ראשי           מבזקים       צור קשר     ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● הצטרפו אל העמוד שלנו בפייסבוק ●●● עקבו אחרינו! ●●●  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שם משתמש
סיסמא
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #3  
ישן 27-03-2012, 11:31
  משתמש זכר מרקויס מרקויס אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 08.12.08
הודעות: 5,220
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "חזרה לקרב בג'נין (מאקו)"

אותי מבצע חומת מגן תפס בעבודה, קבלתי טלפון ב6 בבוקר להגיע לימ''ח בסירקין. בקשתי מאחותי שתקפיץ אותי , הגענו לימ''ח ומיד התחלנו לפרק את הכלים מהאח''י.
לי בתור חט''פ ב' היה נגמ''ש משלי, אחרי שקבלנו תדרוך ראשוני מה הולך לקרות, התחלנו לזווד את הנגמ''ש, הדבר הראשון שעשיתי היה להעיף את בלוני החמצן ובלון הגז לריתוך.. הקח''ש הצעיר שלי התנגד אבל לא עזר לו, הסברתי לו שאם נהיה חייבים להשתמש בציוד ריתוך "ניעזר" במקומיים, אני לא מסתובב בכפרים עוינים עם שתי פצצות גז עליי..
העמסנו גם אובר דוז תחמושת למקלעים ולנק''ל , מנות קרב והעמסנו את הכלים על המובילים..
הכפר הראשון שלנו היה הכפר שוויכה , כפר שרבים מתושביו התמחו בגניבות רכב מישראל. לא היו שם התקלויות מיוחדות , השתלטנו על בית והתחלנו להשתעמם..הגענו לשלב בו אחד מהחברים בפלוגה עזר לנערה להתכונן לבחינת בגרות במקצוע כלשהו.
לדעתי המבצע הזה היה מסוג המבצעים שהאמריקאים קוראים לו "הלם ומורא"..במשך כשלושה שבועות בו היינו מגוייסים עשינו כ6-7 כפרים, כולם באותה מתכונת, הגעה עם שחר, עם הרבה רעש, היו מקרים בודדים בהם שופ''ים ירו על הכוח אבל הושתקו במהרה, חקירה של הגברים החשודים בביצוע פח''ע, (יום אחד נתנו לי לאבטח חוקר שבויים בעבודתו וזה היה דבר מרתק מאין כמוהו..) . בכפר ענבתא, כוח מהגד' תפס מתאבד, כמה שעות לפני ביצוע, הוא הובל לחקירה אצל חוקר השבויים "שלנו" ולמרבה הפלא הוא היה לבוש במין טיטול ענק כזה. החוק''ש הסביר לנו שהם לובשים את הטיטול כדי לשמור על הבולבול ברגע הפיצוץ..האיש היה מסומם לגמרי ואי אפשר היה לחקור אותו.
עוד סיפור קטן ומשעשע היה כשעצרנו 2 חשודים והשב''כ איחר לבוא ולאסוף אותם, יצא שנתקענו איתם , הם היו אזוקים ואחרי כמה שעות אחד מהם ביקש להשתין..הקצין שהיה איתנו היה קצין חדש בגד' והוא סירב לאשר לנו לתת לו להתפנות. בסוף שכנענו אותו שלא כדאי שההוא ישתין לנו בתוך הנגמ''ש אם נצטרך לזוז פתאום. שיחררתי לו את האזיקון ואמרתי לו שיבוא מעבר לפינה של הבית ואם הוא עושה צעד הכי קטן לברוח אני תוקע אותו...הבחור מנסה ומנסה ולא יוצא..אני אומר לו נו מה קורה? בכית שאתה רוצה להשתין ועכשיו כלום? הוא ענה לי שהוא לא יכול כי אני מכוון עליו נשק. אז חזרנו חזרה ואזקנו אותו שוב.
אחרי כמה דקות שוב הוא התחיל להתלונן.. הפעם אמרתי לו שאני אכוון לא עליו אלא לידו.. הוא ניסה והפעם הצליח, כולם שם מחאו לו כפיים ונוצרה סיטואציה קצת הזויה בה כמה חיילים מוחאים כפיים לשני חשודים שבעצמם צחקו, פתחנו כמה מנות קרב נתנו להם לאכול ואלרי כמה שעות באו מהשב''כ ולקחו אותם... בסה''כ לפל' שלי לא היו התקלויות רציניות והגד' גמר את חומת מגן בלי הרוגים...
_____________________________________
מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #11  
ישן 02-04-2012, 01:16
  YGH YGH אינו מחובר  
יגיל הנקין. ד"ר להיסטוריה צבאית, חוקר במחלקת היסטוריה של צה"ל
 
חבר מתאריך: 16.02.04
הודעות: 5,362
אמנם הוא היה שם ולא אני, אבל הקטע שלו מאוד בעייתי.
בתגובה להודעה מספר 10 שנכתבה על ידי ninesouls שמתחילה ב "זכרונות של מילואימניק מהקרב בג'נין"

גם בגלל בעיות עובדתיות (למשל, תיאור ה'אלפים' הזה, שאפילו הפלסטינאים לא טוענים אותו, וגם השטח), וגם בגלל שסגנון הכתיבה יוצר רושם שיש לו יותר קשר ל-2012 מאשר ל-2002. דיינו שנאמר שגם מי שהיה ממש מנותק היה מתקשה למצוא את עצמו באותו זמן במצב של המילואימניק-שכביכול-כלום-לא-מעניין-אותו-אלא-להשתחרר-כבר-גם-כשכל-הצבא-כבר-בצו-8.
_____________________________________
"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה שניה, 2012

גלריית התמונות שלי

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #12  
ישן 30-03-2012, 00:54
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 14,678
עשור לחומת מגן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "עשור למבצע "חומת מגן""

"היא ביקשה ממני לשמור עליו, זה מהדהד לי בראש כל הזמן". עשור אחרי "חומת מגן", הרגעים בהם סמ"ר (במיל') ניר אושרי ניסה להציל את חייו של המ"פ שלו, שנפצע קשה בקרב בג'נין, עדיין מלווים אותו

http://www.idf.il/1133-15461-he/Dover.aspx

עשור ל"חומת מגן": ג'נין – תמונת מצב. בירת הטרור הפכה משגשגת, עם ירידה חדה באחוזי האבטלה, הידוק שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון הפלסטינים והתפתחות חיי תרבות ופנאי. ובכל זאת, צה"ל דרוך לכל שינוי בשטח

http://www.idf.il/1133-15458-he/Dover.aspx

עשור ל"חומת מגן": ירידה של עשרות אחוזים באירועי הטרור
המבצע שמיגר את פעילות ארגוני הטרור ביהודה ושומרון הביא לירידה בהיקף הטרור - שנמשכת עד היום. מפקד פיקוד המרכז היוצא: יש לנו את כל הכלים להיערך לאתגר הבא

http://www.idf.il/1133-15453-he/Dover.aspx

סרן במיל' נדב חיים: "בזמן חומת מגן חשתי גאווה על כך שהחיילים שלי הם כ"כ מוסריים"

http://www.103.fm/programs/Media.as...EH&c41t4nzVQ=EF

כך שוקמו כוחות הביטחון ברשות הפלסטינית

http://news.walla.co.il/?w=/13/2520697

עשור לחומת מגן: "השינוי הוא קיצוני, אך אנו ממשיכים להילחם". עשר שנים בדיוק חלפו מאז תחילת מבצע "חומת מגן", אליו יצא צה"ל כדי לפגוע בתשתיות הטרור הפלסטיניות ולעצור את גל הפיגועים באותה תקופה. "בזכות הפעילות, היציבות הביטחונית היום גבוהה", מספר מפקד גזרת ג'נין וטול כרם שהשתתף במבצע

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875

עשור לחומת מגן: צפו ברגעי השיא של המבצע. עשר שנים אחרי, חשפו בצה"ל צילומים מנקודות השיא של המבצע ששינה את המציאות בגדה באינתיפאדה השנייה

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4209942,00.html

לוחמי חומת מגן יש לטהר את שמנו

http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-4346-62865,00.html
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #20  
ישן 31-03-2012, 00:52
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,029
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "עשור למבצע "חומת מגן""

עשור לחומת מגן\ מאת רון בן ישי


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4208073,00.html
אלוף גולן: יכולנו, אבל הפיקוד העליון בלם אותנו. אלוף רוטברג: החמצנו חיסול האחראים למלון פרק. אלוף מוסקוביץ' : לפני ג'נין באתי למופז הביתה. אלוף תיבון: שרון אמר והוכחנו - ניתן להכניע טרור
אז מח"טים, היום במטכ"ל. הפגשנו 4 ממובילי 'חומת מגן' ושמענו על התסכול שנשאר, על ההצלחות והלקח. וגם על כיבוש טבריה




תיבון : "הלקח הראשון שלי הוא שניתן להכניע את הטרור. צריך לזכור שהתחלנו את העימות הזה עם כל מיני אמירות שאי אפשר להכניע את הטרור. זו הייתה תפיסת דגל. אבל אריק שרון אמר מההתחלה שאפשר להכניע את הטרור וזה נתן לנו הרבה כוח. הלקח השני שלי אומר שצריך לשאוף ליישם במלחימה בטרור את הנוסחה הקיימת באיו"ש: שליטה בשטח, מודיעין מדויק, בידוד מרחב הפעולה ופעולות התקפיות בכל מקום".

גולן : 'אני חושב שהלקח המרכזי הוא המוכנות. אתה צריך לדעת שביום הפקודה עומד לרשותך כלי מושחז היטב. אני אומר את זה היום בהקשר לקיצוצים בתקציב. אומה צריכה לדעת שהצבא, הכלי הזה, הוא מושחז. אחרת תקבל דברים לא טובים. הלקח השני: אל תגמגם בהפעלת הכוח. כשאתה מפעיל אותו - אז במלוא העוצמה. מי שחושב שמלחמה א-סימטרית היא לרעת החזק - טועה. מלחמה א-סימטרית היא קודם כל לטובת החזק אם הוא משכיל לעשות שימוש בכוחו. במלחמת לבנון השנייה הפעלנו כוח בצורה מגומגמת. צריך לתקוף כל הזמן. הפיגוע במלון פרק ייצר לגיטימציה לפעול במלוא הכוח. צה"ל היה ערוך לכך וכתוצאה מזה השגנו את ההצלחות הכי גדולות שלנו. נכנסנו למקומות הכי חשוכים, למחנות הפליטים והראנו לאויב שאנחנו לא מהססים ותוקפים'.

רוטברג : 'אתה צריך לקבוע נקודת החלטה שבה אתה עובר להתקפה שמעבירה את היוזמה לידיים שלך. לפני חומת מגן בזבזנו זמן בהמתנה ללגיטימציה לפעול", הוא אומר ומתכוון הן לציבור בישראל והן לעולם. 'שילמנו על זה מחיר. את הלגיטימציה אתה גם יכול לייצר'. 'נכון מאוד', נכנס גולן לדבריו. ניכר שכאלוף פיקוד צפון הוא שואל את עצמו ללא הרף אם בהתלקחות הגדולה הבאה תהיה לו לגיטימציה ציבורית ובינלאומית להפעיל את מלוא עוצמת האש והתמרון הקרקעי שעומדים לרשותו. בצה"ל חוששים שהציבור, מחשש לאבדות בקרב החיילים, לא יתמוך במהלכים התקפיים גדולים בלבנון, בסוריה או בעזה. באותה מידה חוששים במטה הכללי ממתקפת דה לגיטימציה על ישראל כתוצאה מפגיעה בלא-מעורבים בצד שמנגד. 'הלגיטימציה שלה זכינו מעם ישראל במרס 2002 לא דומה ללגיטימציה שהייתה באוקטובר 2000. אין חוכמות. יש דברים שלגביהם אתה לא יכול להחיש את הקץ למרבה הצער. אבל לגיטימציה זה דבר שאתה יכול לבנות. אם אתה כאיש צבא וכמדינאי רואה לאן מתפתח התהליך - אתה מתחיל לדבר על זה ולהכין את העם'."

( מתוך "ynet", פורסם ב- 30.03.12)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #25  
ישן 01-04-2012, 04:23
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,029
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "עשור למבצע "חומת מגן""

עשור לחומת מגן: "הטרור חי בתחושה ששכם לא תיפול"\ מאת: אמיר בוחבוט
http://news.walla.co.il/?w=/2689/2521105


אל"מ נמרוד אלוני, מפקד חטמ"ר שומרון

אל"מ נמרוד אלוני, שפיקד על סיירת הצנחנים בחומת מגן, התראיין בלב בשכם על הקרב ששינה לדבריו את פני הצבא. אך היתרון על היריב יכול לתעתע: "לא שילמנו על טעויות שעשינו"

"'הוקפצנו מהבית וחשבנו שזה יהיה מבצע מעצרים גדול. לא סוג של מלחמה קטנה', אומר מפקד חטיבת שומרון בפיקוד המרכז, אל"מ נמרוד אלוני, כשהוא עומד בלב הקסבה של שכם ומצביע על הרחוב אליו רצו בפריצה הראשונית. 'רק מאוחר יותר הבנו שזה אירוע גדול שקראו לו מבצע 'חומת מגן'.' כאשר צה"ל יצא למבצע חומת מגן, לפני עשר שנים, אלוני היה מפקד סיירת הצנחנים. בליל הסדר הוא הוקפץ אל בסיס היחידה כדי להיערך למבצע בשכם, בעקבות הפיגוע ההתאבדות במלון פארק בנתניה בו נהרגו שלושים בני אדם. חודשיים קודם לכן השתתפה חטיבת הצנחנים במבצע "מסע בצבעים" במחנה הפליטים בלאטה בשכם, שהוכתר כהצלחה אך נפתח בחשש עצום מאבדות כבדות כתוצאה מלחימה באזור עירוני צפוף ובגלל מספרם הרב של החמושים הפלסטינים שפעלו במחנה. במחנה הפליטים בלאטה פותחה התורה שניסחה מחדש את מרחב הלחימה: במקום לנוע בנתיבים המקובלים, חיילי צה"ל עברו בין הבתים דרך הקירות וכך לא נחשפו לירי המחבלים שארבו להם בין המבנים. בניגוד לחיילי המילואים שלא הכירו את הלחימה בשטח בנוי, לוחמי הצנחנים וגולני הגיעו לשכם עם ביטחון עצמי גבוה. הפריצה לקסבה, שנחשבת לאחר הגדולות והמפותלות במזרח התיכון, לא הייתה הצעד הראשון במבצע בשכם. הוא החל יומיים קודם לכן. סיירת הצנחנים, בפיקודו של אלוני, נשלחה לפאתי הקסבה כדי לאסוף מודיעין ולהבין מהי מידת ההתנגדות הצפויה בשטח. במהלך פעולה זו, הושלכו לעבר הכוח למעלה מארבעים מטענים מאולתרים והחיילים הרגו שני מחבלים בהיתקלות. לאחר קרבות ממושכים, העיר שכם כותרה על ידי חטיבת ההצנחנים וחטיבת גולני. בשלושה ימי הלחימה נהרגו למעלה משבעים מחבלים, מאות פלסטינים נפצעו וקצין אחד בצה"ל נהרג מירי דו-צדדי. רס"ן אסף אסולין, לשעבר מפקד פלוגת החבלה ההנדסה (פלחה"ן) בצנחנים, היה אז בקורס במכללה לפיקוד ומטה (פו"ם) ובניגוד לרוב חבריו ללימודים, הוא בחר הצטרף ללחימה ולא לסייע במפקדה. קלע של גדוד 890 של הצנחנים זיהה אותו כמחבל וירה בו. לפני חצי שנה, הוריו של אסף ביקרו במקום בו נהרג בקסבה של שכם. לאחר שביומיים הראשונים ללחימה נהרגו עשרות מחבלים, החליטו יותר משלוש מאות מחבלים להיכנע. 'זו היתה החלטה חכמה בעיני של אביב (האלוף אביב כוכבי, כיום ראש אמ"ן אז מח"ט הצנחנים, א.ב.) וצ'יקו (תא"ל במיל' צ'יקו תמיר, אז מח"ט גולני) לסגור על העיר ולבסוף על הקסבה ולא לתת להם לברוח החוצה", אומר אלוני. 'מי שלא נכנע נהרג. מתוך שבעים וארבעה מחבלים הרוגים, הרגה הסיירת שניים עשר'. לדבריו, חטיבת הצנחנים אחראית להריגתם של מרבית ההרוגים, משום שגולני שנכנסו ברעש גדול עם טנקים ופיצוצים הבריחו אותם לצד שלנו'.
טיל דרך החלון
המכשול העיקרי שעמד בפני החיילים בלחימה בקסבה בשכם היה מטעני החבלה הרבים, שהוטמנו מתחת לצירים המרכזיים, על גבי חומות שהובילו לפתחי הבתים או בצמוד לדלתות הבתים. עם זאת, הלחימה בצד הפלסטיני לא התנהלה על פי הגיון מבצעי משום שמרבית החמושים באו מעזה ומהכפרים באזור ולא הכירו את הקסבה ואת הסמטאות. 'הייתה היתקלות בבית אחד', נזכר אלוני כשהוא יורד באחת הסמטאות בקסבה. 'כוח שלי יצא מבית אחד לשני ופתאום הגיח מולם חמוש ופנים מול פנים ירו בו והרגו אותו. מה שהקשה עלינו היו קלעים ששלטו מתוך מבנים על הסמטאות. במקרה אחד התקשינו לעבור ממבנה למבנה מאחר שהוא ירה בטווח קרוב. נאלצנו לסגת בית אחד אחורה עד שמסוק קרב השחיל לו טיל דרך החלון'. לדברי אלוני, הפטנט שעבד במחנה הפליטים נתקל בקושי בעיר עצמה: 'במפנה הפליטים בלאטה אלו היו קירות מבלוקים, ובקסבה בשכם הרוב היו קירות מבטון שהיה קשה לשבור'.
נהרות של דם
במבצע חומת מגן, אומר אלוני, צה"ל הוכיח לעצמו שהוא מסוגל להילחם היטב בשטח בנוי צפוף, 'שהוא יודע לתמרן בשלב השטח ולא רק לבצע מארב או מעצר. זו הייתה הצלחה מטורפת'. לדבריו, מדובר בהתגברות על מכשול פסיכולוגי. 'אלו היו ימים שאריק שרון לא הסכים להכניס את צה"ל לזה, כי חשש שימותו הרבה חיילים ומדובר בלוחם גדול בעל ניסיון שמבין עניין. זה העלה לנו את הביטחון. 'הישג שני היה בקרב ארגוני הטרור. לפני חומת מגן הייתה שכם סוג של מבצר בטוח. מטענים, כוננות גבוהה, מכוניות תופת שדוחפים אותן בערב לפתחי הצירים עם הפעלות מרחוק, תצפיתנים על הגגות וחמושים ברחובות. הטרור חי בתחושה שזה מבצר שלא ייפול. 'לכאן צה"ל לא ייכנס'. ככה הם חשבו. היום כשאתה מדבר עם ותיקי שכם הם מדברים על טראומה של נהרות של דם. גופות מסריחות בקסבה שלא מפנים אותן. ההשפלה של הכניעה. היום הם אומרים, לא נחזור לאינתיפאדה אלימה שנייה'.
למה מבצע חומת מגן לא קיבל הכרה בציבור על אף הצלחתו?
'חומת מגן הייתה נקודת מפנה משמעותית בהבנה למה הצבא מסוגל ומה היעדים שלו. אבל בעיני הציבור היריבים היו טרוריסטים - לא ארגון גדול ולא מדינה. היה צפוי שצה"ל ינצח. האויב בגזרת שכם הוא 'אויב מעכב למידה'. אני מסביר את זה ללוחמים שמגיעים לכאן. אתה בטוח שאתה תותח, אבל מדובר באויב ליגה ב'. עשינו טעויות במבצע ולא שילמנו עליהן מחיר. חיזבאללה היה מעניש אותנו על טעויות כאלה. היום המצב עוד יותר קשה - האויב עוד יותר 'מעכב למידה'. הוא מאוד ירוד. אתה יכול לעשות מלא טעויות ולא באמת לשלם את המחיר'. כיום מתעקש אל"מ נמרוד אלוני שכל גדוד שמגיע לפעילות מבצעית בגזרה יעבור בקסבה של שכם, יפטרל בה ויכיר אותה, כדי שאם יידרש צה"ל בעתיד לפעול במתאר כזה, הוא יהיה מוכן. 'מי שמכיר את הקסבה של שכם יידע להכיר את הקסבה של דמשק. זה פחות או יותר אותו רעיון', אומר אלוני. בינתיים, הוא אומר, החותם שהותירה הלחימה ברחוב השוק ההומה לפני עשר שנים, ממאנת להימחות. 'אני חוויתי כמפקד גדוד הסיור של הצנחנים את מלחמת לבנון השנייה. אבל מבצע חומת מגן היא אחת התקופות הכי מעצבות כמפקד. לא בכדי ארגוני הטרור מסתתרים היום בשכם ולא מרימים את הראש כי הם זוכרים היטב מה קרה כאן בחומת מגן'." (אתר "וואלה", 31.03.2012)

צל"ש אלוף שהוענק לנמרוד אלוני על פעולותיו כמפקד סיירת צנחנים במבצע "חומת מגן" (מתוך אתר הגבורה)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 01-04-2012 בשעה 04:25.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #26  
ישן 05-04-2012, 17:27
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 19,197
עלילות הקומנדו הימי בסמטאות ג'נין
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "עשור למבצע "חומת מגן""

למרות הזמן הרב שעבר, למרות מאות המבצעים העלומים שלקחו אותם כמעט לכל פינה במזרח התיכון - את ימי הקרבות בשטחים, אפריל 2002, אף אחד בשייטת לא ישכח • מלחמה אמיתית, אפורה, ללא הילת החשאיות, ממש מול הבית • חמישה קצינים בכירים, בוגרי "חומת מגן", מספרים איך לחמה השייטת לצד חיילי החי"ר בשטחים, ולמה זה היה כל כך חשוב
יואב לימור



מרחק השנים זה נראה מובן מאליו: ב-2002 נלחמה ישראל על חייה. יותר מ-450 הרוגים בסידרה של פיגועי התאבדות חייבו את צה"ל ואת השב"כ לצאת למלחמה על הבית. השיא הבלתי נמנע היה לאחר הפיגוע במלון פארק, כשהממשלה החליטה על כניסה אל לב הטרור הפלשתיני, המקום שממנו יצאו עשרות מתאבדי חמאס וג'יהאד איסלאמי לערי ישראל: מחנה הפליטים ג'נין. 23 חיילים נהרגו בין הסמטאות והבתים הצפופים בקרבות הקשים והמדממים ביותר שניהל צה"ל מאז מלחמת לבנון הראשונה.

לצד המילואימניקים של חטיבה 5 וגדוד 51 של גולני, היו אלה לוחמי הקומנדו הימי שנכנסו לעיר הפלשתינית הקרובה ביותר לבסיס הקבע שלהם בעתלית. היום הפרק הזה במורשת הקרב של השייטת נשמע הגיוני לגמרי, אבל אי אפשר להקל בו ראש, ולא רק משום האוקסימורון ים-יבשה. יחידות עילית אחרות היו סלקטיביות הרבה יותר בפעילותן בשטחים, ובמילים פחות מכובסות - בחרו בקפידה היכן להקיז את דמן.

ששת הרוגי השייטת באינתיפאדה השנייה ועשרות פצועים מספרים את סיפורה של היחידה בקרבות, שעליהם קיבלה לימים את צל"ש הרמטכ"ל. שנים מוטרפות של מבצעים כמעט מדי לילה, ששיאם במבצע חומת מגן בסוף מארס 2002. לא צריך הרבה כדי להחזיר את הלוחמים עשר שנים לאחור, לתוך סמטאות ג'נין; למרות הזמן שעבר, למרות מאות המבצעים שלקחו אותם מאז כמעט לכל פינה במזרח התיכון, את התקופה ההיא אף אחד מהם לא ישכח. מלחמה אמיתית, אפורה, נטולת הילה של מבצעים עלומים, ממש מול הבית. מלחמה שהיה צריך לנצח, ובשביל זה השייטת היתה שם.
לכתבה המלאה
_____________________________________

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #33  
ישן 12-05-2012, 22:10
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 14,678
אחת הכתבות כלינק קריא יותר מבמחנה
בתגובה להודעה מספר 32 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "ראיונות קצינים מתוך במחנה בסימן עשור למבצע חומת מגן"

http://www.idf.il/1613-15489-he/Dover.aspx

האם הבסנו את הטרור הפלסטיני?

ח"כ בנימין בן אליעזר, שר הביטחון לשעבר, זוכר היטב את הערב שבו נפלה ההחלטה לצאת למבצע "חומת מגן". ה־28 במארס 2002, יום אחרי ליל הסדר הנורא במלון "פארק" בנתניה, שבו קיפחו את חייהם 30 אנשים ונפצעו 137 בפיגוע ההתאבדות הקשה ביותר שחוותה ישראל. "התארחתי עם משפחתי בחג אצל גדוד צנחנים ששהה במדרשת הר גילה, והחיילים לא הפסיקו להזכיר את הנפגעים בפיגוע במלון 'פארק'", נזכר השר לשעבר. "כשעזבנו את המקום, המשפחה שלי חזרה הביתה ואני טסתי ישירות לקריה. בשלב הראשון נכחתי בישיבה שהתקיימה עם ראש הממשלה, אריק שרון, עם הרמטכ"ל מופז, עם ראש אמ"ן, ועם עוד מספר מצומצם של אנשי צבא. שם למעשה סוכם פחות או יותר על הצורך ביציאה למבצע רחב בתוך שטחי A של הרשות הפלסטינית - מבצע שייקרא בהמשך ‘חומת מגן'".

לא עבר יום וההחלטה המדינית תורגמה לפקודות מבצעיות, שגררו סבב גיוס מילואים נרחב. לראשונה, החל הצבא לפעול באגרסיביות בתוככי הערים הפלסטיניות כשמטרה אחת ברורה מנחה אותו - לנצח את הטרור שהיכה בישראל כמעט מדי יום באותם חודשים. תוצאות המבצע, שארך כחמישה שבועות, היו מיידיות, גם אם לא מוחלטות. קני הטרור בקסבות של שכם, ג'נין ושאר הערים הפלסטיניות הוכו באופן אנוש; מאות מחבלים נהרגו או נעצרו על ידי כוחות צה"ל; כמות פיגועי המטענים שיצאו מיהודה ושומרון לעורף הישראלי ירדה באופן דרמטי: מ־62 אירועים ב־2002, ל־18 ול־7 בשנתיים שלאחר מכן, עד שנעלמו כמעט כליל בשנת 2007.

לכאורה, “המלחמה על הבית" הוכתרה בשנים שבאו לאחריה כניצחון על הטרור. הצבא הצליח לעשות את מה שנתפס במרבית דוקטרינות הלחימה עד אז כנושק לבלתי אפשרי. אבל עשר שנים אחרי, נדמה שהניצחון הצבאי מוגבל, וכי מבלי שיישארו כוחות הביטחון הישראליים בלב השטח הפלסטיני ההישג הנדיר הזה לא יישמר. כשזה המצב, האם אכן ניתן לדבר על ניצחון אל מול הטרור, והאם זו אכן ההגדרה למציאות שלאחר מבצע "חומת מגן"?

מפקד פיקוד המרכז בזמן המבצע, האלוף (מיל') יצחק איתן, לא ממהר להתהדר בניצחון על הטרור. הוא רואה בהצלחה של “חומת מגן" חלק ממערכה שלמה, שטרם הוכרעה סופית. “את הקרב של ‘חומת מגן' ניצחנו בנוק־אאוט, אבל מאחר שאין הסדר מדיני אנחנו עדיין מצויים בתוך מערכה שלא הסתיימה", הוא מסביר. “טרור לא ניתן לנצח באמצעי לחימה בלבד. בשנים האחרונות, הצבא ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים מצליחים ביחד לשמור על שקט ביהודה ושומרון, שלכאורה מאפשר לגשת לתהליך מדיני לא מתוך לחץ. אבל פה טמון האבסורד, כי כשיש שקט לא קורה שום תהליך. ואם אין ללחימה השלמה מדינית לא יהיה סיום לסאגה הזאת".

אז כרגע, ההישג של המבצע הזה נשמר רק בשל העובדה שאנחנו לא מרפים מהאחיזה בשטח?

"בוודאי. התחלנו בתהליך ניקוי השטח, שכעבור שנתיים־שלוש הצליח להוריד את רמת הפיגועים כמעט לאפס. אם היום אנחנו מאבדים את השליטה שם דברים יחזרו לקדמותם. אחד ההישגים הכי גדולים שהמבצע סיפק הוא עצם השליטה שלנו בשטח. העובדה שלא צריך היום חטיבה שלמה כדי להיכנס למחנה הפליטים בלטה, אלא רק שני ג'יפים, היא התוצר של ההרתעה שיצרנו כלפי ארגוני הטרור".

בדיקת נוכחות
המחשה לדבריו של אלוף הפיקוד לשעבר, ניתן לראות דווקא דרך בחינת המקרה של העיר ג'נין, המהווה כביכול מודל לשיקום וניתוק הערים הפלסטיניות מטרור. ב־2002 היוותה ג'נין מעוז התנגדות מרכזי של ארגוני הטרור הפלסטיניים במהלך המבצע. היא גם הייתה העיר שממנה פעלו ושוגרו המחבלים שהיו אחראים לפיגועים במלון פארק ובמסעדת "מקסים" בחיפה. וב־2012? "עיר המתאבדים" מתהדרת בכך שהמירה את דרכי הטרור וההתנגדות האלימה בהצגות תיאטרון בעלות מסרים פוליטיים. עיר שנדמה שהשקט והנורמאליות חזרו לרחובותיה לא רק למראית עין. "אחרי שהמשטרה הפלסטינית נכנסה וטיפלה בכאוס שהיה בעיר אחרי המבצע - ההתנהלות כאן הפכה מסודרת פי כמה, כזו שמאפשרת חיים נורמאליים", מספר ד"ר נאסר אבו פרחה, תושב ג'נין וחוקר הסכסוך הישראלי־פלסטיני מטעם אוניברסיטת ויסקונסין־מדיסון. "עם הזמן, מרבית התושבים בעיר הפסיקו לגלות עניין מוגבר בסכסוך. הם מעדיפים לטפח את הקריירות והמשפחות שלהם, ולייחל אי שם באופק להסדר מדיני".

אלא שגם בעיר הסמלית הזו, שבה מנוהל "תיאטרון החופש" על ידי מחבל העבר זכריה זביידי, מנשבות היום רוחות התנגדות מזוינת. כוחות הביטחון הישראליים והפלסטיניים פשוט לא נותנים להן להספיק לצבור תנופה. "אנחנו מבינים שיש טרור בתוך מחנה הפליטים בג'נין, ושהשליטה של המנגנונים הפלסטיניים בתוך המחנה היא יחסית חלשה", אומר מפקד החטיבה המרחבית מנשה, אל"ם רסאן עליאן, שהגזרה תחת פיקודו חולשת על העיר ג'נין ומחנה הפליטים. "אנחנו מבצעים מעצרים וכניסות כאלו ואחרות לתוך המחנה כמעט מידי שבוע, והפעילים לא מעיזים לפתוח לעברנו באש, למרות שאנחנו יודעים שיש להם כלי נשק. במקרים שבהם אנחנו מגיעים בכוח רגלי גדול אז הם גם לא ינסו ליצור הפרת סדר".

אין זו ההיכרות הראשונה של אל"ם עליאן עם סמטאות העיר הפלסטינית. במהלך "חומת מגן" לחם בה בתפקיד סמג"ד 13 של חטיבת גולני. ההתנגדות המרוככת יחסית של פעילי התנזים במחנה היא השינוי המרכזי שהוא מוצא בהשוואה לימי הלחימה בעיר במהלך המבצע. הטרור, גם אם בעצימות נמוכה, עדיין נוכח שם. "מחנה הפליטים בג'נין תמיד היה גרעין מאוד קשה, וגם היום הוא נשאר כזה באופן יחסי", הוא אומר. "מצד שני, הוא חטף קשה במהלך 'חומת מגן', והם מאוד מפחדים היום להגיב לנו".
אתה מצליח לדמיין את המחנה חוזר למה שהיה ב־2002?

"אני לא יודע מה יקרה בשטח אם דברים יתחילו להתהפך מבחינת הרשות. מחנה הפליטים כן יכול לייצר בחזרה את מה שהיה אז. באופן כללי, בגלל שאנחנו דואגים 'לכסח את הדשא' ולעצור כל התארגנות טרור לפני שהיא מצליחה לממש את עצמה - הטרור כרגע מתקשה להתרומם. העובדה שהצבא שולט במה שקורה בכל יהודה ושומרון היא שעושה את ההבדל".

מחוץ למחנה הפליטים בעיר אין טרור או ש"בכל בית איש חמאס", כמו שהגדיר זאת מפקד הפיקוד היוצא?

"הטרור קיים בכל מקום. אתה יכול למצוא מבוקשים בכפר הסמוך בורקין, וגם בתוך העיר מסתובבים אנשי חמאס".

אז למעט עצירת הפיגועים לעורף, הישג אדיר בפני עצמו, למה המבצע תרם בראי הזמן?

"הוא ריסק את כל תשתיות הטרור מהיסוד. זה שיש היום תשתיות טרור שעולות ואנחנו עוצרים אותן - אין בזה כדי להעיד על חזרה למצב שהיה. במצבן, אלו לא תשתיות טרור שמסוגלות להוציא פיגועים".

הרשות מסייעת - בינתיים
מבצע "חומת מגן" ו"כיסוח הדשא" שמבצעים הצבא והשב"כ מאז סיומו, מקשים על ארגוני הטרור לזקוף את ראשם. אך כשדנים בניצחון הטרור חשוב לזכור מכשול קריטי נוסף, ופיזי יותר, העומד בפני כל מפגע המנסה לבצע פיגוע בשטחי ישראל - גדר ההפרדה. חודשים ספורים אחרי שיצא צה"ל למבצע, החלה מערכת הביטחון לקדם את פרויקט הקמת הגדר. כ־180 קילומטר מתוך 800 הקילומטרים המתוכננים נבנו עד לשנת 2004. קרוב ל־300 קילומטר נוספים ממנה נבנו עד היום. הגדר נועדה למנוע את יציאתם של מפגעים מאיו"ש לעורף הישראלי, ובפועל השתלבה עם האפקט שיצרו המבצע ופעילות צה"ל ביהודה ושומרון.

עד היום קשה לדעת מה החלק היחסי שמילא כל אחד משני הגורמים הללו - האקטיבי והפסיבי - במניעת פיגועי הטרור בעורף הישראלי; מי באמת שינה את המציאות מהיסוד, ומי השתלב במציאות נטולת הפיגועים שהתהוותה. "אין ספק שהגדר שיחקה תפקיד מסוים בהורדת כמות הפיגועים", אומר ד"ר אלי כרמון, חוקר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (ICT) של המרכז הבינתחומי הרצליה. “היא כמעט הכפילה את אורך הדרך שמפגע צריך לעבור כדי לצאת לעורף, ויצרה מצב שכמעט כולם היו צריכים לעבור דרך ירושלים, שבה נותרו פרצות רבות. אבל מה שלמעשה חיסל את היכולת של הארגונים להוציא פיגועים - זה המודיעין. אם נבדוק כמה אנשים נעצרו בביתם, עוד לפני שיצאו לפגע, וכמה נעצרו על הגדר - נגלה שההבדל הוא עצום. מאמצע העשור הקודם ועד היום הגדר מנעה כ־15 פיגועים קשים, אבל מאות פיגועים נמנעו כבר משלב התכנון שלהם".

גם בן אליעזר, שבתקופתו החלה העבודה על הגדר, לא מקל בחשיבותה - אך גם לא מפריז בערכה. "כשהתחלנו ב־2002 בשלבים הראשונים של הקמת הגדר פעלנו בקצב רצחני. אני מברך על ההקמה וחושב שהיא מנעה כניסה של אלפי חסרי רישיונות משטחי הגדה, ביניהם גם מחבלים", הוא אומר. "כולם יכולים להסכים על זה שהגדר היא גורם מסייע, אבל אין צל של ספק של'חומת מגן' יש מקום מרכזי ומשמעותי יותר בשינוי של השנים האחרונות. המבצע הזה הוא הגורם הבלעדי לכך שעד היום קיים עקרונית שקט ביהודה ושומרון".

"לפני הקמת הגדר היה ניתן לחדור לישראל בכל נקודת שטח", מוסיף האלוף (מיל') איתן. "ברגע שהיא החלה לקום, היא חייבה את המחבלים להתנקז למעברים - שם היה יותר קל לשלוט ולמגר את הניסיונות שלהם. ברור שהגדר לבדה אין בה כדי למנוע את כל הפיגועים. צריך לקחת בחשבון שבמקביל לבניית הגדר נוסף גדוד תצפיות שסקר את השטח. השילוב הזה של תצפיות וגדר, עם סיורים וכמובן שליטה בשטח אפשרו לשמר את אותה הישגיות של 'חומת מגן'".

בנוסף לגדר, גם השפעתם של חילופי השלטון שחלו ברשות הפלסטינית בעשור האחרון מתערבבת עם הישגי 'חומת מגן'. מותו בשנת 2004 של יו"ר הרשות מאז הקמתה, יאסר ערפאת, ולאחר מכן עלייתם של יו"ר הרשות הנוכחי מחמוד עבאס (אבו־מאזן) וראש הממשלה סלאם פיאד הובילה את הרשות למחוזות מתונים יותר. השניים התנגדו עקרונית לטרור המתאבדים במאבק על עצמאות פלסטינית, ובכך למעשה אפשרו את חידוש שיתוף הפעולה בין מנגנוניי הביטחון של הרשות לבין כוחות הביטחון הישראליים. "בהיעדר הסכם מדיני, ישנם כמה מצבים שבהם כן אפשר לגרוף ניצחון חלקי למול הטרור רק בדרך הצבאית", מסכם ד"ר כרמון. "זה קורה אם מצליחים לייצר הרתעה מספיק חזקה או אם בצד השני קיים גורם שולט ומרסן, כמו במקרה של הרשות הפלסטינית".

בשנים האחרונות הרשות אכן מתאמצת לשלוט בארגוני הטרור הפועלים בגדה. שיתוף הפעולה בין מנגנוני הביטחון שלה לבין הצבא מוגדר על ידי קצינים בכירים בפיקוד מרכז כגורם המרסן ומאזן את השטח, ומסייע להקטנת החיכוך בין הצדדים. דוגמה עכשווית לכך נרשמה במניעת התלקחות לקראת ספטמבר האחרון, על רקע הניסיון הפלסטיני להשיג באו"ם הכרה במדינה. השאלה היא כמה זמן יהיה עניין לרשות הפלסטינית לשמר את השקט ואת רמת שיתוף הפעולה הנוכחית. "הנכונות שלהם תלויה הרבה בהתפתחויות במדינות השכנות", אומר כרמון. "היא בעיקר תלויה בעליית השלטון האיסלאמי במצרים וחיבורו לחמאס, שעשוי להקפיץ את הכוח ואת הפופולאריות של חמאס בקרב הציבור הפלסטיני ולגרור את הרשות למקום קיצוני יותר".

למה לא בעזה?
במטרה לבלום את קצב הוצאת הפיגועים לעורף הישראלי נכנסו כוחות צה"ל ב"חומת מגן" לערים הפלסטיניות, וניסו להשמיד קני מחבלים תוך לחימה בשטח עירוני. אם למישהו הקונספט נשמע מוכר, זה לא במקרה. נסו להמיר את "ערים פלסטיניות בגדה" במילה "רצועה", ואת "הוצאת פיגועים" ב"ירי טילים" והרי לכם התקציר של "גשמי קיץ", "חורף חם", "עופרת יצוקה", ויתר המבצעים הקרקעיים שנערכו בעזה בעשור האחרון. מאז ההצלחה של "חומת מגן" ניסה צה"ל ליצור הרתעה דומה ברצועת עזה - במספר מבצעים שכללו כניסת כוחות ולחימה מול ארגוני הטרור, אך זכה להישגים מוגבלים יותר.

קשה שלא לנסות להקביל את הגדה של לפני עשר שנים לעזה של היום, למרות ההבדלים הרבים בין שני האזורים. ההקבלה הזו ממחישה את מה שרבים מאלו שחיים את המציאות ביהודה ושומרון בעשור האחרון מודים בו: בהיעדר הסדר מדיני או שליטה בשטח - אין דרך למגר את הטרור בצורה מוחלטת. בכל אחד מהמבצעים שהתקיימו בעשור האחרון ברצועה כוחותינו הסבו נזק רב לארגוני הטרור השוכנים בה. אמנם הם לא נשארו שם בכדי למנוע את תהליכי השיקום שלהם, אליהם הגיעו הארגונים עם מוטיבציה גבוהה אף יותר.

"אין כזה דבר להיכנס בטרור ולסמן עליו איקס", מסביר איתן. "נכנסו לרצועה בכל כך הרבה הזדמנויות, אבל אין לזה סוף. המצב בעזה לא משתנה פשוט כי אנחנו לא שם. הרצועה היא שטח צפוף, עמוס במחנות פליטים וגורמים עוינים. על מנת לשלוט במה שקורה בו צריך להיות נוכחים פיזית בכל מקום. באופן עקרוני הפסקנו לשלוט באזורים הפלסטיניים ברצועה כבר בשנת '94, ובשביל לחזור עכשיו למציאות דומה לזו שהייתה בעבר המחיר הוא מאוד גבוה. כיבוש מחדש של הרצועה יצריך לחימה של כוחות רבים, בתנאים קשים מאלו שהיו ב'חומת מגן'".

לדעתו של ד"ר כרמון, גם לצורת הלחימה יש השפעה משמעותית על האופן שבו הטרור מתפתח ושולח גרורותיו בשטח. "זה נכון שהלחימה ב'חומת מגן' הייתה אגרסיבית, אבל הרבה פחות מזו שהייתה ב'עופרת יצוקה'", הוא אומר. "בגדול - החיילים נכנסו רגלית, והיה מדובר בסוג לחימה של 'אחד על אחד'. לעומת זאת, ברצועה - ההפצצות מהאוויר, הארטילריה והטנקים תפסו נפח מרכזי, בלי הרבה התקדמות של חיילים וללא לקיחת סיכונים גדולים. אפשר להבחין בסוג הלחימה הזה גם אצל האמריקאים, והמערביים בכלל, כשהם נלחמים בעיראק או באפגניסטן. העובדה שלא מוכנים להקריב חיילים - גורמת לצד השני להיות הרבה יותר נחוש. הם רואים בזה חולשה. 'לכם יש אולי את הטכנולוגיה הצבאית', הם אומרים, 'אבל אין לכם את כוח הרצון שלנו יש'".

אבל מעבר לנחישות, לשיטת הפעולה הזו, עשויות להיות עוד השלכות כבדות. "בלחימה מהסוג של 'עופרת יצוקה' חלק גדול מהאוכלוסייה נפגע, ואז מצטרף באופן טבעי לדרכי הטרור. מה שקודם אולי לא היו כל כך ששים לעשות. ברגע שאתה הורג הרבה אזרחים, בוודאי ילדים - אתה מעלה את המוטיבציה למאבק מזוין".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #34  
ישן 12-05-2012, 22:05
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 14,678
"אין מישהו שאנחנו רוצים ולא מסוגלים לשים עליו יד"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "עשור למבצע "חומת מגן""

http://www.idf.il/1613-15468-he/Dover.aspx

עשור לאחר מבצע "חומת מגן": שיטת "כיסוח הדשא" מוכיחה את עצמה. מעבר כוחות צה"ל, בשיתוף השב"כ ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים, למעצר פעילי טרור כבר בשלב תכנון הפעולה, הוביל למניעה כמעט מוחלטת של הוצאת פיגועים לעורף הישראלי.

בשלושת החודשים הראשונים של 2012 נעצרו בשטחי הגדה למעלה מ־180 חשודים בהתארגנות וביצוע פעולות טרור. רוב הנעצרים הם אנשי חמאס, והשאר הם פעילי הפת"ח, הג'יאהד האיסלאמי הפלסטיני (גא"פ) וארגונים נוספים. השקט היחסי מאפשר עיסוק במעצרים על רקע פלילי בנוסף למעצרים על רקע פח"עי - ובשנה שעברה שליש מהעצורים בכלל הגזרות היו על רקע פלילי.

מספר הפיגועים שיוצאים מאיו"ש לשטחי מדינת ישראל ירד באופן דרסטי מאז 2002: מעשרות פיגועים בשנה לאירועים בודדים. "העובדה שהצבא מצליח לסכל קרוב למאה אחוז מהפיגועים המתוכננים בגדה גורמת לירידה משמעותית במוטיבציה של פעילי הטרור לנסות ולהוציא פיגועים לעורף", אמר קצין המבצעים של פיקוד המרכז, סא"ל ניר בר־און. "ככל שכמות הפיגועים נשמרת במגמת ירידה - אנו מצליחים להתפנות לעסוק גם באירועים בעצימות נמוכה יותר, כמו זריקת אבנים". לדבריו, חלק גדול מן העצורים בגדה נעצרים על ביצוע פח"ע עממי, הכולל בין היתר יידוי אבנים, זריקת בקבוקי תבערה והבערת צמיגים. זאת בניגוד למצב בשטח בתחילת שנות ה־2000, אז מרבית העצורים היו מבוקשים בגין ביצוע פיגועים או תכנונם.

"אין דבר כזה מבוקש"
גם אחרי עשור, הטרור בג'נין, שנודעה בעברה כ"עיר המתאבדים", עדיין לא נעלם לחלוטין. לדברי מפקד החטיבה המרחבית מנשה, אל"ם רסאן עליאן, כמות המבוקשים בגזרה ירדה כמעט לאפס, אך עדיין מתבצעים בה מעצרי פעילים החשודים בתכנון פח"ע. בממוצע מבצעת החטיבה כחמישה מעצרים בשבוע, חלק גדול מהם במחנה הפליטים של העיר. "התכנונים לא מגיעים לרמה של הוצאת פיגועים לפועל, בגלל שאנחנו לא נותנים להם הזדמנות להתפתח, וכל הזמן מקצצים את הדשא", אמר המח"ט.

גם בגזרות אחרות ביהודה ושומרון כמות המבוקשים נשמרת במגמת ירידה. "אין היום כמעט דבר כזה מבוקש", העיד מח"ט בנימין, אל"ם סער צור. "לפני כמה שנים היו מבוקשים שניסינו לתפוס קרוב לעשר שנים. היום לא קיימות תופעות כאלו - אין מישהו שאנחנו רוצים ולא מסוגלים לשים עליו יד". לדבריו, מי שמוגדר כיום כמבוקש לא בהכרח היה מוגדר כך לפני עשור. "פעם לא היינו הולכים לעצור פעילי טרור ברמה הזו. אחרי שפגענו בתשתיות הטרור, היכולת שלהם לתכנן ולבצע פיגועים היא נמוכה עד בינונית לעומת מה שהיה בעבר".

סיבה מרכזית לעובדה כי הטרור בגדה נמצא בנסיגה מתמדת היא התיאום עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, תחום בו נעשתה קפיצת מדרגה משמעותית בשנים האחרונות. כיום, התיאום מאפשר גם את כניסתם של אזרחים ישראליים לשטחי איי במקרים מיוחדים, ורק בשבוע שעבר התקיימה הכניסה החודשית של מתפללים לקבר יוסף בעיר שכם. "בשנת 2002 הדבר האחרון שהעסיק אותנו היה כניסות לקבר יוסף", סיפר מח"ט שומרון, אל"ם נמרוד אלוני. "ממצב שבו חמושים הסתובבו כמעט בכל שכונה בעיר, היום אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להביא למקום הזה המוני מתפללים פעם בחודש, ולהתנהל ברחבת הקבר בנינוחות יחסית".

המפגע הבודד
למרות השקט היחסי ששורר בגזרה כיום, מעת לעת מצליחים מפגעים בודדים, שאינם משתייכים לארגון רשמי, לבצע פגיעה באזרחים ובחיילים. דוגמה לפיגוע מסוג זה אירעה רק לפני שבועיים, כשהחיילת יהודית אהרון נדקרה בזמן שנסעה ברכבת הקלה בירושלים לכיוון הבסיס בו היא משרתת. "בגלל שאנחנו עוקבים אחרי כל התארגנות וחושפים אותה, עיקר האיום היום ביהודה ושומרון הוא מפני מפגע בודד", אמר מח"ט מנשה. "זה אחד שקם בבוקר, ומחליט לקחת סכין, בלי תכנונים, נהלי קרב וחודשי תכנון ארוכים. אלו אירועים שקשה לנו לצפות, ולכן בסופו של דבר הם מצליחים להגיע לכדי מימוש".

דבר נוסף אשר מחייב את כוחות הביטחון לשמור על ערנות מרבית באיו"ש בחודשים האחרונים הוא מימוש עסקת שליט, במסגרתה שוחררו מאות מחבלים ופעילי טרור בחזרה לבתיהם בגדה. עד כה נעצרו בודדים מהם פעם נוספת, לאחר שהתקבל מידע אודות חזרתם לפעילות טרור. לגזרת חטמ"ר בנימין לבדה הגיעו 164 ממשוחררי העסקה. "מאז שחרור המחבלים אנחנו עדים לגל עולה של פח"ע, שמתבטא גם בניסיונות לבצע פיגועים בתוך שטחי יהודה ושומרון וגם בניסיונות לבסס מחדש תשתיות טרור", העיד המח"ט, אל"ם צור. לדברי מפקדים באיו"ש, שחרור המחבלים בעסקת שליט העלה רבות את המוטיבציה של הפלסטיניים לבצע חטיפה נוספת. "אנו עדים לדיבור נרחב בשטח על הרצון לביצוע חטיפה", סיפר מח"ט שומרון. "גם אם אלו דברים שאנו לא בהכרח מאמינים שיהפכו לממשיים, הם מעידים על עליה במוראל וברצון".

אמנם המוטיבציה לחטוף חייל עלתה, אך המאמץ הפלסטיני למאבק מזוין מומר בתקופה האחרונה בעיקר למחאה עממית, הכוללת הפגנות שלעיתים גולשות לכדי הפרות סדר. "ב'חומת מגן' הראנו להם שאנחנו יודעים לנצח אותם במגרש הביתי הכי צפוף ומסובך שיכול להיות, לכן אני מאמין שייקח עוד הרבה זמן עד שהם יחליטו להרים שוב את הנשק נגדנו בגלוי", אמר אל"ם אלוני. "הרשות מכוונת להתקוממות עממית, שמזכירה קצת יותר את האינתיפאדה הראשונה. הכוונה שלהם בעתיד היא להמשיך ליצור הפגנות גדולות בהרבה מוקדים שעשויות להביך את צה"ל, ולגרום לנפגעים שיתדלקו את המחאה".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #35  
ישן 12-05-2012, 22:08
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 14,678
גולני שלה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "עשור למבצע "חומת מגן""

http://www.idf.il/1613-15490-he/Dover.aspx

סמל ירדנה ראבינסאן איבדה את אחיה, רס"ל מתניה ז"ל, בקרב בג'נין במהלך המבצע. עשור אחר כך, היא חזרה לשרת בגדוד של אחיה, והיום היא הרל"שית של מי שהיה אז מפקדו של מתניה – מח"ט גולני, אל"ם אופק בוכריס. "בשבילי הגדוד שלו הוא הבית", היא אומרת

התרג"ד של 51 בפתח, והבסיס כמרקחה. חיילים וחיילות מתחילים להתארגן למזג האוויר הקשה, כך שבנוסף למים ולמזון שכבר ארגנו, העמיסו הלוחמים בתיקיהם סוודרים, פליזים, גופיות תרמיות וכל דבר שיגרש את הקור של רמת הגולן מהם והלאה. במהלך אותו תרגיל, לפני יותר משנה, הודיעו לסמל ירדנה ראבינסאן, אז מש"קית ת"ש צעירה בגדוד, שהיא מסתפחת כנציגת השלישות לאחד הנגמ"שים.

ירדנה שמחה - הרי מתי עוד ייצא למש"קית ת"ש לנסוע בנגמ"ש. מהר מאוד היא הבינה שאין לה קיטבג לארוז לתוכו את הציוד שלה. היא מיהרה להתקשר לאחד החובשים, ששלף לה קיטבג מערימה גבוהה של קיטבגים משומשים לכל דורש. היא אמרה תודה, וחזרה למגורי הבנות.

כשהתיישבה על המיטה ופתחה את התיק הגדול, היא הבחינה בסימון לבן בתוכו. היא עצמה את עיניה לרגע, ואז פתחה שוב, ושוב עצמה – אבל הוא עדיין היה שם. המספר 185, משורבט בטיפקס דהוי, הביט בה בחזרה. "אצלנו בקיבוץ טירת צבי יש לכל בנאדם מספר, כדי שהמכבסה תדע למי שייך כל פריט", מסבירה ירדנה שנה מאוחר יותר. "המספר הזה היה המספר של מתניה, אחי הגדול".

לפני עשר שנים בדיוק, שכלה ירדנה את מתניה ז"ל, אחיה הבכור. רס"ל מתניה היה לוחם בגדוד 51 של גולני, ונהרג בקרב בג'נין במהלך מבצע 'חומת מגן'. "בשבילי, זה היה המפגש האמיתי עם מתניה בגדוד", היא מספרת בהתרגשות. "זה היה שוק גדול, ויחד עם זאת מדהים. באותו הרגע הבנתי מה אני עושה בגדוד 51".
כשסיפרה ירדנה לחובש על המקרה, הוא הציע לה להשאיר את הקיטבג אצלה, אבל משום מה היא סירבה. "אמרתי לו שהמקום של הקיטבג הוא בגדוד, ולכן שם הוא יישאר. בין כה וכה, בשבילי הגדוד זה הבית".

כל שנה באביב
הזמן הוא חודש ניסן לפני עשור, ליל הסדר. זאת הייתה הפעם האחרונה בה היו בני משפחת ראבינסאן, כולל מתניה, מסובים סביב השולחן. גם בשני החגים שקדמו לאותה שנה, מתניה נעדר, כי סגר את ליל הסדר בבסיס. את הארוחה עצמה היא אמנם זוכרת מעט במעומעם, אבל את ההתרגשות שהייתה לפני החג היא מתקשה לשכוח. "בסוף, כשהוא אמר לנו שהוא באמת יצא הביתה, היינו מאד שמחים", היא משחזרת, וחיוך קטן מטפס על שפתיה. "ההתרגשות מזה שמתניה הגיע מהצבא אחרי שני לילות סדר שהוא לא היה, הייתה גדולה מאוד, את זה אני זוכרת".

באותו הלילה אירע הפיגוע במלון פארק בנתניה, שבעקבותיו החליטה הממשלה על כניסה נרחבת לערי הגדה המערבית. ירדנה זוכרת את הבוקר שלמחרת, כשהטלפון בבית לא חדל מלצלצל. "אנחנו משפחה דתית, וטלפון שמצלצל באמצע החג זה דבר חריג", היא אומרת. אבל הטלפון העיקש המשיך. "אחרי כמה וכמה צלצולים, אמא שלי ענתה. היא אמרה לנו ללכת להעיר את מתניה, כי הוא צריך לחזור לצבא", היא נזכרת בקול חלש, ועיניה הבהירות רטובות. "אז הלכתי להעיר אותו". מתניה התארגן בחדר שלו בקיבוץ, וכשסיים נפרד מבני המשפחה ליד בית הכנסת. "אבא לקח אותו לשטחי הכינוס שלהם, וזהו. זאת הייתה הפעם האחרונה".

עשרה ימים אחר כך נהרג מתניה במהלך הלחימה במחנה הפליטים ג'נין של גדוד 51. תוך כדי הפשיטה על המחנה, לאחד מהחיילים בכוח שחיפה עליהם היה מעצור בנשק, ומתניה רץ על מנת להחליף אותו. כעבור דקות מעטות, צלף פגע בו בעורף - הוא נהרג. החובש שמיהר אליו כדי להציל אותו, סמל שמואל ווייס ז"ל, נהרג גם הוא.
ירדנה, אז רק בת עשר, הייתה באותה השעה בבית הספר. "הייתי תלמידה טובה, אבל בדיוק באותו היום משהו ממש הצחיק אותי, והמורה הוציא אותי החוצה להירגע", היא נזכרת. "כעבור שתי דקות נרגעתי, ונכנסתי חזרה. לא עבר הרבה זמן, והמנהלת הגיעה כדי לקרוא לי. הייתי בטוחה שאני בצרות בגלל שצחקתי". מנהלת בית הספר האזורי שק"ד, שהייתה בתפקידה גם בתקופתו של מתניה בבית הספר, חיבקה את ירדנה והוציאה אותה בעדינות מהכיתה. היא הגניבה מבט דואג לילדה הבלונדינית עם החיוך השמח שעדיין לא מבין. "מה קרה?", ירדנה שאלה אותה. "רוצים אותך בבית", המנהלת השיבה בקור רוח.

"נו, מה קרה? למי?", ירדנה ניסתה לחלץ תשובה, אבל לא זכתה לתשובה. הן צעדו יחד לחדר ההנהלה, שעל קירותיו תלויות תמונות של בוגרי בית הספר. גם תמונתו של מתניה תלויה שם. "זה קשור אליו?", התעקשה הילדה בת העשר. "כן", היא נענתה. "הוא נהרג?", המנהלת לא השיבה.

"הגענו הביתה, ומחוץ לבית היו מפוזרים כיסאות, קצינים, אנשים", ירדנה מספרת עכשיו. "אם למישהו היה ספק, אז עכשיו כבר לא היה".

מאז, מספרת הילדה שגדלה, חג הפסח הפך לחג קשה וטעון עבור המשפחה שלה. "אנחנו חוגגים את ליל הסדר ביחד", היא מספרת, "אבל זה שם, מרגישים את זה, זה מרחף באוויר. כולם מרגישים בזה אבל ממשיכים. האחייניות שלי יושבות ושרות מה נשתנה, אז לא צריך שום דבר אחר חוץ מלהוכיח שהנה, אנחנו ממשיכים".

גולני זה הבית
כשירדנה אומרת ממשיכים, היא באמת מתכוונת לכך. אף שהיא בת למשפחה דתייה, היא החליטה להתגייס לצה"ל בכל זאת במקום לעשות שירות לאומי. "זה לא היה נראה לי נכון לעשות שירות לאומי", היא מסבירה. "היה לי חשוב מאד להתגייס כדי לראות ולהבין את מה שמתניה עבר בשירות, ואני מאד שמחה על כך שאני כאן ושאני מבינה". יחד עם זאת, כשעשתה את הבחירה בין הגיוס לצה"ל לבין השירות הלאומי, היא לא שמה דגש על היחידה שבה תשרת כמש"קית ת"ש. "החלטתי שלא משנה לי אם אגיע לגולני או לא אגיע לגולני", היא מסבירה. "המטרה שלי הייתה פשוט לעשות שירות משמעותי".

התוכניות השתנו באחד השיטוטים בבה"ד השלישות, כשהייתה חניכה בקורס מש"קיות ת"ש. "יום אחד ראיתי חיילת שמסתובבת עם תג של גולני", ירדנה משחזרת. "הסתכלתי עליה, והלכתי אחריה מהופנטת. חשבתי לעצמי, גולני זה הבית, זה שלי, ובאותה שנייה הבנתי – אני רוצה להגיע לגולני, אני רוצה להגיע לגדוד 51". כעבור שלושה חודשים, היא התבשרה כי קיבלה את השיבוץ שביקשה. באופן מקרי, התאריך שבו גילתה שתשרת בגדוד שבו נהרג אחיה, היה התאריך שבו פקד האסון את משפחתה. "קיבלתי את השיבוצים ביום השנה של חומת מגן", היא אומרת. "ממש ביום שבו מתחילות כל האזכרות של ההרוגים במבצע".

יומיים אחרי שסיימה עם טופסי הטיולים והגיעה לגדוד, חלה האזכרה השנתית של מתניה. "חזרתי הביתה עם תג של גולני וכומתה חומה, והראיתי בהתלהבות ובאושר, את התג של גולני לכולם", היא נזכרת. "אבא שלי פחות אהב את זה, הוא אמר לי לשים את זה בחדר, כי זה לא משחק. אבל כבר אז הבנתי אותו, כי זה כל אחד והקושי שלו, כל אחד ודרך ההתמודדות שלו".

כעבור שנה וחצי בתור מש"קית ת"ש בגדוד של אחיה הבכור, החליפה ירדנה תפקיד. כיום היא הרל"שית של מפקד חטיבת גולני, אל"ם אופק בוכריס, שבזמן המבצע היה מג"ד 51, הגדוד של מתניה, ונפצע אף הוא בפעילות בג'נין. מאוחר יותר, אף זכה בצל"ש הרמטכ"ל. "השירות הזה הוא סגירת מעגל מבחינתי, ואני שמחה שיצא לי באמת לחוות אותו", מודיעה ירדנה. בינואר האחרון היא חתמה קבע, מעשה שהצליח להרים לא מעט גבות בסביבה הקרובה שלה. "קודם כל, מאוד מאוד טוב לי בתפקיד. אני מרגישה סיפוק. לא חתמתי קבע בגלל אופק, אבל אני מבינה שזה מה שיכול להשתמע, ובגלל זה אני מאוד נזהרת שלא. חתמתי בשביל לתרום. זה נראה לאנשים מוזר, יש כאלה שאומרים לי, יאללה, לכי הביתה, תיהני לך. אבל אני באמת נהנית ממה שאני עושה".

היום, כשהיא יושבת במפקדת החטיבה וצמודה למפקד, היא יודעת להעריך את הגדוד המשפחתי שזכתה להשתייך אליו. "הגדוד של מתניה הוא מקסים, והחיילים מדהימים", היא מסכמת את השנה וחצי שבהן שירתה שם. "להסתובב, לראות ולהכיר את הפלוגה של מתניה, היה בהרבה בחינות סגירת מעגל עבורי, להבין יותר מה אח שלי עשה. להבין מה זו פלוגה, מה זה מג"ד, מה זה מ"פ, דברים שהיו סינית עבורי".

חזל"ש, כמו שאומרים
מתניה היה האח הבכור מבין חמישה ילדים: דגן, איתי, דניאל וירדנה – בת הזקונים. לאחר שסיים את בית הספר, למד במכינה הקדם צבאית "בית ישראל", המשלבת דתיים וחילונים. "הוא מאוד אהב את החיבור בין חילונים ודתיים, תרומה לקהילה ולמדינה", מספרת אחותו היחידה. "הלוואי וכולם היו לומדים ממנו את היכולת לחיות עם כולם, את האהבה הזאת בין אנשים, את הטוב הזה, ולא משנה מה קורה לא לשנוא אנשים, להיות בנאדם טוב. אם כל אחד ייקח משהו אחד, אז נהיה יותר טובים".
מתניה לא תרם רק בדיבורים, אלא גם במעשים. לאחר שסיים את המכינה, התגייס לפרויקט גולני. "בפרויקט הזה לוקחים חבר'ה מכל מיני שכבות, טובים ורציניים ומכניסים אותם לגדודים על מנת להצמיח אותם מהשטח", מסבירה ירדנה. לאחר מכן, יצא לקורס מ"כים, היה מ"כ בפלוגה ושימש גם כסמל מחלקה.

למרות הפרש הגילאים הניכר בין ירדנה לאחיה, היא מספרת על חיבור חזק ומיוחד ביניהם. "האמת היא שמבין האחים, מתניה ואני היינו צמד חמד כזה. בזמן שאחים שלי היו מעצבנים אותי, מתניה ואני היינו מדברים", היא נזכרת. "הוא היה מגן עליי מהשאר, ומכל הדמויות בבית הוא היה הכי שלי. השומר שלי".

ואז ירדנה נזכרת. "את רואה את החרדל הזה שם?" היא אומרת, ומצביעה על עץ חרדל מזהיב. "באותו פסח, לפני ליל הסדר, מתניה יצא לטיול אופניים עם חברים. הוא מאוד אהב לצלם, ובדיוק קנה מצלמה חדשה. בטיול הוא צילם מלא תמונות של טבע, ואחת התמונות הייתה דבורה על פרח החרדל. אז מבחינתי הרגע שהחרדלים יוצאים בו, הוא מתניה בשבילי".

גם בעשור שחלף מאז, לקח לירדנה הרבה זמן עד שהבינה שזה אמיתי – שהיא לעולם לא תזכה להיות שוב עם אחיה. "בתת־מודע את יודעת שהוא לא יחזור", היא אומרת. "אבל לחשוב שיש מישהו שאת רואה אותו כל הזמן ופתאום לחשוב שלא תראי אותו יותר, זה מוזר".

"בהתחלה אתה ממש עטוף", היא אומרת ומרימה את ספל הזכוכית שלה. "אני מסתכלת על כוס הזכוכית הזאת, וכמו שעוטפים אותה בניילון עם בועות, ככה אתה עטוף. מאוד שומרים עליך. כל הזמן יש אנשים מהצבא ומהמשפחה, שמגוננים ושומרים, אבל עם השנים זה הולך ופוחת", היא מסכמת ומוסיפה, "וטוב שכך, ככה צריך. אחרי השבעה חזרתי לבית ספר, אנחנו ממשיכים והחיים ממשיכים. זה חשוב לי. חזל"ש, כמו שאומרים"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #40  
ישן 30-03-2016, 10:55
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 19,197
אסופת תמונות של המבצע
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "עשור למבצע "חומת מגן""

בפרספקטיבה היסטורית - עד כמה שניתן ממרחק 15 שנים - מבצע חומת מגן נתפס כאירוע מעצב ומשמעותי בתחום הלוחמה האורבנית, שאת השפעתו ניתן היה להרגיש במידה מסויימת רק שנה מאוחר יותר בעת הפלישה האמריקאית לעירק. לאור זאת, ראיתי לנכון לחלוק כאן מספר מקבצי תמונות שאספתי לאורך השנים.

למבצע גויסו כוחות מילואים רבים, וימ"חים רבים רוקנו לשימושם







אחד המהלכים היותר משמעותיים היו פריצת כוחות צה"ל למתחם המוקטעה בראמאללה, מרכז השלטון והפיקוד של הרשות הפלסטינית ולשכתו של יאסר ערפאת.













חוץ מהמוקטעאה ברמאללה, פרצו כוחות צה"ל אל כל שאר מפקדות הרש"פ ומשרדיה בערים השונות. כמות החומר המודיעיני שנאסף היתה כה גדולה, שהוא אוחסן בסככות רכב פתוחות ופענוחו ארך זמן רב.


_____________________________________

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #41  
ישן 30-03-2016, 20:15
צלמית המשתמש של a_tell
  משתמש זכר a_tell a_tell אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 30.05.06
הודעות: 1,338
בתגובה להודעה מספר 40 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "אסופת תמונות של המבצע"

ציטוט:
במקור נכתב על ידי סירפד
למבצע גויסו כוחות מילואים רבים, וימ"חים רבים רוקנו לשימושם


את רובו של מבצע חומת מגן העברתי באיזור מחסום תרקומיא. באחת השבתות שם, הגיע לשם כח של טנקי מגח 7 (לא סגור על הדגם) ע"ג מובילים, ונשאר שם עד אחרי הסופ"ש. חיילי הכח, שרובם נראו לי מאוד מבוגרים, העבירו את השבת במועדון הבסיס. אני לא יודע להיכן הכח המשיך משם ולמי הוא היה כפוף. בויקיפדיה כתוב (בע"מ) שחטיבת שריון מילואים היחידה שנלחמה בחומת מגן היתה יפתח שהשתתפה בקרב בשכם. כתוב גם שגדוד אחד שלה נלחם בבית לחם עם חטיבה 500, אבל אני עדיין תוהה איזה צורך היה לו לעבור בתרקומיא בדרך.

בקיצר, מה שראיתי היה כח מהחטיבה הנ"ל או אחר?
_____________________________________
"היטלר מת, סטלין מת ועוד כמה ששכחתי את שמם

ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"




תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #42  
ישן 30-03-2016, 22:34
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 19,197
באמת שאין לי מושג
בתגובה להודעה מספר 41 שנכתבה על ידי a_tell שמתחילה ב "[QUOTE=סירפד] למבצע גויסו..."

מה שכן, חומת מגן היתה שירת הברבור של טנקי המגח. במהלך המבצע הופעלו כל הדגמים שהיו בשימוש צה"ל באותה עת (6 ו-7 על דגמיהם השונים), ובכך הם סיימו קריירה מפוארת ומוצלחת. לפי ויקיפדיה, סוף הדרך היה כך:
ציטוט:
בשנת 2003 פורקה חטיבה 500 שהפעילה טנקי מגח 7ג'. ב-2004 החלה חטיבה 401 בהסבה מדגמי מגח 6ב גל ומגח 6ב גל-בט"ש לטנקי מרכבה סימן 4. טנקי המגח סיימו את תפקידם בצבא הסדיר באפריל 2005 עם השלמת הסבת גדוד המגחים האחרון, ומאז הם שירתו רק במערך המילואים. בינואר 2014 פורסם שטנקי המגח הוצאו משירות והם יימכרו כגרוטאות להיתוך.‏ בהמשך השנה פורקו יחידות המגח האחרונות וצה"ל נפרד ממערך המגח.‏

באפריל 2014 ביצעו תת-אלוף במיל. אורי אגמון כמט"ק, אלוף גרשון הכהן כנהג, עם תותחנית, מדריכת שריון במיל. וטען קשר בדימוס, מסלול צוות אחרון כהוקרה לסיום שירותו של הטנק.
_____________________________________

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #43  
ישן 30-03-2016, 22:57
צלמית המשתמש של ArmouredDov_D9
  ArmouredDov_D9 ArmouredDov_D9 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 19.10.03
הודעות: 9,583
בתגובה להודעה מספר 40 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "אסופת תמונות של המבצע"

מבצע חומת מגן הייתה הצלחה גדולה, ואפשר להגדירו כ"ניצחון ישראלי שהוביל למפנה במערכה". לצד הישגים צבאיים רבים ושכלול טקטיקות הלוחמה בשטח בנוי והלוט"ר של צה"ל (מעבר דרך קירות, שיטת הנחילים ושימוש בדחפורים משוריינים) יש לו גם הישגים מורליים ופסיכולוגיים חשובים. בעקבות המבצע צה"ל הפסיק לחשוש מלהיכנס ללב קיני הטרור בערים ובמחנות הפליטים הפלסטיניים באיו"ש והיטה את הכף באינתיפאדה השנייה לטובת ישראל. הפחידו אותנו במאות הרוגים ומחיר דמים כבד, ובסופו של דבר במבצע כולו נפלו רק 29 חיילים לעומת 500 פלסטינים (רובם מחבלים) שנהרגו ואלפי מחבלים שנעצרו וגרימת נזק קשה לתשתית הטרור. כמובן שהיה צריך להמשיך בניקיון היסודי גם אחרי המבצע ולקח עוד לפחות שנתיים לדכא ממש את גל טרור המתאבדים, אבל המבצע היה נקודת המפנה שסימנה את הירידה בטרור.

ומילה על העתיד: לפני 2002 היה מחסום פלסטיני מלהיכנס לשכם, ג'נין, רמאללה וחברון. היום יש עדיין מחסום פסיכולוגי להיכנס לעזה, חאן יוניס, רפיח ובית להיה למבצע טיהור יסודי. מצד שני, ייתכן שמבחינה מדינית עדיף כרגע שהחמאס שולט בעזה כל עוד הוא מרסן את עצמו ואת שאר ארגוני הטרור שם.
_____________________________________
ArmouredDov_D9

ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח!
גלריית ה-D9 בפליקר:
http://www.flickr.com/photos/zachie...57622377776537/

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #46  
ישן 30-03-2016, 23:12
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 19,197
מקבץ תמונות נוסף
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "עשור למבצע "חומת מגן""


כוחות צה"ל פעלו במבצע בעצימות חסרת תקדים ביחס לשנתיים שקדמו לו. כלי רכב שהפריעו להתקדמות הכוחות נדחפו מהצירים במקרה הטוב, או פשוט נדרסו במקרה הפחות טוב.


אחד מכוכבי המבצע הבלתי מעורערים היה הדובי.


בקרב הקשה על מחנה הפליטים של העיר ג'נין הדובי היה שובר השיוויון, ורבות דובר על כך (כולל כאן אצלנו).


כך נראה המחנה לאחר הקרב. בהמשך יצא לקולנוע הסרט הדוקומנטרי "ג'נין ג'נין" שניסה לטעון כי צה"ל ביצע טבח בתושבי המקום, וזכה לתגובות זועמות ביותר מהציבור בארץ.


טנק מרכבה ברחובות ג'נין.


במהלך אותו קרב נעשה ניסיון להשתמש בפוגר (מערפל) אזרחי כתחליף לרימוני עשן, הכלי העדין שמיועד לגירוש יתושים לא ממש עמד בתלאות הקרב והשימוש בו לא המשיך.


טנקי מרכבה באחת הערים הפלסטיניות, הטנק הקרוב למצלמה מצוייד בדחיף המיועד לפרוץ קירות ולדחוף מכשולים.


אחת התלונות הקשות בנוגע ללוגיסטיקה של המבצע היה המחסור הרב בשכפ"צים קרמיים, שנראו בעיקר אצל כוחות סדירים ויחידות מילואים איכותיות.


לבנה כבדה נכנסת אל אחד ממרכזי הערים.


לוחמי עוקץ וכלביהם פעלו בכל גזרות המבצע.

במבצע שולבו גם כמעט כל היחידות המיוחדות של צה"ל ומג"ב:


_____________________________________

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #49  
ישן 31-03-2016, 16:21
  lutnix lutnix אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 08.05.14
הודעות: 17
זכרונות שלי מ"חומת מגן"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "עשור למבצע "חומת מגן""

שלום לחברי הפורום

למטה מובא סיפורי האישי שלי אשר קרה לי במבצע "חומת מגן".

מבצע "חומת מגן" תפס אותי במסגרת קורס מכי"ם חי"ר בגדוד 17 (אריות הגולן).
בליל הסדר היינו במסגרת אבט"ש והוזמנו לקיים את ליל הסדר בבית העם בעיר אריאל.
לפתע התחילו אנשים לקום משלוחנותיהם ולהדליק רדיו נייד או לבצע שיחות טלפון בהולות.

עוד באותו ערב, הובא אוטובוס שלקח אותנו חזרה לגדוד 17. שם סיפרו לנו מה קרה במלון פארק בנתניה.
במהלך כל הלילה זיוודנו את האכזריות בכל מה שהצלחנו לשים את ידינו עליו. לפתע, עצר לידינו הסמג"ד וביקש מאיתנו לעזור לו לפרוק תחמושת ונפיצים מהמשאית שהוא הביא מהבונקר.

חברים, לא האמנתי למראה עיניי. אני חושב שהסמג"ד הבין שאנחנו יוצאים למבצע גדול מאוד ואני תחת הרושם שהוא פשוט הוציא את כל מה שהיה לו בבונקר.

ברם, כמו במלחמה, הוא פשוט חילק לנו מכל הבא ליד, ללא החתמה וללא ניירת, מהפרטים הבאים שאני זוכר: בונגלור, מוקשים, רימוני רסס 26, רימוני זרחן, רימוני עשן, רימוני הלם, תאורות ידניות, פצמ"רים למרגמה 60 מ"מ (כן, כן) ופצמ"רים ל52 מ"מ. היו שם עוד הרבה פרטים שהוא חילק, אני פשוט לא זוכר מה.

כמובן שבורכנו בתחמושת קליעית עד שלא יכולנו למלא את האכזריות ואת האפודים עוד. מה שהיה בולט בחיסרונו, היו האפודים הקרמים.

למג"ד17, סא"ל אודי בן מוחה, היה קרמי שהוא הצליח "לארגן" מאיפשהו. הוא נתן אותו, עוד בשטח התארגנות לקשר שלו ואמר לו: "אני כבר זקן, לך יש עוד הרבה לפניך". אני זוכר את זה כי הקשר שלו היה בן כיתה שלי מהמושב שסיפר לי את זה אחר כך.

למחרת, עם שחר, העמסנו את האכזריות על מובילים, עלינו על אוטובוסים (היו שם כמה פרצופים רטובים מצד מדריכות למיניהן...אני לא יודע אם הן בכו עלינו או שבכו שלא יוצא להן להשתתף) ונסענו לקלקיליה.

פרסנו את האכזריות בשני טורים, בדקנו בשלישית שהכל עובד, שימנו את הקנים והמכלולים וחיכינו לפקודה.

אני, שזכיתי לקבל את המא"ג כפק"ל (לא בגלל שהייתי כזה גדול, פשוט לא התלוננתי אף פעם) הוצבתי בתוך מסדרון המעלייה של האכזרית. הצלחתי להציב אותו עם הקנה לכיוון הפתח ולהישען לאחור. אחרי שהכלי הונע, הבנתי שאם אני לא אשתמש באטמים (בגין הרעש שעלה מן המנוע) אני אתחרש תוך חצי שעה. תמיד היו לי אטמים באפוד ותקעתי אותם טוב טוב בתוך האוזן.

נרדמתי. אני לא יודע לכמה זמן, אבל אני זוכר שהתעוררתי מפיצוץ גדול והרבה שאגות שמחה. מתברר שהטור קיבל פקודת תנועה והטנק שהיה ראשון (מג"ח) פתח את הנסיעה עם ירי לפנים. כולם ידעו מזה, בתא לוחמים, למעט אני שישבתי בודד במסדרון של המעלייה.

התחלנו לנסוע. לא ראיתי דבר כי היה חושך וגם הייתי תקוע במעלייה. לפעמים אחד הלוחמים מהתא לוחמים צעק לעברי דברים כמו " ירי לימין" או " עלינו על מכונית" או "יא מסריח , כבר התחלת להפליץ??"
ככה נסענו כמה שעות עד שמישהו צעק לעברי:"ברגע שנעצור, אנחנו נטפס על הבית שנמצא מימין לאכזרית!!" חשבתי לעצמי " נהדר, סוף סוף הזדמנות למתוח את הרגליים".
האכזרית באמת עצרה והמעלייה אכן נפתחה. אני, שהכנתי את עצמי כבר בפנים, דרכתי את המא"ג והעברתי לנצור...לא רציתי לקבל אחד לפנים עם פתיחת הדלת.
כאשר נפתחה הדלת רק מעט...שיחררתי צרור קצר החוצה וזינקתי ישר לשלולית של ביוב.
חשבתי שתיפקדתי מצויין ולא הבנתי למה כל אחד שעבר אותי לאחר מכן סינן לעברי קללה או בעט לי בישבן...
אחרי זה הבנתי שהחבר'ה הופתעו והתחרשו בגלל הצרור ששיחררתי מפתח המעלייה. הרי המא"ג עוד היה במסדרון, ואני הייתי עם אטמים ומוכן לזה, אז לא הפריעה לי כ"כ. הם, לא היו מוכנים והיו גם ללא אטמים.

לאחר שהצוות השתלט על דירה בקומה עליונה, סחבתי את עצמי למעלה וקיבלתי את המשמרת הראשונה על החלון. הפקודה היתה " כל מי שנושא נשק והוא לא על מדי צה"ל או מג"ב מקבל כדור". אמרתי לעצמי "מצויין, ממש פשוט" וזה באמת היה ככה פשוט. לי לא יצא לפגוע במחבל, אבל הקלעים (A3)שלנו חגגו. היה אחד שפגע בשלושה חמושים במשמרת אחת.

ראינו, גם ראינו, איך שו"פים עולים חמושים על אמבולנסים של הסהר האדום ונצרנו את נישקנו מלירות בהם.

היינו בדירה הזו שלושה ערבים ובערב הרביעי הגיעה המג"ד ושאל אם יש מתנדבים לבצע סיור רגלי. ישר קפצתי כמוצא שלל רב וביקשתי להתנדב. המג"ד אמר לי:"אבל אתה פק"ל מא"ג...אתה באמת רוצה לצאת לרחוב עם מא"ג??" אז עניתי לו:" המג"ד, החירני"קים נלחמו יפה מאוד עם מא"ג בשל"ג, למה שאני לא אלחם? הוא השיב רק בחיוך(דבר נדיר לכשעצמו, לכל מי שמכיר את אודי בן מוחה) ואמר לנותרים "זזים עוד עשר דקות".

היה מאוחר בלילה וירדנו לרחוב. המג"ד הוביל את הטור השמאלי וסמל מחלקה הוביל את הימני. אני מאג"יסט שמאלי אז ביקשתי ללכת בתור הימני שהקנה יופנה ימינה.
הוצבתי שני בתור, לאחר הסמל. אני לא יודע כמה הלכנו שם, אבל הרגשתי כאילו אנחנו בסרט. העיר היתה ריקה! אפילו לא היו חתולים ברחוב! הכל היה שקט והיה אפשר לשמוע את הצעדים של האחרונים בתור. זה הדהים אותי.

פנינו ימינה באיזה כיכר והגענו למבנה שקירו החיצוני קרס. זו היתה תחנה של שו"פים שקיבלה פגז מטנק...הטור הימני הושמט לחיפוי והשמאלי נכנס פנימה ואסף ניירת מן הרצפה.

אחרי זה נכנסנו לחנות מכולת פרוצה והגענו לקיר המערבי שלה. המג"ד קרא ל"יבגני פטיש". כולנו קראנו לו "יבגני פטיש" כי הוא תמיד סחב פטיש חמש קילו באפוד. (כבר שהוקפצנו לעזה, טרם חומת מגן הוא נשא את הפטיש עימו). הוא סימן ל"יגני פטיש" איקס על הקיר ותוך חמש דקות נפער חור שדרכו יכולנו לעבור לבית השכן. אני רוצה לציין שעם מכת הפטיש הראשונה, הצליח יבגני לפעור חור בגודל של כדורגל ואחד הלוחמים זרק רימון דרך הפתח לצד השני.

לאחר שעברנו כולנו, המג"ד פקד עליי להשאר ליד הפתח ולחפה לאחור. שאר הסיור החל לטהר את הבית, חדר חדר, דלת דלת. כל חדר קיבל רימון. אני עמדתי שם מבואס על שלא יצא לי לזרוק עדיין רימון במבצעי.

הבית השכן היה ריק. אני לא יודע לאן הערבים ברחו, אבל למעט מספר שו"פים שראינו בעיר, היה נדמה שכל האזרחים ברחו להם או נעלמו מתחת לאדמה.

חזרנו לרחוב, ומשם דרך רחוב אחר, חזרנו לבית שתפסנו קודם. קיבלו אותנו כגיבורים ושלחו אותנו לשמור כלאחר כבוד כדי שהאלו שלא יצאו לסיור יוכלו לשבת קצת.

לא הזיז לי לשמור עוד ארבע שעות, הייתי מספיק איתן להעביר את זה.

לאחר כיומיים, פינינו את הבית הזה וחזרנו לאכזריות. התחלנו לסייר בעיר עם מדפים פתוחים והחבר'ה מגולני (איך לא) התחילו לעשות פתיחות וחארקות עם האכזריות בעיר. באחד ההשתוללויות הללו, אחת האכזריות פגע בעמוד חשמל שנפל על טנק שחנה ליד.

הטנקיסטים חשבו שקיבלו מטען, או אר פי ג'י, וירו במקלעים שלהם לכל מקום (כולל מעל האכזריות). לאחר שהם הבינו מה קרה, יצא המט"ק מן הכלי (ללא נשק) ובידיים חשופות ניסה להכות את מפקד האכזרית שהוא חשב שהפילה עליו את עמוד החשמל.

התגלגלנו מצחוק בגלל שהמט"ק ניסה לטפס על האכזרית והחליק בגלל שהסיפון היה מלא שמן מפח שמן שהושאר בחוץ וקיבל כדור ביום הראשון למבצע.

יום למחרת נשלחתי לבצע בדיקות לאמבולנסים ולראות שלא מסתתרים בהם שו"פים. נאמר לי להגיע לנקודה מסויימת ולחבור שם לטנק. הגעתי לצומת ושם חיכה באמת מג"ח. השארתי את המא"ג, כלאחר כבוד, על רצפת האכזרית, ולקחתי את המקוצר של הנהג ויצאתי לקראת הטנק. המט"ק ראה זאת ויצא לקראתי אף הוא. התחלנו לתאם בינינו מה נעשה, אופי המשימה, חיפויים הדדיים, תדרים וכו'...
לאחר מכן עברה השיחה לשיחת חולין.."איך קוראים לך? "מהיכן אתה בארץ" ושטויות כאלו. לקראת סוף השיחה שאל אותי המט"ק : "אתה המ"פ של הגזרה פה??" חייכתי חיוב רחב ועניתי" לא לא. אני רק חניך בקורס מכי"ם. ואתה? אתה מט"ק כבר הרבה זמן?" והוא ענה:" אני הסמג"ד". צחקנו שנינו. הרי שנינו לבשנו שכפצ"ים קלים ולא יכולנו לראות את הדרגות. מכאן הבילבול.

לאחר כ 9 ימים של סיורים רגליים ותפיסת בתים כמו שתיארתי מעלה, התבקשתי להביא אספקה מפלוגת המפקדה שחנתה בחוץ, על הכביש.

בדרך, לחצה לי השלפוחית וביקשתי מהנהג לעצור בקרן הרחוב שאוכל להשתין. זילזלתי באויב, והייתי בפריקת מתח. אני מודה. זאת היתה טעות שלא הייתי צריך לעשות.
הנהג החנה את האכזרית ברוורס וכמעט שנגע בקיר שמאחוריו. פתח את המעלייה ואני יצאתי להשתין. אני הייתי עם איברי בידי כאשר משהו התפוצץ כמרחק אמה מראשי (ימין למעלה). בשנייה הראשונה לא הבנתי מה זה, ואז שמעתי את הירייה. הסתובבתי 180 מעלות חזרה לתוך האכזרית, עם האיבר בידי, וחזרתי פנימה. מכנסיי היו רטובות משתן וכל מה שיכולתי לעשות זה לקלל.
זה היה צלף. במזל , או שלא במזל (לא אדע לעולם) הוא לא פגע בראשי או בצווארי.

הגעתי החוצה, לפקודת המפקדה, ונסעתי קודם כל למלא את בטן האכזרית בתחמושת ונפיצים. אחרי זה עברתי לעוקב מים ומלאתי ג'ריקנים ושקיות שתייה. לאחר מכן עברתי למטבח ושם כמעט וחטפתי את הג'ננה.

עד לאותו יום, לא קיבלנו אספקה פנימה. בגין זאת , לאחר שחיסלנו את מנות הקרב האישיות והכוננות, (כעבור שלושה ימים) התכלנו לאכול כל מה שמצאנו בבתים של הערבים. בבית שאנחנו השתלטנו עליו היה מצבור אדיר של זיתים. וכך, במשך שישה ימים, אכלנו רק(!) זיתים. בוקר, צהריים וערב. זיתים...זיתים...זיתים...אכלנו זיתים עד שהפכנו לירוקים.

כשהגעתי למטבח ראיתי במו עיני איך חיילי המפקדה מתענגים על אוכל שהאזרחים שנסעו בכביש נתנו להם. התפוצצתי מזעם. דמי בער מבפנים. התחלתי לצעוק על המפ"מ שהוא כישלון ושאם באמת היה לו אכפת מהלוחמים הוא היה מארגן כבר אספקה עם אחד הכלים שלו (היו לו מספיק נגמש"ים שם) ומחלק את האספקה בעצמו. הוא לא הגיב, הוא לא רצה להמשיך את הוויכוח שם, מול חייליו.

העמסתי כל מה שיכולתי להעמיס ועליתי מול הסמג"ד בקשר וביקשתי ממנו להיפגש באיזה נקודה בעיר. כאשר נפגשתי איתו סיפרתי לו מה ראיתי והוא נדהם. הוא אמר לי שהוא הוריד הוראה למפ"ם לא להיכנס עם נגמ"ש לעיר (כאן אני טעיתי שצעקתי על המפ"ם) ואמר שכל סוג של תרומה (כולל מזון ושתייה) שמגיע לגדוד, יש לנעול במכולה. הסמג"ד הסביר לי שהוא מאמין שכל חיילי הגדוד שווים ואם אחד צריך לאכול מנות קרב אז כולם יאכלו מנות קרב ושאין משוא פנים בגדוד 17.

הוא עלה מול המפ"ם בקשר ושאל אותו לפשר העניין. המפ"ם אישר את מה שסיפרתי לו. הסמג"ד הרים טלפון למג"ד, דיבר איתו דקות מעטות, וחזר לרשת הקשר. הסמג"ד הדיח את המפ"ם במקום ומינה את הסמפ"ם במקומו.

אחרי עוד חמישה ימים באה פקודת הנסיגה. זה היה בלילה. הכלים נסוגו ואנחנו , ברגל, נשארנו בבתים וירדנו לרחוב רק אחרי איזה שעה. המג"ד ניסה לעשות למחבלים תרגיל, שכאילו הגדוד נסוג ושהם יכולים לחזור לביתהם.

התרגיל, במקרה של הצוות שלי, עבד. ירדנו ממש בשקט לרחוב והתחלנו בתנועה מבצעית לכיוון היציאה. היה לילה ולא היתה תאורת רחוב (אני מניח שבגלל הפגיעה בעמוד החשמל שתיארתי מעלה). הלכנו דקות ספורות ולפתע, מתוך הצומת שממול, הופיע לנד רובר ירוק עם שופ"ים בפנים. הסמל צעק: "נתקלנו מלפנים !!" כולם יישרו קו ופשוט ירינו לרכב הזה את כל מה שהיה לנו. בערך דקה אחרי זה, צעק הסמל: " קדימה הסתער" יישרנו קו והסתערנו.

הגענו לרכב וראינו שו"פ בודד (חומש רק באקדח) יושב עם רשאו שמוט לפנים. אני חושב שאם היו עוד שו"פים בג'יפ הם הצליחו לברוח בזמן. הסמל לקח את האקדח ממנו ואנחנו חזרנו למבנה של שני טורים. כל אחד דחף צולבת חדשה לנשק ואני סידרתי תוף הסתערות חדש למא"ג.

עד היום אני לא יודע מי ירה ראשון, מי פגע ראשון ומי הרג את השו"פ. אני רק זוכר את המראה של הראש השמוט לפנים ואת מכנסיו המלאות נוזל (אני מאמין שזה היה שתן).

המדים שהוא לבש היו מנומרים כחולים, כאילו היה שוטר מקוף או משהו בסגנון.

יצאנו החוצה לשטח התארגנות , פרקנו את הכלים והעמסנו את האכזריות (כשהן מזוודות ומלעות בנפיצים) על המובילים.

חזרנו לגדוד ועמדנו, כל הפלוגה, בשורה. הסמג"ד פרס כמה סמיכות סקאביאס על הרצפה וביקש מאיתנו להחזיר את כל הנפיצים שלא השתמשנו בהם במצבע. כל אחד החזיר את הרימונים והנפיצים שהוא קיבל ואשר לא באו לידי שימוש. הסמג"ד אמר משהו כמו "אם אחד מכם לא החזיר את כל הציוד ובעוד כמה שנים יהיה איזה מבצע החזרת ציוד , אז תחזירו את זה אז...אני יכול רק לבקש ממכם"

כולם הלכו לישון ורק אותי השאירו לשמור מאזין...הפעם בלי המא"ג....

את קורס המכ"ים סיימתי בהצטיינות. לא עשינו בוחן סמל ואת התעודות קיבלנו בדואר צבאי...לגדוד.
מג"ד 17 , תפס אותי לשיחה אקראית וביקש ממני להישאר "מודרך" בביסל"ח. אמרתי לו שאין סיכוי בעולם שאני אהפוך למדריך. בדיעבד, חטא הגאווה והיוהרה היו לי לרועץ. לו הייתי מסכים, הוא היה לוקח אותי איתו לגדוד "שמשון" שחנה אז בנצרים והוריד באותו תקופה עשרות מחבלים עזתים. אני יודע זאת, כי את הקשר (בן כיתה שלי מהמושב) הוא לקח איתו לשמשון והבחור ראה המון היתקלויות.

כשחזרתי לגדוד המקורי שלי, המג"ד הציעה לי לפקד על צוות מהפלס"ר מבלי לעבור קורס קצינים. עניתי לו שאני מאוד נבוך ומבקש להשאר ברובאית. הוא תקע לי אגרוף בחזה, חייך , ואמר:"למה אין לי עוד מאה כמוך???"

סיפור אמיתי.


נגיעה אישית
במהלך המבצע הייתי בחור צעיר, בקורס מכ"ים, מופרד מחבריי למסלול, ולכן לא נשארתי בקשר עם חבריי לצוות מגדוד 17. לא היה לי עם מי לחלוק את החוויות ולא יכולתי לספר על כך לאיש בגלל שהקשר נותק.
היום, ממרום גילי (33), שאני כבר אב לשני בנים, אני תוהה איך אני היית מרגיש, בתור אב, לו הייתי יודע שאחד מבניי יושב בתוך מעלייה של אכזרית, דורך בשלולית ביוב או מסייר עם מא"ג דרוך ברחובות עיר אויב.

יש דברים שלא אוכל לספר עליהם, יש דברים שאני מספר רק כשזהותי מוסתרת (כמו כאן) כי אני פוחד שהסובבים אותי (שלא היו לוחמים, כמו אישתי ) לא יבינו, כמו שאני לא הבנתי אז, מה זה להסתובב באישון לילה , עם מא"ג דרוך, באמצע עיר נטושה וחשוכה ופתאום לרוקן תוף הסתערות כמעט שלם על בן אדם.

אני מתנצל אם הרחבתי כאן יותר מדי, או שאני נשמע נדוש מדי, אבל רציתי להעביר את הזיכרון אל הדף ולספר לכם את סיפורי.

אני מאחל לבנינו, ולבני בנינו שירוקנו תופים של מא"ג בהסתערות על מטרות קרטון ויחזרו הביתה בשלום בני אדם טובים יותר וחזקים יותר. כמו שאני חזרתי.

לוטניקס
קורס מכי"ים חי"ר פברואר 2002
גדוד 17
_____________________________________
laborare pugnare parati sumus

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #58  
ישן 02-04-2016, 18:46
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 19,197
סיפור פלס"ר גולני במוקטעה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "עשור למבצע "חומת מגן""

סיפור חומת מגן , מוקטעה 2002.
מחבר: רונן צינמן נוב' 9 - צוות ברנדס

רקע:
בעקבות שורת פיגועים ארוכה ששיאה בפיגוע במלון פארק בנתניה בליל הסדר של 2002 הוחלט לבצע השתלטות של צה"ל על המוקטעה ברמאלה.

תחילתו של סיפור:
ליל סדר 2002 ישבתי בביתי עם כל המשפחה לארוחת ליל הסדר. כ"כ שמחתי שהתאפשר לי לעשות את החג בבית ולפתע שמעתי על הפיגוע. מכאן כבר הכל היה כ"כ ברור. חיכיתי לטלפון של ההקפצה. באותה תקופה היציאות התאפשרו רק כאשר לא היתה פעילות. יצאנו למבצע ובסוף המבצע הייתי יורד בצומת ליד הבית עם צבעי פנים על הפרצוף, מגיע הביתה ליום יומיים עד שיקראו לי בחזרה. נשמע טוב? האמת שלא כ"כ. כמעט כל הזמן היינו ביחידה. בכל מקרה יום אחרי זה כבר הייתי ביחידה.
נוהל קרב קצר, שיחה עם חבר מדובדבן "שמעתי שגם אתה מגיע למסיבה" וזהו תנועה רגלית אל עבר המוקטעה. בגלל מורכבות המבצע והעובדה שהשתתפו בו כוחות גדולים נאלצנו לחכות זמן ממושך במדרון אחורי עד שיגיעו כל הכוחות. מי לעזאזל חושב על ביגוד חורף בפסח והנה תקפה אותנו סופת ברד. רק מספר שעות לפני זה פתחתי את הפה על זה שנראה לי שהסופה נגמרה והנה אחד החברים מסתכל עלי ואומר משהו כמו " נגמרה אה?" אנחנו מחכים במדרון אחורי קפואים מקור. אני מסתכל מסביב על האנשים סביבי. כולם נראים כחולים ומבולבלים. זמן הציפיה ל"פעל" נדמה שארך שעות. אנשים ניסו לעשות כל מה שאפשר כדי לא לקפוא מקור כשברקע כבר מתחילות להשמע יריות.

הכניסה:
הגיע שעת הפעולה. כל הכוחות ממוקמים ואנחנו מתחילים לנוע לעבר מתחם המוקטעה. יריות נשמעות בבית ליד. לפתע אני מבחין בדמות שמתקדמת אלינו ברחוב. אני צועק לו בערבית: "עצור ,ידיים על הראש" והוא ממשיך בשלו מתקדם לעברינו , מסמן לו בתנועות ידיים לעצור והוא ממשיך. מפקד היחידה, מרדכי, צועק לנו לירות בו ואנחנו יורים בידיים רועדות מקור אל עבר הדמות המתקדמת, אסור שיתפוצץ לנו מחבל בתוך הכוח. הוא נפל. מעט לאחר מכן אנחנו מקבלים דיווח על כך שנהרג קצין של אגוז כ-100 מ' מאיתנו באחד המבנים. בתום המבצע התברר לנו שמדובר בסגן בועז פומרנץ מאגוז הי"ד. נכנסנו לאחד המבנים וציפינו להיתקל במספר רב של מחבלים. להפתעתנו הבניין היה ריק. נתגלה מתקן כליאה ובו מספר רב של אסירים אותם החזיקו הפלשתינים.

הזעזוע:
הוצאנו את האסירים מאחורי הסורגים. הם התגלו כבעלי נכויות קשות. הם התחננו שנעזור להם ונפנה אותם משם. ניסינו להבין מדוע הם שם ומה אירע להם. הם סיפרו לנו שהם עונו קשות בידי שירותי הביטחון הפלשתינים כיוון שנחשדו כמשת"פים. את סיפורי ומראות הזוועה שראינו לא אחלוק בדף זה אך אומר שמעולם לא נתקלתי אישית באכזריות מסוג כזה. פינינו את רובם על גבי משאית "ספארי" והמעט שנשארו כיוון שלא היה מקום לכולם בנאגלה הראשונה החלו לבכות שמא נשאיר אותם מאחור. למרות שהסברנו להם שמשאית נוספת בדרך עבורם הם לא הפסיקו למרר בבכי עד שהגיעה הספארי השניה והאסירים הנותרים פונו. מצאנו באחד הבניינים מדים יבשים וחמים, בדיוק מה שרצינו. למרבה המזל המדים היו דומים מאוד למדי צה"ל ובצבע חקי, שלא כמו המדים הכחולים מנומרים אותם הם בדר"כ לובשים. קיבלנו אישור לעלות על המדים. אפילו מצאנו מעילים, ממש אוצר. מצאנו במקום כמות לא קטנה של אמל"ח וציוד הברחה לאמל"ח. דאגנו לאסוף הכול כדי שבעולם יבינו מה באמת עושים בבנייני הממשל הפלשתינאים.

היתקלות:
למעט הנפצה נחמדה בה נדרשה החוליה שלי לעצור אמבולנס מקומי כדי לראות שלא מפנים בו חמושים ואמל"ח מרבית העיסוק שלנו בזמן בו חיכינו ל"משימות להמשך" היה חימום הרגליים שלנו ונסיון לנוח מהלילה הקפוא. הקרב האיום שאליו חשבנו שנקראנו לא ממש התרחש. והדחפורים מסביב הורידו כבר מספר בניינים במתחם המופלל. סוף סוף קיבלנו משימה: הסיירת תשתלט על מתחם סמוך ללשכתו של היו"ר , יאסר עראפאת.
נענו רגלית לבניין ונתקלנו בדלת נעולה. זכיתי להניח לבנת חבלה על הדלת ולהעיף אותה מצירה. לאחר הפיצוץ כל האזור היה מלא באבק ולאחר שזה שקע מעט התחלנו בסריקת המתחם. מעוצמת הפיצוץ דלתות נוספות בלשכה הועפו ממקומן. גילינו שזו לשכתו של ראש עיריית רמאללה פרצנו את אחת הכספות על מנת לחפש אמל"ח וגילינו שם כמות לא קטנה של זהב (ככה זה כשקרובים לצלחת). כמובן שלא נגענו בכלום והמשכנו לחפש מסמכים מפלילים. בזמן שהסתכלנו באלבומי התמונת של ראש העיר עם מנהיגים רבים בעולם הערבי (תמונות רבות עם הראיס) נשמעה לפתע ירייה.
קפצנו מהר והקפנו את המסדרון ממנו נשמעה הירייה.
(לאחר מספר שבועות קראתי באחד העיתונים את סיפור המקרה שסיפר את הסיפור מצד אלו שהיו בתוך הלשכה ובו סופר שערפאת התעצבן כ"כ על ההשתלטות על המוקטעה ועל כך שנשאר חסר אונים כך שבחר לירות מאקדחו האישי דרך אחת הדלתות.) זיהיתי את פגיעת הירי בקצה אחד המסדרונות והראיתי למפקד היחידה. צרורות נוספים חדרו מבעד אחת הדלתות לכיוונינו. צעקתי שיזרקו לי לבנת חבלה ושיכינו רימונים בינתיים כדי שנוכל לגלגל אותם פנימה. המפל"ג צעק שאין אישור. ואני צועק תביאו כבר יורים עלינו בו בזמן שחברי לחוליה נחום "מפרק" תוף וחצי של נגב אל תוך לשכתו של ערפאת מבעד לדלת.
לאחר מספר דקות חדלו אותנו מלירות חזרה (ולכן הסיפור אינו על איך הרגנו את הראיס) ונדרשנו לחפות לכיוון המסדרון כדי למנוע הסתערות לעברינו. לאחר מספר דקות במצב ביש זה נורו צרורות הישר לתוך קירות המסדרון. לפתע הרגשתי מכה בצוואר. זרקתי מבט לכיוון המסדרון לראות שלא מסתערים עלינו ותפסתי את הצוואר עם היד. בהתחלה הייתי בטוח שחטפתי כדור ולאחר מספר שניות הדימום כמעט ונעצר. דיווחתי לאחור שנפצעתי. החליפו אותי בעמדה. מיד לאחר מכן הסתער מחבל דרך המסדרון. היריות של נמרוד כנראה ופגעו בו וגם אם לא הוליכו אותו הישר לעבר החדר בו חיפו נחום ונחמיה. נחמיה ירה בו צרור והוא עוד הספיק לירות שני כדורים שהחטיאו את שניהם רק במעט.
בינתיים הרופא הסביר לי שיש לי רסיס קרוב לעורק הראשי ושאם לא אזוז אני אחיה. הודתי לו מאוד על התשובה וביקשתי מחברי לתת למחבל כדור בראש. הם ענו לי שהוא כבר מת ולא צריך. הודתי להם שהרגו אותו ושנשארו בחיים.
כעבור זמן קצר הסתער מחבל נוסף למסדרון אך הפעם כבר חיכינו לו יותר מוכנים דרך חרכי ירי שבנינו בקירות (לקח מה"כמעט ונפגע" הראשון).

אחרית דבר:
אותי פינו זמן קצר לאחר מכן ולאחר שבועיים גימלים את מחציתם ביליתי עם צוואר תפוס ויממה מוחבר לאינפוזיה חזרתי לוותיקה לפעילות בחברון. בשבועיים האלה היחידה לחמה בקסבה של שכם. אני הספקתי לנוח מעט, לקרוא ארבעה ספרים (זה מה שאפשר לעשות עם צוואר תפוס) ולתת לאמא כמה לילות טובים של שינה. ערפאת בילה את שארית ימיו מבודד בלשכתו ברמאללה עד למותו בנובמבר 2004. המבוקשים בלשכתו של ערפאת גורשו מהארץ.

מצטער מראש אם יש מעט אי דיוקים. בכל מקרה מדובר בנקודת מבטו של חייל אחד במבצע אחד ביחידה מספר אחת.

מתוך אתר סיירת גולני
_____________________________________

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #60  
ישן 01-05-2016, 05:51
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 19,197
יומן המבצעים של הקרב בג'נין נחשף
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "עשור למבצע "חומת מגן""

לוחמי המסייעת של גדוד המילואים 7020 כבר הריחו את הבית, אולם מארב קטלני שלכד אותם חשופים בין כוונות המחבלים צרב את הפרק הטראומטי ביותר של מבצע חומת מגן.
טל אריאל אמיר 29/04/2016



בקרב על ג'נין במהלך מבצע חומת מגן. (צילום:דובר צה"ל)

זה היה אחד הקרבות ההרואיים והמורכבים במהלך מבצע חומת מגן בשנת 2002, שמטרתו הייתה למגר את הטרור הפלסטיני. שעה אחת אינטנסיבית ב־9 באפריל שהותירה מאחוריה 13 חללים, גילויי גבורה רבים וסיפורי אחוות לוחמים. כוח חי"ר במילואים, שפעל בתוך מחנה הפליטים ג'נין, נכנס לתוך מארב בחצר קטנה ונמוכה, שזכתה לשם "האמבטיה", ובכך הפך למטרה נייחת לעשרות מחבלים שהתבצרו בקומות העליונות של הבניינים סביבם. בחסות החשיכה צלפו בהם עשרות לוחמים מהג'יהאד האסלאמי והשליכו לעברם פחיות ממולכדות. אלא שהרעות של לוחמי המילואים הייתה בעוכריהם. תחת אש כבדה ותוך סיכון חייהם פעלו ללא פשרות לחילוץ חבריהם הפצועים. ההקרבה היא שהובילה לאובדן הכבד שחוותה הפלוגה המסייעת מגדוד 7020.

כעת, בדיוק 14 שנים לאחר אותו קרב עקוב מדם, שהתחולל ביום השביעי של פסח, נחשף לראשונה יומן המבצעים של ג'נין. כריכתו הוורדרדה והאופטימית של היומן הסודי מנוגדת בתכלית הניגוד למרחץ הדמים שחוותה הפלוגה. בכתב עגול וילדותי, לעתים בשרבוט מהיר, רשמו סמב"ציות של החטיבה המרחבית מנשה את כל הדיווחים שהועברו ברשת הקשר, בהם ההתמודדות של החיילים מול אוכלוסייה אזרחית שבקרבה התבצרו מחבלים מתאבדים. דווקא לרגע ההיתקלות הקשה ב"אמבטיה" אין כל אזכור ביומן, משום שהקשר עם מפקד המסייעת ולוחמיו נותק למשך דקות ארוכות. רק כשעה אחר כך התמלא שוב היומן בדיווחים מחרידים ודרמטיים, הנוגעים למספר ההרוגים שהאמיר ולגופות החללים שנחטפו על ידי המחבלים.

בשעה 10:40 בבוקר, כחמש שעות לאחר ההיתקלות, התבררה מעט התמונה הקודרת ותוצאותיה הקטלניות: עשרה הרוגים, תשעה פצועים ושלוש גופות נעדרות, שאותרו מאוחר יותר על ידי לוחמי השייטת. למרות הפגיעה הקשה, בעיקר במחלקת הדרגון, שאיבדה גם את המ"מ, החליטו חיילי המסייעת להמשיך לנקות את ג'נין ממחבלים. יחד עם שאר הכוחות בגזרה עזרו להביא כבר למחרת לכניעתם של כ־200 מבוקשים ולסיום הקרב.

לכתבה המלאה
_____________________________________

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +3. השעה כעת היא 11:06

הדף נוצר ב 0.76 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2016 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר