 |
30-12-2013, 13:53
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,326
|
|
בחזרה לזירת הפשע\ מאת יוסי מלמן
היחידה שנשלחה לבצע את המשימה מעולם לא פעלה קודם לכן בארץ ערבית; רכב המילוט חזר בטעות למקום ההתנקשות ושם נתפסו הסוכנים; והמבטא הישראלי הכבד שלהם הסגיר את מוצאם. במלאות עשר שנים לניסיון החיסול הכושל של חאלד משעל בירדן, נחשפים פרטים חדשים על הפרשה שהכתימה את המוניטין של המוסד. דני יתום, שעמד אז בראש הארגון, לא מתחרט
ב-25 בספטמבר 1997 נחל המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים את אחד הכישלונות הצורבים בתולדותיו: ההתנקשות הכושלת בחאלד משעל, יו"ר הלשכה המדינית של חמאס. עשר שנים חלפו מאז, ומי שהיה ראש המוסד, ח"כ דני יתום, שבימים אלה סיים לכתוב ספר שבו הקדיש פרק לפרשה, אינו מתחרט. "ודאי שהיה צריך לעשות את המבצע", הוא אומר. "ובמבט לאחור הפעולה לא גרמה לנזקים. מערכת היחסים עם ירדן חזרה לקדמותה. לדעתי, העובדה שהמלך עבדאללה סילק לאחר שעלה לשלטון את אנשי חמאס מירדן, נבעה מחששו שנחזור ונפעל על אדמתו". יתום גם טוען כי לאחר מותו של המלך חוסיין הגיע אליו שליח מבית המלוכה שמסר לו שהמלך סלח לו אישית על מעשהו. אבל נדמה שראש המוסד לשעבר הוא אחד הבודדים שסבורים שההחלטה שקיבל היתה נכונה. רוב האישים בצמרת המדינית והביטחונית אז, וגם היום, סבורים שהיתה שגויה והעידה על קוצר ראות אסטרטגי. "זה היה מבצע שסיכן את השלום עם ירדן עבור גחמה", אומר שר בממשלה, ששימש באותם ימים בתפקיד חשוב במערכת הביטחון.
פעילים זוטרים בחמאס
תחילת הפרשה ב-30 ביולי 1997. חמאס ביצע פיגוע בשוק מחנה יהודה שבו נהרגו 16 בני אדם ו-169 נפצעו. ראש הממשלה בנימין נתניהו דרש תגובה, ומהר ככל האפשר. הוא זימן את יתום ללשכתו ותבע ממנו להגיש לו רשימה של אנשי חמאס שצריך ואפשר לחסל. "ביבי לחץ ודני נלחץ", מגדיר את השיחה ביניהם איש מוסד לשעבר, שהיה שותף למהלכים. יתום זימן דיון חירום בהשתתפות ראשי אגפים ויחידות מבצעיות: המשנה לראש המוסד, עליזה מגן; ראש קיסריה (אגף המבצעים המיוחדים); ראש תבל (האגף האחראי על הקשרים עם ארגוני ביון זרים), יצחק ברזילי; ראש צומת (האגף האחראי על איסוף מודיעין באמצעות סוכנים) אילן מזרחי; ראש האגף האחראי על חדירות ליעדים (אגף המכונה בתקשורת הבינלאומית "נביעות"); ראש אגף המחקר; ראש חטיבת הפח"ע (פעילות חבלנית עוינת) ועוד. יתום דרש מהם לקבל מיד רשימה של יעדים לחיסול, אבל כבר בדיון החפוז הזה התברר שלמוסד אין רשימה ראויה. הנהגת חמאס, ובעיקר פעיליה הבכירים, אלה שתכננו פיגועים, ישבו בשטחים, והטיפול בהם היה באחריות השב"כ. "חשבנו שלאחר הדיון יתום יפגין אומץ לב ומנהיגות, יחזור לראש הממשלה ויגיד לו את האמת: אין לי יעדים לתקיפה", נזכר אחד ממשתתפי אותו דיון. אבל יתום התעקש. ברשימה שהוגשה לו לבסוף היו בעיקר פעילים זוטרים של חמאס שישבו באירופה. ראש המוסד לא ויתר ודרש רשימה חדשה, שתכלול הפעם גם יעדים בירדן. אלה כללו בין השאר את יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, מוסאע אבו מרזוק, ואת חאלד משעל. בחתירתו להוציא לפועל מבצע התנקשות מצא יתום שני בעלי ברית עיקריים: ראש אגף קיסריה, וקצין המודיעין של האגף, מישקה בן דוד. ראש קיסריה השתוקק לפעולה מבצעית, משום שמבצעים כאלה הם גולת הכותרת של האגף ובמיוחד של יחידת החוד שלו, המכונה בחו"ל "כידון", שבראשה עמד אז ט'. אגף קיסריה נהפך למוביל הבלעדי של מבצע החיסול. הגופים האחרים, צומת, תבל, מחקר ופח"ע, שלהם היו הקשרים, הנכסים, ושהבינו את הזירה וידעו מה המחיר שהמוסד וישראל עלולים לשלם על מבצע כזה, מודרו והודרו כבר בשלבים הראשונים של בחירת היעד והתכנון. לאחר סיורי שטח ואיסוף מידע מודיעיני צומצמה הרשימה לשלושה, בהם אבו מרזוק ומשעל. ב-4 בספטמבר אירע פיגוע נוסף במדרחוב ברחוב בן יהודה בירושלים, שבו נהרגו חמישה בני אדם ו-181 נפצעו. הפיגוע רק חיזק את הרצון לנקוט פעולת נקם מהירה. בינתיים, הוחלט להשמיט את אבו מרזוק מהרשימה ולהתמקד במשעל. הסיבה העיקרית לכך היתה, שלמוסד היה עליו את מרב המודיעין והוא היה הכי נגיש. ראש אגף קיסריה וקצין המודיעין שלו, בן דוד, נתנו ליתום את תחושה שהכל בשליטה ושסיכויי ההצלחה גבוהים. "לא היה מישהו בסביבתו של דני שיפקפק, שישאל שאלות ושייסב את תשומת לבו לקשיים שעלולים לצוץ", אומר איש מוסד בכיר אחר. מי שהיתה צריכה לפקפק היתה מגן, המשנה לראש המוסד. אבל היא לא עשתה זאת. היחסים בינה לבין יתום היו צוננים. מגן סברה שיתום, שהוצנח על ידי שמעון פרס בהיותו ראש ממשלה, לא מתאים לתפקיד. בתשובה לשאלה מדוע לא הביעה את הסתייגותה מדרך פעולתו, השיבה: "השתתפתי רק בחלק מהדיונים. השגיאה הכי גדולה בעיני לא היתה שזה נעשה שם, בירדן, אלא שהסתמכו על סיורי שטח של דרגים נמוכים יחסית. לא קרה בתולדות הארגון שמבצע אושר בלי שראש המוסד, או לפחות ראש האגף, יצאו לסיור מקדים בשטח". אחת הסיבות המרכזיות לביטחון העצמי המופרז של אנשי קיסריה היתה האמונה ביעילות האמצעי שנבחר למבצע - רעל - שלפי פרסומים זרים הופק במכון הביולוגי בנס ציונה. לפי פרסומים זרים, זו לא היתה הפעם הראשונה שהמודיעין הישראלי ניסה להתנקש באמצעות רעל. ב-1979, למשל, הוא שלח חבילה מורעלת לוודיע חדד, מפקד פלג של החזית העממית לשחרור פלשתין. בגלל רגישות הזירה - ירדן - הוחלט לבצע מה שנקרא בלשון המודיעין "מבצע שקט", בלי להותיר "טביעת אצבעות". הרעל היה אמור לגרום למוות כעבור שעות אחדות, בלא שיהיה אפשר לאבחן את סיבתו. שני לוחמי כידון היו אמורים לגשת אל הקורבן. אחד יחזיק בידו פחית משקה קל ויפתח אותה להסחה, ואז השני ירסס את הרעל על עורפו של משעל. כמקובל במוסד, הלוחמים ביצעו כמה וכמה תרגולות, עם פחית משקה ועם מכל התזה ללא רעל, על עוברים ושבים ברחובות תל אביב. התרגולות צולמו בווידיאו ונלמדו. יתום טוען, בניגוד לשמועות שהפיצו נגדו גורמים במוסד, כי הוא צפה בשטח בתרגולות, ותדרך אישית את הלוחמים לפני שיצאו למשימה. כך או כך, דומה שהתחושה שאמצעי החיסול לא יכזיב גרמה למתכננים להמעיט בתרגול אפשרות שהחוליה בשטח תסתבך. איש לא נתן את דעתו לכך שזאת הפעם הראשונה שלוחמי כידון נשלחו למשימת התנקשות במדינה ערבית. מי שפעל עד אז במבצעי התנקשות במדינות אלה היה צה"ל, באמצעות יחידות מיוחדות. נקודת תורפה נוספת היתה סיפור הכיסוי שניתן ללוחמים המתנקשים. הם צוידו בדרכונים קנדיים, אבל שפת האם של חלקם היתה עברית, והאנגלית שבפיהם היתה כשל ישראלי ממוצע. פעמיים ניתן אישור למבצע. הלוחמים נערכו בשטח, אך הוא נדחה משיקולים מבצעיים. בפעם השלישית, ביום חמישי 25 בספטמבר, לאחר השעה עשר בבוקר, ניגשו שני הלוחמים שהתחזו לתיירים אל משעל שהיה בדרכו למשרד, מלווה בעוזרו. אחד הלוחמים פתח פחית משקה, והשני ריסס ברעל את עורפו של משעל. הפעולה ארכה כשתי שניות. משעל חש תחושה מוזרה, כאילו נעקץ על ידי יתוש, אך לא יותר מכך. אבל דווקא עוזרו חשד במשהו והיכה באחד הלוחמים בעיתון שהחזיק בידו.
טעות בניווט
שני אנשי המוסד ניתקו מגע, וכמתוכנן נסוגו למכונית שנשכרה בעבורם. העוזר הספיק לרוץ אחרי המכונית ולרשום את מספרה. במכונית ישב מפקד יחידת כידון, ט'. לפי התכנון, המכונית היתה אמורה להימלט לנקודת מפגש, שם המתינה לה מכונית מילוט נוספת. עד היום, למרות כל התחקירים, לא ברור מדוע המכונית הראשונה טעתה בדרכה וחזרה קרוב לנקודת המוצא שלה. ייתכן שהיתה זו טעות בניווט, או שאולי הלוחמים התרגשו יתר על מידה ואיבדו את עשתונותיהם. לא היה אדם מופתע יותר מעוזרו של משעל כשהבחין שוב במכונית. היא נעצרה במרחק מה ממנו ושני הלוחמים ירדו ממנה, כדי להימלט ברגל לנקודת המפגש עם מכונית המילוט. העוזר, ועוזר נוסף שהצטרף אליו, החלו לרדוף אחרי השניים ולצעוק. עוברים ושבים הצטרפו למרדף. השניים נעצרו ונמסרו לשוטר מקוף. הם טענו כי הם תיירים קנדיים, אך הובלו לתחנת מעצר. בהמשך הועברו שני לוחמי כידון לידי חוקרים של השב"כ הירדני. הם הוכו בחקירתם, אך לא נשברו, ודבקו עד סוף המעצר בסיפור הכיסוי שלהם. הבעיה היתה שהמבטא שלהם העיד כי אינם קנדיים, והחוקרים העריכו שהם ישראלים. בינתיים, הורע מצבו של משעל והוא הובהל לבית החולים. הרופאים התקשו לאבחן את מצבו. מספר לוחמים נוספים שהשתתפו במבצע הצליחו להימלט מחוץ לירדן. ארבעה אחרים מצאו מקלט בשגרירות ישראל בעמאן. המלך רתח מזעם. הוא איים לנתק את היחסים עם ישראל ולשגר יחידות עילית של צבאו שיפרצו לשגרירות. ראש הממשלה הזעיק את שגריר ישראל לאיחוד האירופי, אפרים הלוי, שהיה משנה לראש המוסד הקודם, שבתי שביט, ושקשר קשרים מיוחדים עם המלך חוסיין. הלוי יצא לעמאן והציע למלך עסקה. מישקה בן דוד ורופאה של המוסד התייצבו בעמאן ומסרו לידי הרופאים הירדניים נסיוב נגדי, שנטרל את השפעת הרעל. חייו של חאלד משעל ניצלו ומעמדו שודרג, בזכות כישלון המוסד. הוא הפך מפעיל לא מרכזי בארגון לאיש החזק של חמאס. ישראל שחררה גם את שייח אחמד יאסין, מנהיגו הרוחני של חמאס ומייסד התנועה. בתמורה, שיחררה ירדן את שני הלוחמים שנעצרו והתירה להחזיר לישראל את שאר ארבעת הלוחמים שחסו בשגרירות.
ידע או לא ידע
שתי ועדות בדיקה הוקמו בישראל - אחת בראשות מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, יוסף צ'חנובר, ושנייה של ועדת המשנה למודיעין ולשירותים החשאיים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. ועדת צ'חנובר קבעה שנתניהו פעל כראוי, בדומה לראשי ממשלה קודמים במצבים דומים. הם גם ציינו כי לא הפעיל לחץ על יתום. לעומת זאת, ארבעה מששת חברי ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון (אהוד ברק, יוסי שריד, אורי אור ובני בגין) סברו שהיו ליקויים בתפקודו של נתניהו ושהוא שגה בהחלטה, אם כי לא קראו לו להסיק מסקנות אישיות. נתניהו סירב להתייחס השבוע לנושא. עוזי ארד, שהיה אז יועצו המדיני וממשיך לייעץ לו גם היום, אמר בתגובה: "כולם היו ערים לבעייתיות של ירדן, אבל משעל היה יעד ראוי לחיסול, מה עוד שהמשבר עם ירדן יושב ולא נגרם לישראל נזק חסר תקנה ובלתי הפיך". באשר ליתום, חמישה מששת חברי ועדת הכנסת סברו שהוא יכול להמשיך בתפקידו, ורק שריד גרס שעליו לשאת באחריות הפיקודית ולהתפטר. ועדת צ'חנובר קבעה שמי שמוסמך להכריע אם על יתום להתפטר היא הממשלה שמינתה אותו. היחיד שהחליט להסיק מסקנות אישיות היה ראש אגף קיסריה, שהתפטר מתפקידו. רבים במוסד ציפו להתפטרותו או לפיטוריו של יתום, שאיבד את אמון הארגון ונותר מבודד בלשכתו. מרבית זמנו הוקדש להכנת עדותו בוועדות השונות, כשעורכי דין יוצאים ובאים מלשכתו לנוכח עיניהם המשתאות של עובדי המוסד. יתום המשיך בתפקיד עוד חמישה חודשים. בפברואר 1998 אירעה תקלה נוספת. איש מוסד נעצר בעיר ברן בשווייץ, בעת שניסה להתחבר לקו טלפון של פעיל חיזבאללה. יתום החליט להתפטר. "לקחתי אחריות פיקודית והחלטתי להתפטר בשל צירוף המקרים של התקלות בירדן ובשווייץ", הוא מדגיש בראיון ל"הארץ". "למרות שלא ידעתי על המבצע בשווייץ. באותו היום הייתי בלשכת ראש הממשלה בירושלים כדי לקרוא את דו"ח צ'חנובר. ביבי לא הסכים שאקרא את הדו"ח במטה המוסד. אולי הוא חשב שהמטה הוא מקום לא בטוח. את האישור למבצע בשווייץ נתנה הסגנית שלי, עליזה, אף שלא היה זה בסמכותה. אולי היא חששה שלא אאשר אותו". עליזה מגן אומרת בתגובה: "דבריו של יתום אינם נכונים. הוא בהחלט ידע על המבצע. נכון שאני קיבלתי את ההחלטה, אך זה היה בסמכותי. אישרתי מבצעים כאלה או דומים לו שלוש פעמים בשבוע". אפרים הלוי מונה במקומו של יתום וניסה לשקם את המוסד לאחר האירוע הטראומתי ולהחזירו לשגרה. הוא הקים מספר רב של ועדות שחקרו את שרשרת האירועים וההחלטות. התחקירים היו נוקבים והתנהלו בפתיחות רבה, לעתים עד כדי הלקאה עצמית, אבל היה קשה לעקור את רוח הנכאים שהשתלטה על עובדי המוסד. התחושה היתה שהציבור איבד את אמונו בארגון ומלגלג עליו. אווירה זו של זלזול, ואף בוז, חילחלה גם לשירותים עמיתים ואפילו לסוכנים, ופגעה בנכס החשוב ביותר: גאוות היחידה ויוקרתה. מעולם לא היתה במוסד תקלה שסיכנה נכס אסטרטגי כה שברירי כמו השלום עם ירדן, ומעולם לא הובך הדרג המדיני באופן כה בוטה וגלוי על ידי הארגון החשאי שלו. יצחק ברזילי, אילן מזרחי ושאר בעלי התפקידים שהוזכרו בכתבה סירבו להגיב על הנאמר בכתבה. את תגובתו של מישקה בן דוד לא היה אפשר להשיג עד לסגירת הגיליון. ("הארץ", 24.09.2007)
אגב בכתבה הנ"ל נאמר כי: "כך או כך, דומה שהתחושה שאמצעי החיסול לא יכזיב גרמה למתכננים להמעיט בתרגול אפשרות שהחוליה בשטח תסתבך. איש לא נתן את דעתו לכך שזאת הפעם הראשונה שלוחמי כידון נשלחו למשימת התנקשות במדינה ערבית. מי שפעל עד אז במבצעי התנקשות במדינות אלה היה צה"ל, באמצעות יחידות מיוחדות. נקודת תורפה נוספת היתה סיפור הכיסוי שניתן ללוחמים המתנקשים. הם צוידו בדרכונים קנדיים, אבל שפת האם של חלקם היתה עברית, והאנגלית שבפיהם היתה כשל ישראלי ממוצע." (מתוך "בחזרה לזירת הפשע" מאת יוסי מלמן, "הארץ", 24.09.2007)
הדבר לא התיישב אם נתון שפרסם אותו יוסי מלמן בספרו "מרגלים לא מושלמים" בהקשר לחיסולו של עלי חסן סלאמה, קצין המבצעים של ארגון הטרור "ספטמבר השחור", אשר תכנן בין היתר את רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן: "קהיליית המודיעין של ישראל, אחוזת בושה וכלימה, לא יכלה אפילו לשאוב עידוד מן העובדה שכעבור חמש וחצי שנים, בינואר 1979, בכל זאת הצליחו סוכניה, כפי שטענו פרסומים זרים, לחסל את חסן סאלמה. החיסול נעשה בלב ביירות. מטען נפץ רב-עוצמה הוטמן מתחת למכוניתו ופוצץ בשלט-רחוק." ("מרגלים לא מושלמים" מאת יוסי מלמן ודן רביב, הוצאת מעריב, 1990, עמוד 170)
פניתי בנושא למלמן והוא אישר כי נפלה טעות וכי התכוון כי המוסד לא ביצע פעולה ממן זו בירדן ספציפית ולא בארצות ערב באופן כללי.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
