|
אני בוש ונכלם שלא הכרתי את הסיפור הזה. כתיבה מופלאה של בכר ז"ל
ברשותך, אני מביא את הטקסט לכאן:
קצה השורה, מימין / מסיפורי מלחמת יוה"כ
מאת: אהרון בכר
27/05/2005 מתוך: סיפור קצר
הנה התמונה: מפקד יחידת שריון, יריב בן-אהרון, בן קיבוץ גבעת חיים, פוסע לעברזחל"ם הפיקוד של הסמח"ט. מאחוריו מתנהלת בכבדות שיירה של חצי תריסר בחורים.
אירועי הימים האחרונים ניכרים היטב בפניהם. אני מביט בהם ורואה את מראות המלחמהכולה. יריב ניגש אל הסמח"ט ושניהם מתלחשים. האנשים נשארים מאחור.
"תראה", אני שומע את יריב, "יש לי בעיה עם הבחורים האלה. הם לא מסוגלים לעלותיותר על הטנק. יש כאן שניים שלושה שהספיקו לקפוץ מטנק בוער, אחד אפילו קפץ משנים. הם לא מסוגלים יותר.".
"תגיד להם שיתקרבו", אמר הסמח"ט ונפנה מעיסוקיו, "נראה מה אפשר לעשות".
עכשיו מלים אחדות על הסמח"ט. כשישבתי לצידו בזחל"ם, לא ידעתי עליו דבר. הואהיה גבר כחוש, דרוך כמו קפיץ, עם בלורית שיער כסופה, שהוסיפה לו הדרת שיבה. הואנראה לי מבוגר מכדי להימצא במקום שנמצא. לפני שעליתי לזחל"ם שלו, כשעשינו הכרההוא אמר, נעים מאוד - אני שמחה מנצר סירני - התחלתי פתאום להבין. בתום השבועהראשון של הקרבות ברמה, הוטל עליו לארגן מחדש את החטיבה.
עכשיו נשוב אל הבחורים שנותרו מן המלחמה ולא עצר בהם עוד כוח לשוב אל קו האש, והנה הם ממתינים בחרדה למוצא פיו.
"הביטו בחורים", אמר שמחה וקולו נרעד מעוצמת ההתרגשות, "אין לי טענות אליכם. לא רוצים לעלות על הטנקים - לא צריך. אני לא מכריח אף אחד. אני יודע מה עבר עלכל אחד מכם. אני יודע שהייתם מאה אחוז. ובכן, מי שרוצה ללכת הביתה - יכול ללכת, ויד על הלב, לא יהיו לי אליו טענות. באמת".
היתה שתיקה כבדה מאוד. הבטתי בפניו של הבחור הראשון מימין, זה שעמד קרוב
אלינו - ומאז אינני יכול לשכוח את פרצופו. הוא ניסה לומר דבר מה, אבל קטעי
הדברים הצטרפו לבכי חנוק. הוא אמר, בכל זאת, משהו מבולבל מאוד על ביתו, על
אשתו, על ילדיו ושירבב לתוך הדברים קטעי תיאור של טנק עולה באש וחברים שנשארו בתוכו מפני שלא הצליחו לקפוץ בזמן. דבריו הפכו לאט לאט לנהמה חרישית, עד שהסתיימו ביבבה דקה וקורעת לבבות. פניו של שמחה מנצר סירני נשארו קפואים. נדמהלי ששמעתי את ליבו פועם בחוזקה.
"הבט בחור", אמר שמחה, "אתה יכול ללכת אם אתה רוצה - ותאמין לי שאני מביןאותך. אין מה להגיד. אתה את שלך כבר עשית".
הבחור עמד נבוך. נהמת הבכי פסקה פתאום. הוא עמד והציץ בסמח"ט ורק תווי פניו,שהשתנו לפתע פתאום, יכלו להעיד על המלחמה שהתחוללה עתה בקרבו. האם יעשה את הצעדהראשון - ואחר כך יפסע לאיטו במורד השביל, גבו אל הטנקים, עד שייעלם כליל בקצה האופק ?
הוא נשאר תקוע במקומו, כאילו קפא. שמחה שלח את מבטו אל פטריות העשן שהתאבכובמרחקים, כאילו חיפש שם את המילים המתאימות.
"הביטו בחורים", אמר לבסוף ומשהו עצוב נלווה אל קולו שכמו עמד לבגוד בו, "אניכבר לא כל כך צעיר, וזאת המלחמה הרביעית שלי בארץ: מלחמת השחרור, מלחמת סיני, ששת הימים - ועכשיו המלחמה הזאת. בעצם, התחלתי להילחם עוד לפני שאתם נולדתם.
ארבע מלחמות בארץ - ומלחמת העולם באירופה. מן הרגע שאני זוכר את עצמי אני נמצאבחופשה בין מלחמה למלחמה. התחלתי בפארטיזנים, ומאז אין לדבר סוף. כשאני חושב עלכך, אני תופס את עצמי בראש וחושב: אלוהים, עד מתי ! עד מתי! אולי בגלל זה אנימבין טוב מאוד מה קורה לכם עכשיו."
הראשים המושפלים סביבו הורמו. האוזניים נזקפו פתאום בהקשבה דרוכה. הלחלוחיתבקצה העין נעלמה כלא היתה. השתיקות באתנחתא כבדו שבעתיים.
"הכי נורא היה באירופה", המשיך שמחה בלחש, "הם לקחו את הורי, את כל בנימשפחת, מבלי שאפשר היה אפילו להתגונן, להרים יד, לצייץ. מאז לא ראיתי אותם, אםאתם שואלים מה בן אדם בגילי עושה כאן, הנה לכם תשובה. אני נלחם, בחורים, אנינלחם כמו משוגע, כדי שמה שקרה לבני דורי - לא יקרה לבני הדור שלכם, לילדים שלכם.".
שמחה רצה להוסיף דבר מה, אבל השתתק. "עכשיו לא זמן לדיבורים", אמר, "תרצו, אספר לכם אחרי המלחמה. בקיצור, מי שרוצה להישאר מאחור או ללכת הביתה - יכול, מצידי, לעשות זאת."
שוב היתה שתיקה כבדה ומעיקה, ורק קולות נפץ עמומים, שנישאו ממרחקים עם הרוח, הפרו אותה מדי פעם כמו ביקשו להיות משקל נגד לדברי הסמח"ט.
"המפקד", אמר הבחור שעמד מימין, בקצה השורה, "אני עולה לטנק".
הוא אמר את הדברים בשקט, כאילו לאחר יד - אבל היתה בהם עוצמה כזאת, עוצמהאנושית פשוטה, שהטילה עצמה על כפות המאזניים והיתה שקולה כנגד כל מכונת המלחמה.
"גם אני", לחש הבחור שלצידו.
"גם אני", אמר השלישי.
"גם אני".
"גם אני".
יריב בן אהרון חזר והבחורים הלכו עימו בשקט. איש לא פצה פה. הם הלכו שקטים, מהורהרים, מכונסים בתוככי עצמם והבחור שעמד בקצה השורה, מימין, הוביל אותם לעברהטנקים שהמתינו בקרבת מקום. איש לא יידע לעולם אילו מחשבות חלפו בראשם. האםחשבו על הטנקים הבוערים שמהם מילטו את חייהם ? האם הרהרו בבית, באשה, בילדים ?
אם יש בחייו של אדם הבזק אחד שהוא כולו רגע של אמת. זה היה הרגע.
שמחה נשאר על הזחל"ם שלו, גופו מתוח עוד יותר, ורק מבטו המלווה אותם המשיךאחריהם אל קצה האופק, עד שהטנקים נבלעו בעננת אבק. פניו נשארו חתומים. כאשרניפנה לבסוף לעיסוקיו ושלח ידו אל מכשיר הקשר, ראיתי כי בזרועו חקוקות ספרות זיהוי של מחנה המוות באושוויץ.
נערך לאחרונה ע"י שטורס בתאריך 07-04-2013 בשעה 16:22.
|
ראשי
צ'אט
06-04-2013, 19:39
מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000
:
A friend in need 
- is a friend indeed 
מצב כלאיים
