לצערי, ככל שעסקתי בכך הלך והתברר לי שכתוצאה מהזנחה וזלזול רב שנים של הרשויות שגם לא הציבו שילוט ראוי, ההיסטוריה של המבנה הזה – על סיפורי הקרבות שנערכו כאן והדם שנשפך עליו, נשכחה ואינה ידועה כמעט כלל, והוא נחשב לחורבה ישנה ותו לא.
כי אם הדבר אינו מוכר אפילו לשוחרי ההיסטוריה ומוקיריה – שזו האוכלוסיה שגולשת פה בפורום, ואפילו משה רימר היסודי שעבר במקום ותיעד את השרידים באתרו המעולה ולא ציין את ההיסטוריה של המבנה, זה אומר דיינו. וזאת למרות רבים הנוכחים במקום ורבבות ואף מאות אלפים החולפים על פניו מדי יום ורואים אותו ממרחק מטרים בודדים - כשהם נוסעים דרך כביש 44 הסואן לתל אביב.
לכן טרחתי שוב לללכת לספריה ולבדוק, לחפש מקורות נוספים שיספקו מידע ישיר או עקיף שיוכיח או שיגלה שמה זו טעות ומדובר במבנה אחר ובמיקום אחר. בתחילת התעניינותי מצאתי אתר ברשת שטוען דברים אחרים (שבהמשך התגלו לי כמופרכים כפי שיוצג ויוכח להלן). כמו כן יש לציין כי חיפשתי בספר שכתב אריה יצחקי על אתרי גבורה בו חשבתי שאמצא אך גם שם לא ראיתי אזכור. בסיכומו של חיפוש כבד, מסקנתי חזקה ואני משוכנע שזהו אתר הקרב המדובר.
למרות שסיפור הקרב והאירועים לעיל צוינו ונכתבו לא מעט פעמים, כולל בערך נפרד בויקיפדיה, לא ידוע לי על מקור כתוב כלשהו שמקשר אותם לשרידי המבנה שלפנינו. לא מרשת האינטרנט ולא מודפס. וחיפשתי לא מעט. אם מישהו מכיר אחד כזה אשמח מאוד אם יפנה אליו.
ומכיוון שאין מקור כתוב אחר, אני רואה בפוסט זה חשיבות ולכן אכתוב כאן את סיפור הקרב והאירועים שהובילו אליו, כדי ל"הדביק" את הפרטים למי שקורא עליהם לראשונה. אשמח לקבל תגובות כלשהן לפוסט הזה בו השקעתי לא מעט מזמני.
זה יהיה סיפור הקרבות על בית החרושת לקרח של הכפר יאזור, ששרידיו נראים בתמונות שלפניכם.
אם כך, ניסע בזמן יותר מ65 שנים אחורה, לזמן בהם על כברת ארץ זו חיו אנשים שונים, בבתים שונים ובנוף אחר לגמרי.
פרק א: הכפר יאזור ינואר 1948
הרקע
הימים הם תקופת המאורעות לאחר ההכרזה באו"ם על חלוקת שטח המנדט הבריטי בפלסטינה-א"י לשתי מדינות: יהודית וערבית. ברחבי הארץ מתחוללות מתקפות של ערבים כלפי יהודים, כשהאחרונים לא נותרים חייבים. השליטים הרשמיים בשטח – הלא הם הבריטים, כבר מתארגנים ליציאה ותגובתם להתפרעויות היא לעמוד מהצד, או להתערב ולהשליט סדר (או אי סדר) במידה והדבר עומד בקנה אחד עם האינטרסים שלהם.
על הדרך המרכזית שמובילה מיפו-תל אביב לכיוון ירושלים ומושבות הדרום, עומד הכפר יאזור, ישוב ערבי ששכן כאן מאות בשנים.
האצ"ל תקף את המקום עוד בדצמבר כשזרק פצצות ורימונים לעבר בית קפה ביאזור וגרם להרוגים רבים ונפגעים. לאחר מכן ערבים פגעו בשיירות יהודיות שעברו כאן והביאו להרג בצד השני.
לפי ספרו של אורי מילשטיין "רוב תושבי יאזור לא היו מעוניינים בשיבוש התחבורה היהודית מפני שפחדו מפעולות-גמול ומפני שנכבדי יפו – שחששו מפני מצור – לחצו עליהם לכיוון המתינות, אבל מפקד הגיזרה הערבי חסן סלאמה לא ויתר על ההזדמנות. אנשיו ירו על מכוניות של יהודים, וכמה מתושבי העיירה תמכו בהם מטעמי נקמה".
כך יצא ליאזור שם של ישוב פורעים דבר שיבוא לידי ביטוי באירועים שעומדים לבוא ושיגרמו לבסוף להכחדתו של הכפר הזה.
בעקבות אירועים אלו הבריטים סגרו את הדרך לרכבים יהודיים, והוחלט לאפשר מעבר של שיירות רק תחת אבטחה מלווה של סיורי נוטרים (יהודים חמושים ששירתו במשטרה הבריטית). מילשטיין מציין ש "גם מלווי השיירות הפעילו לא פעם את הנשק ביאזור, לאו דווקא בתגובה על התגרות, ירו והטילו רימונים על עוברים ושבים ועל מתקהלים". (אגב, מעניין להשוות את זה ללינק בו סיפורו של בן הכפר יאזור על האירועים, תוך שימוש ב google translate).
ב22 לינואר התרחש אירוע מכונן שתוצאותיו נחרטו עמוקות באיזור לדורות.
נפילת שבעת הנוטרים
יש מידע ברשת על האירוע הזה. כאן אצטט מסיפרו של אורי מילשטיין, שמביא גרסה פחות ממלכתית הכוללת פרטים שלא "מתחשבים" בהרוגים:
"ב22 לינואר יצאה שיירה משער מקווה-ישראל לירושלים באיחור; מפקד השיירה אליהו שמיר, איחר לקום בבוקר ההוא. בלילה שלפני כן בילה בקפה "כסית" עד שעה מאוחרת והראה לחבריו אקדוח מהודר שהוחרם מידיו של תושב יאזור. פקודיו הגיעו אל השער לפניו, ברגל. כשהגיע אלי שמיר לשער, בטנדר, לא מסר את ההגה לנהג, יוסי מרושק, אלא המשיך לנהוג בו, כדי לא לאבד זמן. חמישה נוטרים עלו על הטנדר, הקורפורל שלהם ישב בטנדר ליד שמיר והטנדר יצא לסיור בדיקה ליאזור. בגלל האיחור לא חיכו נהגי השיירה לתוצאות הבדיקה, ויצאו מיד לדרך, בעקבות הטנדר.
בכניסה ליאזור על הכביש, עקף הטנדר גווית כלב שהייתה מוטלת על הכביש. זה היה מוקש והערבים הפעילו אותו מרחוק. הטנדר התרסק, שלוש המשאיות שנסעו אחריו זינקו קדימה והגיעו לצומת בית דגון והאחרות הסתובבו לאחור וברחו למקווה ישראל. כל שבעת נוסעי הטנדר נהרגו, אחדים מיד בפיצוץ ואילו האחרים שנפצעו המיתו אנשי חסן סלאמה במכות ובדקירות סכינים, אחר כך התעללו בגוויותיהם וקברו אותן לפרדס... קשה לנחש מה היה קורה לולא איחר אלי שמיר למקווה-ישראל, אבל נראה שהאיחור היה הסיבה לכך שהוא נהג בטנדר-הנוטרים במקום הנהג הקבוע והמקצועי. ברגע הקריטי לא היה לנוטרים מפקד במלוא כושרו ונהג במלוא יכולתו"
בדפי ההיסטוריה נרשמה אמרתו קצין סקוטי שהגיע למקום ונכח במראה המזוויע של הגופות: "כפר מרצחים זה יש להשמיד מתחת לכיפת השמיים". כעבור כמה חודשים התגשמו דבריו: הכפר יאזור נכבש, תושביו ברחו ולא חזרו, ודבריו נכתבו לספרים בסוג של צדק פואטי ציוני. לא הפחית כלל רישומו של דיווח שהגיע שבוע אחרי המארב למודיעין "ההגנה": "האנשים שרצחו את הנוטרים ביאזור הם צעירים שלא צייתו להוראות שהתקבלו מיפו. מוכתר הכפר נדרש לשמור על השקט, אבל כשקיבל את ההוראות כבר היה מאוחר מדי".
לאחר המלחמה הרצון להנציח את השבעה שטף את האיזור: יהודים שהתיישבו בכפר יאזור הנטוש באוקטובר 48 החליטו לקרוא לישוב החדש "משמר השבעה" (השם בוטל לבסוף, שונה לאזור, ואילו השם "משמר השבעה" הועבר לישוב סמוך שמחזיק בו היום – סיפור מעניין), כמו כן נקבעו השמות דרך השבעה ומחלף השבעה שמוכרים לכל נהג במרכז, בה"ס השבעה ושכונת השבענה (באזור), כיכר השבעה (בחולון) ורחובות שנקראו על שמם בערים ברחבי הארץ. במושב משמר השבעה הרחובות נקראים על שמות הנופלים.
נשוב אחורה לזמן שלאחר המארב הקטלני: הרג השבעה הוביל למוטיבציה רבה בקרב הכוחות היהודים לנקמה. פעולות התגמול שכוונו כלפי מכוניות ערביות בדרכים החלו מיד ובאו בעיקר מקרב הרזרבה של הפלמ"ח, אליה השתייך מפקד הסיור אליהו שמיר שנהרג (אחיו של הסופר משה שמיר). 25 נוסעים ערבים נהרגו עוד באותו היום.
לעניינו של פוסט זה, נראה שהדובדבן שבפעולות התגמול על הרג שבעת הנוטרים היה בית החרושת לקרח של הכפר יאזור.
המבצע הראשון לפיצוץ בית החרושת לקרח – "מבצע יונה"
בית החרושת לקרח נמצא בסמוך למקום נפילת הנוטרים צפונית לדרך מיפו. במקום היה מתחם מבוצר בו התגוררו לוחמים ערבים יחד עם יועצים גרמנים ועריקים בריטים.
במשך ימים רבים מאז נפילת הנוטרים הוטרדה יאזור, ובליל ה12 לפברואר יצא לראשונה מבצע תגמול רחב יותר, מבצע "יונה" (ע"ש יונה ראסין שעל שמו נקרא גם המחנה הצבאי שהיה בגן העצמאות בתל אביב). הכוח המבצע היה גדוד 3 (53) של גבעתי, בפיקודו של יצחק פונדק.
בתמונה שצולמה לפני כמה שבועות, יצחק פונדק בן המאה מקבל דרגת אלוף מהרמטכ"ל בני גנץ:
הגדוד תקף בשלוש זרועות. שרטוט המתקפה על יאזור במבצע "יונה":
כוח אחד יועד לתקוף את החלק הצפוני של הכפר, הגיע למגע עם האויב והצליח להסב לו אבידות, אך נתגלה עקב כך בטרם מועד ואיבד את יתרון ההפתעה, ונאלץ להתקפל לאחר שספג נפגעים והאויב החל לאוגפו. חומר הנפץ שהציב מתחת למבנים בער ולא התפוצץ.
הכוח שנועד לתקוף ממערב ולפוצץ את מפעל הקרח כשל במשימה:
"כוח ג', בפיקודו של שלמה קריזל, שמטרתו העיקרית הייתה בית החרושת לקרח ששכן בצדה המערבי של העיירה, יצא ממקווה ישראל.לצורך כך נרכשו 9 תרמילי גב בריטיים בחנות עודפי ציוד צבאי בת"א, לאכסון חומר הנפץ והובלתו למטרה. למרות אזהרות חמורות על הרגישות של הג'ליגנייט לזעזועים וכן שריכוז החומר על אלונקה אחת עלול לגרום לפיצוץ מפגיעת כדור תועה, החליט המפקד קריזל שהתרמילים לא יינשאו על גב החבלנים אלא ירוכזו על אלונקה אחת שתינשא על ידי שישה חיילים טירונים. כך נישאו 8 תרמילים שכל אחד הכיל כ- 18 ק"ג ג'ליגנייט על אלונקה אחת שהכילה בסך הכל כ- 150 ק"ג. עקב הסרבול הכרוך בנשיאת חומר הנפץ על אלונקה כבדה דרך פרדסים סבוכים, גרמה תנועתם של אנשי הכוח ליצירת רעש רב שסייע לאויב לאתר את הכוח ולהפתיע את התוקפים. בכך נשלל גורם ההפתעה. המ"פ, שטעה בניווט, גרר את כל הפלוגה דרך הפרדסים תחת אש, איבד זמן יקר ולבסוף גם טעה בזיהוי המטרה ובמקום לפוצץ את בית החרושת לקרח ועל מנת להיפטר מחומר הנפץ, פוצץ מבנה אחר - דיר חזירים. בסיכום הפעולה בבית האריזה במקווה ישראל, התברר שלפלוגה נפגעו שני חיילים, אבד רובה אנגלי, ואילו 150 ק"ג חומר הנפץ, שהיה נדיר ויקר במלחמת העצמאות, הופנו כנגד המטרה הלא נכונה. בנוסף ספגו חיילי הכוח נזיפות מהמ"פ על כך שלא ביצעו את הפעולה כמתוכנן."
(צוטט מתוך ויקפדיה שהסתמכה על "הייתי חבלן" מאת עודד נגבי)
לעומת השניים האחרים, הכוח השלישי הצליח במשימתו, בפיקודו של שמעון מרגולין (מרגולין בהמשך יפוצץ את גשר "עד הלום"). כוח זה, לאחר שהקשר עמו נותק, טעה בדרך ונקלע לקרב אש, אך ברגע האחרון הצליח לאתר את המטרה - "בית המוכתר", ולפוצץ אותו תוך ניהול קרב נסיגה לאור יום (מקום זה עמד בסביבת השופרסל דיל באיזור התעשייה חולון של ימינו).
לעניננו ולסיכומה של הפעולה, בית החרושת לקרח נותר עומד בסופו של מבצע יונה. את מה שלא הצליחו לעשות כוחות גבעתי, יעשה לבסוף הפלמ"ח.
פשיטה נוספת על בית החרושת לקרח 20/2/1948
כך מתאר את המקום נחום אריאלי, מפקד הרזרבה של הפלמ"ח:
"כל מי שעבר פעם דרך יעזור יזכור בודאי את בית החרושת לקרח, הצבוע לבן, מצדו הצפוני של הכביש, במקום שיוצאת דרך בכיוון צפון-מזרח-מזרח אל תוך הכפר. בימי שלום הייתה שם ברחבת החול שליד הפרדס, תעשיית בלוקים פרימיטיבית, ומעברו השני של הכביש – בית בן שתי קומות. מעבר לדרך המובילה הכפרה, צפונית מערבית לבית החרושת עמד עוד בנין אחד בן שתי קומות, על גבול הפרדס. סך הכל שלושה בניניים שהיו ואינם עוד"
מפת סביבת הכפר יאזור בתקופת המנדט שנות ה40. סימנתי בעיגול אדום את המקום שמתאים לדעתי לתיאור של אריאלי
נמשיך בתיאורו של מבצע הפלמ"ח: זו הייתה הפשיטה הראשונה בה השתתפה יחידת נשק מסייע של אגף ההדרכה, בה האחראי היה ישראל טל (טליק), לימים אלוף בצה"ל ואבי טנק המרכבה. קמב"ץ הפלמ"ח יצחק רבין ביקש מטל לתכנן את המשימה ביחד עם אריאלי.
המודיעין שסיפק מידע על המקום היה נוקב:
"הבתים מבוצרים, מוקפים בגדר תיל דו-שיפועית ובמוקשים, ויש בהם עמדות של מכונת יריה"
הפשיטה תוכננה לצאת ב4 לפנות בוקר עם שחר. "השיקול היה, כי דווקא בשעת בוקר זו נפתיע את האויב, לכל זקיף ולכל שוטר ידועה הרגשת ההקלה והתרופפות המתיחות בשעה שבוקע קו האור הראשון במזרח, בשעה שקריאת התרנגולים נשמעת מן הכפר"
לאחר שיצאו לדרך, חוליה ערבית קדמית הבחינה בכיתת החוד ופתחה עליה באש. הכיתה לא הגיבה והיריות פסקו. אף שהיה נראה כאילו אבד יתרון ההפתעה, החליט אריאלי לבצע את המשימה.
אריאלי מתייחס לכך ברשמיו ואגב כך מציין את דיר החזירים שפוצץ בטעות בפעולה הקודמת על בית החרושת לקרח:
"שינינו את הכיוון, חצינו את הכביש באחת הנקודות שממערב לכפר, ועלינו על דיר החזירים, אשר פוצץ זמן לא רב קודם לכן על ידי יחידה אחרת. דיר זה היה מפיץ סרחון מאז ומתמיד, אך הפעם הגדיל לעשות כי החזירים כבר היו נבלות סרוחות ממש"
הכוח הגיע למקום. מכאן נמשיך בתיאור ההתרחשויות כפי שמביאן אורי מילשטיין:
אריאלי שלח חסימות לאגפים, כדי להפריע לערבים להביא תגבורת ולמנוע התערבות של הבריטים, וחוליית המקלע הבינוני של טל הוצבה מעבר לכביש, במרחק שבעים מטרים מבית החרושת לקרח, ופתחה באש. חוליות החוד הסתערו, והערבים ירו בהן ממקלעי-הברן שהיו מוצבים בבית-החרושת ובבית אסנקנדרוני** הסמוך לו. טל כיוון צרור של מאתיים כדורים נותבים חודרי שריון אל עמדות מקלעי הברן, שקי החול נקרעו והתעופפו והמקלעים נשתתקו. הכדורים חודרי השריון הבעירו אש בחדרים, והלוחמים זרק רימונים וירו מהסטנים אל הפתחים שנפרצו. כיתה בפיקודו של משה שרק חדרה לבית-הבסיס שעמד מדרום לכביש הראשי. דייריו שכבו במיטותיהם ולא התנגדו ללוחמים. אנשי מחלקת חולדה בפיקודו של יהושע נבו, הגיעו אל בית אסקנדרוני דרך דיר החזירים של בעל-הבית ופרצו את דלת הברזל העבה של הבית בחמישה קילוגרמים חומר נפץ. בפיצוץ נפצע החבלן, ונבו נפגע מלבנה בראשו. בתוך הבית התחולל קרב פנים-אל-פנים ואחדים מהלוחמים נפצעו.... בית החרושת לקרח היה מוקף תיל דוקרני ותעלה עמוקה. חולית החבלה בפיקוד אמנון חינסקי פרצה את הגדר במוקש-בונגלור , תחת מטר יריות, ואת דלת הבניין במטען חבלה.
"אכטונג" צעקו הגרמנים אל מארחיהם, "אכטונג, פרפלוכטה אראבר" (הקשב! ערבים ארורים), אבל הערבים ההמומים לא נלחמו. הלוחמים הביאו לבניין שני תרמילי גב, שכל אחד מהם היה מלא ב25 ק"ג טי.אן.טי. תוך כדי העברת המטענים נהרג רחמים הוורד. מחלקת חולדה השתלטה על בית אסקנדרוני וירתה מגגו על בית החרושת לקרח, נבו וחינסקי הכינו את פיצוץ בית החרושת, וכל הזמן הזה עמד נחום אריאלי על הכביש, חשוף לכדורים, וכיוון את הלוחמים אל יעדיהם.
סימני ירי על הקיר שנותר מבית החרושת. היורה הוא האלוף אברהם טל ?
בפקודתו נסוגו כל הלוחמים למקום שבו התמקמה חוליית המקלע של טל, ואז הופעלו המטענים וכל שלושת הבניינים נהרסו עד היסוד. התוקפים נסוגו עם גוויית חברם ועם פצועים... מכונית ערבית ניסתה לרדוף אחרי הנסוגים וחוליה ששלח אריאלי לקראתה תקפה את המכונית בתת-מקלעים וברימונים. כשהגיעו למקווה ישראל נשקו הלוחמים לבראונינג, רקדו סביב ויצקו קוניאק לתוך הקנה שלו, ונחום אריאלי צעק: "חבר'ה, נקמנו".
15 מאנשי חסן סלאמה נהרגו בפעולה זאת ורבים נפצעו. המבצע הצליח לנצל את יתרון ההפתעה עד תומו, עד כי חלק מהערבים נהרגו בשנתם (כפי שמעיד גם דף האינטרנט שכתב אותו פלסטיני בן יאזור).
בפעולת הפשיטה של הפלמ"ח על בית החרושת לקרח ביאזור נהרג רחמים הוורד:
מפקד המבצע, נחום אריאלי, יהרג כחודש וחצי אחר כך בקרב על הקסטל.
בסוף חודש אפריל, במסגרת מבצע "חמץ", נכבש הכפר יאזור בקלות ע"י היהודים לאחר שתושביו עזבוהו.
מעבר להצלחת המשימה ולהיותו סימן דרך במאבק על פתיחת הדרך לירושלים בתש"ח, המבצע לפיצוץ מפעל הקרח הערבי ביאזור היה גם לפעולה מכוננת בתהליך המעבר של ההגנה לצבא סדיר: לפי מילשטיין זו הייתה הפעם הראשונה בה פשטו אנשי ההגנה ביום על יעד מוגן, והיה זה קרב האש ההתקפי הראשון בנשק מסייע.
פרק ב: קפיצה לאזור של ימינו וסיור במקום
האתר נמצא לצד דרך השבעה, מאחורי מסעדת שיפודי עזרא ששוכנת במבנה ישן, אולי מנדטורי(זה הביא אותי לתהייה מוזרה וחסרת בסיס, האם עזרא הוא עברות השם אל-יאזראווי?)
השטח בסביבה לא מפותח. הקיר שנותר מבית החרושת רוסס בגרפיטי. לידו מושלכת פסולת, וגוויות בעלי חיים מוטלות תחתיו מזה זמן רב. חוץ מסימני הירי על השרידים, אין שום רמז, לא בשלט או כל ציון אחר להיסטוריה של המקום. זו נחשבת לחורבה ישנה וחסרת זהות בעיני הנוכחים שם.
המסעדה הצמודה מושכת אנשים רבים. לא פלא, ניחוח השיפודים הפופולריים של עזרא ממלא את האוויר וקשה להיות שם בסביבת כביש 44 כשרעבים (שיפודיה עם קונספט שונה, ויש אנשים שנרתעים ממנה למרות המחירים ואולי בגללם. להלן לינק לסקירה על המסעדה).
שטח החנייה בו חונות עשרות מכוניות - לא סלול, רווי בורות רדודים, אבנים גדולות דרדרת ואשפה. בחורף יש בוץ ושלוליות. ההזנחה מצד הרשות המקומית ניכרת.
כן ניכרת השקעה, ואפילו מוקפדת למדי, בשילוט הטרחני ובסימון המוזר שמודיע שהחניה במגרש החול הלא סלול היא בתשלום למועצה המקומית לפי תעריף חניה בכחול-לבן.
(והקורא ששיער צדק: כותב שורות אלו ספג דו"ח חנייה במקום. יכתב לזכותם שהדו"ח בוטל לאחר בקשה ).
מסביב לקיר חורבת בית החרושת מישהו נטע בקרקע עמודי פלדה אדומים. נראה שכדי לשמור על המקום ולהעניק לו חשיבות. לפי מצבם ניתן להסיק שזה היה לפני לא מעט שנים.
קצת בהמשך ניתן לראות את האנדרטה שמנציחה את מקום נפילת שבעת הנוטרים. במקום הוקם גן עם מדשאה ועצים.
האנדרטה נבנתה כך שיהיו לה שני צדדים וגם מי שיעבור גם מצדה האחורי, מכיוון כביש 44, יוכל לראות אותה. אך עם השנים מישהו החליט משום מה להקים מאחוריה חומה ושתל שם צמחייה. היום האנדרטה מוסתרת מאותו צד וכמעט לא ניתן להבחין בה.
פרק ג: ועכשיו לשאלה - מנין לך שאלו שרידי בית החרושת לקרח?
לפי גילי אני רחוק מלהיות איש התקופה וכבר כתבתי שלא מוכר לי שום תיעוד כתוב על המקום. יתר על כן, חיפשתי בלא מעט ספרים ולא מצאתי בכלל התייחסות כלשהי לשרידי בית החרושת, אם ישנם כאלה והיכן. ביצעתי גם סריקות רבות ברשת, וגם היא לא סיפקה מידע, זאת מלבד דף אינטרנט אחד שמצאתי - בו כן הייתה התיחסות לעניין: דף זה שייך לאתר אינטרנט מקומי העוסק בהיסטוריה של העיירה, בו הופיעו הדברים הבאים שסותרים את מה שכתבתי לעיל ומספקים מידע אחר לגמרי:
אם כך. אז מנין לי בכל זאת שאלו שרידי אתר הקרב ומדוע אני משוכנע? אציג הדברים באופן שיטתי:
1. בזמנו לאחר שקראתי לראשונה על מבצע בית החרושת לקרח תהיתי לגבי מיקומו וחיפשתי עליו באינטרנט, מצאתי את הכתוב בדף הנ"ל, כך הסקתי שהשרידים לא קיימים וירדתי מהעניין. בהמשך הזמן התברר לי אחרת. לא ידוע על מה הדברים שם מבוססים, אבל היום אני יודע שמה שכתוב שם היא טעות שרחוקה מלהיות תואמת את המסופר:
מפת סביבת יאזור 1942:
מפת האיזור ב1956:
מפת האיזור בזמננו:
באופן אנליטי - תוך השוואה לשטח בימינו, ניתן להראות באמצעות המפות שב"ס "השבעה" באזור, שלטענת הדף הנ"ל נמצא במיקומו של בית החרושת, עומד היום במקום שהיה מזרחית לכפר.
זאת בסתירה למקורות שמספרים כי בית החרושת היה מערבית לכפר. כמו כן, אפשר גם להראות שהחורבה עליה אני מצביע נמצאה מערבית ליאזור.
את הניתוח הזו ביצעתי בעצמי אך לא אטרח להציג אותו כאן כדי לא להכביד יותר על הפוסט. לאור מה שיבוא בהמשך אין בכך צורך. אציין רק את הממצאים הסופיים, שהחורבה נמצאת היכן שהייתה צומת הדרכים ממנה יצאה אז דרך לכיוון צפון-מזרח-מזרח אל הכפר. זה מתאים למיקום שתיאר נחום אריאלי.
אם כך, דברים אלו מהאתר החינוכי שנבנה עבור תלמידיה של אזור - לא יכולים להיות נכונים.
(בנוסף, בתור אחד שעיניו שזפו רבות את תצ"אות האיזור של אז והיום, אני חייב לציין שהמשפט השני על "בית חרושת למרצפות במקום שנמצא בו היום מחלף השבעה" נשמע מופרך ולא קשור לגיאוגרפיה של הסביבה באותם ימים).
2. לגבי גילו של המבנה, שאלתי בשטח ולפי דבר אחד העובדים של עזרא, החורבה הנ"ל קיימת שם הרבה מאוד שנים, "70 שנה". זו לא הוכחה לגבי גילו כי זה לא סקר רציני, אך אין עדות שהמבנה חדש יחסית לתקופת המנדט.
3. החורבה נמצאת צמוד למקום נפילת השבעה, כפי שמסמנת האנדרטה וכפי שמסופר במקורות – שההתקפה על סיור הנוטרים התרחשה בסמוך לבית החרושת.
4. אין לטעות בסימני הירי על קיר החורבה. פיזורם על הקיר תואם את תיאור הקרב – הם מופיעים רק בצד שמול הכביש.
5. להלן ההוכחה החותכת, ה"אקדח המעשן": בסרטון הבא, מופיעה תמונה בודדת לכמה שניות (ניתן לצפות בה קצת אחרי 2:15).
החבר'ה שיצרו את הסרטון הם ה gold standard"" לעניין. (ת'כלס היה אפשר להסתפק בלהציג רק את זה אבל רציתי להעמיד את הדבר על כמה שיותר רגליים).
6. התמונה הבאה הופיעה בספרו של אורי מילשטיין על המלחמה ומראה את בית החרושת לאחר המתקפה. היא מחזקת אפשרות כי החורבה שלפנינו הייתה חלק מהמבנה:
7. עמודי הפלדה המחלידים מסביב לשרידים מלמדים כי מישהו קבע אותם שם בעבר הרחוק מפני שהיה למקום ערך כלשהו. אחרת לא היו מציבים אותם והיו מעדיפים למחוק את השער הישן והמוזר הזה שמזדקר באמצע השטח.
נראה שהייתה פעם כוונה לשמר ולהנציח את שרידי האתר, השאירו שער, הציבו את העמודים סביבו, אך מאז הדברים התפספסו ולא נעשה יותר מזה. כך השנים עברו עד שסיפורו של המקום כמעט נשכח. לא זאת בלבד, אלא שצמח ברשת מידע מטעה ומופרך בנוגע למיקומו, מאת דף אינטרנט חינוכי מקומי, כזה שדווקא היה צריך לשלוט בפרטים ולחבק אותם.
פרק ד: מורשת ועתיד
האתר בו שרידי בית החרושת לקרח הוא ייחודי כזכר לתקופה הקודמת של האיזור, וכמקום בו מוטבעים סימני הקרבות. לאור זה שדור תש"ח הולך ונעלם, אין הרבה אתרים באיזור המרכז שעומדים עדיין כשריד למלחמת הקיום של אז, כל שכן קרב הירואי שנכתב עליו פרק ונהרג בו לוחם יהודי ועוד רבים בצד השני. זו מורשת היסטורית מועטה שנותרה בשטח, כזו שיש לכבד. אפשר להרחיב יותר ולהוסיף גם על המשמעות הלאומית שישנה לשימור והנצחת מקום כזה.
אך כפי שהדברים מתנהלים, לא ירחק היום ויבוא מנהיג מוניציפלי נמרץ עם רעיונות פיתוח והמקום יימחק – אפילו לא מאהבת יתר של נכסים מניבי ארנונה, אלא רק מחוסר ידע ובורות שהפכה לנחלת הכלל בגלל חוסר הסברה ותיעוד שנבעה מהאחראים הקודמים.
לכן כתבתי את הדברים, כדי לספק מידע כתוב ראשוני, שלא היה נגיש, אם בכלל היה קיים קודם. וכמובן לסתור את המידע המועט, המופרך והמטעה שכבר יש ברשת והוצג לעיל.
אולי זה יוביל לבסוף לשימורו וסידורו של האתר, והצבת שלט המתאר את הסיפור שמאחוריו ומנציח את רחמים הוורד ז"ל שנפל בקרב על המבנה.
ואולי בכלל יתברר שהדברים הם לא כך, בין אם כי טעיתי או מפני שבאופן יחסי הם אינם בעלי ערך או ענין כמו שחשבתי. ובגלל זה אודה מאוד על כל הערה, תוספת, תיקון או בכלל פידבק כלשהו שיתקבל מהקוראים כאן בפורום.
לציין, באותו אתר אינטרנט מקומי על אזור נבנה דף נופלים בו שמותיהם של שבעת הנוטרים, אך אין שום אזכור לרחמים הוורד, שנהרג כאן זמן קצר אחריהם בקרב נועז לכל הדעות, תוך ביצוע משימה בהצלחה מרשימה.
מעניין לתהות מה היה קורה אם נחום אריאלי מפקד המבצע היה שורד את המלחמה, האם זה היה גורם לענייני ההנצחה להתגלגל באופן שונה? אני סבור שכן. לעומת סדר הגודל של מפעל הנצחת "השבעה", שנהרגו חודש קודם באותו מקום לאחר שנפלו קורבן למוקש בעת משימת אבטחה שגרתית, קשה להבין זאת אחרת. אולי לא מספיק סיפור קרב נועז ולוחמים שנהרגים, צריך גם יחצ"נים טובים שיספרו על מה שקרה.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי AsafP שמתחילה ב "אזור: אתר קרב מוזנח ונשכח מתש"ח – שרידי בית החרושת לקרח של הכפר יאזור"
אישית, סיפורי מבנים ש״בצידי הדרך״ השזורים בתקופת טרום המדינה תמיד ריתקו אותי ובשל כך המחקר שערכת פשוט ״קלע בול ״ מבחינתי!!!
אני מודה ומתוודה שסיפורו של בית החרושת לקרח היה ידוע לי זה מכבר אולם מעולם לא שייכתי אותו לממצאים שקיימים שם בשטח ועל כך תבורך!
עבודה מדהימה!
תודה רבה ויישר כח!!!
_____________________________________
V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי AsafP שמתחילה ב "אזור: אתר קרב מוזנח ונשכח מתש"ח – שרידי בית החרושת לקרח של הכפר יאזור"
זה שהדבר לא צוין בשום מקום עשהו לתמוה בעיני והרעיון שאלה הם השרידים עורר בי שוב ושוב ספק ושאלה. לא ברור כיצד אתר כזה במיקום מרכזי יחסית יכול להשכח, שמה אף לחלוטין. לכן לפני שכתבתי בדקתי חיפשתי וקראתי מקורות שעשויים להיות רלוונטיים ופחות (גם בתמ"א 21), ולא מצאתי אזכור לאיזשהם שרידים לבית החרושת ומיקומם שיסתור את מה שכתבתי לעיל.
לא זאת בלבד, אני יודע שבאזור פעל (עדיין פועל?) יריב שפירא שהקים את המוזיאון של העיירה והיה מחלוצי המחקר באיזור. הוא הכיר שם כל ס"מ וסביר להניח שהיה מודע אל השרידים הללו וסיפורם. מצד שני זה אולי מסביר את עמודי המתכת המחלידים. עמית, אני רחוק מלהיות מומחה בנושא וקשה לי להבין את הרעיון של שימור השער החרב הזה והצבת העמודים רק לשם שימוש בנייה חוזר. אני לא אתפלא אם יותר זול כבר להרוס.
מצד שני מול הספק הזה עומדות שתי הוכחות מכריעות כאמור. האחת היא שזהו המיקום שמתאים לתיאור של נחום אריאלי והמקורות האחרים. המבנה הזה ישן מאוד ואם עמד שם אז (כפי שנראה), זהו בית החרושת. סימני הירי כמעט לא מותירים מקום לספק. הוכחה נוספת ונפרדת נובעת מהתמונה שהוצגה בסרטון היוטיוב שהפיקו אנשי ההגנה.
כתבתי שלא אכביד ואכנס להשוואה אנליטית בין המפה של אז להיום, אך אפשר להראות דבר יפה ומעניין בלי הרבה מאמץ. למרות שהשטח נבנה ונחרש מחדש, ומהכפר יאזור ודרכיו לא נשאר כמעט, ניתן למצוא בתצ"א העכשווית של הסביבה זכר לתואי הדרך המדובר בכיוון צפון-מזרח-מזרח, שיוצא מכביש יפו רמלה לעבר היכן שעמד גרעין הכפר, כפי שתיאר אריאלי.
נערך לאחרונה ע"י AsafP בתאריך 07-11-2013 בשעה 17:23.
מאז שקראתי את דבריך כאן, יצא לי לעבור לפחות שלוש פעמים בסמוך לשער המדובר ופעם אחת אף עצרתי לידו וניגשתי.... סקרנות....
אני מודה ומתוודה שאני ממתין בקצר רוח ל״פרוייקט״ הבא שלך.....
אתרי קרבות מלחמת השחרור שנמצאים ״ליד הבית״ הם מרתקים מבחינתי!
תודה רבה על השיתוף וההשקעה!
לבני.
_____________________________________
V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!
הייתי שם שוב.... לפני כשבועיים..... בואו אולי נעשה מעשה!....
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי AsafP שמתחילה ב "אזור: אתר קרב מוזנח ונשכח מתש"ח – שרידי בית החרושת לקרח של הכפר יאזור"
האם יש סיכוי שאם ננסח מכתב פנייה לעריית אזור מישהו שם ירים את הכפפה?
מכתב ובו הפנייה לפוסט הזה, בקשה לשמר ולטפח את פיסת הקרקע המדוברת...ניקוי, גידור, שילוט צנוע בהחלט יספיקו.....
אני חושב שאלך על זה!
_____________________________________
V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!
בתגובה להודעה מספר 9 שנכתבה על ידי לבני שמתחילה ב "הייתי שם שוב.... לפני כשבועיים..... בואו אולי נעשה מעשה!...."
לפני כמה שבועות פגשתי באיש בן 84 שהיה בזמנו מדריך טיולים והוא אישר שזה האתר. המקום פשוט נשכח וכמעט אף אחד היום לא יודע את זהותו.
אכן, הגיע הזמן לנסות לקדם את זה, זה כבר יושב לי על המצפון. מעבר למכתב אל הרשות המקומית, חשבתי לכתוב גם לעמותה פלמ"חניקית כלשהי שתוסיף דחיפה לעניין. למישהו יש רעיון?
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי AsafP שמתחילה ב "אזור: אתר קרב מוזנח ונשכח מתש"ח – שרידי בית החרושת לקרח של הכפר יאזור"
חלפה שנה וחצי והאתר עדיין עומד בשיממונו, אך ממש לאחרונה חלה התפתחות:
בשבוע שעבר התקיימה פגישה למרגלותיו בה נכחו נציגים מהמועצה לשימור אתרים, ועדה מחוזית, ביה"ס מקווה ישראל, עיריית חולון ובעלי עניין נוספים.
הנצחה עומדת על הפרק, נוסח לשלט כבר יש, ואולי גם אנשי המקצוע יצליחו להרים כאן בעתיד פרויקט שימור נחמד. הדברים עומדים עוד בתחילתם, אבל מדברים על יום עצמאות הקרוב כתאריך יעד, כשטקס מתאים עם המשתתפים בקרב ובני משפחותיהם עשוי להערך.
כל זה קורם עור וגידים הודות לפועלן של שתיים, רותי ורבקה, אשר לפני כמה חודשים נתקלו במקרה בדברים לעיל בממהלך חיפוש באינטרנט, והחליטו לקחת את הובלת הנושא על כתפיהן. רותי היא בתו של אמנון חינסקי, ורבקה היא בתו של משה שרק, שניים מהלוחמים שהשתתפו במתקפת הפלמ"ח על בית החרושת ושפועלם בקרב מוזכר בפוסט.
משום מה לא נכחו בפגישה נציגים מהמועצה המקומית שיכולה להרים את העניין. מקווה שאלה ישותפו בהמשך.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי AsafP שמתחילה ב "אזור: אתר קרב מוזנח ונשכח מתש"ח – שרידי בית החרושת לקרח של הכפר יאזור"
פרטים נוספים על הקרב באזור (יאזור) ועל נחום אריאלי
לפני מספר שנים נערך מפגש לזכרו של נחום אריאלי, בפארק הלאומי ברמת גן
המפגש התקיים ביוזמתה של אשתו של נחום, אליה נישא אך שבוע קודם למותו.
במפגש סיפרו על נחום אנשים שהכירוהו והוקירוהו.
משה שמיר, שאחיו אליק נהרג בגיפ הנוטרים ביאזור, חודש לפני הקרב.
ישראל טל (טליק) סיפר על אומץ ליבו העילאי של נחום בקרב, כאשר נחום שהיה ממש לידו, נעמד חשוף, כשמסביבו שורקים כדורים, צועק שזוהי נקמה על מותו של אליק, ונותן פקודות לחייליו.
נחום היה המפקד שהוריש לצהל את המורשת "אחרי", כאשר בהיותו המפקד בקסטל, נתן פקודה לחייליו להתפנות, כשהמפקדים נותרים לחפות עליהם. גורלם היה אכזר ביותר.
נחום נקבר בבית הקברות ללוחמי הפלמח בקבוץ קרית ענבים.
נחום היה בנו יחיו של מתתיהו אריאלי, שהיה בעבר קצין בצבא הבריטי. מתתיהו שהעריץ ואהב את בנו, מעולם לא עלה לקברו של נחום.
מתתיהו הוא הדוד של חמי , אהרון בן צבי, ושל אסתר (אתוש), ילדיו של מייסד גבעתיים, שמעון בן צבי.
אתוש , חיה עימנו עד היום, צלולה ומלאת זכרונות.
פרט פיקנטי נוסף על נחום- הוא כתב את השיר "דחילק שולה היא אמרה לו ( שולה היא אמה של שרת הספורט לימור לבנת, ושהייתה חברתו לתקופת מה) וכן את השיר "כדור בשר". מתתיהו אריאלי האב, גם הוא כתב שירים ושירו המפורסם הוא "אמת ואמונה , עצה זו הגונה, זרוק הכל לעזאזל ומרב שמחה- צחק בקול פרוע"
כתב- אחיעם , בעלה של עפרה בן צבי ונכדתו של שב"צ.
נייד 0504602102
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי AsafP שמתחילה ב "אזור: אתר קרב מוזנח ונשכח מתש"ח – שרידי בית החרושת לקרח של הכפר יאזור"
קראתי את המאמר של עופר אדרת ב"הארץ" על התחקיר ה"קטן - גדול" אודות הפעולה ביאזור ומייד נזכרתי באלבום התמונות של אבי, מרדכי האוזר ז"ל, שתעד שני בניינים ביאזור ,בינהם בית החרושת לקרח, עם כניסתו לאזור כנשק גדוד 42 של קרייתי במבצע חמץ (או אולי לאחריו) . מצרף התמונות (אותן שיפרתי מעט בתכנת עיבוד תמונות) לעיבוי התחקיר, וכן תמונה של אנשי קרייתי.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי AsafP שמתחילה ב "אזור: אתר קרב מוזנח ונשכח מתש"ח – שרידי בית החרושת לקרח של הכפר יאזור"
ביום חמישי האחרון הזדמנתי למקום ושמחתי כל כך לראותו אחר !!!
כל סביבת השער נוקתה להפליא, גבעת הפסולת ושדה הקוצים פינו מקומם לטובת משטח של אדמת חמרה ונראה כי ממש בקרוב המקוםיזכה סוף סוף למראה חדש ומכובד אשר ילמד על מה שארע שם וינציח באופן מכובד את זכר הנופלים!
קשה לתאר את תחושת הסיפוק המהולה באנחת רווחה.....
אסף, מסיר את הכובע בפניך !
_____________________________________
V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!
התלבטתי אם להעלות את התמונות כאן או באשכול שפתח אסף אודות ההזמנה לטקס אך לבסוף חשבתי שיהיה נכון יותר להעלות את הרשמים והפרטים כאן כי כאן לפחות מבחינתינו הכל התחיל...סגירת מעגל שכזו...
אז אכן ביום שישי זה קרה, ביום שישי הוסר הלוט מעל שלט ההנצחה החדש המספר את סיפורו של המקום...
האירוע החל למעשה במקווה ישראל ויש בכך מן הסמליות היות והלוחמים אשר יצאו לפעולת ביהח"ר לקרח יצאו מכאן ולכאן שבו נושאים את חברם ההרוג ופצועיהם...
אט אט החלו להגיע למקום בני משפחות ואנשי "הדור ההוא".... ולצד שולחנות הכיבוד נוצר מעין מפגש לוחמים/מחזור/חברים... והיה לי תענוג צרוף לעמוד בשקט ופשוט להקשיב, להקשיב לשיחות, לדיבורים... איזו שפה, אילו סיפורים.... נפלא!
לאחר שהמוזמנים הגיעו, נכנסנו לאולם בו נערך החלק הראשון של האירוע שכלל את דבריהם של מר עמרי שלמון מנכ"ל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, הגב' תמר טוכלר מנהלת מחוז ת"א מטעם המועצה לשימור אתרי מורשת, מר יואב רגב שהפליא לספר על השתלשלות הפרשה תוך מתן סקירה הסטורית נהדרת, מר רונן צפריר מנהל כפר הנוער מקווה ישראל ועוד שעלו לשאת דברם אך לצערי אינני זוכר את שמותיהם/ן כשמרגש במיוחד היה המעמד בו עלתה לבמה גברת שהציגה עצמה כפלמחניקית לשעבר וחברתו של נחום אריאלי לוחם ומפקד הפלמ"ח האגדי שנהרג בקרב הקסטל ופיקד בין השאר גם על הפעולה כנגד ביהח"ר לקרח, אותה גברת (אשר מסתבר כי לימים היתה אף זמרת ושותפה לצ'יזבטרון) לאחר שהציגה את עצמה החלה לשיר יחד עם הקהל שהצטרף את שירו של חיים חפר, "יצאנו אט"...
אומר רק שהיו אלה דקות מופלאות ממש... להיות נוכח באולם אחד יחד עם אותם בני דור עליהם למעשה נכתב השיר... לשמוע אותם שרים...אי אפשר לתאר ממש במילים את עצמתו של הרגע...
רצ"ב קישור לערך על שמו של נחום אריאלי ז"ל בויקיפדיה:
אגב מתברר כי לנחום אריאלי הוצע בשעתו לקחת חלק בהקמת הצ'יזבטרון אך הוא סירב לכך, אולי עובדה זו מסבירה גם את נוכחותה של אגדה נוספת בקהל, הגב' נעמי פולני....
לאחר סיום חלקו הראשון של האירוע נסענו לאתר ההנצחה עצמו שם נערך טקס הסרת הלוט לאחר שראש מועצת אזור מר אריה פכטר נשא את דבריו ומקהלת ילדים מביה"ס "השבעה" הקדישה שיר ...
אסכם ואומר שנפל בחלקי כבוד גדול ביום שישי זה...
ואני רוצה לתת גם כבוד גדול לאסף, האיש שבזכותו למעשה הכל התחיל !
אסף.
כששמעתי את השתלשלות הדברים כפי שנאמרו ותוארו שם בטקס...הבנתי.... הבנתי שאם לא היה זה מתחיל כ"שגעון של אדם אחד"... לא היינו מגיעים עד הלום, פשוטו כמשמעו ! בזכותך !
ואני מקווה שלמדת שכאן אצלינו תמיד תוכל למצא אנשים שישמחו להעניק מהידע שלהם לטובת כל פרוייקט עתידי אם וכאשר...
הלאה, לפרוייקט הבא...
_____________________________________
V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!
נערך לאחרונה ע"י לבני בתאריך 23-05-2015 בשעה 17:38.
תודה על התמונות, אין כמוהן בשביל "לחתום" את הפוסט הזה .
האירוע במקווה והטקס היו מרגשים מאוד. לא בכל יום נפגש פורום כזה עם אישים כאלה בכדי להרים חזרה על נס אתר נשכח.
נגע לי ביותר סיפורו של שמעון הוורד, שמתאר איך היה מסתכל כילד בהערצה על אחיו הגדול רחמים ועוקב אחריו לכל מקום, לפני שאיבד אותו בקרב שהיה לפני 67 שנה. מפעל חייו של שמעון היה לקדש את זכרו של אחיו, ששמו נדחק לקרן זוית. לאחר שפרש לפנסיה יזם הקמת פינת זיכרון בספריה באזור , ומדי שנה הוא תורם סכום כסף לתחזוקתה.
שמח מאוד שהוא זכה לעמוד איתנו בטקס הזה, במקום נפילתו של רחמים הוורד, יחד עם משפחתו ששמעה כל השנים את סיפוריו על הדוד שנהרג.
אותה אישה שהזכרת היא שולמית לבנת שמוכרת כ"זמרת המחתרות" והייתה חברתו של נחום אריאלי, אגב היא אמה של לימור לבנת.
ברמה האישית, הרגשתי כמו חתן בר מצווה שנפל בחלקו לקבל כבוד ייחודי ביותר. מאחל זאת לכל אחד. האתר הזה עומד במיקום כל כך מרכזי כך שאעבור לידו גם בעתיד הרחוק והוא בטח ילווה אותי כחוויה אישית.
לבני למרות שלא הספקנו כל כך לדבר שמחתי והיה לי את הכבוד לפגוש אותך.
כי תמיד התעניינתי במבנים ושרידים מפעם. בטיולים, בצבא, בריצות ספורטיביות בחוץ העיניים היו במצב אוטומט תרות אחרי סימנים שונים שמעידים כי היה כאן סיפור, של תרבות אחרת, עבר אחר של אנשים אחרים שהם בעצם כמונו, שהיו על האדמה הזו ואינם.
אך את המוטיבציה לחפש את הסיפור ולהתעמק בו קיבלתי מהפורום הזה, שגיליתי את קיומו במקרה אחרי שנדהמתי להתוודע (גם במקרה) שבמרחק 400 מטר קו אווירי מהבית שלי עומדת מצודה תורכית שלא הכרתי.
זה ה"שיגעון", כפי שכתבת, שיש כאן לאנשים בפורום כמוך, שביחד יוצרים את הבמה לשיגעון הזה להתבטא. הדרייב שלי לחפש את האתר לא היה עולה לולא העניין שאתה הפגנת ומפגין כאן בפורום לאתרים הללו שנותרו מהמלחמה, כך שגם לך בעצמך יש חלק.
ראשי
צ'אט
20-09-2013, 17:26
). 
מצב כלאיים
