|
אני רוצה שנדבר על הגברת כהן [יאיר מנתח את המצב בסטטוס מהמם]
"אני רוצה שנדבר על גברת כהן," אמרתי לצוות הנוירוכירוגי לפני כמה ימים.
הם השתתקו, מופתעים.
היינו באמצע ניתוח מוח רב מומחים שעסק, כרגיל, בנסיון לסגור את המפרצת באחד העורקים. על השולחן הארוך היתה פזורה חולה שהתקררה כבר מזמן, ועל המסך הגדול של המרדים הוקרן עוד טור אינסופי של מספרים וגרפים.
"מי זאת גברת כהן?" שאל מישהו מקצה השולחן.
"ריקי כהן מכפר שמריהו," הסברתי, "היא בת 37, מורה בבית ספר תיכון אנטרופוסופי מקיף ע"ש גאנקי. הבעל שלה עובד בחברת תקשורת במשרה... לא בכירה, והם מרוויחים ביחד קצת יותר מעשרים אלף שקל בחודש. נטו. כל אחד מהם. לא כולל דיבדנדים. יש להם דירת נופש בחדרה והם נוסעים פעם בשנתיים לחו"ל בטיול מאורגן של חודש חודשיים ופעמיים בשנה עושים שופניג בלונדון, אבל אין להם שום סיכוי לקבל תור בטווח של חודש לרופא עור להם או לאחד משלושת הילדים שלהם."
כמה חיוכים הפציעו מסביב.
"אנחנו עומדים פה," אמרתי, "יום אחרי יום, ומדברים על איזון לחץ תוך גולגלתי, אבל התפקיד שלנו הוא לא לאזן גרפים במסך של המרדים, אלא לעזור לגברת כהן."
"אנחנו צריכים לעזור לה," המשכתי, "מפני שהיא זאת שעוזרת לנו. בזכות אנשים כמו הגברת כהן בית החולים שלנו מתקיים. היא זאת שמייצגת את מטופל הביניים הישראלי - אנשים שקמים בבוקר, חוטפים אקזמה בשוק ימין, משלמים בטוח משלים, שאינם שייכים לשום רופא עור באופן קבוע אבל מחזיקים על גבם את כל קופ"ח הכללית. מה אנחנו עושים בשבילה? האם אנחנו זוכרים שאצלה אנחנו עובדים?"
החיוכים התחלפו במבטים מהורהרים.
הנוירוכירורג המתמחה הניח את המלקחיים על האונה הקדמית של המנותחת. הסגן שלי שהיה עסוק בקשירת עורקיק סורר שמט את הפינצטה. האחות הסטרילית שמה מרפקים על המגש ונעצה בי עיניים מעריצות. האחות המתרוצצת הסירה כפפות והתיישבה על כיסא במרכז החדר ומחאה כפיים בדיוק כמו ביום בו זכיתי בתחרות 'נוירוכירורג נולד' והועברתי מתפקיד מאייר העלון החודשי במערך הדוברות של ביה"ח הישר לראשות המחלקה.
"בוא. בוא והצטרף אלינו גם אתה אמרתי למרדים שעדיין היסס. כבה לרגע את המסך שלך עם כל חשיבותו. אני רוצה שנקיים ישיבה מיוחדת על גברת כהן," אמרתי להם, "שבה כל אחד מאתנו יציע איך אנחנו – כצוות חדר ניתוח – יכולים לעזור לה. אני רוצה שנבנה בשבילה תוכניות ונמליץ על משחות שיעזרו לה לגמור את האקזמה, שישפרו את איכות חייה, שיורידו את עוצמת הגרוד שלה ויתנו לה ללכת עם טייטס קצרים בחוף מונקו בלי להתבייש מהחברים שלה מנתיבות שבדיוק נופשים שם גם, שיאפשרו לה להרגיש שכספי קופה"ח שלה באמת עובדים בשבילה."
המסך הגדול נותר גלמוד, לא הוקרנו שום נתונים על טמפרטורות גוף קצב לב ולחץ דם, רק ישבנו ודיברנו. כולם הביאו מבית ידיעות אחרונות ניירות עם רעיונות ומחשבות והצעות. חלק הביאו עטים, סיגרים, כדורי סל ומשהו טוב לשתות. דיברנו על המכנסיים שלובשים הילדים של גברת כהן (ועל זה שאין מכפלת בקצה של הג'ינס שלה), דיברנו על טיב השירות שהיא מקבלת בכל פעם שהיא נכנסת למכבסה, על זה שהילדים שלה כבר לא בטוחים שהם רוצים לקבוע תור לתרבית ציפורניים במעבדה דרך כללית ללא הפסקה, על העובדה שמערכת מיזוג האוויר סביבה קורסת ומגבירה את הזעתה ושאין לה אפשרות לקנות כרטיס-משולב לפריז כולל סקי בשוויץ.
והמשכנו לדבר. על זה שגברת כהן יודעת שאם יפרצו לה הדיסקים בעמוד השדרה היא תצטרך להתלונן אצל שוטר לחוד על הפריצה ואצל טכנאי מחשבים לחוד על העניין של הדיסקים, על הצורך שלה בחיים או לפחות בקהילה, על כך שאין מספיק תחרותיות באגף קוסמטיקה וטיפולי עור טבעיים בסופרפארם, על זה שהיא מרגישה כמו מטומטמת מפני שכולם סביבה הולכים עם ביקיני ורק היא צריכה לחכות שבוע כדי להוריד שערות אצל הקוסמטיקאית שליד הפילאטיס.
דיברנו ודיברנו, והזמן עף.
הסתכלתי עליהם מהצד בזמן שהם דיברו. האנשים האלה, שכולם קוראים להם "צוות חדר הניתוח", אולי עובדי המדינה המותשים ביותר בסקטור, היו נלהבים, ואכפתיים, ובעיקר לא ציניים לגבי הרעיון של מבצע 'מומחה נולד' שהגתה ההנהלה. לכל אחד מהם היתה את הגברת כהן שלו – אמא, אחות, רעיה – אבל מעבר לזה, דווקא בגלל שהם רופאים ואחיות מקצועיים, הטובים בתחומם, הם יודעים שבלי הגברת כהן לא יתקיים פה ביה"ח.
רגע לפני שנכנס חג הקורבן התפזרנו, אבל קבענו להמשיך לדבר על הגברת כהן המונשמת מיד אחרי החג. מבחינתם ומבחינת הגברת כהן, אני מניח, זוהי זווית מרעננת של הסתכלות על הדברים. מבחינתי הגברת כהן עם דירת הנופש בחדרה היא הסיבה שבשבילה באתי לנוירוכירורגית.
מערכת הבריאות הישראלית – ובעצם כל מערכת בריאות - מבוססת על מעמד החולים עם האקזמה, על האדם שמתגרד ומורח וזלין. אם אתה מאפשר לו תנאי שיפשוף נורמלים ונותן לו להרגיש שהמחלקה הנוירוכירורגית עומדת מאחוריו גם כשהוא עושה שטויות כמו קניית דירת נופש בחדרה, הוא אולי יתעורר ויפרח והמדינה תפרח איתו.
אז נכון שזוהי תקופה קשה, ונכון גם שכדי לסגור גולגולת שפתוחה כבר למעלה מ-30 דקות בלי שיש לראש הצוות מושג מה צריך לעשות עם האנטומיה המשונה הזאת צריך לקחת גם החלטות קשות. אני אעשה את זה, כי אני לא מוכן שבמשמרת שלי נהפוך לשיפא או אלמוקאסד. אולי כל נוירוכירורג אומר זאת, אבל רק בגלל שזו האמת.
מצד שני, אם לא נשמור על גברת כהן שעל השולחן, הדופק שלה יעצר והמפרצת תגדל עוד יותר. גם זו האמת, וגם זה לא יקרה במשמרת שלי.
יכול להיות שההתחלה תהיה קשה, אבל עם הזמן האנשים שמחזיקים את כל חדר הנתוח על גבם יגלו שהם כבר לא הצוות שאליו תמיד הולכים בכל פעם שיש בעיה. הם יגלו שהם במרכז תשומת הלב, שהצרכים שלהם נמצאים במקום הראשון, שאפשר לשתות קפה באמצע ניתוח, אולי גם לאכול עוגה קטנה. שכולם מבינים שבלעדי סטטוס בפייסבוק אי אפשר לנהל אגף לנתוחי מוח בימינו.
והגברת כהן תגלה עוד משהו: שמרוב דיבורים שכחנו לה בתוך הגולגולת שתי מחטים, סכין קטנה 10 ס"מ חוט משי ואת הפנקס והעט שלי שבהם תמיד אני הוגה רעיונות של נוני.
נערך לאחרונה ע"י .ישראלה היפהפיה בתאריך 02-04-2013 בשעה 10:26.
|
ראשי
צ'אט
02-04-2013, 10:24
מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000
מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים 
מצב כלאיים
