוך ומש"קיות הת"ש של הגדוד; 'אליעזר, אנחנו חייבות לדבר אִתך!' אומרות הבנות ועושות פנים של 'עכשיו'! מובן שנוכח הפנים אני נעתר ומתפנה לשעה קלה במחיצת אלה המנהיגות את הגדוד... יושב ומקשיב: 'המצב בפלוגת מרץ לא יכול להימשך כך!' אני, שיודע שאיציק ומתניה עושים חיל בקלקיליה, ופלוגת מרץ תחת שרביטם מעפילה מעלה מעלה, תמה על האמירה, אך ממשיך להקשיב. ממשיכות הבנות ושחות את אשר על ליבן: 'מתניה ואיציק לא שמים עלינו, אנחנו לא מגיעות לפלוגה מספיק וכשאנחנו מגיעות אז הם לא מתייחסים אלינו... הם טוענים שבשביל חינוך ות"ש יש מפקדים, ושהכי כדאי שלא נפריע למפקדים לעשות את מה שממילא הם מוכרחים לעשות'. אני מקשיב ונע באי נוחות על הכיסא ומבטיח למש"קיות החרוצות לבדוק את העניין (יש לומר את האמת ביושר: בראשי עולות תמונות דומות מהיותי מ"מ ומ"פ- מוזר, גם אני חשבתי שלבד אפשר, ובעיקר צריך, לעשות הכול...). מתוך אותו ניסיון אישי אני מבין שאיציק ומתניה לא דירגו את עבודת הבנות בראש סדר העדיפויות הפלוגתי. אני קורא למתניה להסברים. בתחילה הוא נבוך, מוריד את הראש ואז מפנה אליי את החיוך המנצח ושואל בעדינות: 'מה, אליעזר, חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים'. שני סיפורים קצרים אלה מלמדים על הקשר הלכאורה מקרי שבין ערב לזכרו של מתניה וט"ו בשבט. מתניה היה לוחם איש ארץ ישראל. לא עניין אותו להרחיב דיבורים במקום שניתן לפתוח במעשים. מתניה הבין היטב כי העשייה הנדרשת מאִתנו, המפקדים והלוחמים בצנחנים, דורשת מעשים שמרובין מהחכמה על מנת שהחכמה תתקיים. כדי לא להשאיר אתכם במתח אציין שפלוגת מרץ הבינה שניתן ואף הכרחי לשלב ספרא בסייפא ומש"קיות הגדוד רוו נחת ובא לסמג"ד גואל...
ט"ו בשבט הוא 'יום חיבת ארץ ישראל', אומר הרב יעקב אריאל. ואני חושב עד כמה מתאים תיאור זה למתניה, שאהב את ארץ ישראל אהבה עזה. כל מצווה ומצווה, ממשיך הרב ואומר, טעונה חיבה, אך חיבת א"י הינה מצווה מצד עצמה. וכך אומר הרב: 'לכאורה, ט"ו בשבט אינו אלא תאריך פרוזאי של חישובי הלכות הקשורות במצוות התלויות בארץ. אולם בהתייחסות הטבעית הלאומית תפס ט"ו בשבט מקום מכובד יותר. היה זה היום בו התמלא הלב רגש אהבה חמים וכיסופים עזים לארץ ישראל: מצוותיה ונופיה, פירותיה ונטיעותיה, עברה ועתידה. ייתכן שבגלות, בה לא יכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ, היה צורך ליצוק ליום תוכן רגשי יותר, במקום המצוות המעשיות התלויות בו. אך גם בארץ אין אנו פטורים מלייחד גם את הלב ביום זה, נוסף למוח. אדרבה, בארץ, חובת החיבה, גדולה יותר כי היא באה גם לידי ביטוי ממשי בכל הווייתנו'. ממשיך הרב ואומר: ' המצוות התלויות בארץ מבטאות בדרך ההלכה המעשית, שהיא הביטוי החשוב ביותר בו אנו יכולים לבטא קשר מיוחד זה, שקרקע זו אינה כיתר הקרקעות בעולם. אדמת קודש היא- ולכן חייבת היא במצוות מיוחדות. רצה הקב"ה לזכות את ארץ ישראל, לפיכך הרבה בה תורה ומצוות'. אמנם אין התלמיד מוסיף על רבו, אך ברוח דבריו של הרב אריאל נראה לי נכון לומר, שהיום ישנן מצוות חדשות- ישנות הקשורות לרגבי הארץ הזאת ותלויות בה, ובעיקר היא, הארץ, תלויה בהן. היום 'דרך לוחמים' אינה עוד דרך אפשרית, כי אם אורח חיים שנגזר עלינו. זו אינה בחירה בין פרק זמן כזה לזמן אחר, קרבי או לא קרבי. זהו אורח חיים הכרחי לקיומנו. ט"ו בשבט הוא יום חגם של הלוחמים, אלה העוסקים במלאכת הקודש בהגנה על העם והארץ; ט"ו בשבט הוא יומם של אלה המבטיחים 'עץ רענן'; אלה המבטיחים 'עץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעִתו'; אלה שמקיימים 'ועלהו לא יבול'. הייתי מוסיף ואומר שלמרות שירו של ר' נחמן הרי שאף על פי שלכל רועה ורועה יש ניגון מיוחד משלו, הרי שלרועים בשדות הלחימה באיו"ש, בעזה ובכל מקום שהם, מתנגן ניגון אחד משותף, ניגון של 'ארץ אהבתי', ניגון שנשמע במיוחד היום כש'השקד פורח'.
ממשיך הרב אריאל וכותב: 'לדעת הרמב"ן, כל המצוות שבתורה, גם אלו שאינן תלויות בארץ, קשורות בטבורן לארץ ישראל. ואף לדעת הרמב"ם, שאינו מסביר כך, חלקים מרכזיים בהווייתנו הדתית היו מתמוטטים חלילה, ללא ארץ ישראל. [...] ט"ו בשבט- חג התעוררותם של האילנות בארץ ישראל מתרדמת החורף, הוא גם חג התעוררותו של עם ישראל מתרדמת גלותו. פריחת האילנות בארץ גרמה לפריחת תקוותיו של עם ישראל לשוב ולהינטע מחדש בארצו. עם חזרתנו הפיזית לארצנו, חזרנו גם להכות בה שורשים רוחניים. קמו והתעוררו כל המצוות התלויות בארץ ועִמהן החלה לשוב ולפרוח תורת ארץ ישראל. לא עוד חיים מנותקים מהטבע, מהאדמה, מהקוממיות - אלא חיים שלמים, הכוללים בתוכם הכל: שמים וארץ, תורה שלמה שהכל בה- גם עבודה, גם דרך ארץ, גם לאום, גם ניצני מלוכה, גם גבורת הגוף עם גבורת הרוח. ראש השנה לאילנות הוא גם ראש השנה לאילן האומה, להעמקת שורשיו בארץ מתחת ולהגבהת צמרתו אל השמים ממעל[...]'
דברים מרגיעים, היפים לשעה זו יותר מכל שעה אחרת ומתאימים לזכרו של מתניה; התאמה של לב וחכמה. המפגש הראשון שלי עם מתניה היה בקסבה העתיקה של שכם במהלך מבצע 'חומת מגן'. כסטודנט בלימודים הצטרפתי לגדוד כמפקד נוסף. במהלך הלחימה בקסבה הצטרפתי לפלוגת החוד של הגדוד. בתחילת הלחימה בקסבה לא אהבתי את מה שראיתי: המחלקה הראשונה בחוד הפלוגה הייתה מבורדקת, לא רצינית ולא מבצעית. כמוני, גם המ"פ חש איתה לא בנוח, ועל כן בשלב מסוים העביר אותה לאחור ושילב את מחלקת ה'גיל' של מתניה מלפנים כחוד פלוגתי. פני הלחימה השתנו, ואיתם ביטחוני ותחושותיי. אני מביט ורואה קצין צעיר וחייכן. הדבר שמשך את תשומת לִבי מיד היה השילוב הנדיר בין רצינות וקפדנות מקצועית עם נינוחות, שלווה, ובעיקר ענווה. מתניה הוביל את הפלוגה כאילו בטיול ברובע היהודי בעיר העתיקה. במסכת אבות מצאתי משנה שהתאימה לתיאור זה מאוד מאוד. וכך אומרת המשנה: משנה מסכת אבות פרק ה משנה ז': 'חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת [...]' המפגש הבא היה בגדוד בהיותי סמג"ד. מתניה תפס את מקומו של מפקד פלוגה שנאלץ לסיים את תפקידו. משימה לא פשוטה לסמ"פ צעיר שזה עתה הגיע עם פלוגתו מבסיס הטירונים החמים והנעים למים העמוקים והצוננים של הלחימה בטול- כרם. מתניה לא היסס. הוא זקף את גבו וניווט את הפלוגה באלגנטיות, עד שאיציק הופיע ולקח פיקוד. הכימיה בין איציק ומתניה הייתה מהירה. שני בני עצמונה אלו, שידעו לדבר במעש, הבינו אחד את השני במבט. עובדה אנושית זו הובילה את הפלוגה לשיאים שפלוגה צעירה בלחימה לא הייתה מורגלת בהם.
למרות היותו בעל מידות, או יותר מדויק לומר בגלל היותו כזה, הוא לא היה מרשה לעצמו שלא להביע את דעתו כאשר הדברים לא נראו לו, גם אם היה עושה זאת בעדינות. באחת הפעמים לא הייתי מרוצה מהרישום הפורמאלי והמעקב אחר אירועי הבטיחות בפלוגה. מתניה, שדחף לעשייה, פעמים זלזל בכל ה'טופסולוגיה' הנדרשת, אבל צבא זה צבא, ואני, שהתעייפתי להורות לו על הנדרש לעשות בתחום ה'טופסולוגיה', הסברתי לאיציק המ"פ שכך זה לא יכול להיות. מתניה, שכנראה חטף על הראש מאיציק, נכנס למשרדי שקט מהרגיל. הבנתי שאיציק כבר הסביר לו... שאלתי את מתניה מה מטריד אותו, והוא בעדינות הסביר לי שאם יש לי מה לומר לו עדיף שזה יהיה אליו ישירות ולא דרך איציק. שמחתי על הרגישות הזו, בעיניי היא הכרח בפיקוד על לוחמים. אני עשיתי כדבריו והוא נכנס לעובי ה'טופסולוגיה' בחוסר הנאה מופגן מההתעסקות בטפל כביכול. מתניה היה בעל חוכמת 'ההולכים בשבילים'. הוא היה עצמאי מאוד, ובעיקר ידע לקבל אחריות. באחד המבצעים עליהם פיקדתי בקלקיליה נדרשנו למספר גדול של מעצרים בו זמנית. עִמי היו איציק המ"פ ומ"פ נוסף מהגדוד. במהלך ההכנות למבצע התווספה לנו עוד משימה המרוחקת ממוקד המבצע המתוכנן. לא היססתי לשנייה והטלתי על מתניה לפקד על כוח עצמאי באותה המשימה. כך היה בעוד מספר רב של מבצעים במהלך שבתות שנשארנו יחד. מתניה היה זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב- פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד.
את המפגש האחרון שלנו עשינו ברמת הגולן. הימים היו ימיו האחרונים של מתניה בגדוד. מתניה סוכם לתפקיד מ"פ ונשלמו כל הכנותיו ללימודים באקדמיה. מתניה התלווה אליי לתרגיל פלוגה שערכנו בתל מדדה שבצפון הגולן ולפשיטת לילה שערכנו סמוך לקיבוץ אורטל. תוך כדי התרגיל היה לנו מספיק זמן לקשקש על הגבעה. מתניה סיפר שבכוונתו להתארס בימים הקרובים ולבלות היטב את הימים באקדמיה. מתניה לא היה מן הפתוחים, בטח לא עם הסמג"ד, אבל לאחר תקופה כל כך ארוכה של לחימה משותפת המחיצות כבר לא רלוונטיות. מתניה התרוצץ על הג'בלאות עד השנייה האחרונה בגדוד. למרות שהחופש כבר חייך לו מעבר לפינה והוא אכן חייך אליו בחזרה, את עבודתו בשטח הוא עשה ללא לאות ובמרץ רב. בסוף התרגיל נפרדנו בהבטחה שנשמור על קשר ותִכננו את המפגשים המשותפים על המדשאות של פו"ם. על התאונה המחרידה שמעתי משלומית בטלפון שקרע את יומו של גדוד 890. התארגנו כל הגדוד על מנת להיות נוכחים בכל אותן נקודות שניתן היה לסייע. לצערי, ביום שאחרי כבר עסקנו באִרגון מסעו האחרון של מתניה. התאונה מטרידה אותי מאוד. התאונה לא התאימה למתניה. דווקא הוא שהיה מודע לסיכון שבנשק, דווקא הוא שהקפיד על סעיפי הבטיחות הקפדה יתרה מול חייליו, הִרשה לעצמו, כנראה, במקום שבו הרגיש בטוח. למה לשאת אקדח בדרך לבקעה? בעיניי זו לא שאלה. מתניה חונך להגן על עמו, על משפחתו ועל עצמו, אך טבעי הוא בעיניי שבהינתן ועליו לרדת לבקעה הוא יצטייד בנשק. מתניה חונך להעריך סיכונים ולהיערך אליהם, ועל כן טבעי היה בעיניו להצטייד באקדח. לא מתאים היה לו למות משגיאה מקצועית. מתניה, שהיה תאב חיים ומפרסם חיים, וככזה הוא ייזכר.
ילקוט ראובני כותב: 'בשעה שכורתין את אילן שעושה פרות- קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע.'
אליעזר"
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
